מעשה רקח/יבום וחליצה/ד

מעשה רקח ‏ יבום וחליצה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות יבום וחליצה

א

היבמה הולכת אחר היבם וכו'. סנהדרין דף ל"א מימרא דר' יוחנן ובעי תלמודא עד כמה א"ר אמי אפילו מטבריא לציפורי אמר ר' כהנא ומאי קראה וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה ע"כ ופי' רש"י אע"פי שישיבת טבריא גדולה משל ציפורי הולכת אחריו לציפורי ע"כ. ותמיהא מילתא על רבינו שלא פירש והרב"י סי' קס"ט כתב דמדסתם משמע בכל גווני וק' דא"כ מאי בעי תלמודא ועד כמה דמדבעי הכי משמע דס"ל דיש שיעור לדבר ואפשר דכי בעי עד כמה היינו קודם שידע הדרשא דרב כהנא דדריש מזקני עירו וכו' וא"כ רבינו שכתב והן קוראין לו וכו' דהיינו זקני עירו מינה משמע דאין שיעור לדבר ועוד דייק רבינו להוסיף במקום שהוא שם ולשון הגמרא אינו אלא היבמה הולכת אחר היבם והמש"ל ז"ל כתב בשם מהריב"ל ז"ל היכא דליכא בעירו ב"ד מומחה ילך למקום היבמה אך יש להסתפק אם יש ב"ד מומחה קרוב לעיר היבם אם תלך היא לאותו מקום וכו' ע"כ. ונראה שיש לתרץ ספק זה מדברי הנ"י והביאו מור"ם בהגה סי' קס"ו דאם הלך היבם למקום אחר אין כופין היבמה לילך אחריו אלא כופין אותו לבוא אחריה ע"כ:

ונותנין לו עצה וכו'. מבואר הדבר דאם לא אבה לשמוע לעצתן רשאי כיון שהתורה זכתה לו וכ"כ ז"ל:

ב

וצריכין הדיינים וכו'. אפשר דבכללן השנים הנוספין קאמר ואת"ל דאין שנים הנוספין בכלל זה הלא ידוע דכל עצמן אינן אלא לפרסומי מלתא כדאיתא בגמרא ועיין להרל"מ ז"ל:

ג

ומלמדין אותה וכו'. ס"פ מ"ח אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה חפצתי לחודיה וכו' רבא אמר אפסוקי מלתא היא ואפסוקי מלתא לית לן בה רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מצטער ומקרי לה לא אבה יבמי א"ל לא סבר לה מר להא דרבא א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי ע"כ. ופי' רש"י דמקרי גט חליצה המקרא את האשה בשעת חליצתה מודה רבא בלא אבה יבמי דבעינן שלא יפסיק דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי לקחתה שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה ע"כ וק"ק דמי הכריחו לרש"י לפרש דהאי מאן דמקרי גט חליצה היינו בשעת החליצה אימא כפשוטו דהיינו כשמלמדם הפסוקים דומיא דההיא דרב כהנא וכו' וי"ל דהתינח באשה שאינה רגילה בכך אבל באיש סתמן שיודעים הפסוקים מיהא וא"צ ללמדן ואביי בשניהם קאמר מוכרח דאשעת חליצה קאי ועוד הכרח אחר שיבוא לקמן בע"ה והרא"ש ז"ל סיים עלה וז"ל וגירסת הרי"ף ז"ל אינה נכונה דמה ענין ר' זירא לכאן מ"מ יש לטעות בפירוש דבריה ע"כ. גם הרשב"א ז"ל כתב וז"ל גירסת הנוסחאות מודה רבא בלא אבה יבמי כדר' זירא כלומר לא תהא צריכה לקרות בב"ד לא אבה בבת אחת וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל ולפי דבריהם אפי' בלא חפצתי לקחתה נמי כן והאי דנקט בלא אבה יבמי דאין דרכן של נשים לידע לקרוא וכולן אינן ראויות לבילה עד שילמדום אבל סתמן של אנשים לידע וראוין לבילה הם ותמיהא לי מה שייך הכא ראוי לבילה והלא קריאה זו בבת אחת אינן גזרת הכתוב אלא חששא בעלמא וכו' ע"כ. ונראה שקושית הרא"ש ז"ל היא עצמה של הרשב"א ז"ל אך לפי גירסת הרי"ף שלפנינו נראה דאין כאן קושייא מעיקרא שכתב וז"ל א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי ואפסוקי מלתא היא כר"ז דאמר כל הראוי לבילה וכו' הכא נמי אם ראויה למקרייה בבת אחת לא מעכבא קריאתה ואי לא מעכבא עכ"ל. לפי גירסא זו נראה פשוט שכוונתו דמה שאמר רב כהנא מודה רבא וכו' הכוונה דכשקוראין הפסוקים בעת החליצה הה"נ דאין להקפיד אך בשעת הלימוד מיהא בעינן שתדע לכוין ולומר לא אבה בנשימה אחת דאז אף אם בשעת החליצה לא כיוונה דבריה לית לן בה דכיון שהיא היתה מכוונת בטוב קודם לכן קרינן בה שפיר כל הראוי לבילה וזהו טעמו של רב כהנא שהיה מצטער עצמו ללמד לאשה שתאמר לא אבה בנשימה אחת משום דס"ל דאפילו לרבא דאמר אפסוקי מלתא לית לן בה מודה הוא דבעינן שתהיה ראויה לבילה משא"כ באם לא חפצתי דהאיש דרכו בכך ראוי לבילה לעולם קרינן ביה ואין בו קפידה בכלל ולפ"ז יפה כיוין רש"י ז"ל במ"ש אביי האי מאן דמקרי גט חליצה וכו' שפירש דהיינו בעת החליצה דעלה דוקא הוא דפליג רבא דאילו בעת הלימוד גם רבא מודה ואזיל. מעתה אזדא לה קו' הרא"ש ז"ל שהקשה דמ"מ יש לטעות בפירוש דבריה דכיון דאין זו גזרת הכתוב אלא חששא בעלמא כיון שכבר היא יודעת לכוין בטוב ראוי לבילה קרינן בה ותמיהת הרשב"א ז"ל זאת היא תשובתו של הרי"ף ז"ל ודייקי טפי:

ה

והחליצה ביום ולא בלילה. מדשינה וכתב ולא בלילה משמע שאפי' דיעבד פסולה וכמשמעות המשנה דקתני חליצה בלילה וכו' ועובדי דמייתי תלמודא נמי מפרשינן להו ע"פי המשנה וכו':

ובפני ג' שיודעין להקרות. היינו מדתנן מצות חליצה בג' דיינים ואפילו הדיוטות ואוקמוה בגמרא ביודעין להקרות כעין דיינים אבל על שנים הנוספין לא הקפידו ומכח זה פסק רבינו דאפילו הם ע"ה ותמהתי על הטור ז"ל סי' קס"ט שפסק שאם חלצה בפני ע"ה שאין יודעים אפילו להקרות חליצתה כשרה דזה מנא ליה הרי כיון שאין יודעים להקרות איך יכולין לשאול להבקיאים אם הקרו יפה וכמ"ש התו' שם וכבר עמד על זה הרב"י שם אך תמהתי על דבריו ז"ל שכתב ע"ד הטור שכ"כ הרמב"ם בפ"ד ומהיכן מצא דבר זה בדברי רבינו אם ממ"ש בהשנים הנוספין שאפי' הם ע"ה אדרבה מדלא כתב כן אלו בהנוספין יש ללמוד דהג' אם הם ע"ה לא עלתה להם החליצה דלפחות בעינן שידעו להקרות הן אמת דממ"ש ז"ל שכ"כ הרמב"ם משמע שכן היתה גירסתו. ושוב ראיתי שכתבו רבינו להדיא לקמן בדין ט"ו:

ואם אחד מן הג' גר וכו'. מדדקדק לכתוב ואם אחד מן הג' ולא כתב ואם האחד גר וכו' משמע דאין קפידא אלא בג' דוקא אבל בשנים הנוספין אין קפידא אם יהיו גרים וק"ק דבגמרא מייתי עובדא דרב שמואל בר יהודה הוה קאי קמיה דרב יהודה א"ל סק תא לארזא דקני לאצטרופי בי חמשה לפרסומי מלתא א"ל תנינא בישראל ולא בב"ד של גרים ואנא גר אנא ופי' רש"י הוא ואביו נתגיירו הילכך פסילנא לחליצה ע"כ משמע דגם בכל החמשה שייך פיסול זה וי"ל דרב שמואל בר יהודה שאני שהוא ואביו היו גרים שהרי נתגיירו יחד וזה לא הוצרך רבינו לבארו דמלתא דפשיטא הוא. עוד י"ל דרב יהודה הזמינו להיות ב"ד של ג' ומאי דאמר ליה בי חמשה מפני שכבר היה לו ג' אחרים וכדי להשלים המנין א"ל כן והכי מוכח מדמייתי ליה רב שמואל ב"י ממתניתין דבב"ד של ישראל וכו' וק"ל. ודע שרש"ל ז"ל בתשובה סי' צ' תפס במושלם שדעת רבינו דבעינן אביו ואמו מישראל גם בהשנים הנוספים ותמיהא לי מלתא דמנין מצא זה מפורש בדברי רבינו כיון שפשטן של דברים מורין דדוקא בהג' הוא דקפדינן בהכי ע"ש:

ואותם השנים אפילו היו ע"ה. ק"ק דבגמ' מייתי תרי עובדי דרב יהודה דא"ל לרב כהנא ולרב שמואל בר יהודה סק תא לארזא דקני לאיצטרופי בי חמשה וכו' משמע דגם בהשנים הנוספים בעינן מעין הג' ואיך הכשיר רבינו אפי' ע"ה וי"ל דרבינו מפרש להו דל"ד להחמשה קאמר דהיינו להשנים הנוספים אלא להב"ד של ג' קאמר כמ"ש לעיל וזה מדתנן במתניתין אפי' שלשתן הדיוטות ובברייתא נמי מייתי מצות חליצה בג' שיודעים להקרות משמע אפילו לכתחילה ביודעין להקרות סגי דון מינה וחות דרגא דבהשנים הנוספים שאינן אלא לפירסומי מלתא אפילו ע"ה סגי ומבואר הדבר שאלו הע"ה שכתב כאן רבינו אין הכוונה אפי' כאותן ע"ה שהן פסולין לעדות כמ"ש רבינו פי"א דהל"ע דאותם הרי הם כמי שאינן לענין זה דאיך יפורסם הדבר באנשים שאינן ראוין לעדות אלא ודאי נראה דהכא מיירי שאין בהם שום פיסול אדרבה הם הולכים בדרכי ישרים כמ"ש רבינו שם ואין בהם (שום פיסול) אלא שהם ע"ה ולא ידעו תורה כלל וכן זכיתי ומצאתי בש"ות ת"הד סי' רכ"ו:

ו

כיצד חולצין וכו'. מרן ז"ל כתב דנראה שפוסק כל"ב ולא הזכיר חליצת סנדל מפני שאינו מצוי בינינו ע"כ. והנה הרי"ף ז"ל לא הביא כי אם לשון ראשון והיה נראה שגם רבינו נמשך אחריו מכיון שאין סנדל מצוי בינינו אמנם בב"י סי' קס"ט הכריח כמ"ש כאן ע"ש:

והיא יושבת ופושטת ידה בב"ד וכו'. זו היא דעת רבינו דחליצת המנעל בישיבה ואין כן דעת הפוסקים ז"ל ומ"מ מ"ש ופושטת ידה בב"ד נר' שפת יתר דבב"ד קאעסיק כמ"ש ועומד הוא והיא בב"ד ואפשר דלפרסם הדבר הוא שכתב כן דה"א כיון דכל כבודה בת מלך פנימה ואין דרך צניעות לאשה לפשוט ידה בפני בני אדם לכך הוסיף בב"ד כלו' דבעינן שיהא דבר זה גלוי ומפורסם וק"ל:

וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ. והקשו המ' ז"ל דרך השלכה לארץ מנ"ל ולמאי מהני ולעד"ן דזה ג"כ לפרסם הדבר כמ"ש לעיל ועוד שגם זה הוא דרך בזיון דומיא דרקיקה וכו'. שוב ראיתי להרב"ח ז"ל שכתב שזו צריך כדי להראות שמה שחלצה המנעל מעל רגלו לא בשביל שהמנעל הוא שלה ולקחה אותה לרשותה דאינו שלה ועל כן משלכת אותו מידה לארץ כי לא חלצה אותו אלא לשם מצות חליצה שלא תהא עוד זקוקה לו ונכון הוא עכ"ל:

ז

ואח"ך עומדת וכו'. מה שיש לעמוד בזה עיין בש"ות מהר"א ששון ז"ל סי' קמ"ג וקמ"ד וכמדומה שלא ראה דברי הרשב"א פמ"ח שמשם בא'רה לדברי רבינו ע"ע:

ח

וצריך שתתכוין וכו'. ברייתא שלימה היא שם ויש לתמוה על הרימ"ט ז"ל א"ה סי' י"ו שנראה שנעלם ממנו דין זה ועיין להרב צבי אשכנזי סימן א':

והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק. בברייתא קתני והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה ומשמע ליה לרבינו דבדיעבד דוקא קאמר ופסקו לקמן דין ט"ו וכתב ה"ה ז"ל ונתן טעם לדבר משום דכתיב וירקה בפניו אבל בדיעבד כשרה שהרי אין רקיקה מעכבת וכו' ע"כ. והקשה על לשון זה המש"ל ז"ל וז"ל טעם זה לא ברירה לי שהרי רקיקה עדיפה מקריאה תדע שהיבמה שרקקה ולא חלצה ולא קראה הרי היא כחליצה פסולה כמ"ש רבינו לקמן ואילו קראה ולא חלצה ולא רקקה לא עשתה ולא כלום ואעפ"כ כתב רבינו באלם ואלמת שאינם יכולים לקרות דחליצתן פסולה ולא דמי לפקח שלא קרא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכ"ש ברקיקה לפי דעת רבינו ז"ל דוירקה בפניו הוי כמו לעיניו כיון דלאו בר ראיה הו"ל לומר דחליצתה פסולה ולא יגהה מזור טעם ה"ה שכתב שהרי אין רקיקה מעכבת עכ"ל. הן אמת דתפיסתו על ה"ה נראית דבאמת נראה דהו"ל לפרש הטעם משום דדרשא זו דלפניו אינה אלא דרך אסמכתא ולכך בדיעבד חליצתה כשרה וכ"כ הריב"ש סימן קס"ט ס"ק מ"ח ולעד"ן דאף דרקיקה עדיפה מקריאה מ"מ הקריאה היא לחודה ועיקר הבנת המעשה משא"כ הרקיקה שאינה אלא דרך בזיון מפני שלא רצה לקיים המצוה של הייבום הרי כיון שחלצה נעלו וכו' כבר ביזתה אותו בזה המעשה ולכך אם קראה וחלצה ולא רקקה יש להכשיר. ותדע דבגמרא אמרו הקריאה דאיתא בין בתחילה בין בסוף לא מחלפא ליה רקיקה דבתחילה ליתא בסוף איתא מחלפא ליה ואתו למשרי חלוצה לאחים ע"כ הרי דאין עדיפות הרקיקה מצד עצמה אלא מטעם דמחלפא ודו"ק. תדע עוד דמכח זה הקשה ה"ה ז"ל לקמן בדין רקקה בלבד וכו' דנראה מדברי רבינו שהרקיקה שוה לחליצה דבר תורה

ומהגמרא משמע דרקיקה אינה פוסלת אלא מדרבנן מטעם דמחלפא וכו' ע"כ. אמור מעתה דאף דקריאה מעכבא באינו ראוי כגון ע"ה ה"ט משום דהוא עיקר הבנת הענין ומציאותו משא"כ הרקיקה דאין לה הדמות עם הקריאה בעצמותה כלל ולכך דין הוא דלא מעכבא אף באינו ראוי דהיינו הסומא עמ"ש שם בע"ה:

ט

נמצא סדר החליצה וכו'. כבר כתב לנו רבינו זאת בדין ו' וז' ולא שנאה כאן אלא לאשמועינן דאף שאין הסדר מעכב כמ"ש לקמיה מ"מ אין להקל בדבר אלא לכתחילה בעינן שיעשו הדברים כסדרן דוקא וגם בגמרא ובפוסקים ז"ל הוכפל זה לתכלית האמור:

יב

חלצה בלבד וכו'. נראה דאין לה לרוק ולקרות אח"כ משום גזרה שמא יאמרו שהרקיקה או הקריאה לבדן הם המתירין אותה דאפשר דאיכא מאן דלא ידע בחליצה וכו':

יג

אבל אלמת או אלם וכו'. כתב ה"ה ז"ל הרי שהשוו דין חרש שוטה וקטן וכו' וכן השוו אותם חכמים בכ"מ לכל דבר שצריך דעת וכו' ע"כ. והק' הרל"מ ז"ל דא"כ נשווה חרשת לקטנה וכי היכי דקטנה חליצתה פסולה חרשת נמי ליהוי חליצתה פסולה וכו' ע"כ. ונר' דכוונת ה"ה אינה אלא להשוותן במאי דשייך ע"פי דברי רבינו אכן אם יש להקשות ע"פי דברי רבינו שכאן פסק דחרש וחרשת לא עשו כלום ולקמן דין י"ו פסק דקטנה שחלצה חליצתה פסולה זה יש להקשות עליו לא על ה"ה ז"ל:

יד

רקקה בלבד וכו'. הק' ה"ה ז"ל דמשמע מדברי רבינו דרקיקה פוסלת מ"הת וכו' ואלו בגמרא משמע בהדייא דרקיקה אינה פוסלת אלא מדרבנן וכו' ועוד ק' דאיך הביא דרשת ר"א והניח ר"עק וכו' ע"כ. ואין ספק שהיא קושיא עצמית וגם בפי' המשנה פסק להדיא כר"עק אכן נראה לומר דאם איתא תקשה תו לדברי רבינו מיניה וביה שכאן משמע שהרקיקה מעכבת שהרי השוה אותה לחליצה שיש בה מעשה ואלו לעיל דין י"ב פסק דאם חלצה ולא רקקה חליצתה כשרה ומכח זה נראה לומר דלא נחית רבינו אלא לחלק בין חליצה ורקיקה לקריאה ומפי עצמו ז"ל הביא דרשת הפסוק דככה יעשה שמורה על העשיה לאפוקי הקריאה שאינה מעכבת ואינה מועלת אבל לא בא לפסוק דהרקיקה לבדה שמה מעשה דודאי מעשה גמור אינה אלא החליצה ותדע שלא כתב ז"ל שהחליצה או הרקיקה וכו' דאז הוה משמע להדיא שהרקיקה לבדה הויא מעשה אלא כתב שהמעשה שהוא החליצה והרקיקה כלו' אע"פי שאינו מעשה גמור כמו החליצה מ"מ הוא מועיל יותר מהקריאה ולעולם דלא נחית לפסוק כר"א וגם לא לומ' דרקיקה פוסלת מ"הת דפשיטא דהאי כדיניה והאי כדיניה וילמוד סתום מן המפורש:

טו

או שחלצה בפני ג' ע"ה וכו'. כתב ה"ה ז"ל מתבאר שם וכו' וכתב עליו הרל"מ ז"ל אולי דעתו מפני שנתבאר שם אין הקריאה מעכבת ע"כ. ואחר המחילה אין זה ביאור לדיינים שיהיו ע"ה וכו' לכ"ן דנפ"ל מדתניא התם ת"ר מצות חליצה בג' שיודעים להקרות וכו' ומדקאמר מצוה משמע דבדיעבד שפיר דמי:

טז

וכן קטנה שחלצה וכו'. מסקנא דגמרא דעד שתביא שתי שערות וזה אינו אלא מדרבנן כמ"ש התו' שם והוא ז"ל פוסק כרבנן דר"מ דס"ל איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה וכמ"ש פ"א דין י"ו ולכך פסק כאן דהקטנה אינה אלא פסולה ובקטן פסק דאינה חליצה כלל וע"ע להרל"מ ז"ל:

יז

יבם שרגלו הימנית חתוכה וכו'. רבינו מפרש מימרא דאמימר דאמר האי מאן דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה דאף בדיעבד קאמר דחליצתו פסולה ואתי שפיר דפריך ליה רב אשי מהברייתא דקתני דבדיעבד כשר וגם התירוץ דמתרץ ליה אמימר אימא ולעולם דדחיס לכרעיה דלשון אימא הוא דרך הגהה כלומר דעכ"פ צריך למידחסיה ואף לגירסת הרי"ף ז"ל דאין שם תיבת אימא אלא א"ל ולעולם וכו' מ"מ ההכרח הראשון בתקפו עומד והכי מוכח נמי מההיא דאמימר האי מאן דמסגי אלוחתא דכרעיה לא חליץ דמשמע דלא חליץ כלל ולהכי כשהקשה לו רב אשי מההיא דסמוכות הרגלים תירץ לו דיהיב לאחר וחליץ ולא מוקים לה דההיא בדיעבד והכי מוכח נמי מדקאמר רב אשי דלאו בר אובא חליץ ולאו בר קיפוף חליץ דמשמע אפילו בדיעבד אלא דהראב"ד ז"ל שהשיג על רבינו דלא שמענו שהדריסה מעכבת לפסול החליצה ע"כ. נראה שסבור דההיא דאמימר לכתחילה דוקא קאמר וכמ"ש ה"ה ז"ל ומוכרח שנאמר דלא ס"ל כפי' רבינו דהנך תרתי מימרי דאמימר חדא מלתא אינהו כמ"ש ה"ה ז"ל לעיל אלא דשני דינים חלוקין קאמר וכ"מ להש"ג ז"ל בשם הראב"ד עצמו וצ"ל דה"ה ז"ל קיצר במובן דאל"כ תקשי על הראב"ד ז"ל כל מש"ל וק"ל. ובדברי הרי"ף ז"ל שם נראה שיש ט"ס במ"ש ומתני' דקתני מן הארכובה ולמטה וכו' כמבואר אלא שראיתי להרב"ח שרצה להעמיד הגירסא ולעד"ן יותר טוב להגיהו וכ"נ מתוך דברי הנ"י שם וכ"מ שהגיה הרב תמים דעים ע"ש:

יח

חלצה במנעל של בגד אינה חליצה. פשטן של דברים משמע דגם שרקקה וקראה קאמר ויש לדקדק דרבינו פסק לעיל דין י"ד רקקה בלבד שלא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה ה"ז כחליצה פסולה ע"כ וכיון שכן איך פסק כאן דבמנעל של בגד אינה חליצה דמשמע דלא נאסרו קרובותיה וכו' כמ"ש לקמן דין כ"ו וי"ל חדא מתרתי או שעיקר הדין אתא לאשמועינן כלומר ע"פי מ"ש למעלה או אפשר שאף שאם לא חלצה כלל אלא קראה ורקקה אינה אלא פסולה מ"מ בחלצה במנעל של בגד אף שגם רקקה וקראה אינה חליצה כלל דההעדר יותר טוב ממציאות גרוע מכ"ש דיש לחוש דאתו למטעי דשל בגד הוא כשר ולעיקר דינו של רבינו ידוע מ"ש ה"ה ז"ל דלרבנן דפסקינן כוותייהו מעלינן ליה דרגא וכו' ואינן דברים מוכרחים אבל הרשב"א ז"ל כתב שכולן שוין ובשל בגד נמי חליצה פסולה הויא וכו' עכ"ל. ולא ידעתי למה לא הכריח הרב ז"ל דעת רבינו מההיא דפרק כל הגט דף כ"ב והזכירו מרן ז"ל בשם הריב"ש ז"ל לעיל דאמר שמואל כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה פסולה ופוסלתה על האחים במערבא אמרי משמיה דר"א שמאל ולילה פסולות ופוסלות קטן ואנפליא פסולות ואינם פוסלות ופי' רש"י אנפליא של בגד לאו חליצה היא כלל דאיש ונעל כתובים בפרשה וכו' ע"כ הרי מבואר להדיא דקטן ואנפליא שוין דאין חליצתן כלום ובקטן ג"כ פסק רבינו בדין י"ו שאינה חליצה וכיון שכן הרי מצינו סמוכות עצומות להכריח דעת רבינו וראיתי להרב"ח ז"ל שהק' על הרשב"א ז"ל מהך דבמערבא אמרי וכו' והכריח ג"כ מדברי התו' דלרבנן אין חליצת קטן כלום וא"כ ה"ה באנפליא דדמיא ליה וכדפי' רש"י והיאך חולק הרשב"א על זה וצ"ע עכ"ל. ולא ידעתי למה הניח דברי הרשב"א בצ"ע דכיון דשמואל לא הזכיר קטן ואנפליא אפשר דפליג וס"ל דדוקא בקטן הוא דר"מ פליג ארבנן כדמוכח בפרק מ"ח אבל באנפליא מודו ליה דאינה אלא פסולה כפי שיטת הרשב"א ז"ל ע"פי דבריו שהביא ה"ה ז"ל וכן משמע בהב"ש ז"ל ופשוט:

אבל אם חלצה וכו'. שם דף ק"ג פרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב ובדף ק"ב אמר רב יהודה א"ר סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו ושער היינו קראקר שאמרו שם ובברייתא כותיה דרבא קתני שעם וסיב ועץ מימרא דשמואל אמתני' זו דברי ר"מ וכו' ודין מנעל גדול וכו' הוא מהברייתא נעלו אין לי וכו' ופרום ונפחת וכו' באידך ברייתא דתניא כותיה דרבא אך שם אמרו דמנעל לכתחילה לא גזרה משום מנעל מרופט ופי' רש"י ז"ל מבוקע קרוע מלמעלה וכו' ע"כ וכתבו התו' וז"ל וא"ת דתני בס"פ תולין לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה וי"ל דהתם אינו מרופט כ"כ שלא יהא ראוי לנעול בו ע"כ ורבינו בפ' י"ט דהלכות שבת דין ט"ו פסק ולא תצא אשה במנעל רפוי ופי' שם ה"ה ז"ל דרבינו מפרש מרופט דהיינו רפוי ע"ש. וכיון שכן יש לתמוה על רבינו למה הזכיר הדין בשבת ובחליצה לא הזכירו. ובתחילת המחשבה היה נראה דהיינו מנעל גדול שאינו יכול להלך בו שכתב כאן אך אין נראה כלל שהרי שם כתב ולא יצא הקטן במנעל גדול וכו' ולא תצא אשה במנעל רפוי והוא לשון הברייתא של שם הרי שמנעל גדול אין בכללו רפוי דהא פלגינהו בברייתא ובדברי רבינו והרי"ף ז"ל הזכיר הברייתא שם ובפרקין סתם גם הש"ע לא הזכירה ע"ע ואולי י"ל דס"ל לרבינו דכיון דלא הזכירה אותה ברייתא בפרקין אלא אמרו בהיפך גזרה משום מנעל מרופט מדלא פריך עלה תלמודא מההיא ברייתא ש"מ דקים להו דלית הלכתא הכי לענין חליצה ולכן לא הזכירו להדייא ואולי שהוא יוצא מדין קרעה המנעל וכו' שכתב בדין כ"א ומ"מ צ"ע:

יט

חלצה בסנדל של עץ וכו'. כל זה נתבאר שם וכמ"ש ה"ה שם אך ראיתי להפר"ח בנמוקיו על רבינו שכתב וז"ל איתא בשלהי פרק במה אשה דסמוכות של כסא ראוי לחליצה וק"ק על הרב שהשמיטו עכ"ל. ושם דף ס"ו למתני' דכסא וסמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהם בשבת ואין נכנסין בהם לעזרה תני תנא קמיה דר' יוחנן נכנסין בהם בעזרה א"ל אני שונה אשה חולצת בו ואת אמרת נכנסין תני אין נכנסין בהן לעזרה ע"כ. ומאי דנלע"ד דרבינו ס"ל דאינה הלכה מדלא הזכירוה בפמ"ח והכי דייקי דברי ר"י דקאמר אני שונה דמשמע דאחרים אין שונין כן ומאי דקשיא לי דלמה לא הזכירה רבינו בפ"ז דהלכות בית הבחירה כשהזכיר שם שאין נכנסין לעזרה במנעל וכו' ועיין בפ' כ"ה דהל' כלים:

כ

סנדל המוסגר וכו' ואף על פי שהוא אסור בהנאה וכו'. נראה פשוט דהאי אע"פי וכו' קאי אכולהו ודלא כמ"ש מרן ז"ל בפ"ח דהל' לולב דבע"ז שבטלה איירי רבינו והאי אע"פי קאי אמוסגר ומוחלט ולא אע"ז ע"ש דאם איתא הו"ל להקדים ע"ז ותו דומיא דסיפא שהרי אינו עומד להלך בו דבהכרח קאי אדסמיך דוקא שנעשה למת שיקבר בו. גם על התירוץ השני שכתב מרן ז"ל ק' שכתב דלרבינו לא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה אלא בדבר שיש לו שיעור קצוב כגון שופר ולולב משא"כ חליצה דאין שיעורו קצוב וכו' וחופה רוב רגלו אין שיעורו קצוב וכו' דהגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו ע"ש וק' חדא דגם שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו דהא בידו אמרו ולא אמרו ביד סתם ועוד דמה יענה הרב לשל תקרובת ע"ז ועיר הנדחת שאסר רבינו ואמאי הרי אין שיעורו קצוב לדנימא כתותי מכתת שיעוריה וזאת הקושיא הקשה הרח"א ז"ל והניחה בצ"ע. עוד הקשה ז"ל דבסוף הל' שחיטה הכשיר רבינו עפר של עיר הנדחת לכיסוי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ובש"ס וכו' משום דמחוסר תלישה כמ"ש שם הל"מ ולדברי מרן ל"ל הנך טעמי ת"ל דליכא שיעור קצוב וכו' ע"כ. ועדיפה הו"ל להק' דמרן גופיה הזכיר שם הטעם שאמרו בגמרא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ונמצא כסותר דברי עצמו אכן האמת עד לעצמו דכל מה שפלפל מרן ז"ל שם אינו אלא בע"ז שיש לה ביטול כמבואר שם אך בדבר שאין לו ביטול כגון תקרובת ע"ז ועיר הנדחת מודה ואזיל דאף לדעת רבינו אמרינן כתותי מכתת שיעוריה דאף את"ל דלא שייך בהם שיעור קצוב מ"מ מצד חומרתם יש להחמיר גם בזו ותדע שהרי לפירש"י ושאר מפרשים סנדל של ע"ז דחליצתו כשרה אף בלא ביטול משום דכיון דהביטול מועיל בו מיקלינן ביה משא"כ בתקרובת ועיר הנדחת דאין הביטול מועיל לכך חליצתו פסולה ודון מינה לדברי מרן ז"ל ודו"ק כי פשוט הוא:

כא

קרעה המנעל וכו'. שם דף ק"ב בעי ר' ינאי קרעתו מהו שרפתו מהו גילוי כרעא בעינן והא איכא א"ד חליצה בעינן והא ליכא ופירש"י שרפתו השליכה גחלת על הסנדל כשהוא כרוך ברגלו ושרפתו ע"כ. ויש לנו להבין תחילה מאי קא מיבעיא ליה הרי ברייתא ערוכה שם ע"ב במנעל הנפרם שחופה רוב הרגל וכו' דחליצתה כשרה אבל במנעל הנפרם שאינו חופה את רוב הרגל וכו' חליצתה פסולה ופירש"י הנפרם לשון לא תפרומו שייך פריעה במנעל ע"כ וכיון שכן מאי קא בעי אם הבעייא היא שקרעתו או שרפתו עד שאינו חופה את רוב הרגל תפשוט ליה מהברייתא שהיא חליצה פסולה כדקתני להדייא ואם הקרע לא היה גדול אלא עדיין חופה את רוב הרגל הרי הברייתא קתני בהדייא שחליצתה כשרה ואין לומר דהבעיא היא מפני שקרעתו או שרפתו היא בעצמה שזה מורה שאין דעתה בחליצה זו ונמצא שלא נתכוונה לחלוץ ואנן בעינן שיתכוונו שניהם כדאיתא בברייתא התם דף ק"ו כר"י דא"ה מאי קמצדד אצדודי אי גילוי כרעא בעינן או חליצה בעינן דמשמע שאין הקפידא על הכוונה כלל אלא ודאי נראה שאין כוונת הבעיין אלא על גוף המעשה אם הוא ע"פי הדין אם לא ולכך הוא מצדד אם הקפידה הוא על גילוי הרגל או על חליצת המנעל מהרגל ולא שנא ליה בין קרעתו היא לקרעו אחר וכיון שכן אכתי תיקשי דתפשוט ליה מהברייתא לכך נראה שהבעיין ידע לה שפיר להך ברייתא אלא דמספקא ליה דיש לומר דהברייתא לא איירי אלא כשהיה המנעל קרוע מעיקרו קודם החליצה דאז אם חופה את רוב הרגל מנעל גמור חשבינן ליה וכו' אך מה שנסתפק הבעיין הוא אם היה שלם מעיקרו אלא דבשעה שהיה לבוש בו נקרע והכי דייקי דברי רש"י ז"ל שפי' שרפתו כשהוא כרוך ברגלו ומאי דנקט הבעיין קרעתו או שרפתו אינו אלא משום דאין דרך שיקרע או ישרף בעודו ברגלו מעצמו ונקט כפי ההווה שהיא שמוטל עליה לחלצו קרעתו או שרפתו עד שאינו חופה את רוב רגלו ולא נסתפק אלא דכיון שבשעת החליצה היה שלם ועכשיו הוא שנקרע מאי וכו' אכן האמת עד לעצמו וכל חכם לב בלבבו יבין שכוונת הבעיין אינה אלא לומר שאם קרעה המנעל או שרפתו בעת שהיה כרוך ברגלו אם קיימה במעשה זה מצות חליצה או לא שאם נאמר שכוונת התורה שאמרה וחלצה נעלו הכוונה על גילוי הרגל שע"י החליצה יתגלה הרגל וכיון שכן אף כאן שנתגלה הרגל על ידי קריעה או שריפה הרי קיימה המצוה או דילמא שכוונת התורה שתחלוץ המנעל דוקא וכאן שלא חלצה כלל לא קיימה המצוה והשתא ניחא טפי דלא נגע ולא פגע כלל דין הברייתא בבעיא זו כמבואר. אכן כל זה לא מיירי אלא כשנתכוונה במעשה זה להתיר עצמה דהא כוונה להתיר בעינן כנז"ל ונ"מ אם כשבאת לחלוץ נקרע המנעל על ידי חליצה מהו מי נימא כיון דהיא לא נתכוונה אלא לחלוץ דוקא ולא לקרוע אין כאן חליצה כלל ולא נפסלה על האחים א"ד כיון שהיא עסוקה במצוה אף שלא חלצה שהיא עיקר המצוה כיון שנתגלה הרגל יש לנו ספק אם גילוי הרגל הוי המצוה דאם נאמר דקיימה המצוה יש לנו לומר דכיון דסוף כל סוף נתכוונה להתיר עצמה ולקיים המצוה והיא עסוקה בה הרי לנו כוונת חליצה וכיון שכן חזרנו להבעייא דלא איפשיטא דקי"ל לחומרא והו"ל חליצה פסולה לפוסלה על האחים. גם ראיתי למהרש"ך ז"ל סי' נ"ב שנשאל על יבמה שבעת חליצתה קרעה המנעל ונסתפק השואל בבעיין אם הכוונה שנקרע לשנים א"ד אפילו קריעה בשלוש או ארבע אצבעות וכו' ע"כ כנראה שהבין דהיינו בעיין וא"נ כמ"ש וכזה השיב הרב ז"ל של"ית שכוונתי לדעתו הרמה אך למה שהוצרך שם לדמותו לסנדל המרופט אין צורך לזה לעד"ן שכפי מה שכתבתי עדיין הספק במקומו עומד מכח הבעייא וגם מה שנסתפק השואל אם דוקא בכולו או אפילו בשלשה אצבעות וכו' נלע"ד פשוט דקרעתו דומייא דשרפתו וכי היכי דשרפתו סתמו כפירושו שלא נשרף אלא מקצתו כמבואר גם קרעתו הוא כך וא"כ אפילו לא נקרע אלא שתים או שלוש אצבעות נכנס בכלל הספק להיות החליצה פסולה כנז"ל ודו"ק:

כב

יבמה שאכלה וכו' והיה הרוק זב וכו'. שם בגמ' ואם נפרש דזב מפיה הכוונה שבלא שום מציצה נופל מפיה דהיינו כשרוצה לרוק א"צ למצוץ אלא מעצמו יזדמן ומ"ש עד שיהיה הרוק מעצמו הכוונה כדרך הרוקק שהוא מוצץ קצת ואח"כ רוקק וכפ"ז אין רבינו חולק על שאר הפוסקים עיין להרב"י סימן קס"ט והרב"ש ס"ק מ"ב:

כג

רקקה וקלטתו הרוח וכו'. עיין מה שכתבתי בדין ח' בס"ד:

כד

חליצה מוטעת וכו'. ה"ה ז"ל הביא המעשה שבירושלמי דא"ל עקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נישואין וכתב הרשב"א ז"ל כתב שהמעשה הזה הלכה הוא ואפי' ר"י יודה בזה וכו' ואין נראה כן מדברי רבינו וכו' ע"כ. ולכאורה ק' דמנא ליה דרבינו פליג עלה דכיון דתנאי הירושלמי אינו אלא דרך נישואין שידוע לכל שאין האשה מתקדשת בעל כרחה וכיון שכן גם הוא יודע שאם תחזור בה חזרתה חזרה משא"כ בתנאי שכתב רבינו שאם תרצה אח"כ ליבם דידוע שהיא כפופה תחתיו אם הוא רוצה ליבמה בע"כ דין הוא שנאמר דודאי לא נתכוון להתירה כלל ועיקר שהרי הוא סבור שתחזור לו בע"כ משא"כ בתנאי הנישואין וכיון שכן מנ"ל לומר שאין כן דעת רבינו. וי"ל דגם ה"ה הרגיש בזה ולכך כתב אח"ז ואפשר שכיון שפירשו לו בכאן שהוא עוקר זיקתו ממנה חליצה כשרה היא ע"כ והיינו ע"פי האמור וק"ל:

אע"פי שלא נתנה וכו'. ולא דמי לגט שאם לא קיימה התנאי הגט בטל משום דגט אפשר ע"י שליח משא"כ חליצה וכל תנאי מבני גד ובני ראובן ילפינן ליה וכמ"ש רש"י שם ודע דלפי התלמוד שלנו אינה חייבת להשלים תנאה ויכולה לומר לו משטה הייתי בך אך הירושלמי חילק בין תנאי של ע"מ לסתם והטור סי' קס"ט הזכיר עיקר הדין ורבינו לא הזכירו כאן:

כה

המוסר מודעא וכו'. בערכין אמתני' דוכן אתה אומר בגיטי נשים וכו' א"ר ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא וס"ל לרבינו דה"ה לחליצה וכ"כ ז"ל אמנם בש"ות הגאונים סי' רס"ז כתוב שכיון שאומר בפני ב"ד לא חפצתי לקחתה ממילא נתבטלה המודעא ע"כ ואם קבלה היא נקבל וכו':

ואם הכותים אנסוהו מעצמן וכו'. דקדק לכתוב מעצמן דאילו מחמת ישראל שא"ל הכותים עשה מה שישראל אומרים לך אז היא חליצה כשרה כמ"ש בספ"ב דהלכות גירושין ושם כתב הטעם ועיין מ"ש שם:

כו

כל מה שאמרנו וכו'. הק' המש"ל ז"ל דבפ"א דין ך' כתב רבינו שחליצת המעוברת אינה חליצה וקי"ל דאסור בקרובותיה ופסלה מן הכהונה ע"כ והתירוץ מבואר דלא כתב רבינו שם אינה חליצה סתם אלא כתב שחליצת מעוברת אינה חליצה כלומר אינה חליצה גמורה וכו' א"נ י"ל שהכלל שכתב רבינו כאן אינו אלא בדבר ודאי לא בדבר שעיקרו משום ספק כגון חליצת המעוברת שידוע שאינו אלא מפני הספק שמא דהוה ולד של קיימא וכיון שכן דין הוא שיאסרו הקרובות וכו' תדע דלרוב פשיטותו לא כתבו רבינו שם וכמ"ש ה"ה ז"ל ע"ע:

כז

עברה ונשאת וכו' והיא תחת בעלה וכו'. נראה דלא בא אלא לאפוקי שא"צ לגרשה אבל להפרישה ממנו עד שתחלוץ הה"נ שהרי אפילו במידי דרבנן כגון מארס בתוך צ' יום כתב ז"ל פי"א דה"ג דין כ"ד שמפרישין אות' כ"ש הכא דאיכא לאו מפורש ועוד הרי כת' בפ"א דין כ"ב דהכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת מפרישין אותה ממנו ע"ש. ובזה יתורץ הצ"ע של ה"ה ז"ל ע"ע:

כח

שמא נתכוונה לחליצה. עמ"ש מרן ז"ל ועי"ל דכי אמרינן וכו' ע"כ נ"כ ומבואר יוצא כן מדברי רש"י בגמרא שם ע"ע:

כט

ואין הדיינין חולצין אא"כ מכירין. שם דף ק"ו ופירש"י אא"כ מכירין שהם יבם ויבמה וכו' ע"כ. ויש להסתפק אי בעינן שיכירו שזה אחי המת וזאת אשתו א"ד דסגי כשיכירו שזה אחי המת וזאת בת פלוני אף שלא ידעו שהיתה נשואה לפ' המת והנה בנוסח שכתב רבינו לקמן אין שם אלא ואשתמודעינוהי לפ' דנא דאחוה דפלוני מיתנא מאבוה הוא וכו' ולא הוזכר בנוסח שהכירו שהיתה אשת פלוני המת אך בס' עיטור סופרין כ"י מהרב הגדול כמהר"ר שמואל יפה זלה"ה כתוב ג"כ ואשתמודענוה לפלונית דא דהויא אנתתיה דפ' מיתנא וכו' ע"כ. וכן היא גירסת הטור ז"ל ס"ס קס"ט ובש"ע שם בפי' סדר החליצה ס"ק ל"ז הביא מחלוקת בזה אם צריכין להכיר שזו אשת המת או א"צ ושם כתוב דלרבינו צריך ושהוא נכלל במ"ש בגמ' אין חולצין אא"כ מכירין וכו' אמנם בגירסת רבינו שלפנינו בנוסח אין שם זה:

ל

אנחנא דייני דמקצתנא חתימי לתתא. נראה דצריך לכתוב דמקצתנא מפני שצריכין להיות חמשה כמ"ש לעיל דין ה' אך א"צ שיחתמו אלא הג' מהם שהם העיקרים ולכך כותבין דמקצתנא:

ואשתמודעינוהי לפ' דנא דאחוה דמיתנא מאבוה הוא. הכי איתא בפ' החולץ דף ל"ט דאתקין רב יהודה וכו' ועוד דברים אחרים צריך שידעו הדיינים לכתחילה כגון שאין לו שום זרע ואם היתה להם ישיבה אחת בעולם וגדולים בשנים וכיוצא אך זאת שהיא העיקרית הצריכו לבארה בנוסח הדיינים ועיין מה שכתבתי בדיבור הקודם:

פב"פ עד פב"פ עד. נלע"ד שזה ט"ס מכמה טעמי חדא שבנוסח שהזכיר הוא נוסח הדיינים כמ"ש אנחנא דייני וכו' ואנחנא דייני וכל דהוו יתבין וכו' ועוד שלא הוזכר אלא שנים בדברי רבינו וצריכין להיות שלשה ועוד שאח"ז הזכיר רבינו דין העדים וודאי שנוסח העדים אינו כנוסח הדיינים וכמ"ש ה"ה ז"ל גם כתב ז"ל שנוסח רבינו כנוסח ההלכות אות באות ואלו בהלכות לא הוזכר זה כלל ע"ע בפ' מ"ח אלא ודאי נראה דט"ס הוא דהאמת הוא שצ"ל שלשה דיינים שיחתמו סתם או יחתמו דיין וכ"מ בספר עיטור סופרין כ"י מהרב היפה ז"ל שכתוב שם דיין וכו' ופשוט הוא:

לג

טופס הכתובה וכו'. ביאור נוסח כתובה בכל פרטיה עיין להתשב"ץ ח"ג סי' ש"א וס' נחלת שבעה ועת לכל חפץ ועיטור סופרין כ"י להרב היפה ז"ל:

לה

כשכותבין גט יבמין וכו'. שאסור לכתוב ג' תיבות בלא שירטוט כבר ידוע מה שהקשו המפרשים ז"ל דרבינו סותר דברי עצמו שבכאן כתב שאסור לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט ובפ"ז דהלכות ס"ת דין י"ו כתב דמותר לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט והוא דבר תמוה הרבה עיין לה"ה ז"ל ומ"ש מרן שם ובחבורי שם בס"ד ועוד נלע"ד דרבינו דעת אחרת אתו וס"ל דכשכותב שלש תיבות לבדן והם עיקר כתיבתו אינו רשאי לכותבן בלא שירטוט אבל כשכותב פסוק ומכ"ש פרשה אז אין הקפידה אלא ביותר מג' תיבות וזה מפני שנתקשה ז"ל בההיא דפ"ק דגיטין דף ו' דר' אבייתר שלח לרב יהודה בני אדם העולין משם לכאן קיימו מעצמן ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו וכתב ליה בלא שירטוט וא"ר יצחק שנים כותבין ג' אין כותבין במתניתא תנא שלשה כותבין ארבעה אין כותבין וכו' ע"כ. וקשה תרתי חדא דלמאי אצטריך להביא התוספתא והא דר"י הא להק' על ר' אבייתר בחדא סגי ותו דאיך פליג ר"י על התוספתא ועיין להתו' שם ומכח זה רבינו ס"ל דל"פ ומר אמר חדא וכו' דהתוספתא השמיענו בכותב פסוק או פרשה וכיוצא דאז עד שלשה הותר ור"י הוא דחידש לנו חידוש זה דהתוספתא לא איירי אלא בהא אבל אם בא לכתוב התיבות לבדן וכותב שלשה תיבות צריכין שירטוט שהרי במקום פסוק שלם הם עומדים דכמה פסוקים מצינו מג' תיבות ולכך רבינו כאן כתב להדייא כשכותבין גט יבמין או כתובת יבמין וכו' מפני שיש בהם ג' תיבות לבדן דבגט יש לא חפצתי לקחתה שהם ג' תיבות לבדן והם עיקר וגוף הדבר וכתובת יבמין ג"כ יבמה יבוא עליה שהם ג' תיבות ועיקרו של דבר בהא הוא דאיירי ר"י דעכ"פ בעי שירטוט וכדי שנבין שזו היא כוונתו ז"ל כתב כאן כשכותבין גט יבמין וכתובת יבמין וכו' להודיענו שבאלו אין ללמוד ממ"ש בהל' ס"ת וגם שם רמזו לנו שכתבוז"ל כל כתבי הקדש אין כותבין אותן אלא בשירטוט וכו' ומותר לכתוב ג' תיבות בלא שירטוט יותר על זה אסור ע"כ הרי שביאר דבכותב כתבי הקדש קאמר דלפחות פסוק אחד וכיוצא דומיא דויתנו הילד בזונה והילדה וכו' שהביאו בגמרא ודייק נמי מה שסיים יותר על זה אסור שנראה לשון מיותר אך הכוונה להשמיענו שאפי' הג' תיבות לא הותרו אלא בזה האופן דאם כותב ג' תיבות לבדן והם העיקר כנז"ל אפי' ג' אסור וכיון שכן בהכרח שיותר מג' הוא איסור גמור ומעתה מ"ש בגמרא א"ל אביי אטו כל דלא ידע הא דר"י לאו גברא רבה הוא ולאו קאמר מאן דלא ידע הך מתניתא וכו' דהא ממנה יר' שהיא עיקר הפרכא לר"א וה"ט משום דר"י הוא מאריה דהך מתנית' שממנה למד דינו ולא הוזכרה במקום אחר וגם מדברי ר"י גופיה קשה לר"א דכיון דג' תיבות אין כותבין מכ"ש פסוק מד' או ה' ואם עדיין לבך נוקפך בפשט הסוגייא הנה מקום יש בראש לומר שהביא התוספתא גם כן להק' על ר"א דבין מדר"י ובין מהתוספתא קשה עליה אף דבאמת מר אמר חדא וכו' ומאי דקאמר אטו כל דלא ידע הא דר"י וכו' היינו משום דמתניתא בקל י"ל דלא שמיעא ליה ואין זה אלא דקדוק בעלמא ודעת רבינו מבוארת כמ"ש שלי"ת וכ"נ ממ"ש שם דף ז' שלח ליה מר עוקבא לר"א בני אדם העומדים עלי ובידי למוסרן למלכות מהו שרטט וכתב ליה אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי וכו' ע"כ דמפני היותו פסוק וביותר מג' תיבות הוצרך לשרטט וכו' ובפ"ג דהל' סוטה כשהזכיר סדר כתיבת המגילה לא הזכיר השרטוט מפני שכבר הוא נלמד מדין שכתב בהל' ס"ת ולא הוצרך לבארו בהלכות יבום אלא להשמיענו החידוש שבו ודו"ק סוף דבר לעד"ן כעת הם אמיתותן של דברי רבינו וכוונתו הישרה זכותו יגן עלינו אכי"ר. ודע דגם בהרא"ש נמצאת קושיא זו אך היא בהיפך מדברי רבינו ועיין תירוץ נאה והגון להרב מג"א א"ח סי' ל"ב ס"ק ז' וה"ט מפני שס"ל כשיטת התוס' שם בגיטין ע"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---