מחצית השקל/אורח חיים/תקפו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תקפו

(א) (ס"ק א) איל לזכר עקדת יצחק שהיה תמורתו איל. וכתב הט"ז שיותר יש להדר אחר כפוף מלהדר אחר איל:

(ב) (ס"ק ב) פרה כו' שנקראו קרן. ר"ל שלא נקרא שופר בשום מקום. משא"כ שאר שופרות ניהו דאיקרי קרן מ"מ גם שופר מיקרי גמ':

(ג) (ס"ק ג) מבהמה כ' כדאיתא בנדה דף נ"א ע"ב תנן כל שי"ל קרנים יש לו טלפים. ויש שי"ל טלפים ואין לו קרנים. וניהו דשני סימני טהרה יש. טלפים ומעלה גרה מכל מקום האמרי' בחולין אם יש לו טלפים די וא"צ לידע אם מעלה גרה ובלבד שמכיר חזיר. דאין בהמה טמאה שי"ל טלפים ואינו מעלה גרה כ"א חזיר וכיון שמכיר שאינו חזיר די בסימן טלפים וכיון שכל שי"ל קרנים יש לו טלפים. הרי יצא מספק טמאה. דהא טמאה אין לה טלפים כ"א חזיר. וחזיר הא אין לו קרנים. אם כן לא משכחת קרן מבהמה טמאה:

ולא ע' בחולין. וודאי דעיין בחולין. דהא סיים ר"מ רבקש ומשמע שם דכ"ע היא וכמ"ש תוספות בשם ר"ת בחולין דף נ"ט עכ"ל. הרי דמקור קושייתו מתוס' דחולין אלא מ"א רצה לומר דלא ע' בחולין בר"ן. ומה שסתר מ"א דבריו ולא הזכיר הר"ן היינו משום דהאי דינא דשופר בהמה טמאה פסול הוא דברי הר"ן. א"כ קושיית הר"מ רבקש על הר"ן. לכן כתב דלא עיין בדבריו בחולין. והוא דהכי איתא שם. ת"ר אלו הן סימני חיה להתיר חלבה ולהצריכה כיסוי. כל שי"ל קרנים וטלפים. ר' דוסא אומר יש לו קרנים ודאי גם טלפים יש לו. אבל אם יש לו טלפים צריך לחקור אם ישלו קרנים. ומסקינן שם דהני קרנים צ"ל משונים מקרני בהמה. אבל מטלפים לא הוזכר בש"ס אם צריכים להיות משונים. וכתבו התוס' בשם ריב"ם דהטלפים א"צ להיות משונים. ות"ק תרתי בעי קרנים שהוא סימן שהוא חיה. וטלפים להוציא מכלל חיה טמאה. ור' דוסא ס"ל דבקרנים משונים גרידא סגי דודאי היא חיה טהורה. וכ' התוס' דלפ"ז מתני' דנדה הנ"ל ע"כ רק כר' דוסא אתיא ולא כת"ק. דהא לת"ק אפי' י"ל קרנים משונים צריך לידע שי"ל טלפים ולא אמרינן דודאי יש לו טלפים ובמתני' דנדה קתני כל שי"ל קרנים י"ל טלפים עוד כתבו בשם ר"ת לפי מסקנ' דבריהם. דגם טלפים שהזכירה הברייתא הם ג"כ טלפים משונים מטלפי בהמה. ולת"ק בחדא סגי להכיר שהיא חיה טהורה. או בקרנים משונים או טלפים משונים ומ"ש ת"ק כל שיש לו קרנים וטלפים וי"ו של וטלפים דקאמר ת"ק היא ו' המחלקת וכאלו אמר קרנים או טלפים. ור' דוסא מחמיר ואמר כל שיש לו קרנים משונים ודאי י"ל טלפים משונים אבל אם י"ל טלפים משונים אין זה מוציא מידי ספק בהמה וצריך שתדע אם י"ל קרנים להחזיקו בחי'. ולפ"ז בין ת"ק ובין ר' דוסא לא דברו מסימנים המוציאים מחזקת טמאה וי"ל דכ"ע ס"ל דבקרנים לחוד יצא מחזקת טמאה. וכן סיימו התוס' וז"ל והשתא מתני' דנדה הנ"ל אתי' ככ"ע דרבנן מודו כל שי"ל קרנים יש לו טלפים היינו פרוסות סדוקות עכ"ל וכ' מהרש"א וז"ל ודע דלפי"ז קרנים וטלפים דהתם (ר"ל במס' נדה) בכל קרנים וטלפים מיירי (אפי' אין משונים) ולענין טמאה וטהורה וה"ק כל שי"ל קרנים אפי' של בהמה יש לו טלפים סדוקו' וטהורה עכ"ל. והדין עמו דל ל דגם במתני' דנדה מיירי בקרנים וטלפים משונים. דא"כ איך כ' התוס' דמתני' דנדה אתיא ככ"ע הא לא מצי אתיא כת"ק. דהא ת"ק ס"ל דבטלפים משונים סגי. ובלא"ה תיקשי אי מתני' בקרנים וטלפים משונים. איך תני סיפא ויש שי"ל טלפים ואין לו קרנים ואפשר דטמאה היא. הא אין לבהמה טמאה טלפים כ"א לחזיר. והא חזיר אין טלפיו משונים. ואם כן כיון שי"ל טלפים משונים יצא מספק חזיר וע"כ טהור הוא. אע"כ מתניתין דנדה מיירי בטלפים שאין משונים ודומיא דהני הקרנים אין משונים ושפי' אתיא ככ"ע. ולפ"ז לפי' ריב"ם לא קשיא קושית הר"ם רבקש דלריב"ם מתני' דנדה ע"כ כר' דוסא אתיא. אבל לת"ק בעינן תרתי קרנים משונים להוציא מספק בהמה. וטלפים שאין משונים להוציא מספק טמאה. א"כ מצינו לת"ק לטמאה קרנים אם אין לו טלפים. וא"כ י"ל דהר"ן פסק כת"ק ולא ק"מ. ולכן סיים הר"מ רבקש ומשמע שם דכ"ע היא וכמ"ש התו' בשם ר"ת כו' משמע דהר"מ רבקש תפס עיקר כר"ת ומקשה שפי' (דלא כמ"ש הפלתי סימן ע"ט שכתב כוונה בהר"מ רבקש מה שאין נראה כן מלשונו ע"ש) וע"ז כתב מ"א ולא עיין בחולין. ר"ל בר"ן בחולין כנ"ל שהר"ן בחולין הביא רק פי' ריב"ם ולא הביא כלל פי' ר"ת. וא"כ הר"ן לשיטתיה א"ש ולק"מ:

ומ"ש מ"א וכ"ה ברא"ש וטי"ד ר"ל דגם רמ"א שהביא דברי הר"ן בשופר של בהמה טמאה א"ש דגם אנו קי"ל כפי' ריב"ם דהא כתבו שם דקרנים אין מוציאים רק מספק חזיר. משמע דאפשר אף ע"פ שיש לו קרנים ניהו שודאי אינו חזיר מ"מ אפשר שהיא שאר בהמה טמאה. ומ"ש מ"א ולא עיין כו' דקאי אחיה. ר"ל מתני' דנדה קאי אחיה. ובא ליישב קושית הפר"ח בסי' פ' עכ"פ על הש"ע. שהקשה כיון דלפי' ריב"ס סתם לן רבי במשנה דנדה כר' דוסא. ולמה פסקו הפוסקים כת"ק ע"ש. ולכן כ' מ"א דס"ל דמתני' דנדה דקתני כל שי"ל קרנים כו' קאי אחיה ומיירי בקרנים משונים. זה ודאי יש לו טלפים דבהכי מיירי ר' דוסא והיא חיה טהורה אבל אי יש לו קרנים שאין משונים זה לא הוזכר לא בדברי ר' דוסא ולא במשנה שי"ל ודאי טלפים. אלא אפשר דאין לו טלפים והיא טמאה ובהכי א"ש דאנן קי"ל כסתם מתניתין דנדה וכר' דוסא. וא"ש מ"ש בי"ד סי' ע"ט דקרנים אין מוציאים רק מספק חזיר אבל אפשר שהיא טמאה. ומ"ש בי"ד סימן פ' חיה טהורה חלבה מותר כו' וחכמים נתנו סימנים מפי השמועה בקרנותיהם אם הן מפוצלות ודאי חיה טהורה. וכתב ש"ך וז"ל כשהיא מעלה גרה ומפריס פרסה ודאי טהורה. אבל פשיטא דאין סימן מפוצלות מורה שהיא טהורה עכ"ל ולדברי מ"א זה ליתא ודברי ש"ע סימן פ' הם כפשטן אם יש לו קרנים מפוצלות בזה לבד סגי שודאי חיה טהורה וכרבי דוסא וכסתם מתני' דנדה ובלא"ה דברי ש"ך שם ל"ד במ"ש תרתי בעי' מעלה גרה ומפריס פרסה. דבפרסה לחוד סגי אפי' לשיטת הש"ך דהא ליכא טמאה שמפריס פרסה כ"א חזיר. וכיון שיש לו קרנים יצא מס' חזיר ואתי הכל על נכון:

ומ"ש הע"ש דלא קי"ל כו' כונתו להקשות על רמ"א שפסק כהאי דר"ן. דז"ל הר"ן אפשר דוקא בטהורים (כשרים השופרות) אבל טמאים לא. דאמרינן פרק במה מדליקין דף כ"ח תני ר' יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה ושופר נמי מלאכת שמים היא דאמרי' בראש השנה דף כ"ו ע"א חד טעמא דקרן פרה פסול לשופר. דאין קטיגור נעשה סניגור שלא להזכיר חטא עגל דפרה עם עגל. דהא מה"ט אין כה"ג משמש בפנים בבגדי זהב שלא להזכיר חטא עגל של זהב. ופריך והא כה"ג משמש בבגדי זהב בחוץ והא שופר נמי בחוץ ומשני שופר נמי כיון דלזכרון קאתי להעלות זכרון של ישראל לאביהם שבשמים כלפנים דמי (הרי דמדמה הש"ס תקיעת שופר לעבודה שבפנים לכן בעי' שיהיה מטהורה דהא מלאכת שמים היא) ומיהו לאו ראיה גמורה היא כו' עכ"ל. וניהו דהר"ן נסתפק פסק רמ"א לחומרא לפסול מבהמה טמאה. ועל זה הקשה הע"ש דהא טעמא דהר"ן לפסול משום דתני ר"י לא הוכשרו כו' והא לא קי"ל בהא כר"י מדאיצטריך קרא בתפילין שיהיו נכתבים על עור בהמה טהורה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשי' מן המותר בפיך. ואם אי' דקי"ל דלא הוכשרו למלאכת כו' קרא למה לי:

לא עיין בשבת דף כ"א דשאל הש"ס אהא דלא הוכשרו ואמר לתפילין. ופריך תפילי' בהדיא כתיבא למען תהיה תורת וגו' (ופי' התוס' דהאי דרשה היתה פשוטה ולא איצטריך לאשמועין ומסיק לרצועות תפילין שיהיו מעור טהורה. ופירש"י דהני ל"ל מקרא דלמען תהיה תורת וגו' דהא לאו תורה כתיב בהו. ואיצטריך ר"י לאשמועינן כיון דמלאכת שמים בעי' שיהיו מטהורים. הרי מבואר להדיא דגם ר"י דא"ל לא הוכשרו כו' מ"מ א"ל דרשה דלמען תהיה תורת וגו'. ומה"ט הוכיח דע"כ ר"י לא מיירי בעור כתיבת תפילין דלא איצטריך כנ"ל:

והטעם דאתקש כו' כוונתו ליישב קושיות הע"ש ולהיכן אזלא קושייתו. כיון דכבר ידעינן דלא הוכשרו כו' קרא דלמען תהיה וגו' ל"ל. לזה כתב מ"א והטעם דאיתקש כו' דר"י גופיה מנא ידע דלא הוכשרו כו' דלא משמע דהיא הלכה למשה. וגם כדי ליישב קושית הע"ש צ"ל דלאו הל"מ היא אלא מדכתב קרא דלמען תהיה וגו' וגבי כתיבת תפילין דבעי' טהורה. ילפינן מזה כל התורה. דהא בלא"ה מקשי' כל התורה לתפילין. לענין מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות וכדאית' בקדושין. ובספר חמד משה נתפלא בדברי מ"א הנ"ל וכתב שדבריו צע"ג דהא הקישא דכל התורה לתפילין הוא מדכתיב והיה לאות על ידך דהיינו תפילין וסיים למען תהיה תורת וגו' דהיינו כל התורה וכיון דכתיב בחד קרא מקשי' תורה לתפילין. אולם ע"כ לא צריך למילף כל התורה מתפילין אלא לענין מצות עשה שהז"ג. אבל לענין דבעינן עור טהורה בתורה כתיבה. דהא דרשי' מבפיך מן המותר בפיך והא תיבת בפיך גבי תורת ה' כתיבה עכת"ד. ולענ"ד אין כוונת מ"א דילפינן כל התורה דבעינן טהור' מתפלין. אלא כוונתו ניהו דס"ד דהש"ס דלמען תהיה תורת וגו' לא קאי אלא אכתיב' פרשיו' תפילין וכדומה דכתיב בהו תורה וכדפירש"י מ"מ להמסקנא כוונת הכתוב למען תהיה תורת וגו' כל מה שהוא תורת ה' יהיה איזה מצוה שתהיה אפילו אין במצו' ההיא כתיבה כלל. מ"מ בעי' בפיך מן המותר בפיך. ולכן אפילו רצועות תפילין דאין בהם כתיבה מ"מ בעינן מן המותר בפיך. וראיה לזה דהא מקשינן בקדושין לענין מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורו' מתפילין. מדכתיב תפלין ותורה בחד קרא דהיינו והיו לאות על ידיך דהיינו תפלין וסיים למען תהיה תורת וגו' היינו כל התורה. וכי נשים אין פטורים ממצו' עשה שהזמן גרמא כי אם ממצות עשה שיש בה כתיבה. זה ודאי ליתא. אלא פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא וע"כ דכל המצות נכללות בתיבת למען תהיה תורת וגו' אפילו מצות שאין בהם כתיבה וכלם הוקשו לתפילין לפטור נשים אם הם מצות עשה שהזמן גרמא. וכיון דלמען תהיה תורת וגו' כולל אפילו מצות שאין בהם כתיבה לכן אפילו רצועות תפילין בעי' עור בהמה טהורה. וזה כוונת התרצן בשבת לא נצרכה אלא לרצועו'. דניהו דדרשה למען תהיה תורת וגו' היתה פשוטה כמ"ש התוס' כנ"ל. מכל מקום הוי ס"ד דכוונ' הכתוב דוקא במצוה שיש בה כתיב' דהיינו פרשת התפלין וכדומה ואכתי לא הוי ידעי' דרצועות בעינן טהור' קמ"ל ר"י דלא הוכשרו כו' וגלי לן דפי' הכתוב הוא למען תהיה תורת וגו' כל מה שהוא תורת ה' אפי' אין בה כתיבה ואפי' רצועות. צ"ל מן המותר בפיך. ובזה נתיישבה קושיות הע"ש דא"א דקי"ל לא הוכשרו כו' ל"ל קרא דלמען תהיה תורת וגו' כנ"ל. דאי לא הוי כתיב למען תהיה תורת וגו' לא הוה ידעי' דלא הוכשרו. אלא מדכתיב למען תהיה תורת וגו' וגילה לנו ר' יוסף דפי' הכתוב הוא יהיה מצוה מה שתהיה אפילו אין בה כתיבה מכל מקום בעינן מן המותר בפיך ואפילו רצועות. וזה כוונת מ"א במ"ש והטעם דאיתקש כל התורה לתפלין כדאיתא בקדושין ור"ל דהטעם דרצועו' אפילו שאין בהם כתיבה גם כן הוי בכלל למען תהי' תורת וגו' וראיה לזה דהא איתקש כל התור' לתפלין לענין מצות עשה שהזמן גרמא אפילו מצות שאין בהם כתיבה. ואם כן ע"כ צ"ל דלמען תהיה תורת וגו' כולל כל המצוה. עוד יש לו' דכוונ' מ"א כמובן הפשוט דהוקשה כל התורה לתפלין ומזה ידעינן דלא הוכשרו וכו' דהא עיקר קרא אתי למצו' תפילין אלא דלמען תהיה תורת וגו' הוא נתינת טעם למצות תפילין וכמ"ש רמב"ן דע"י תפילין תזכור יציאת מצרים וכמ"ש בקרא בסיפא. וממילא תדע כי ה' הוא אדונך הפודך מבית עבדים וצריך אתה לשמוע בקולו. אם כן מסתמא תיבת בפיך דדרשינן מן המותר בפיך לא קאי על תורת ה' שהוא רק נתינת טעם יותר יש ללמוד דקאי ארישא על גוף המצוה דהיינו תפילין. וקאי על כל מצות תפילין אפילו על הרצועות דהכל הוא בכלל והיה לאות על ידך. וזה קמ"ל ר"י ומיניה ילפינן לכל התורה דלא הוכשרו כו' אבל פי' א' מ"ש נ"ל עיקר:

גם נ"ל דראם טהור כו' נתכוון לחלוק על ע"ש שכ' מדכתבו התוס' בראש השנה דף כ"ו ד"ה חוץ כו' אהא דתנן התם כל השופרו' כשרים חוץ משל פרה. וכתבו התוס' וז"ל הא דלא קתני נמי חוץ משל ראם כו' ושמא אין חלולים ואין ראוים לשופר עד כאן לשונו. וכתב על זה הע"ש וז"ל ואם הראם מין טמא מוכח מדבריהם דשאר טמאים כשרים לשופר עכ"ל. (ובאמת לפ"ד ה"ל להקשו' על הר"ן שכתב שי"ל שופר מבהמה טמאה פסול. וכתב אח"ז כמ"ש התוס' דמה"ט לא קתני מתני' חוץ משל ראם משום דאינו ראוי לשופר שאינו חלול ע"ש. וע"כ צ"ל דראם טהור. מדלא אמר דבלאו הכי פסול כיון שהוא טמא כדדייק הע"ש מן התוס'. או י"ל כיון דהר"ן גופיה לא בריר ליה דשופר של טמאה פסול. לכן נקט תירוץ המספיק וודאי משום שאינו חלול. אם כן יש לו' ג"כ להתו') ולכן כתב מ"א דוודאי טהור הוא וליכא לדייק מהתו' מידי:

דמתרגמי' ותאו רימא. ע"כ טעות סופר הוא. דעל תאו מתרגם המתרגם תורבלא. וצ"ל ודישן ורימא. כי כן תרגם המתרגם על אקו ודישן ויעל' ורימא. וכ"כ בס' חמד משה. וכן התו' בזבחים דף קי"ג ע"ב ד"ה אורזילא כו' הוכיחו מתרגום הנ"ל דראם חיה טהורה וחלבו מותר ע"ש:

ולחד פי' הוא סי' טהרה. היינו לפיר"ת הנ"ל דהא כתבו התו' דלר"ת מתני' דנדה כל שיש לו קרנים יש לו טלפים אתיא ככ"ע. וע"כ מתני' דנדה מיירי אפי' בקרני בהמ' שאין משונים וכמו שכ' מהרש"א וכמו שהוכחתי לעיל. אם כן אפ"ת דראם אין לו קרנים משונים רק קרני בהמ' עכ"פ מוכח דטהור הוא כיון שי"ל קרנים ע"כ גם טלפים י"ל ויצא מכלל טמאה אלא שיש להסתפק בחזיר. וקרנים מוציאים מספק חזיר כנ"ל. ואף על גב דקי"ל כפי' ריב"ם ולדידיה מתני' דנדה רק כר"ד אתיא. ולפמ"ש מ"א לעיל מתני' דנדה על חיה קאי ומיירי בקרנים משונים כנ"ל. אם כן אי ראם אין לו קרנים משונים אין ראיה ממתני דנדה דטהור הוא. מכל מקום כיון דלר"ת מוכח דטהור הוא ולריב"ם אין ראיה דטמא מסתמא גם ריב"ם מודה דטהור. ובפרט שיש ראיה מהתרגום דטהור הוא:

(ד) (ס"ק ד) ותקע כו' ועס"ס תנ"ד לענין מצה גזולה:

ומכל מקום אין מברכים עליו ועס"ס תרצ"א לענין מגילה דיוצאים במגלה גזולה ג"כ מה"ט דאין גזל בקול ומ"מ כ' שם דאין מברכים עליו. כמו בספרים שכתב רמ"א בסי' י"ד דאפילו מעט לא יקרא בהן שמא יקר' בהן הרבה ויתקרעו:

(ה) (ס"ק ה) נתכוין לזכות כו ודווקא ע"ז של גוי אם זכה בה ישראל אין לה ביטול. אבל משמשי או נוי ע"ז של גוי אפילו זכה בה ישראל פסק הרב"י בי"ד סי' קמ"ו סעיף ב' דיש לו ביטול. אלא שהב"ח שם חולק כמ"ש הש"ך בשמו ס"ק א':

והב"ח כ' כו' אבל י"ל בעלים כו' וה"ל ע"ז של גוי. ומשמע דכה"ג ס"ל להב"ח דיוצא בה משום שי"ל ביטול. אולם זה ליתא דהא כתב ש"ך בי"ד ר"ס קמ"ו בשם הב"ח דאפילו לא זכה בה ישראל כגון שגזלה מ"מ אין לה ביטול מדרבנן דגזרינן אטו ע"ז של ישראל ע"ש אע"כ צ"ל ניהו דאין לה ביטול כה"ג מ"מ יוצא בה דלא מיקרי מכתת שעוריה כיון דמן התורה יש לו ביטול. ומצאתי און לי לסברא זו בתשובת שער אפרים סי' ל"ח שכ' לפרש דברי התו' בסכה דף ל"ה ע"א ד"ה לפי כו' שהקשו על מאי דאמר הש"ס דמה"ט אין יוצאים באתרוג של ערלה לפי שאין בה היתר אכילה או דין ממון. ת"ל דמכתת שעוריה. דהא מצותו בשרפה וכ' וז"ל ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי ערלה בשרפה דילפינן לה מכלאי כרם כו' עכ"ל התוס' וכ' בתשו' ש"א הנ"ל וז"ל וזהו שדייקו התו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה. דאי הוי מדרבנן לא שייך מכתת שעוריה עכ"ל:

ול"נ דהא קי"ל כו' כדאי' בע"ז כו' לישנא דהא קי"ל צ"ב. דהכי איתא שם. ע"ז שנשתברה מאליה ר"י ס"ל לא הוי ביטול. ור"ל ס"ל הוי ביטול. ופריך הש"ס לר"ל מדתנן ישראל אין יכול לבטל ע"ז של גוי. ואמאי תהוי כע"ז שנשתברה מאליה. ומשני אביי דמתני' מיירי שפחתה לע"ז בפניה ולא שברה. דע"י גוי כה"ג הוי ביטול אבל לא ע"י ישראל. ורבא מוקי לה אפילו שברה ישראל מכל מקום לא מהני משום דגזרי' דלמא מגבה לה כו' הרי דלא איצטרך רבא לגזרה זו כ"א לר"ל אבל לר"י דקי"ל כוותיה דע"ז שנשתברה מאליה אסורה דלא הוי ביטול. א"צ לגזרה זו ומן הדין אין ישראל יכול לבטל ע"ז של גוי ואם כן למה כ' מ"א דהא קי"ל כו' אולם כוונתו דוודאי מדר"ל נשמע לר"י כיון דלר"ל ע"כ צ"ל דאפי' ע"ז שי"ל בעלים אי זכה בה ישראל אין לה ביטול וודאי גם ר"י לא פליג עליה בהא אלא דלא תימא הא אביי תי' לר"ל תי' אחר שפחתה ומדלא תי' כרבא משום גזרה תאמר דאביי ס"ל כמ"ש הב"ח דאפי' מגבה לה ישראל יש לו ביטול כיון שי"ל בעלים. ואם כן אפי' לר"ל אליביה דאביי איתא לדינא דהב"ח. עז"כ מ"א דהא קי"ל כו' ר"ל דאפ"ת דאביי חולק על רבא בהא. מ"מ הא קי"ל כרבא לגבי דאביי (אף על גב דלא פליגי אליביה דנפשייהו) וא"כ לדידן דקי"ל כרבא ע"כ אפי' י"ל בעלים אם זכה בה ישראל אין לה ביטול. ואף ע"ג שכתבתי לעיל דמודה הב"ח דמדרבנן אין לה ביטול כמ"ש בי"ד מ"מ כיון דאין לו ביטול להב"ח אלא משום גזרה אטו ע"ז של ישראל כנ"ל אם כן תו אין לגזור דלמא מגב' לה כו' דהוי גזרה לגזרה. אע"כ אי זכה בה ישראל אין לו ביטול מן התורה:

וכ"מ בתו' סכה. דאהא דתנן התם אתרוג של אשרה לא יטול ואם נטל לא יצא ופריך והא אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא. ומשני מתני' באשרה של ישראל דאין לה ביטול וכתותי מכתת שעוריה והקשו התוס' ניהו דרבא מיירי בע"ז של גוי שי"ל ביטול. מכל מקום מדאגבהה קני' והוי ע"ז של ישראל כדאיתא במס' ע"ז דלמא מגבהה לה והדר מבטל לה כנ"ל ותי' דמיירי שהגביה ע"מ שלא לקנותה. וא"א לדברי הב"ח הל"ל דרבא מיירי בי"ל בעלים דמסתמא דמילתא כך היא. וכ"מ ביבמות דף ק"ד שהקשו התוס' כה"ג אהא דאמרינן שם מנעל של ע"ז של גוי לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשרה והקשו התוס' גם כן כיון דאגבהה קניא והוי ע"ז של ישראל. ולהב"ח המ"ל די"ל בעלים:

והטעם כיון דישראל חייב כו' באמת פשטות לשון רש"י בע"ז שם משמע כהב"ח שכ' וז"ל בד"ה אלא כו' גזרה דלמא מגבה לה וקני לה בהגבהה דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה עכ"ל. ומדהוצרך לטעם דכ"ד הפקר כו'. משמע כהב"ח דמיירי בהפקר דוקא. ומ"א צ"ל דס"ל. מדלא אמר רבא בפי' הב"ע בע"ז של הפקר אע"כ מיירי אפילו בי"ל בעלים. מכל מקום מדאגבהה הוי ע"ז של ישראל הואיל וחייב באחריות. אך למה נאמר ע"י ההגבהה חייב באחריות עז"כ רש"י דקני ליה בהגבהה להתחייב באונסים דהא כ"ד הפקר ניקנית בהגבהה קנין גמור לכן עכ"פ ביש לו בעלים ניהו דלא קני קנין גמור על ידי הגבהה מ"מ קונה אותו לענין אחריות להתחייב באונסים:

וכ"מ גבי חמץ בסי' ת"מ דגוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם ישראל חייב באחריות ה"ל כחמץ ישראל וצריך לבערו:

כ' ב"י בי"ד בטור לפי קצת נוסחאות בטור:

והראיה שמביא מנשתתפו כו' וז"ל הרב"י יש ראיה מדתנן פ"ו דדמאי גר וגוי שירשו את אביהם גוי יכול לו' לגוי טול אתה ע"ז או יי"נ ואני מעות כו' ומסיק במס' ע"ז דף ס"ד דדוקא בירושת הגר הקילו שלא יחזור לקלקולו על ידי שיפסיד חצי ירושתו. אבל בישראל אסור. (משום דרוצה בקיומו של ע"ז ויי"נ דאם יופסדו יפסיד הוא כנגדו חצי המעות) ותניא נמי הכי בד א שירשו אבל נשתתפו אסור. וכ' הרב"י מדקתני אסור סתמא משמע דל"ל תקנתא אפי' ע"י ביטול. והא הכא שלא זכה בה עדיין דומיא דירושה כו' עד שלא בא לרשות הגר. וקתני דאסור ולא מהני ביטול כיון שנקרא שמו עליה כו' עכ"ל הרב"י. ועז"כ מ"א ניהו דשם במס' ע"ז יש לו' כמ"ש הרב"י דנשתתפו מיירי בלא זסה בה ואפ"ה אין לה ביטול כיון שנקרא שמו עליו ואסור משום שרוצה בקיומו. רק בירושה הקילו שלא יחזור לקלקולו. אבל בקדושין דף י"ז מוכח דהאי דנשתתפו מיירי בזכה בה דהכי אי' התם אמר רבא גר יורש אביו גוי אינו אלא מדרבנן שלא יחזור לקלקולו. דתנן גר וגוי שירשו את אביהם גוי י"ל לו טול אתה ע"ז כו'. ואי ס"ד ירושת הגר דאורייתא אפ" לא באו לרשות הגר אמאי מותר לו' טול אתה ע"ז כו' הא חלופי ע"ז שקיל (פרש"י דהא כי מת אביו זכה בחצאין והשתא מחליף להו) אע"כ דאינו יורש אלא מדרבנן. וכ' התו' ישנים דהשתא לא הוי חליפי ע"ז דחכמים לא תקנו לו ירושה כ"א בהיתר כו' תניא נמי הכי בד"א כשירשו אבל נשתתפו אסור עכ"ל הגמ'. ואם כן ע"כ צ"ל נשתתפו מיירי בזכה בה. דהשתא שפיר מייתי תניא נ"ה. דכיון שנשתתפו אסור משום שזכה בה א"כ ה"ה אי ירושת הגר דאורייתא הוי כאלו זכה בה ואסור משום חליפי ע"ז ואי משום שמא יחזור לקלקולו. מה"ט ס"ל לגמרא לסברא פשוטה דאין להתיר איסור תורה. ולא הביא ראיה כ"א דאסור להחליף כה"ג. א"ו דירושת הגר דרבנן ולכן דוקא נשתתפו דזכה בה דהוי מדאורייתא שלו ולכן החליפין אסורים משא"כ ירושה דלא הוי רק דרבנן הקילו. אבל א"א דנשתתפו מיירי בלא זכה כמ"ש הרב"י ואסורו משום שנקרא שמו עליו א"כ תיקשי מאי ראיה מייתי מנשתתפו דירוש' הגר דרבנן. דאל"כ מה הפרש בין ירושה לנשתתפו. ולטעמך אפ"ת ירושת הגר דרבנן מ"מ עכ"פ נקרא שמו עליו ועדיין תיקשי למה בירושה הקילו ובנשתתפו אסור. וע"כ צ"ל בירושה הקילו שלא יחזור לקלקולו דלא שייך בנשתתפו אם כן מנ"ל דירושתו דרבנן דלמא לעולם דאורייתא ומשום שלא יחזור לקלקולו הקילו. ואי ס"ל לסברא פשוטה דמה"ט אין להקל באיסור תורה א"כ א"צ לראיה מנשתתפו אע"כ נשתתפו מיירי בזכה בה ואייתי ראיה דהיכי דזכה בה מן התורה אסור לו' טול אתה ע"ז כו' וכנ"ל. אך עיינתי לתוס' במס' ע"ז ד"ה תניא נ"ה כו' כ' וז"ל ומש"ה פ"ק דקידושין אחר שהוכיח ירושת הגר דרבנן מהא דגר וגוי הוצרך להביא תניא נ"ה שלא תדחה ראייתו אצל טעם ברירה עכ"ל ר"ל דהיה א"ל אפי' ירושת הגר דאורייתא מ"מ לא מיקרי חליפי ע"ז דהוברר הדבר למפרע שהיתר שנוטל זה היה חלקו מעיקרא ולא האיסור אלא דלפ"ז גם נשתתפו היה ראוי להתיר מטעם ברירה ולפ"ז אין לדחות ראיית הרב"י מקדושין. דאפ"ת בנשתתפו מיירי בלא זכה מ"מ שפי' אייתי ראיה דודאי מסברא פשיטא ליה דאי הוי דאורייתא לא היו מתירים החליפים משום שלא יחזור הגר לקלקולו אלא דלא תימא דמצד הדין שרי מטעם ברירה ולכן אייתי ראיה מנשתתפו דאסור ואי איירי בלא זכה ואין אסורו כ"א מדרבנן משום שנקרא שמו עליו. כ"ש דראייתו טובה דהא בנשתתפו דאין בו רק איסור דרבנן אין מתירים משום ברירה כ"ש אי ירוש' הגר דאורייתא דאין להתיר משום ברירה. אך לפי מ"ש התוס בקדושין ד"ה חליפי ע"ז שקיל זה ליתא שכ' וז"ל וא"ל טעמא משום ברירה כו' דאם כן אפי' באו לרשותו נמי יהא מותר מה"ט. עכ"ל הרי דחולקים על דברי התוס' דמס' ע"ז ולזה א"ל ראיה מברייתא דאין הטעם משום ברירה ואם כן ע"כ צ"ל דברי הש"ס וראייתו כנ"ל וא"ש דברי מ"א:

מ"מ כשזכה כו' ר"ל ניהו דבלא זכה לא ק"ל כהני י"א מ"מ גם לדידן עכ"פ בזכה י"ל דאין לו ביטול:

(ו) (ס"ק ו) בנתבטל כו' אם כן נדחה כו' הם דברי המרדכי שהוא היש מחמירים שכ' רמ"א שכ' כיון דבמס' ע"ז דף מ"ז ע"א הוא איבעיא דלא אפשטא אי יש דיחוי אצל מצוה אם נאמר דחוזר ונראה ולכך מספקא אזלי' לחומרא:

כיון שאין בידו כו' הם דברי התוס' במס' ע"ז ובמס' סוכה שהקשו דה"ל למפשט מדתנן הדס שהיו ענביו מרובים מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטי' אותו בי"ט ואפ"ה אמרינן שם דאפי' מיעטן בי"ט כשר אלמא אין דחוי אצל מצות ותי' התוס' וז"ל במס' סכה דף ל"ב ע"א סד"ה באשרה דמשה כו' וי"ל דשאני הדס דבידו לתקן ניהו דאסור למעט בי"ט. מ"מ בידו למעט. אבל בע"ז אין בידו לבטל. דאין ישראל מבטל ע"ז של גוי עכ"ל התו':

אפי' נראה ונדחה כו' ועבב"י. ר"ל דבסכה דף ל"ג אמרינן היכי דאשחרו הענבים מעי"ט דאז פוסלים דכל זמן שהם ירוקים אין פוסלים לכן כשאשחרו מעי"ט דהוי דיחוי מעיקרא קודם שנכנס י"ט דאז מתחיל הדיחוי. ודאי חוזר ונראה. אבל היכי דאשחרו בי"ט דהוי נראה ונדחה. דהא כשנכנס י"ט היה כשר ובי"ט כשהושחרו נדחו. בזה איבעיא להש"ס אי מיעטן אי חוזרים ונראה. ואפ"ה פסק הרמב"ם דכה"ג ג"כ חוזר ונראה וכן פסק הרא"ש ע"ש סי' תרמ"ו מ"ש הרב"י ביישוב הדברים אע"ג דהוי איבעיא דלא אפשטא וע"ש גם בט"ז:

פטור מלכסות אא"כ חזר כו' כצ"ל. והל"ל דיכסה מספק כ"ה דנדע שלא יברך על הכיסוי כמ"ש שם גבי כוי דהוי ספק בסעיף ד' דהא בגמ' כו' מדמי להו להדדי. ר"ל דבכיסוי לא הוי דיחוי דהא בידו לגלותו והיכי דבידו לא הוי דיחוי כמ"ש לעיל לזה כ' דע"כ זה לא הוי בידו. דהא בגמ' מדמי להדדי. ר"ל דשם במס' ע"ז דבעי ר"ל אשרה של גוי שבטלה אי לולבו כשר למצות אי יש דיחוי אצל מצות. ובעי למפשט מדתנן כסהו רוח לדם חיה ועוף א"צ לכסות אא"כ חזר ונתגלה. ואר"פ ש"מ אין דיחוי אצל מצות. ודחי דר"פ גופיה מספקא ליה אי פשיטא ליה דאין דיחוי אפי' לקולא. או דלמא מספקא ליה ומספק צריך לכסות לחומרא. אבל לענין לולב דהוי קולא אפשר יש דיחוי ולא אפשטא. וכיון דבעי למפשט לולב של אשרה מהאי דכיסוי ע"כ צ"ל דגם בכיסוי לא הוי בידו דאי מיקרי בידו איך בעי למפשט לולב של אשרה דאין בידו:

וכ"כ התוס' כו' דזה מיקרי אין בידו וז"ל התוס' הא דמדמה הכא האי דכיסוי הדם דבידו לגלות. מ"מ ה"ל לחשבו דיחוי הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדיחוי כדי לחזור ולכסות עכ"ל ר"ל דוקא במיעט הדס אי הוי רשאי למעטן בי"ט ודאי מיקרי בידו כי קרוב הדבר שימעטן כדי שיהיה לו הדס לצאת ידי מצוה שמחויב בה ואף ע"ג דאסור למעטן ביו"ט ארי' הוא דרביע עליה ומ"מ מיקרי בידו וכן בלולב של אשרה אי ישראל היה יכול לבטל היה מיקרי בידו שודאי יבטלו כדי לקיים עי"ז מצות לולב משא"כ בכיסוי כיון דכסהו רוח אינו חייב לגלותו ולכסותו קרוב הדבר שלא יגלהו לכן לא מיקרי בידו:

ונ"ל דדעת הטור והרב"י כו' אין בזה כוונתו ליישב קושייתו כ"א הוא ענין בפ"ע ולא קאי אדלעיל מיניה ובא ליישב דעת הטור והרב"י מאי דקשה לדידהו כמ"ש אח"ז. דהם ס"ל דבע"ז של גוי אפי' עדיין לא בטלו כיון דאפשר לבטל לא אמרי' כתותי מכתת שיעורי' והוא כפי הס"ד דהתו' בסכה דף ל"ב הנ"ל. אבל למסקנת דבריהם הוכיחו כדעת יש מחמירים שכתב רמ"א מהכרח קושיא ואם כן להטור ודעימי' צריך ליישב קושיות התוס' והוא דהתוס' בסכה לכתחלה בעו למימר אהא דמשני הקושיא לרבא דאמר לולב של אשרה לא יטול ואם נטל יצא. ובמתניתין קתני דלא יצא. ומשני דמתני' מיירי בע"ז של ישראל דל"ל ביטול וכתותי מ"ש. משמע אבל רבא מיירי בע"ז של גוי שי"ל ביטול דלא מכתת שעוריה ויצא אפי' קודם ביטול (וכגון שלא נתכוין ישראל לזכות בו. ומיירי בי"ט שני דלא בעי' לכם) ודחו התוס' שיטה זו דאם כן האי דאיבעיא לר"ל במס' ע"ז לולב של אשרה אי כשר למצוה א"א יש דיחוי א"מ ומאי קא מבעיא ליה הא לא נדחה מעולם דאפי' קודם ביטול אם נטל יצא. לכן פיר"ת דאפי' ע"ז של גוי קודם ביטול לא יצא ורבא מיירי אחר ביטול ואפ"ה לכתחלה לא יטול דמאיס. ומכל מקום הקשו דאם כן תפשוט מרבא דאין דיחוי א"מ מדאמר רבא דלאחר ביטול יצא. ובמס' ע"ז משמע דלא אפשטא איבעי' דר"ל אי יש דיחוי אפילו משום חומר'. ולכן אסקו התוס' דרבא מיירי שנתבטל קודם יום טוב דלא חל עליו שם דיחוי מעולם והאיבעיא דר"ל בע"ז מיירי בביטל ביו"ט דהוי דחוי מעיקרא כשנכנס י"ט והיינו כדעת היש מחמירים דדוקא שנתבטל מעי"ט. וא"כ הטור ועומדים בשטתו דס"ל אפילו קודם ביטול יצא צריך ליישב לדידהו קושית התוספות ממסכת ע"ז דמאי מבעיא לר"ל הא לא נדחה מעולם:

כמ"ש התוספ' בע"ז ד"ה מי מאיס כו' והיינו כפי' מהרש"א שם ודלא כמהר"ם לובלין ע"ש ובזה מתורצים כו' דלעול' רבא דאמר יצא מיירי קודם ביטול ואיבעיא דר"ל לאחר ביטול אי שרי לכתחלה אי יש דיחוי ולענין לכתחלה הא היה נדחה קודם ביטול. או אין דחוי ואפי' לכתחלה מותר. וגם יתר קושיות תו' שם נתיישבו:

ואם כן הוי דינא הכי ר"ל לדעת הטור והרב"י משא"כ לדעת יש מחמירים שהביא רמ"א:

יצא אפי' לא ביטל והיינו מימרא דרבא:

ולכתחל' לא יטול כו' היינו איבעיא דר"ל דלא נפשטא ואזלי' לחומרא:

דמאיס כו' כ"ה בתו' דע"ז הנ"ל דהטעם דלכתחל' לא משום דמאיס והיינו קודם ביטול וממילא לאחר ביטול דמספקא לר"ל לענין לכתחל' משום יש דיחוי א"מ דקודם ביטול היה אסור לכתחל' משום מיאוס:

סי' קנ"ד דנרות של ע"ז אף על גב שבטלן. דשריין להדיוט כמ"ש בי"ד סי' קל"ט סעיף ט' מ"מ אין להדליקן לצורך מצוה דמאיס כלפי גבוה:

צמר' כו' ר"ל המשתחוה לבהמה צמר' פסול לציצית:

היינו לכתחלה דהאמרי' שם בע"ז בעי ר"פ המשתחוה לבהמ' צמרה מהו לתכלת. ושקיל וטרי הש"ס תכלת דמאי אי תכלת דציצית היינו איבעיא דר"ל וס"ל למ"א דכוונת הש"ס היא אע"ג דספקו דר"פ כיון דבעלי חיים אין נאסרים להדיוט. אי שרי' לצורך מצו' אי נאמר דמאיס ואסור או לא והיינו איבעיא דר"ל באשרה שבטלה דשריא להדיוט. מ"מ נסתפק לגבוה אי יש דחוי א"מ ואסור לכתחלה משום דמאיס כנ"ל. וכיון שדימה צמר בע"ח שנעבדו עם איבעיא דר"ל. ע"כ כמו דר"ל לא איבעיא כ"א לכתחלה כנ"ל ה"ה תכלת לצאת דג"כ הוי בכלל האי ספק ג"כ אינו כ"א לכתחלה:

(ז) (ס"ק ז) המודר כו' כמ"ש בי"ד כו' ב"ח. ר"ל כאן משמע דוקא אדם אחר מותר לתקוע לו דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל הוא עצמו לא יתקע דיש בני אדם שנהנים מתקיעו' עצמן והוי הנאה מלבד המצוה. ובי"ד כתב שגם הוא עצמו מותר לתקוע והש"ך שם הקש' דדברי ש"ע דהכא ודהתם סותרים זא"ז ובאמת כ' הב"ח דהוא מחלוקת הפוסקים. וכתב בשעת הדחק סמכי' על הפוסקים המתירים שגם הוא עצמו מותר לתקוע תקיעה של מצוה:

(י) (ס"ק י) בכ"ש דכ"ז שתוקע הסדק מוסיף כו' בשלמא בנקוב דיש מקום לרוח היוצא מפיו לצאת אין בו כח לסדוק השופר. אבל בסדק דאין מקום לרוח לצאת מסדיקו יותר. אבל ברחבו בעי' דוקא רובו כמ"ש סעיף שאח"ז כתב הט"ז הטעם דאין טבע שופר להסדק ברחבו. ול"ל שיסדק יותר. ומה שנסדק עתה מעט. ע"כ סבה מקרית גרמה לו שנפל לארץ וכדומה משא"כ לארכו והא דחיישינן לארכו שיסדק יותר אע"ג דא"ל מה לנו בכך. כתב הב"ח בשם הרא"ם דחיישינן שיסדק בשעת תקיעה יותר והוא לא ידע ויטעה שכבר יצא:

(יא) (ס"ק יא) ונשתייר כו' כמ"ש הב"ח בהדיא גבי נקב. ומה"ט כתב ט"ז באמת דהש"ע מיירי דוקא בנשתנה קולו ע"י ההידוק דינו כמו צפהו זהב מבחוץ בסעיף ט"ז ועיין פר"ח שכתב ג"כ דלא ידע טעמא דהאי דינא:

כאלו סתמו קצת ר"ל דוודאי סתימה גמור' ל"ל דהוי דא"כ הוי סתימה שלא במינו דפסול כמ"ש סעיף ז' גבי נקב אלא לענין זה הוי סתימה דבעי' שישתייר שיעור תקיע':

(יח) (ס"ק יח) ד' גודלי' כו' במקום הרחב. ר"ל באמצע אגודל ולא בראש אגודל דשם מתקצר:

(כ) (ס"ק כ) נקב כו' ואפי' לכתחלה כו' דמין במינו כו' וכ"מ בסכה כו' דס"ד כיון דהזכרות אין עליו שם שופר דהא אם הוציאו ונקבו פסול א"כ אם לא הוציאו ונקבו ס"ד דהוי חציצ' בין השופר. וניהו דדיעבד לא הוי חציצ' מ"מ לכתחלה לא. קמ"ל דאפילו לכתחלה אמרי' מב"מ אינו חוצץ. וכן אמר רבא בסכה דף ל"ז ע"ב דמותר לתחוב הלולב תוך האגודה של הדס וערב' שנקשרו. ול"ח שע"י התחיב' יהיו נושרים עלי לולב ויהיה חציצה. דמב"מ אינו חוצץ. והכי קי"ל סי' תרנ"א הרי דאפילו לכתחל' אמרי' מב"מ אינו חוצץ:

(כא) (ס"ק כא) כל אורך כו' מסתמא אין קולו משתנה. הואיל והוא דבר מיעט. וכתב הרמב"ן דה"ט דאין לצייר ציורי' במיני צבעונים בשופר דשמא נשתנ' קולו מחמת הציורים אע"פ שאין כלו מצופה במיני הציורים לפעמים הקול משתנה בהן עכ"ל:

(כג) (ס"ק כג) שבות כו' וחכמים השוו דבריהם כו' ר"ל הא התקיע' מ"ע מן התור' ואיך לא ידחה שבות דרבנן לזה אמר וחכמים כו' ויש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשב ואל תעשה:

(כד) (ס"ק כד) תוקעים כו' דהא שרי לטלטלו. כמ"ש סי' תקפ"ו דאי הובא מחוץ לתחום ניהו דאסור באכיל' והנאה למי שהובא בשבילו מ"מ לאחרים מותר. ומה"ט אפילו מי שהובא בשבילו מותר לטלטלו. דהא חזי לאחריני למי שלא הובא בשבילם. וכיון דהטלטול מותר. גם התקיעה מותרת:

דלא אסרו כו' אלא באכילה כו' לאו ליהנות ניתנו ומה"ט כתב הפר"ח דלמי שהובא בשבילו אסור לתקוע בו הוא עצמו. דזהו מיקרי הנא' ודומה למ"ש סעיף ה' במודר הנאה משופר:

ועכ"פ אסור לטלטלו חוץ לד"א או תוך העיר המוקפת מחיצה דחשיבה כלה כד"א:

דגם חפצי גוי קונין. שביתה. אם כן השופר קנה שביתה בבית גוי וקי"ל ביצא ח"ל אין לו אלא ד' אמות וכמ"ש ס"ס ת"ה:

אם ישראל אחר כו' אסור לטלטלו. דהוי מוקצה. בשלמא של גוי א"צ הכנה כמ"ש לעיל. אלא שרמ"א כתב שם אם היה דעתו עליו מעי"ט ויודע שישלחו לו בי"ט לית ביה משום מוקצ'. ומ"א שם פקפק בדין זה דאפי' לא היה דעתו עליו יהיה מותר ע"ש:

ותי' דמיירי חוץ לי"ב מיל. וא"כ צ"ל אפי' בא מחוץ לי"ב מיל שרי למי. שלא הובא בשבילו ולכך מותר בטלטול וכ"כ מ"א סי' תקט"ו ס"ק ח"י ועמ"ש מ"א ר"ס רע"ו:

(כה) (ס"ק כה) עשה כו' דהא נולד גמור הוא. ונולד גם בשל גוי אסור. וכמ"ש מ"א סי' תק"ה ס"ק ג' דלא כלבוש:

והוא גמ' בשבת. גוי שחקק קב בבקעת בי"ט אין מסיקים בו בי"ט דה"ל נולד הביאו מ"א לעיל סי' תק"א ס"ק י"ב:

וכ"מ בטור שם דנתן טעם להתיר לצאת בלולב שהובא מחוץ לתחום משום דמותר בטלטול. משמע דאי הוי אסור בטלטול הוה ג"כ אסור ליטלו לצאת בו:

והר"א שבמרדכי דהוא מרא דהאי דינא שמתיר לתקוע בשופר שעשה גוי בי"ט:

ועסי' שכ"ה כו' הביא מ"א שם מחלוקת הפוסקים די"א דוקא במוקצה מהני גמרו בידי אדם ולא בנולד:

דהתם אותן הפסולים כו' לכן הואיל ויש מחלוקת הפוסקים שם די"א כיון דבקיאים ויודעים דיומא קמא עיקר. לכן מותר הפסולים בי"ט שני אע"ג שפסולים ביום א' כיון שכשרים בחה"מ וי"א דאעפ"כ י"ט שני כל דין י"ט א' י"ל ולכן הפסולים ביום א פסולים גם ביום שני. ולכן מספק פסק סי' תרמ"ט סעיף ה' דיטלן בלא ברכה. ויוצא ידי הדיעה דס"ל כיון דידעי' דיומא קמא עיקר י"ט שני דין חה"מ י"ל וברכות אין מעכבות. אבל הכא גבי שופר ממ"נ אי יומא קמא עיקר והיום חול א"צ לתקוע כלל. וע"כ צריך לתקוע משום דמנהג אבותינו בידינו לעשות שני ימים מספקא וא"כ צ"ל שיהיה כשר גם ביום א':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.