מחצית השקל/אורח חיים/תקפה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקפה

(א) (ס"ק א) מעומד כו' ועמ"ש ר"ס קמ"א. דבאדם בריא אפי' להשען קצת אסור. ולבעל בשר דהעמידה קשה עליו הותר לו לסמוך קצת אבל עכ"פ לא כ"כ שאם ינטל הדבר שסומך עליו היה כופל:

ילפי' מעומר דכתיב גביה לכם. וגם בשופר כתיב לכם ובעומר כתיב בקמה ודרשי' אל תיקרי בקמה. אלא בקומה דהיינו בעמידה:

וגם השומע כו' אם לא שמע. על סדר הברכות מעומד. לא הבנתי הדברים. דע"כ מ"ש גם השומע צריך לעמוד. ר"ל בתקיעות דמיושב. והלא הן קודמים לתקיעות שעל סדר הברכות וא"כ איך כתב אם לא שמע על סדר כו'. ואי ר"ל דיעבד אם אח"ז לא שמע גם על סדר הברכות מעומד צריך לחזור ולתקוע. הא כתב מ"א דדיעבד יצא אפילו מיושב. וס' רדב"ז גם כ"ה אין בידי. וע' בס' א"ר וע' ר"ס תקצ"ב במ"א:

(ב) (ס"ק ב) קול כו' ואם בירך לתקוע כו' דסמכי' על ר"ת דמצריך לומר לתקוע דוקא:

(ג) (ס"ק ג) ואין כו'. וטוב יותר שיברך השומע וטעמו כ' בת"ה דהא המצוה הוא השמיעה ומה"ט מברכין לשמוע קול שופר וכיון דהתוקע השתא לאו בר חיובא דהא כבר יצא. ומצות השמיעה על השומע למה לא יברך השומע שמחויב בדבר וה"ה כמו שקשר תפלין לחברו בזרועו ובראשו. דמסתמא מברך אותו שקושרים לו ולא הקושר. אלא שאין נוהגים כן עכת"ד ת"ה. ומשהחיינו לא כתב כלום. ר"ל דהת"ה לא גילה דעתו מי הראוי לברך שהחיינו וגם איך המנהג. והרמב"ם ז"ל כתב פי"א מהל' ברכות. א' העושה מצוה לעצמו או לאחרים מברך קודם עשייתם אקב"ו לעשות. אבל א"ל שהחיינו אלא על מצוה שעשה לעצמו:

אך הרב"י שכ' ע"ד הרמב"ם הנ"ל וז"ל מ"כ נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואחר כך תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו. וכתב הרב"י נראה שזה כדעת ת"ה דבסמוך. ואין נוהגים כך עכ"ל. נראה שהבין הרב"י דדין שהחיינו לרמב"ם שוה לברכת השופר לת"ה. דכמו דברכת שופר לת"ה מן הדין יברך שומע ואעפ"כ אין המנהג כן. ה"ה שהחיינו לרמב"ם דמן הדין שומע מברך. מ"מ אין המנהג כן דומיא דברכת שופר:

ועפ"ז כתב רמ"א ההגה. ר"ל עפ"י דברי הרב"י כתב רמ"א לנהוג שהתוקע יברך שתי הברכות. ונ"ל שמנהג זה הוא לאנשים שאין יודעים כצ"ל אבל נשים מבואר לקמן סי' תקפ"ט סעיף וי"ו דאם יצא ותוקע לנשים לא יברך להם:

יברך לעצמו ויוצא אליבא דכ"ע. וודאי ברכות שהחיינו א"ש אי מברך לעצמו יוצא לכ"ע. דהא ברמב"ם מבואר להדיא דכ"ה הדין. והת"ה לא גילה דעתו בשהחיינו כנ"ל. אבל בברכת שופר אי מברך לעצמו. ניהו דלת"ה א"ש דהא כתב שכן הוא מצד הדין. אבל להרמבים הדין שהתוקע יברך. ולזה כתב מ"א וכ"כ בכ"ה. ור"ל דלפ"ד כ"ה א"ש דגם לרמב"ם יש לשומע לברך גם ברכת שופר. שכתב דהרמב"ם מיירי דוקא במל ב"ח כו' דהא טעמא בעי למה לרמב"ם ברכת המצוה יברך העושה. ושהחיינו יברך מי שנעשה בשבילו. אע"כ מיירי דוקא במל ב"ח או עושה סכה לחברו וכדומה דהמצוה שנעשית עתה היא העשיה. א"כ העושה דהיינו המל או העושה הסכה ראוי לברך. אבל אבי הבן או בעל הסכה איך יברך והוא אינו עושה כלום במצוה אבל שהחיינו לא יברך העושה. דעכ"פ הוא אינו מקיים עיקר המצוה דהא לאו בר חיובא הוא בזה ולא שייך לומר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שזכה לקיים המצוה ויותר ראוי שאבי הבן או בעל הסכה יברך שהחיינו. ואפילו שהעושה והמל אם ירצו לברך שהחיינו בתורת שליחות שנעשה שלוחו של אבי הבן ובעל הסכה. ג"כ אינו רשאי דניהו דאבי הבן ובעל הסכה. מברכים שהחיינו. מ"מ לא נקראו בעלים גמורים כיון שאין עושים כלום במצוה לכן לא אלים כחייהו לעשותו שליח. אבל בתקיעת שופר דהמצוה בשמיעה. א"כ אם אחר תוקע ושמע השומע. א"כ השומע מקיים המצוה מודה הרמב"ם דהשומע מברך שתי הברכות הן ברכת השופר הן שהחיינו וגם יכול לעשות שליח להעושה שהעושה יברך השתי ברכות כיון שהם בעלים גמורים ואלים כחייהו לעשות שליח. עכת"ד כ"ה כפי שראיתי שהיה ספר כ"ה עפ"י מקרה ת"י לפי שעה. וא"כ א"ש דברי מ"א דעדיף טפי שיברך השומע השתי ברכות ויוצא אליבא דכ"ע דלת"ה מעיקר הדין יש לשומע לברך ברכת שופר ובשהחיינו לא דיבר כלום ומסתמא מודה להרמב"ם דמעיקר הדין יש לשומע לברך שהחיינו ולהרמב"ם מן הדין מודה בשופר דהשומע יכול לברך השתי ברכות כמ"ש כ"ה כנ"ל. ואע"פ שאם התוקע מברך שתיהם ג"כ יוצא כמ"ש כ' ה. מ"מ הלא מצוה בו יותר מבשלוחו:

אם ספק כו' ביום א' כו' דביום א' דהתקיעה דאורייתא והוי ספק תורה לחומרא וצריך לתקוע. משא"כ הברכות כיון דאין הברכות מעכבית ספק ברכות להקל אבל ביום שני דגם התקיעה דרבנן דהא בקיאים ויודעים דיומא קמא עיקר לכן ספקו להקל וא"צ לתקוע:

עבי"ד סי' כ"ח ולעיל סי' ס"ז. ר"ל דבי"ד סי' כ"ח מבואר כמ"ש דביום א' ניהו דחייב לתקוע מספק אבל לא יברך שכתב שם שכוי כיון שהוא ספק חיה צריך לכסות מספק דהוי ספק תורה. ומ"מ אין לברך על הכיסוי. אבל לעיל סי' ס"ז משמע לכאורה להיפך שכתב ספק אם קרא ק"ש דהוי ספק תורה צריך לקרות ק"ש מספק. וגם הברכה יברך מספק. אף על גב דהברכות הן דרבנן. כבר כתב מ"א לעיל סי' ס"ז בשם הרשב"א דשאני ברכות ק"ש דמעיקרא הכי תיקנו. כל זמן שיקרא ק"ש אפילו מספק יברך גם הברכות. אבל הפר"ח חולק. וחילק דדוקא אם הספק אם גברא בר חיובא. כמו גבי כוי דאפשר דהיא בהמה וגברא לאו בר חיובא לכסות דמו. אין לברך מספק משא"כ גבי ק"ש דוודאי גברא בר חיובא אלא שהספק שמא כבר נפטר שכבר קרא. כה"ג צריך גם לברך מספק. ולפ"ז כתב דגם בשופר יברך ביום ראשון מספק ע' שם:

(ד) (ס"ק ד) בצד כו' ע' סי' כ"ז איזה איטר מניח תפילין בימין:

(ה) (ס"ק ה) יהפוך כו' הפה למעלה. ר"ל שאינו ממעט כ"א שלא יהיה פה השופר לצדדים אבל אין צריך להגביה צד הרחב של השופר קצת יותר למעלה מן הפה דהיינו להעמיד השופר באלכסון למעלה:

הפה מעט למעלה. היינו באלכסון ומעוקם:

(ו) (ס"ק ו) ישלים כו' ול"ד לתורה. ר"ל דאם נשתתק הראשון ועומד אחר תחתיו לקרות צריך לחזור לראש וצריך להתחיל במקום שהתחיל הראשון:

תורת ה' תמימה. וכ' מ"א לעיל בשם הירושלמי דזהו לאחר התקנה שכל אחד מן הקרואים יברך לפניו ולאחריו. אם כן אם יתחיל במקום שנשתתק הראשון. אם כן הפסוקים שקרא הראשון נתברכו לפניהם ולא לאחריהם וע"ש בט"ז:

(ז) (ס"ק ז) בברכה כו' שיצאו כל הקהל. דהא כל הקהל צריכים לברך שתי הברכות אלא שהתוקע מוציאם. אם כן תוקע השני הבא להשלים תקיעות הראשון. ה"ל כאלו הוא בירך תחלה. דהא יצא בשמיעת הברכה שבירך הראשון. אבל לעיל בברכת התורה אין חיוב כלל על הקהל לברך ברכת התורה. דהא בלא"ה כל יחיד אומר ברכות התורה. אלא שהעומד לקרות בתורה צריך לברך שנית ברכת התורה כמ"ש הטעם שם אם כן הקורא הראשון לא הוציא שום אדם בברכתו ולכן אם נשתתק וקורא אחר. צריך לחזור ולברך:

(ח) (ס"ק ח) כדי כו' אבל הפסק כו'. כמ"ש מ"א ס"ק יו"ד כיון שצריך לברך על ס' ברכות הוי צורך תפלה:

(ט) (ס"ק ט) ואם כו' עסי' תקצ"ב ותקצ"ג. דלפעמים עדיף לתקוע קודם או אחר התפלה. וגם אין התפלה והתקיעה מעכבים זא"ז. עמש"ל בסי' קכ"ח:

(י) (ס"ק י) רשאי כו' בטור בשם בה"ע. שכ' מן הדין אם מובטח רשאי לתקוע אלא שהראשונים חבבו המצות. וכ"א רצה לזכות במצוה. היה אחד מתפלל ואחד תוקע. הרי לולי דהיו מחבבים המצות. היה המתפלל תוקע. אע"ג דאיכא אחר. דהא השתא ע"י שחבבו המצות כתב שאחר תוקע. אם כן מיירי דאיכא אחר:

בסי' קכ"ח סעיף כ' דאם הש"ץ כהן דלא ישא כפיו אפי' הוא מובטח אי איכא כהן אחר:

עמ"ש שם. דלדבריהם הטור סותר א"ע דלעיל כ' דאי איכא אחר אינו רשאי אפילו מובטח. וכאן מוכח מדברי בה"ע שהביא דאפילו איכא אחר אי מובטח רשאי לתקוע כנ"ל. אלא ע"כ דצריך לחלק דדוקא בנשיאת כפים דצריך לעקור רגליו לא התירו אי איכא אחר. אבל תוקע שעומד במקומו וא"צ לעקור רגליו. אפילו איכא אחר מותר לתקוע אי מובטח ע"ש:

ועוד נראה לי ר"ל מלבד תי' זה שכתב בסי' קכ"ח. עוד נ"ל תי' אחר:

(יא) (ס"ק יא) להקרות כו' תקיעה א' כו' כאן של"ה אזיל לטעמיה כמ"ש מ"א אח"ז בשמו שעכ"פ המקרא יכוין הסודות בעת שמקרא. לכן גם תקיעה ראשונה יקרא כדי לכוין אז. אבל גם בסי' קכ"ח סעיף י"ג כתב רמ"א דכשמקרא לכהנים גם תיבה ראשונה דהיינו יברכך יקרא להם. ע"כ צ"ל טעם אחר משום לא פלוג:

או גם בתיבה ראשונה יש לחוש לטעות. אם כן גם הכא יש לומר ה"ט:

(יב) (ס"ק יב) סי' ברכה אבל אסורה ליכא כ' הרב"י דמשום שכירות ליכא דהא שכרו מערב שבת ומשום שכר שבת ליכא למיסר דהא שכר שבת גופיה אינו אסור אלא משום דדומה למקח וממכר. ומו"מ גופיה אין איסורו כי אם מדרבנן. ואם כן שכר שבת הוי כעין גזרה לגזרה. ודי שאסור שכר שבת בדבר הרשות אבל בדבר מצוה אין לאסור. מיהו בסי' שע"ו סעיף ה' הביא הרב"י שני דעות בזה ודעה א' ס"ל דגם איסורא יש אפי' בדבר מצוה. וידוע דרכו של הרב"י בש"ע דדעתו לתפוס דעה שכתב ראשונה לעיקר. אם כן צ"ל מ"ש פה אינו רואה סימן ברכה לא בא למעט דאיסורא ליכא ודאי אלא מילתא פסיקא דנקט דאינו רואה סימן ברכה היא לכ"ע משא"כ לענין איסורא תליא בפלוגתא כדלעיל סימן ש"ו:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.