מעשה רקח/גירושין/ב

מעשה רקח ‏ גירושין ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ב מהלכות גירושין

א

לא נאמר וכתב וכו'. הנה ראיתי להרב מכתב לאליהו שער א' שהק' וז"ל ודבריו תמוהין בעיני דמאחר דוכתב איצטריך לשיכתוב הוא בעצמו או שלוחו א"כ מעתה איך יצדק לומר דלא נאמר וכתב אלא לומר שאינה מתגרשת בכסף אלא בכתב הרי לגופיה אצטריך ותירץ דאתרי וכתב ואתרי ונתן קאי דה"א מדשנה עליו הוא לעכב ולא ע"י שליח וכו' עכת"ד. ואחרי המחילה אין אלו אלא דברי נביאות דהיכן מצא רמז בדברי רבינו דהוכתב תניין קאי הלא רבינו לא הזכיר אלא חד קרא ועליה קאי מה שכתב ועיקר קושיתו מתרצה שפיר על פי דברי הש"ס דידוע דרכו של רבינו שהוא על פי הש"ס בפ' המביא תניין דף כ"א ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה דמ"ל בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף סד"א להקיש יציאה להויא מה הויא בכסף אף יציאה בכסף קמ"ל ופי' רש"י ואינה מתגרשת בכסף אם א"ל הילך פרוטה והתגרשי לי בה מקיש יציאה להויא כדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר ע"כ מעתה כוונת רבינו הכי היא לא נאמר וכתב וכו' כלומר אין לומר דוכתב ר"ל דקפיד קרא שהבעל בעצמו יכתוב דהא קי"ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו דילפינן מק"פ כדאיתא התם בגמ' וא"כ לא נאמר האי וכתב לתכלית זה אלא להודיע לנו שאינה מתגרשת בכסף דהו"א אתקיש יציאה להויא ותתגרש גם בכסף קמ"ל דאם כוונת התורה דמקיש יציאה להויא לא ליכתוב וכתב אלא ליכתוב ונתן כריתות בידה וק"ל:

ב

אמר לשנים וכו'. הרמ"ך ולא ידעתי למה לא השיג כן במ"ש רבינו ספ"ג שהאשה כותבת את גיטה ולא ביאר שצריכה להקנותו לבעל בתורת מתנה ולא בתורת שאלה כדאיתא בגמ' ופי' רש"י ז"ל אכן האמת הוא דרבינו ס"ל דאקניוה רבנן היינו שחז"ל תקנו כן ואדעתייהו מגרשי וכבר הרב"י סי' ק"ך האריך בזה משם הרמב"ן ע"ע אכן מאי דאיכא למידק דמלשון רבינו משמע דחתם סופר ועד כשר אפילו לכתחילה דהא שנים קאמר א"כ בהכרח חד מנייהו כותב הגט וחותמו ומדכתב הרי אלו כותבין וחותמין מש"מ דלכתחילה קאמר וכ"כ בפ"א דין כ"ח וק' מפ"ט דין כ"ז דהעלה מרן ז"ל דלא הכשיר רבינו חתם סופר ועד אלא בדיעבד א"כ לפי דברי רבינו סותר דברי עצמו וכ"כ הרא"ש בתשו' סי' ג' דמ"ש רבינו פ"ט ואפילו הכותב היה אחד מהעדים שחתמו בו וכו' דמשמע דוקא בדיעבד קאמר ע"ש גם לקמן דין ג' וד' כתב מרן דרצה להשמיענו אגב ארחיה דחתם סופר ועד כשר כמבואר בדבריו בפ"ט וכו' ע"כ. ולמה לא הכריח מדין זה שהוא ג"כ מבואר וכ"ה בשו"ת מהריט"ץ סי' רמ"ו והניחו בצ"ע. ולעד"ן דכוונת מרן דרבינו אינו מכשיר חתם סופר ועד אלא בדיעבד דוקא כמ"ש פ"ט וכי היכי דלא ליפלוג רבינו מדידיה אדידיה צריכים אנו לפרש דהא דאמר לשנים וכו' בדיעבד היא תדע דבפ' האיש מקדש תנן האיש מקדש בו ובשלוחו ופריך בגמ' השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא ותריץ מצוה בו מבשלוחו ע"כ וגבי גט נמי וכתב ונתן אבעל גופיה קאי א"כ עיקר מצות הגירושין לכתפיה דבעל קיימא ולומר לשניהם שהם יגרשוה לא אריך למעבד הכי דלכתחילה רמיא עליה דידיה דוקא כאמור א"כ מציאות דין זה דאמר לשנים הוא דוקא בדיעבד דאם אירע הדבר כן כותבין וחותמין וכו' כדי להתיר אשה זאת שמא אם נחייבהו לחזר אחר הסופר ילך למד"ה או יארע איזה עיכוב וכיון שנתן עיניו לגרשה הרי היא אסורה עליו לכך נחשב דין זה דיעבד כאמור אלא שאינו בפירוש משא"כ בפ"ט שהוא יותר מבואר ע"ש וכן יש לפרש ההיא דפ"ט דין ל"א אמר לשלשה אחד כותב ושנים חותמים והמש"ל ז"ל פ"ט נתעצם בדין זה לפרש כוונת רבינו דאף לכתחילה קאמר והק' על מהרח"ש סימן ג' שתפס במושלם דדוקא בדיעבד הוא דמכשיר רבינו וכו' והניחו בצ"ע. ולעד"ן דאין כאן קושיא ע"פ מ"ש ומדוייק הרבה שזה היא כוונת מרן ז"ל שהרי בב"י סי' ק"ך כתב דרבינו אינו מכשיר חתם סופר ועד אלא בדיעבד ושכן יש לפרש דבריו שבפ"ב ע"ש תיבת שכן יש לפרש מורה כמו שכתבנו וע"פ זה יתורץ הכל למדקדק היטב שו"ר להתו' בגיטין דף ס"ז ד"ה מתני' ר' מני ר' יוסי היא שהק' כעין קושיא זו לר"מ ותירץ ד' תירוצין ושנים האחרונים דהרי אלו יכתבו ויתנו דקאמר ר"ל אם באו לקיים שליחותן יכתבו ויתנו בעצמן דאי אמרי לאחריני ועבדי אפילו דיעבד לא מהני א"נ דזמנין דתעשה אפי' לכתחילה כגון בשעת הדחק ע"כ שהוא קרוב למ"ש שלי"ת. וכן יש לדקדק מדנקט בסיפא סופר ולא שנים כדין דרישא משמע דבשעת הדחק קאמר ודו"ק:

והוא מגרש בו בכל עת שירצה. הקושי מבואר הרבה דאיך נתיר לו לגרש בכל עת שירצה הא הו"ל מוקדם ובפ"א דין כ"ד וכ"ה פסלו משום שמא יחפה על בת אחותו וכ"כ הרל"מ והרש"ך ז"ל והניחו בצ"ע. ולעד"ן דאין כאן קושיא לדעת רבינו שהוא ז"ל אינו פוסל מוקדם אלא כשנכתב או נחתם והוא מוקדם דרך משל שנכתב בגט כ"ב לחדש ונחתם וניתן בכ"ה וכיוצא שנמצא שחתימת העדים בגוף הגט היא על שקר אבל כשנכתב ונחתם ביומו אלא שהבעל או השליח איחרו נתינתו אין זה מוקדם והכי דייקי דברי רבינו שם שסיים עד שיחתמו בו בזמן כתיבתו ובמקום כתיבתו הרי שלא הקפיד אלא על החתימה שתהיה אמיתית אבל על הנתינה לא הקפיד גם דברי המפרש המיוחס לה"ה דייק הכי שכתב וז"ל ונראה דדוקא מוקדם שזמן הגט קודם החתימה כגון וכו' ע"כ הרי דאם הזמן הגט והחתימה שוין לא מקרי מוקדם וכשר גם טעמא דמוקדם דפסול שמא יחפה על בת אחותו לא שייך אלא בנכתב ונחתם שלא בזמנו כגון שהקדימו מפני שהרגיש שזינת' וכדי להצילה מקדים בזמן שקודם הזנות כדי שתתחשב פנויה אבל בכתבו וחתמו בזמנו אלא שאיחר נתינתו לא שייך זה דאטו מי ידע שתזנה אח"כ דנימא דמאחר נתינתו כדי לחפות עליה אין זו סברא כלל וגם אין לחוש שמא תטרוף בו מן הלקוחות הפירות שלקחו מבעלה מזמן הכתיבה עד זמן הנתינה שהרי אין בית דין מגבין לה עד שתביא ראיה אימת מטא גיטא לידה וכמ"ש רש"י בפרק המביא תניין (לר"י דפסק רבינו כוותיה לגבי ר"ל) דף י"ז ע"ש. אמנם מדברי הגמרא שם משמע דלא הותר לעשות כן לכתחילה לכתוב הגט ולעכבו אצלו שהרי אמרו שם הה"א דכתוב בו שבוע וכו' דכשר א"ל רבינא לרבא כתביה ואותביה בכיסתיה דאי מפייסא תתפייס מאי א"ל לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ופי' רש"י תפייס ולא יגרשנה ולא אפייס וגרשה ומכי מטא גיטא לידה הוא דאגרשה ע"כ מה הועילו חכמים בתקנתם בין לענין זנות בין לענין פירות דטרפא לקוחות מיום הכתיבה לא מקדים איניש פורענותא וכו' לא רגיל למעבד הכי וכו' ע"כ הרי נר' מבואר מהך סוגייא דאף בזה איכא למיחש לזנות ופירות ואיך רבינו התיר להדיא ואף לכתחילה כמשמעות הלשון. גם התו' שם ד"ה עד זמן נתינה וכו' ובפג"פ דף קס"ז הק' דאמאי כותבין לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו ליחוש שמא תזנה ויתן לה בצנעה כדי לחפות עליה וי"ל דמסתמא מיד אחר הכתיבה יתן לה דלא מקדים פורענותא לנפשיה ע"כ ולרבינו צ"ל חדא מתרתי או דאינו מפרש כפי' רש"י אלא דמשום בטול נגעו בה וה"ק כתביה ואותביה בכיסתיה וכו' מאי כלומר מי איכא למיחש שמא בתוך זמן זה יבטל הגט והרי נפסל ושוב יחזור ויגרשנה כיון שהוא בידו עדין או לא ומתרץ לא מקדים איניש וכו' כלומר אין לחוש שיבטלו כיון שכתבו וחתמו ונמצא בידו יע"ש הנה מקום למ"ש מתחילה דבמציאות זה אין שייך לא זנות ולא פירות לשיטת רבינו או נאמר דרבינו מודה ואזיל לפי' רש"י והתו' דאיכא למיחש לזנות גם בכי הא וכאן לא נחית להתיר לבעל שיעשה כן אלא כלפי העדים והסופר קאמר שהם אין להם חיוב לחשוב עם הבעל מתי יתננו אלא שיש להם לעשות ציוויו לכתוב ולחתום ויניחוהו לגרש מתי שירצה עפ"י דברי הש"ס דלא מקדים וכו' ולעולם שלא התיר לכתחילה לעשות כן ודוק ודברי רש"י מגומגמים ועמדתי עליהם בשיטתי בע"ה:

ד

אעפ"י שאין מכירין וכו'. פי' שאין מכירין בפנים אלא יודעים שמו דלעיל הצריך שיהיו יודעים ומכירין וכאן סגי ביודעים אעפ"י שאין מכירין ומבואר עוד דבר זה ממ"ש לקמן דין י"ג גבי מי שהיה מושלך בבור וכו' שכתב והוא שידעו אותו ואעפ"י שהעלוהו ולא הכירוהו ה"ז כשר שזה בשעת הסכנה וכו' הרי נתבארו דבריו שם מוסכם הולך למ"ש כאן. ואחרי המחילה מהר' מכתב מאליהו שנתקשה בזה בשער ד' סי' ל"ה והוא פשוט ומבואר כשמש:

ה

וצריך שיאמר הבעל וכו'. רבינו כפל דבר זה שהרי סיים שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכותבו אפ' שנתכוון לכלול קו' המפרשים ז"ל דאמאי השמיט ז"ל דין אמר לשנים תנו גט לאשתי שהם צריכין לכתוב ולחתום ואם אמרו לאחרים הרי הגט בטל וגם דין אומר לג' תנו דאפליגו בה ר"מ ור"י ופסק ז"ל בפי' המשנה כר"י דהם עצמם צריכים לכתוב ולחתום ואם אמרו לאחרים משמע דהוי הגט בטל והניחו בצ"ע אך לעד"ן כנז' דמש"ה כפל רבינו הדברים לאשמועינן דכל היכא דכתבו וחתמו בלא ציווי הבעל בין שאמר לעדים כתבו בין שאמר לעדים תנו הוי הגט בטל שכל עוד שעשו בלא ציוויו הוי הגט בטל. גם השמיט רבינו ההיא דשמואל דאמר לשנים כתבו גט ותנו לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו תצא והדבר צריך תלמוד ע"כ ומדקאמר תצא משמע דהוי גט בטל ואפשר כמ"ש שהרי רבינו דייק בלשונו שהרי כתב מי שלא א"ל הבעל לכותבו הרי דקפיד גם על כתיבת גופו של גט ולפי דברי רבינו תתורץ ג"כ תמיהת הרש"ך ז"ל על הרב"י סי' ק"ך שהק' על הטור במ"ש כתבו וחתמו וכו' דעדיפא מינה הו"ל למנקט באם א"ל תנו וכו' דלרבינו אין כאן קו' כנז"ל אך להטור שפירש דאפי' אמר לג' שיש עליהם תורת ב"ד וכו' ק' ועוד שאין לשון רבינו כלשון הטור כדי שנאמר דה"ל להק' גם על דברי רבינו. אך דברי הה"מ נתקשו אצלי הרבה שהביא ההיא דתנו וכו' והא דשמואל בדין הב' דאמר לשנים או לג' וכו' דמשמע דבאותו דין נכללו אלו ואם נאמר כן ק' טובא ששם כתב רבינו שהוא פסול ובשלש אלה משמע מהגמ' שהוא בטל דמילי לא ממסרן לשליח והה"מ הביא ההיא דשמואל שאמר תצא וכתב עליו וכן הלכה ומדקאמר תצא פשיטא ודאי שהוא גט בטל כמבואר בדברי רבינו רפ"י ועיין מה שאכתוב עוד שם בע"ה:

ו

ומתיישבין בדבר זה וכו'. בלשון זה נתחבטו גאוני עולם ז"ל הלא בספרתם ובתחילת המחשבה הנה לענ"ד פשוט דכוונת רבינו לחוש לההיא דשמואל דאומר לשנים כתבו ותנו והם אמרו לסופר וכו' שנמצא ששינו ממה שאמר להם הבעל ואף שהם עצמם חתמו מ"מ יש להקפיד על כתיבת הגט ג"כ ומפני שדבר זה קרוב לטעות בו מהטעם האמור דסברי העדים שאין קפידת הבעל אלא בחתימה שיחתימו הם בעצמם אבל בכתיבת הגט סברי שאינו מקפיד אי כתבי אינהו או הסופר ומפני שמציאות אמרו וכו' הוא קרוב לזה לכך כתב ומתיישבין בדבר וכו' כלומר אף שמציאות זה דאומר אמרו אינו אלא פיסול מדרבנן ואם נשאת לא תצא יש לב"ד להתיישב בזה ולחקור אחריו הדק היטב כדי שלא יארע דבר כזה בלא אומר אמרו דאז הוי גט בטל מה"ת והבנים ממזרים אך ראיתי להמפרשים ז"ל שהבינו שבמציאות זה דוקא קאמר רבינו דקרוב להיות בטל והנה ראיתי להרב מכתב לאליהו ז"ל בשער א' סי' ד' שעמד בדברי הה"מ ז"ל במ"ש וז"ל שמא זה הוציא הרב מההיא דשמואל וכו' והדבר צריך תלמוד אי מילי ממסרן לשליח ואמרינן פמ"ש א"ל נכתוב גט וכו' ואסקא רב אשי כולה ר"י ע"כ נראה שתלה דברי הרמב"ם ע"ד שמואל ודברי רב אשי והק' עליו דבהדיא אמרינן בגמ' דלא אמר שמואל דהדבר צ"ת אלא משום דמספק' ליה אי כתבו כתב ידן הוי או כתב הגט ולענין מילי פשיטא ליה דמילי לא ממסרן לשליח ואיך קאמר הה"מ דמספקא ליה לשמואל היפך דברי הגמ' בהחלט ואם ע"ד רב אשי ג"כ הרי ר"א אמר בטל והרמב"ם אמר פסול וכו' ועוד תימא שהביא ההיא דר"א ופוסק נמי כר"ח ור"ן דנראה שהן תרתי פסקי דסתרי אהדדי דלרב אשי הוי בטל ולר"ח ור"ן הוי כשר והם שני הפכים ואיך יכונו עכת"ד ולעד"ן אפרש כוונת הה"מ ומתוך זה יפולו כל הני הקו'. מתחילה הביא מתני' דאומר תנו וכו' וכתב עלה והלכתא כר"י דאמר דמילי לא ממסרן וכו' שזה הוא הדין שכתב רבינו למעלה דהוי הגט בטל ושוב הביא דברי שמואל בכתבו וכו' שאמר תצא משום דאפשר דהו"ל מילי והוי בטל וכשכתב אח"ך דהדבר צ"ת אי מילי ממסרן וכו' כוונתו אם מציאות זה הוי מילי ובטל או אינו מילי והוי פסול לחוד לא שנסתפק במילי דזה מבואר בגמ' דמילי לא ממסרן וכמו שהקדים הוא ז"ל למעלה ומפני שרב אשי אסיק לה הכי דמילי לא וכו' והיה מן הראוי לפסוק כאומר אמרו יהיה הגט בטל מכל מקום כיון דר"ח ור"ן ס"ל דכשר דהיינו פסול לא רצה רבינו להחליט הדין אלא כתב שהוא פסול כר"ח ור"ן והוסיף ומתיישבין וכו' מדברי רב אשי לחוש לה וא"כ לא נשאר קו' עליו דאין כוונתו לומר שרבינו פסק כר"א להדיא ולא כר"ח ור"ן ודבר זה קיימו הרב מכתב מאליהו ז"ל שם בעמדו ע"ד מרן ז"ל ושם הק' עוד ע"ד מרן במ"ש ומספקא ליה אי האי לישנא דקרי גט בטל דוקא בטל ממ"ש או"ד מאחר דטעמא דפסלינן באומר אמרו לאו מדינא אלא משום דילמא אתי לאכשורי אפילו בלא אומר אמרו וכו' ע"כ דא"כ אין כאן ספק ולימא דבטל דקאמר לאו דוקא ועוד דהיכן אתמר טעמא דפסלינן אומר אמרו משום גזירה דילמא אתי לאכשורי בלא אמרו דהא בגמ' אמרינן דלמאן דאמר כשר ול"ת טעמא הוי משום שמא תשכור עדים ואם איתא מאי פריך אמאי ל"ת ואמאי לא משני משום גזירה ואמאי אצטריך לשמא תשכור וכו' עכ"ל (והמגיה כתב שם דמ"ש מרן משום גזירה וכו' הוא בעצמו מ"ש בגמ' שמא תשכור עדים וכו' ולא כן אנכי עמדי כדלקמן) והן אמת דקושיא זו היא מבוארת בגמ' עצמה דמאי מק' מל"ת מאחר דאיכא למגזר דבאומר אמרו ולמה אצטריך נמי לטעמא דשמא תשכור עדים ולא אמר משום גזירה דאומר אמרו כמ"ש למעלה ואי ס"ד דמודה ר"י באומר אמרו נפיק מניה חרבה וכו' וכבר נתעורר בקו' זו הרשב"א זלה"ה ע"ע. אך לעד"ן שכוונת המקשן והתרצן פשיטא דאם איתא דטעמא דל"ת היינו משום אמרו מאי איריא דנקט אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופ' ויחתמו דכשר ול"ת אי טעמא הוי משום אמרו עדיפה מינה הו"ל למנקט באומר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו דהוי רבותא טפי דאף בכי האי איכא למגזר משום אומר אמרו כדלעיל אלא ודאי מדנקט לה באמרו לעדים ויחתמו משמע דלא ס"ל גזירה דאומר אמרו וכיון שכן אמאי ל"ת ותריץ לו דהכא נקט לה הכי משום גזירה אחרת דשמא תשכור עדים דלעולם דלפי האמת הא והא איתא שמא תשכור עדים מלבד גזירת אמרו כדאמרן לעיל וכיון שכן זכינו לדין שאין מכאן תמיהא על מרן ז"ל ושאר הדקדוקים שעמד עליהם שם יש לישבם בקל אכן בההיא שהביא גט פשוט סי' קכ"ז ס"ק ט' שמצא בגיליון דהך פי' שיש כ"ב פרקים הראשונים גם בפ' ג' עד דין המביא גט ואבד אינן מדברי הה"מ אלא דברי תלמיד וגם הריב"ש סי' קי"ז כתב שהיה חסר להם דברי הה"מ בג' פרקים הראשונים וגם ראה שהרב"י לא הזכיר בחבורו דברי הה"מ בב' פרקים הראשונים וכו' ע"כ ותמיהא מלתא טובא שהרי בפסקא זו כתב מרן ז"ל ונסתייע מדברי הה"מ וכו' הרי שכאן הזכירו ואיך כתב הרב ג"פ שלא ראה להרב"י שהזכיר דברי הה"מ בב"פ הראשונים ועיין מ"ש לעיל בפ"א דין ג' פכ"ט דין ל"א ציין הה"מ מ"ש ע"ע:

ח

הבעל שהביא גט בידו חתום. הה"מ ז"ל הביא על זה מההיא דהוו קרו לה נפאתא וכו' ואינו ענין לדין זה אלא לדין הבא והך דהכא הוא מכח הפסוק שצוה להבעל בעצמו שיכתוב הגט וכו' א"כ הוא נאמן ע"ז אך למ"ש חתום משמע דאם אינו חתום לא יתנו לה ואמאי הרי כיון שהאמינתו תורה בכתיבת הגט אמאי לא יתנו לה הרי עדי מסירה כרתי וכיון שנתנו לה בפני עדים בדיעבד מיהא כשר כמ"ש מדברי רבינו פ"א דין ט"ו. ועוד ראיתי להרש"ך ז"ל שתמה על רבינו שבפ"ט דין ל"ב כתב שאם מינה שליח לפני עדים ונתנו השליח לאשה בפני עדים הרי זו מגורשת אעפ"י שאין שם עדי חתימה כלל ומינה דאם נתנו לשנים שיתנוהו לאשתו פשיטא שהיא מגורשת והניחו בצ"ע אך נראה שהרב ז"ל לא ראה דברי מרן ז"ל שמתוך דבריו יתורץ כל זה שהרי כתב וז"ל נראה דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתבו בפיסול כדי לקלקלה דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים ע"כ מעתה מבואר יוצא דרבינו נקט חתום לריבותא דאפילו הכי אין לחוש שמא נתכוון לקלקלה וכו' והה"נ דאף בלא חתימה הוא הוא נאמן וכיון דאיכא עדי מסירה היא מגורשת ודאי וק"ל:

אמר לאחרים וכו'. כתב מרן ז"ל דלא כתב רבינו דין אם נאבד משום דנלמד מקל וחומר דנמצא פסול הרי לא עשה שליחותו כלל ואע"ג דרבה הוה ס"ל דנאבד עדיף מנמצא פסול לדידן דקי"ל כר"ן הוי איפכא דנאבד אתי בק"ו מנמצא פסול ע"כ וכ"כ ז"ל בב"י סי' קכ"ב וראיתי להרב"ח ז"ל שם שכתב דשרי ליה מאריה לרבינו הב"י שכתב הפך סברת התלמוד לרבה דנאבד עדיף מפסול וכו' ומי הגיד להרמב"ם דבר זה דפליגי רבה ור"ן בסברות הפוכות הלא אין רמז בסוגייא דאיכא פלוגתא בהא וכו' ע"כ ואילו היה כותב ז"ל כמ"ש הרל"מ ז"ל שפי' זה דחוק החרשנו קצת אבל לכתוב עליו דשרי ליה מאריה אחרי המחילה הראויה התפלל על אחרים וכו' שהמדקדק בדברי מרן הקדוש ז"ל יראה שדבריו מתוקים מדבש ונופת צופים שהוא לא כתב שרבה ור"ן נחלקו מן הקצה אל הקצה לפי האמת אלא כתב דרבה הוה ס"ל דנאבד עדיף מנמצא פסול ותיבת הוה ס"ל שכתב ז"ל משמע שמתחילה הוה ס"ל הכי אך אחר ששמע דברי ר"ן שהק' לו מי קאמר להו כתבו ואנחו בכיסייכו ושתק ולא השיב ש"מ שהודה לדברי ר"ן בנאבד דלא עשו שליחותו כלל ונמצא דלפי האמת הסברא הפוכה ממאי דהוה ס"ד דרבה וכיון דלרב נחמן אין חילוק בין נמצא בטל או פסול לנאבד מעתה הסברא מבחוץ מחוייבת דכשאנו אומרים דבבטל או פסול אף שהגיע ליד האשה לא עשו שליחותן מכ"ש וק"ו אם נאבד ואף דמרן ז"ל כתב לדידן דקי"ל כר"ן וכו' דמשמע דאיכא מאן דפליג עליה לא כתב כן אלא כלפי ההלכה דכיון דר"ן אתקיף ליה ורבה לא אותיב ליה משמע שהודה לדבריו ואף את"ל דרבה או חכם אחר פליג עליה מ"מ הלכה כר"ן דהוי מסקנא דמילתא סוף דבר מרן לא כתב כן אלא מצד הסברא מבחוץ ודבריו נכונים אפילו דוחק אין כאן כמו שכ' הרל"מ ז"ל ושם ראיתי בדבריו דברים תמוהים הרבה שהק' על הרב"י דכיון שדעתו דלרבינו נאבד הוי כ"ש דפסול א"כ למה באותה בעיא דכתבו ותנו לשליח כתב כיון דהרמב"ם לא כתבה אלא בנמצא הגט פסול משמע דס"ל דבנאבד לא אבעיא לן אלא הגט בטל ודאי וכו' וזה סותר דבריו שכתב כאן וכו' ולא נתבררו לי דבריו עכת"ד. וזה ערבוב דברים שאין להם יחס דמה ענין זה לזה דבאומר לאחרים לכתוב ולחתום וליתן אם כשנמצא בטל לא עשו שליחותו כ"ש בנאבד משא"כ באומר להם תנו לשליח בשלמא בנמצא בטל לא יכתבו אחר שהרי לא עשה אותן שלוחין לגרושין וכו' משא"כ בנאבד שעשו שליחותן כמו שצוה להם פשיטא ודאי שאין להם לכתוב גט אחר ואם כתבוהו אינו גט כלל שהרי לא צוה הבעל לכתוב גט שני היכא שהראשון נאבד ודייקי טפי דברי רבינו שכתב שהרי לא עשה אותם שלוחין לגירושין שמכאן יוצא ג"כ שאם נתנוהו לשליח ונאבד בידו אין בידם לעשות גט אחר והספק שיש להסתפק הוא בפסול או בטל דדילמא לגט כשר קפיד הבעל או לשמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו כלומר שכיון שכבר עשו שליחותן מה להם לעשות עוד. גם ראיתי להמש"ל ז"ל שדחה דברי הרל"מ הנ"ל בשתי ידים אלא שבסוף לשונו כתב וצ"ע. ולי אני הצעיר צ"ע אהיכא קאי הך וצ"ע אם על דברי הרל"מ הו"ל לכתוב כן קודם כללא דמילתא שכתב שם ואם על הרב"י או רבינו הרי סיים בלשון פשיטא ואיך יפול ע"ז צ"ע אך אם באנו לדקדק בעיקר דברי הרב"י יש לגמגם בדבריו בההיא דשליחות שכתב שלדעת רבינו אם נאבד הגט אם כתב לה אחר בטל הוא ע"כ דהא בגמ' אמרו או דילמא לטרחייהו חשש כלומר דכוונתו לשתתגרש בו ולפיכך כל עוד שלא הגיע לידה גט כשר י"ל דלא עשו שליחותם וא"כ גם בנאבד יש להסתפק כדברי רש"י וכן י"ל בדברי רבינו שכתב ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד כלומר או דילמא דבעי שיגיע גם ליד האשה:

ט

א"ל וכו' ותנו לשליח להוליך לה. הרמ"ך. וכבר נתעורר בזה מרן ז"ל אכן לכאורה יש לתמוה על הה"מ שהזכיר ע"ד רבינו הבעיא ראשונה של הגמ' והשמיט בעיית הוליך דסלקא גם היא בתיקו ורבינו כתב להדיא להוליך לה ואף אם נאמר דהה"מ לא הוה גריס בדברי רבינו להוליך לה כמו שמצאתי בנ"א כ"י אכתי ק' מהגמרא ואולי לא הוה גריס לה בגמ' ג"כ וכגרסת הרי"ף ז"ל ואף אם נאמר דהוה גריס לה הה"מ ז"ל בדברי רבינו י"ל דלא כתב רבינו ויוליך לה כלשון הגמ' אלא כתב להוליך לה והוא דרך סיפור דברים ולא דרך ציווי והרמש"ל ז"ל הק' על הרי"ף ז"ל למה השמיט בעיית ויוליך וכו' ולפי האמור אין כאן קו' דמדברי הה"מ נראה דגם הוא לא הוה גריס לה א"כ מה יביא. אמנם מרן ז"ל כתב בהפך דלא כתב רבינו בעייא דויוליך משום וכו' עד דכי לא אמר ויוליך הויא מגורשת וכו' ע"כ ולשונו מגומגם הרבה דכי לא אמר ויוליך א"כ הרי עשו שליחותו ואיך נאמר דאם כתבו לה גט אחר דהויא מגורשת וכבר ראיתי להרל"מ ושאר הפוסקים שהגיהו בדברי רבינו שאינה מגורשת שהרי עשו שליחותן ואף שכדבריהם נראה מ"מ דחיק ליה מילתא להגיה כל כך שהרי בגירסתינו כתוב דכל זמן שלא הוליך עדין לא עשו שליחותן וכן הוא בב"י סו' סי' קכ"ה ואיך נגיה בשניהם דבר זה רחוק מן השכל הילכך אני אומר דכוונת מרן לומר דכיון דויוליך הויא ספק מגורשת כשכתבו לה גט אחר אנו יכולים לטעות שהטעם הוא מפני שכוונתו לומר יוליך באיזה אופן שיהיה אבל בלא יוליך אלא שאמר להם כתבו ותנו לשליח הרי הקפיד שיעשו כן וכיון שנמצא פסול וכו' הרי לא עשו שליחותו דכוונתו שיתנו לשליח באופן שתתגרש והיינו שסיים שכל זמן שלא הוליך כלומר שלא הוליך השליח הגט מכח שנמצא פסול וכו' הרי לא עשו שליחותו ואם כתבו גט אחר כשר ונתנו לשליח הויא ודאי מגורשת וזה אינו אמת וכו' מכח דין התלמוד ולסיים דברי מרן כבר עמד עליהם הרש"ך ושאר המפרשים ז"ל שדבריו מגומגמים ותמוהים ע"כ. אך לדידי אני הצעיר י"ל דאין משיבין את האריה וכו' דהתם כתב רבינו שרבותיו לא כתבו כן מפני שבוש הנוסחאות שהיה בידם ואנחנו לא נדע מה הם אותם הגירסאות שלהם נתכוון רבינו וגם מרן ז"ל לא כתב שם כלום ומה גם שמרן גופיה לא כתב כן כאן אלא ע"ד דוחק כמו שכתב להדיא:

י

האומר וכו' גרשוה וכו'. משנה וברייתא שם דף ס"ה והה"מ ז"ל הביא בשם הראב"ד דבעינן שיהיה מדבר ע"ע גירושין אבל רבינו לא חילק בזה והביא לו סמיכות מדכתיב כלה גרש יגרש גרש את האמה ואם לא דבר עמהם בענין גירושין מה לנו לחוש ע"כ כלומר דמזה מוכח כדעת רבינו דלא בעינן היה מדבר על עסקי גירושין ובס' בית שמואל ז"ל א"ה סי' קמ"א ס"ק ך' אחר שהביא דברי הראב"ד משם הה"מ כתב ואפילו אם אמר גרשוה יש לפרש כמו גרש את האמה ע"כ ותימא דפסוק זה הביאו הה"מ להוכיח דאפילו לא היה מדבר ע"ע גירושיה מהני ואיך הביא ז"ל פסוק זה להכריח דעת הראב"ד הרי פסוק זה מוכח אנפשיה דלשון גירושין מהני אף שלא היה מדבר ע"ע גירושין אם לא שנאמר דכוונתו דגרש את האמה אינו לשון גירושי אשה אלא לשון טרידה ושילוח מן הבית וצ"ע:

אמר להם פטרוה. בגמרא חילקו לדעת בני בבל בין פטרוה לפיטרוה בי"וד והר"ן ז"ל עמד בזה לדברי הרי"ף ורבינו שלא הביאוה אמנם הרב"י סי' קמ"א כתב דהשמיטוה משום דבלה"ק ליכא פלוגתא בינייהו ואנן השתא לא משתעינן בלשון ארמי הרי אנו לענין זה כבני א"י עכ"ל אך מאי דאיכא למידק דלשון פטרוה כתוב הוא בגט ודן דיהווי ליכי מנאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פיטורין וכי היכי דלשון אגרת אף שמשמעותו לשני דברים אנו אומרים שכיון שכתוב בגט לאגרת של הגט דווקא נתכוון ה"נ בלשון פיטורין אף שיש לפרשו מלשון פיטור מאיזה חוב או ד"א כמ"ש רש"י ז"ל אמאי לא נימא דכיון שכתוב בגט לגט נתכוון וקו' זו תפול בין לדעת הרי"ף ורבינו דס"ל דפטרוה אינו גט כלל ובין לדעת רש"י שפי' במשנה דהו"ל ספק והנה ראיתי בס' שדה יהושע על הירושלמי שכתב לתרץ זה דשאני אגרת דקאמר ותנו לה דמשמע מלשון תנו לה שהוא כדכתיב וכתב לה ונתן בידה ע"כ. ולדבריו אכתי קשה דא"כ גם בפטרוה ותנו לה מהני שכשאמר להם כתבו פיטורין ותנו לה ואם איתא אמאי לא קני ליה ובשיטה להר' אנג'יל כתב דבדוחק י"ל דבאגרת אע"ג שיש לו שני משמעות מ"מ אי אמרינן דלאו לגט איכוון איזו אגרת רצה לומר מש"ה מהני כיון דהוי לשון הכתוב בגט משא"כ בפטרוה דאי אמרינן דלשון פיטור וחובה קאמר הוי משמעות יפה וטוב מש"ה אע"ג דהוא לשון הכתוב בגט לא מהני עכ"ל ובין למר ובין למר אכתי ק"ל אמאי לא תני במתניתין כתבו ספר ותנו לה דהא ספר כתוב בגט דלפי דברי הרב שדה יהושע משמע דודאי מהני וגם לפי דברי הרב אנג'יל ז"ל י"ל איזה ספר רצה לתת לה וכו' דומייא דאגרת וקושיא זו תפול לכל הפירושי' שבמשנה ובברייתא ותמהתי שלא מצאתי לשום מפרש שנתעורר בזה דהא על כרחך לומר יש פנים לכאן ולכאן וצ"ע דמאחר דתני לשונות שודאי נתכוון לגרושין ולשונות לא אמר כלום ולשונות שהם מוטלין בספק הו"ל למתני הא לאשמועינן מה דינו מכ"ש שתיבת ספר כתוב בתורה וכתב לה ספר כריתות וכו':

יב

במד"א בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו מיד. הרמ"ך ביאר דבריו דבגיטין די"ג אמתניתין דהאומר כתבו גט זה לאשתי וכו' אמרו בגמרא טעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנין ושכיב מרע אע"ג דלא אמר תנו נותנין דתנן בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש ויוצא בשיירא רש"ז אומר אף המסוכן מתקיף לה רב אשי ומאן נימא לן דמתניתין רש"ז היא דילמא רבנן היא ע"כ מוכח להדיא מהך סוגיא דאף דרש"ז נקט מסוכן לאו דוקא דהוא הדין שכ"מ דאם המסוכן דוקא אמאי דחי רב אשי ודילמא רבנן היא כלומר דלדידהו בין מסוכן בין ש"מ צריך

שיאמר תנו אכתי נימא לעולם רש"ז היא וכי אמר רש"ז דאצ"ל תנו דוקא במסוכן והוא שקפץ עליו החולי וכו' כדברי רבינו אבל ש"מ שלא קפץ עליו אלא שנחלה כדרך כל הארץ אף שהוא ש"מ צריך שיאמר תנו ואתייא מתניתין בשופי לרש"ז וא"כ מהך סוגיא קשה טובא לשיטת רבינו ואף שרבינו שפירש דמסוכן היינו שקפץ עליו החולי הוציאו מהירושלמי שכן אמרו שם מ"מ גם הירושלמי לא פליג אגמרא דידן שהרי אמרו שם דאף דרש"ז נקט מסוכן דהיינו בקפץ עליו החולי מ"מ לאו דוקא קאמר אלא ה"ה חולה סתם לרש"ז דאין צריך שיאמר תנו ומה בין חולה למסוכן וכו' ר"ל דמאחר דלרש"ז הדין שוה בין לחולה בין למסוכן אמאי נקט מסוכן ומתרץ דבא לאשמועינן דמסוכן היינו שקפץ וכו' וכשאמרו בירושלמי דהלכה כרש"ז היינו בין בחולה בין במסוכן ונמצא דבין הבבלי ובין הירוש' שוין לרש"ז בין קפץ עליו החולי בין לש"מ אין צריך שיאמר תנו ואמאי כתב רבינו המסוכן דוקא והוא שקפץ וכו' דמשמע דבשכיב מרע שלא קפץ עליו החולי לא והנה באמת הוא דגם בפרק מ"ש דקמ"ו מדמה הך מסוכן דרש"ז לש"מ ונתחזקה הקושיא יותר על רבינו ותו דבגיטין דף ס"ו אמר רב הונא גיטו כמתנתו וכו' מה גיטו אע"ג דלא פריש כיון דאמר כתבו אע"ג דלא אמר תנו אף מתנתו כיון דאמר תנו אע"ג דלא קנו מניה ופירש"י גיטו דש"מ וכו' ע"כ ובפ"ח דה' זו"מ דין כ"ג כתב רבינו וז"ל ש"מ שצוה מחמת מיתה כגון שהיתה דעתו נוטה שהוא מת וכו' והמפרש בים והיוצא בשיירא והיוצא בקולר והמסוכן והוא שקפץ עליו החולי והכביד עליו חליו כל אחד מארבעתן כמצוה מחמת מיתה וכו' ע"כ וידוע דטעם הדבר שדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו וא"צ קנין הוא כדי שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו קיימין כמו שכתב דין ב' וכיון שכן דין הוא שנדמה ש"מ למסוכן גם בגט דכי היכי דבמסוכן והנך דתני בהדיה אף שלא אמר אלא כתבו אנו דנין שודאי כוונתו שיכתבו ויתנו כך בסתם ש"מ שאנו רואין להדיא שדעתו נוטה שהוא מת יש לומר שה"ה והה"ט ואם כן צ"ל דרבינו נקט מסוכן וכו' לריבותא שאפילו שהיה עכשיו בריא גמור ופתאום הוא שקפץ עליו החולי אפ"ה באומר כתבו סגי ומכל שכן ש"מ שנחלה מקודם וכו' א"נ יש לומר דהעתיק לשון המשנה דלא קתני אלא מסוכן והה"נ דה"ה ש"מ וסמך עצמו למ"ש בהלכות זו"מ וגם סמך עצמו למ"ש במד"א בבריא וכו' משמע דבבריא דוקא הוא דבעינן כתבו ותנו אבל בש"מ פשיטא שאין הדין כן דאל"כ הך במד"א הוא מיותר והכי הול"ל המסוכן וכו':

יג

בריא שאמר וכו' ספק הפיל עצמו וכו'. הרמ"ך וכבר מרן ז"ל כתב דנפל מיד קאמר כמ"ש ברישא וכן הסכימו המפרשים ז"ל עיין להרב מכתב לאליהו דף י"ב וע"ע להרל"מ במ"ב והפר"ח במים חיים:

וכן מי שהיה מושלך וכו' והוא שידעו וכו' ואעפ"י וכו'. דברי רבינו צריכין ביאור מנא ליה הא דקאמר והוא שידעו אותו דבגמ' לא מצינו דבר זה ועוד מה היא הודעה זו והנה הה"מ ז"ל ציין מההיא דתנא דבי ר"י בשעת הסכנה כותבים אעפ"י שאין מכירין וכו' משמע דר"ל אעפ"י שאין מכירין אבל לעולם בעינן שידעו לפחות ותתורץ ק' הרל"מ ז"ל שהק' דמנ"ל לרבינו והוא שידעו אותו והניחו בצ"ע ומרן ז"ל הביא ממתני' דסוף יבמות מעשה בצלמון וכו' ולא ידעתי למה הביא משנה זו ע"ד רבינו כיון דדעת של רבינו הוא מבואר ממתני' דגיטין וכמ"ש הוא עצמו אח"ז שנרגש למה לא הביא רבינו ההיא דחזו ליה בבואה דבבואה לצאת מחששא דדילמא שד הוא מפני שרבינו סבר דכי מייתי ההיא דתנא דבי ר"י אכולהו קאי וכלומר דליכא למיחש לשד כלל אך עדין לא ידענו מה היא הידיעה הזאת דהן אמת דלפי זה כיון שההברה היא בט"ע כמ"ש מדברי רבינו מעתה הידיעה היא שיודעים שיש שם זה בעיר א"נ שיודעים אותו ממש אך אין להם ט"ע גמור במראהו ותוארו וכל זה אם נאמר דרבינו לא חייש לשד כאמור אמנם אם נאמר דחייש אלא דס"ל כדעת הגאון שהביא מרן פי"ג שכתב דהאידנא לא בקיאי' בבבואה דבבואה וכו' יראה דלעולם חיישי' לשד וא"כ מ"ש רבינו והוא שידעו אותו היינו ע"י שהעלוהו ונצטרך לדחוק דמ"ש רבינו ואעפ"י שהעלוהו ולא הכירוהו הכוונה שצריך עכ"פ להעלותו וכן כתב מוהרח"ש דף ז' וס' מכתב מאליהו דף י"ב ע"ש אך האמת נראה דאם איתא אף לפי דרכם לא הו"ל לרבינו לכתוב אף על פי שהעלוהו וכו' אלא אעפ"י שכשהעלוהו וכו' דהוה משמע טפי דההעלאה צריכה עכ"פ ועוד דאם זאת היתה כוונת רבינו הו"ל לפרש דבריו ותו דהרי ידוע שצריכין לכתוב הגט וליתנו לאשה קודם שימות דהא אין גט לאחר מיתה ובשלמא אם נפרש דאעפ"י שהעלוהו שכתב רבינו היינו שאירע כן דרך מקרה אתי שפיר אבל אם נאמר שהאעפ"י הוא נמשך לעיל והוא דרך תנאי דוקא לא יתישב הלשון כלל מבואר דהא עכ"פ צריכין לכותבו קודם שיעלוהו ודו"ק והן אמת שלא נדחקו הרבנים הנ"ל בזה אלא מתוך קו' וכו' מ"מ יותר נראין דברי מרן ז"ל:

אפילו נשחטו בו רוב הסימנין וכו'. מימרא דר"י א"ש דף ע' שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר וכו' וכתבו התוס' כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו וכו' ע"כ משמע דלשון ואמר דקאמר ל"ד דהא א"א לו לדבר כלל אמנם ק"ק למה לא כתב רבינו שנים או רוב שנים כלשון שמואל והרל"מ ז"ל תירץ דכיון שכתב רוב שנים ה"ה כולן דרובו ככולו ע"כ אך אכתי קשה דבפי"ג דין י"ז כתב או ששחטו שני סימנין או רובן הרי שהש"ס הזכיר שניהם ואולי שרבינו ידע מחכמת הרפואה שרחוק הדבר דבנשחטו שני הסימנין יוכל אפילו לרמוז ולכך לא הזכירו כאן:

יד

וכן שכור וכו' ואם לא הגיע ה"ז ספק. הטור א"ה סי' קכ"א גריס בדברי רבינו דאם הוא ספק אם הגיע לשכרותו של לוט ה"ז ספק והרב"י תיקן דברי רבינו על נכון אך מצינו לרבינו בפ"ב דהשכור שאינו מכיר כלום אין מעשיו מעלין ולא מורידין גם בס"פ כ"ט דהל' מכירה כתב ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום ע"כ. ולפ"ז גם כשאנו מסופקין אם הגיע לגדר זה או לא הגיע יש לדונו בספק ולהחמיר וכן הסכמת רוב המפרשים ז"ל:

טו

אמר כשהוא בריא וכו'. הרמ"ך ודבריו ז"ל הפך מה שהבין מרן ז"ל שתמה תחילה ע"ד רבינו דכיון דר"י מדמה ליה לשוטה הו"ל גט בטל ואיך כתב רבינו דה"ז פסול וכו' ועוד הקשה דאפילו לר"ל דמדמי' ליה לישן משום דסמיה בידן אבל אם הוא חולי אחר דאין סמיה בידן בטל נמי הוי ואם כן הו"ל לרבינו לפרש וכו' ע"כ. והנה לקו' ראשונה הדבר מבואר אחרי המחילה הראויה דכיון שמתחילה כשהיה בריא אמר כתבו ותנו מעתה א"א שנאמר שיהא הגט בטל אלא פסול מדבריהם משום גזרה אטו שוטה והיינו מ"ש ר"י דמדמה ליה לשוטה פי' כיון שמעכשיו הוא נבעת אי שרינן שיכתבו הגט יאמרו שוטה נמי מצי מגרש ולא ידעי דזה הקדים הדברים כשהיה בריא ותדע עוד דמשום גזרה הוא ואין שייך לשון בטל שהרי לאחר שיבריא אין צריך לימלך בו עוד וגם לקו' שניה מהך טעמא גופא א"א לחלק בין סמיה בידן לאין סמיה בידן דלעולם בכל מין חולי אינו אלא פסול מדבריהם מפני שבשעה שצוה לכותבו היה בריא ור"ל דיהיב טעמ' משום דסמיה בידן וכו' אינו אלא כלפי סברתו דמצו לכתוב לאלתר משום דאין שייך לגזור אטו שוטה דכיון דסמיה בידן הו"ל ראוי לבילה משא"כ שאר חולין דמודה ר"ל דיש לגזור ולעולם דאינו אלא מדרבנן וכ"נ דעת הרמ"ך ז"ל שהזכרנו וזה פשוט לעד"ן ומעין זה כתבו ז"ל אכן ק"ל טובא דבמשנה קתני אמר כתבו ותנו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום ולמה רבינו לא הזכירו וגם מרן ז"ל שעמד כ"כ בדברי רבינו למה לא נרגש מזה. ואחר החיפוש מצאתי בס' ג"פ סי' קכ"א ססק"י שעמד בזה ותירץ דאין אנו בקיאים בזה החולי וכו' ולכך לא הזכירוהו ואין זה כדאי ולעד"ן דכיון דבגמ' לא הפליגו ר"ל ור"י אלא אם כותבים לאלתר או אחר שיבריא דמר מדמה ליה לישן ומר מדמה ליה לשוטה והיינו משום דאחזו קורדייקוס אחר שאמר כתבו ותנו מעתה מאי דקאמר אל תכתבו אחר שאחזו אינו מעלה ולא מוריד דהא מתני' קתני להדיא דאם אחזו קורדייקוס ואמר כתבו ותנו לא אמר כלום ולר"ל ועוד דר"י בין אמר אל תכתבו בין לא אמר כלום הדין שוה דלמר כותבין ונותנין לאלתר ולמר עד שיבריא ומאי דקתני ליה במתני' אינו אלא לשנדייק דאין בדבריו אחרונים כלום וכיון שאין נפקותא בדבר לכך לא הזכירוהו ז"ל ודו"ק כי נלע"ד נכון ויציב:

טז

וכן אם כתב בכתב ידו וכו'. מפשט דברי רבינו נראה דבכתב בכתב ידו א"צ שום בדיקה שהרי לא חייב אלא שתהא דעתו מיושבת עליו ותדע עוד שבדין דלעיל מיניה סיים וצריכין לבודקו יפה יפה וכו' משמע דהבדיקה לא שייכא אלא בהרכין ראשו אבל ע"י כתיבה א"צ בדיקה ותדע עוד שלא כתב בזו וצריך שתהא דעתו מיושבת כמ"ש בדין הרכין אלא כתב אם היתה דעתו מיושבת כלומר דא"צ כ"כ בדיקה ולכך לא כתב לשון צריך וכו' וכ"כ פכ"ט מהל' מכירה וז"ל אלא ששומע ואינו מדבר או שנשתתק מקחו מקח וכו' והוא שיבדוק כדרך שבודקין לגיטין או יכתוב בכתב ידו ע"כ הרי דלכתב ידו לא הצריך שום בדיקה אמנם בפי"ג דין כ"ח כתב רבינו וז"ל וכן מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פ' בן פ' סומכין על כתיבתו ותנשא וכו' ע"כ הרי להדיא שהצריך בדיקה אף ע"י כתיבה וזה הפך מ"ש כאן וכבר עמד על זה מהרח"ש ז"ל בדף ח' ולא תירץ כלום ע"ע אך בס' ג"פ סי' ק"ך ס"ק כ"ח כתב וז"ל ויראה דלענין ממונא מיקל הרמב"ם דלכתיבת ידו לא בעי בדיקה אך לענין א"א בין לענין גט בין לעדות אשה בעי בדיקה וכו' ע"כ ותירוצו עולה קצת למ"ש רבינו בהל' מכירה ובפי"ג אך למ"ש בפרקין אינו עולה שהרי כבר הכרחנו מתוך סידור לשון רבינו כאן דבכתיבה לא בעי בדיקה דאם איתא למה הוצרך לכתוב אם היתה דעתו מיושבת מכיון שהקדים שצריך בדיקה בסירוגין משא"כ אם נאמר דאין צריך בדיקה אתי שפיר דכוונתו דלפחות תהיה דעתו מיושבת וק"ל ואפשר היה לחלק בין עדות אשה שמעיד לזולתו למקחו וממכרו וגירושי אשתו אך יקשה קצת בלשון הברייתא דקתני כשם שבודקין לגיטין כך בודקין לעדויות וכו' והביאה הה"מ שם בפי"ג משמע דגיטין ועדויות שוין ויותר נלע"ד דסמי חדא מקמי תרתי ולעולם דע"י כתיבה לא בעי בדיקה והכי מסתברא דכיון שעשה מעשה וכתב עדיף מהרכנת הראש וכסברת התוס' דף ע"א ד"ה אר"י וכו' ומעתה יש לנו פנים מאירות לומר שמ"ש בפי"ג וכן מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין כוונתו למ"ש בדין זה דלהרכנת הראש בעי בדיקה בסירוגין וכו' ואתי שפיר למה שיש להק' למה לא הזכיר שם רבינו דין הרכנת הראש דהא ודאי נראה דמכיון דמהני לענין גירושין מהני נמי לענין עדות אשה כנז' אלא נראה שנתכוון במ"ש ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין היינו כמ"ש כאן ומפני שכבר כתב כאן דגם ע"י כתיבה מהני אף בלא בדיקה לא דקדק כ"כ בלשונו שכ' וכתב שמת פ' בר פ' סומכין לכתיבתו ותנשא שכוונתו א"נ כתב וכו' ותדע עוד שהוסיף ז"ל שסומכין על כתיבתו והוא שפת יתר דהיל"ל ה"ז תנשא סתם ומינה ודאי דסומכין על כתיבתו דאין לומר שבא ללמדנו דאף שאינו מעיד בפה ממש אפ"ה סומכין וכו' שזה כבר השמיענו שם בתחילת דבריו שכתב מצאו כתוב בשטר מת איש פ' וכו' ה"ז תנשא אשתו אלא נראה שבא להשמיענו שאף בלא שום בדיקה סומכין על כתיבתו והיינו כמ"ש כאן א"נ אפשר לפרש שמ"ש שם ובדקו אותו וכו' הכוונה שאירע הדבר כך שבדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין לא שהקפיד ז"ל שעכ"פ צריך בדיקה ובין אם נפרש כך או כך יתורצו דברי רבינו על נכון:

יז

מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש. זה החרש שכתב רבינו היינו שאינו שומע ולא מדבר כמ"ש אח"ז ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אך באם הוא חרש ומדבר לא שמענו מה דינו ומרן כ"מ ובב"י סי' ק"ך צדד בדבר ע"ע אמנם בהמש"ל ז"ל ראיתי בו דברים מגומגמין הרבה שכת' וז"ל אבל נראה דהדין אמת מדחזינן לרבינו פכ"ט מה"מ שדימה חרש למדבר ואינו שומע וכתב וז"ל מי שאינו מדבר ואינו שומע או מדבר ואינו שומע מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה הרי בהדיא דאפי' במדבר כתב דסגי ברמיזה אעפ"י שיכול לדבר וכ"ש בפקח המדבר וכו' ע"כ הבין הרב ז"ל דהך ברמיזה שכתב רבינו היינו רמיזת המדבר ואינו שומע שכן כתב דאפי' במדבר כתב דסגי ברמיזה אעפ"י שיכול לדבר וכו' ואחר המחילה אינו כן דכיון שהוא מדבר מה צריך לרמיזה אלא הרמיזה היא להאחרים דכיון שאינו שומע כלום כמ"ש שם רבינו להדיא אין האחרים יכולין לדבר לו אלא ע"י רמיזות כדי שיבין וזה פשוט הרבה. גם ראיתי שם שתמה על מרן ז"ל במ"ש ולא כתב רבינו דין המדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם ויותר נר' לומר שכל עוד שמדבר דינו כפקח גמור וכו' ע"כ. ותימה עליו דאיך שכח דברי רבינו פכ"ט מה"מ שהשוה דין חרש גמור למדבר ואינו שומע וחלקו מדין אלם וכו' ע"כ. ועדיפא מינה הו"ל להק' עליו שהוא עצמו באותו לשון הזכיר כל זה שכתב וז"ל ומיהו לענין מדבר ואינו שומע שכתבתי בסמוך וכו' רבינו בפרק הנז' לא ס"ל הכי שהשוה דין המדבר ואינו שומע לדין אינו שומע ואינו מדבר וכו' ע"כ אלא האמת נראה שמרן ז"ל לא שכח מ"ש רבינו בה"מ אלא שהוא מצדד בדברי רבינו והגאונים כאן להוציא הדין לאמיתו עד שעמד עליו בדברי רבינו בהל' מכירה כמבואר ודו"ק שאין כאן תימה:

יח

המקדש קטנה. עיין לרבינו פ"ב דהל' אישות והרל"מ ז"ל:

יט

אם מבחנת וכו'. במת אביה חילק ז"ל אבל באביה קיים אין חילוק לדעתו ז"ל ואחרים חלקו עליו עיין להרב"י סימן קמ"א:

כ

מי שהדין נותן שכופין וכו'. היינו אותם שהזכיר ז"ל בפ' כ"ה דהל' אישות דין י"א וי"ב וכן חייבי לאוין וכיוצא וכ"כ בפי' המשנה ומ"ש בכל מקום ובכל זמן היינו מדאמרינן פ' המגרש דף פ"ח אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות ומ"ש מכין אותו עד שיאמר רוצה אני הכי תנן בערכין חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם אעפ"י שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ובגמ' תנו רבנן יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ופסקה רבינו פי"ד דמעה"ק דין י"ז כלשון המשנה ממש ולכאורה משמע דה"ט משום דכתיב לרצונו להכי בעינן עד שיאמר רוצה אני וגם בגיטי נשים כתוב והיה אם לא תמצא חן בעיניו דמינה ילפינן דאינו מגרש אלא לרצונו כמ"ש רבינו פ"א דין ב' ולפ"ז תתורץ השגת הראב"ד רפ"ד דהלכות אישות שכתב רבינו שהאיש שאנסוהו עד שקידש בע"כ ה"ז מקודשת והשיג עליו והוא שיאמר רוצה אני ולפי האמת אין כאן השגה דלא בעינן שיאמר רוצה אני אלא היכא דגלי קרא כמבואר אכן קשה מההיא דפ' הכונס דף ס"ב א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תליוה וזבין זביניה זביני ל"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ע"כ משמע דגם בשאר אונסין כגון מכר אף דלא גלי קרא שיהא לרצונו מ"מ בעינן שיאמר רוצה אני והרל"מ ז"ל הקשה קושיא זו כאן על הה"מ רפ"ד דה' אישות והניחו בצ"ע ולא ידעתי למה ליה להקשות להה"מ כיון דרבינו פ"ב דה' מכירה כשהביא דינו של רב הונא לא הזכיר שצריך שיאמר רוצה אני וטפי הו"ל להקשות כן על רבי' גופיה והנה ראיתי שם שנתעורר ז"ל בקושיא זו על רבינו ונדחק בדבר ע"ע. אך לעד"ן הדבר ברור כשמש דבפ' חזקת הבתים דף מ"ח אמר רבא הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא וכו' ולא אמרן אלא דלא ארצי זוזי וכו' ולא אמרן אלא דלא הו"ל לאשתמוטי וכו' והלכתא בכולהו דהוו זביניה זביני דהא אשה כשדה זו דמיא ואמר אמימר תליוה וקדש קדושיו קדושין ע"כ הרי דבכל הנך פרטי דקאמר רבא לא הזכיר הא דרוצה אני וגם ההלכתא וכו' דקאמר סתם תלמודא לא הזכירו כלל ונראה דה"ט מפני שלעיל מינה כשרצו להביא סייעתא להא דרב הונא וכו' ודחי ליה מסיק תלמודא אלא סברא הוא דאגב אונסיה גמר ומקנה ע"כ דר"ל בלבו הוא גומר למכור אף שהוא מכח האונס וכיון שכן לא בעינן שיאמר דוקא רוצה אני ואף את"ל דההיא דפ' הכונס פליגא ההא הא קי"ל סוגיא בדוכתה עדיפא מלבד שי"ל עוד דל"פ וה"פ דכי מתרץ ליה חמסן לא יהיב דמי כוונתו דלא יהיב כל דמי השווי דלהכי איקרי חמסן שהוא נגזר מגזלן וקרוב לו אלא שהמקשה לא הבין כן ולכך הקשה לו מתלויה וזבין וכו' ולפי שיטתו השיבו שיש לחלק בין אמר רוצה אני ללא אמר אכן לפי האמת אף בתליוה וזבין לא קפדינן בהכי ודוק כי הוא מתוק מדבש:

ואם הכותים מעצמן אנסוהו וכו'. לכאורה נראה דר"ל שלא ציוו להם הב"ד על הדבר הזה אלא הם מעצמן לאיזה סיבה או שהאשה נתרעמה בפניהם אז הוא פסול הא אם כפו אותו ע"י צוויים של דייני ישראל אף אם לא אמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך כשר וא"כ קשה דיוקא דסיפא אדיוקא דרישא כמבואר והטור ז"ל כתב בשם הרמ"ה דדוקא בעשה מה שב"ד ישראל אומרים לך וכו' אבל אם גוים כפו אותו אעפ"י שישראל אומרים לו לכופו פסול ול"נ לא"א וכו' ע"כ באופן שיש מחלוקת בדין זה והרב"י כתב שדעת רבינו כדעת הרא"ש דכיון שישראל א"ל לכופו אפי' אם הגוים אומרים ליתן גט כשר ואף שאין זה מבואר בדברי רבינו מ"מ כבר הורה זקן:

שאין אומרים אנוס וכו'. הרמ"ך. ודעת רבינו לחלק בין מכר ומתנה לגט משום דבגט בין כדין בין שלא כדין כיון שהב"ד הם שכפו אותו לדבר זה הרי רמיא עליה מצוה דלא תסור אפי' אם אומרים לך על ימין שהוא שמאל משא"כ במכר ומתנה שאין כאן שום מצוה אלא דעכ"פ צריכין אנו לומר דמ"ש כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן לדוגמא בעלמא נקטיה דהא מבואר בדברי רבינו פ"י דה' מכירה דאם אנסוהו למכור מכירתו מכירה משא"כ במתנה וכאן השוה אותם ועוד שהוא הפך מ"ש שם אלא ודאי דלדוגמא בעלמא נקט להו להשמיענו הטעם דשלא כדין נמי אינו אלא פסול וכ"מ להרל"מ:

ואם הכותים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. מרן ז"ל הקשה על רבינו דהו"ל לפסוק דכדין ע"י כותים לפחות ס' מגורשת מכח דברי רנא"ש וכו' ע"כ. ולעד"ן דרבינו ס"ל כרב משרשיא ואף דהכא אמרו בדותא היא מאחר שקיימו דבריו בפ' חזקת הבתים דף מ"ח ש"מ דהלכתא היא תדע עוד שהקשה מדבריו וכו' ומעתה הקושיא שהק' בגיטין דף פ"ח ונהוי שלא כדין כישראל ולפסול וכו' התירוץ הוא מבואר עפ"י דברי רבינו כאן שכתב לא היה הדין נותן וכו' ה"ז גט פסול כלומר דמה"ת הוא כשר משום דכיון שהם ב"ד אף שטעו אין לך אלא שופט שבימיך וא"כ עכ"פ איכא מצוה לשמוע דבריהם משא"כ ע"י כותים כיון שהוא שלא כדין אין בו שום מצוה ואף מן התורה אינו גט ובזה יתורץ הכל ושלי"ת שכיוונתי לדברי הרל"מ ז"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---