מחצית השקל/אורח חיים/תסח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תסח

(א) (ס"ק א) מחצות כו' עסי' תנ"ח ר"ל אע"ג דתנן שהיו שוחטים הפסח בשש ומחצה מ"מ מחצות מיקרי זמן שחיטת הפסח ע"ש וכיון דהוא זמן שחיטת פסח כ' בירושלמי דהוי י"ט דכן כל השנה אפי' יחיד שמביא קרבן הוי י"ט שלו וה"ה בער"פ שכל ישראל כ"א היה שוחט פסחו אלא דכל קרבן כיון דזמן שחיטתו משחר לכן הוי כל היום י"ט משא"כ פסח דזמנו מחצות ואילך לכן אין י"ט עד חצות ולפ"ז כ' ח"י בשם מהרי"ל דאם חל ע"פ בשבת מצד הדין מותר לעשות מלאכה בערב שבת עד זמן מנח' דאסור מצד שבת (כמ"ש סי' רנ"א) דהא פסח דוחה שבת והיו שוחטין הפסח בשבת אלא מי שרוצה להחמיר יחמיר משום לא פלוג:

וכתב ח"י דמ"מ לפי טעמו של רש"י שכ' דאסור במלאכה שלא יטרד במלאכה וישכח ביעור חמץ ושחיטת פסח ותיקון מצה מבע"י א"כ גם כה"ג שחל ער"פ בשבת אסור במלאכה בערב שבת:

משא"כ בגילוי קי"ל בי"ד סי' קט"ז כיון שאין נחשים מצוים בינינו אין המשקין המגולים אסורים דאע"ג דתחלה אסרו מחשש סכנה שמא שתה נחש מהן והטיל בהן ארס ולא אמרי' דהוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו. עמ"ש סי' ט' ס"ק ז' כצ"ל שם כ' סברא אחרת לחלק:

(ב) (ס"ק ב) משמתי' כו' וגם אינו רואה ס"ב. וכן משמע בגמ' דפריך אהא דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בער"פ עד חצות עושים מקום שנהגו כו' דמשמע דאתו לאשמעי' דמחצות ואילך בכ"מ אסור (ע"ש במהרש"א) ופריך מאי אריא ער"פ אפי' ע"ש ועי"ט נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סי' ברכה ומשני התם מן המנחה דוקא אסור והכא מחצות א"נ התם סי' ברכה הוא דלא חזי כו הכא שמותי נמי משמתינן ליה ופסק הטור כשני התירוצים דשניהם אמת לדינא ומדקאמר הש"ס הכא שמותי נמי כו' תיבת נמי מורה דאע"ג שאינו רואה סי' ברכה מ"מ משמתינן ליה ג"כ. וסי' ברכה היינו מאותה מלאכה ואפילו משתכר בה יפסיד נגדו ממקום אחר כ"כ הט"ז:

(ג) (ס"ק ג) מלאכה גמורה. וכ"מ דשרי בח"ה כו' כ"מ בגמרא ופוסקים. וז"ל הרמב"ם פ"א מהל' י"ט דין י"ח לפיכך יום י"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מד"ס כמו חה"מ והוא קל מחה"מ. ואינו אסור אלא מחצי היום כו' אבל כו' עכ"ל הרי שכתב שהוא קל מח"ה וכן מבואר בגמ' שהוא קל מדין שכתב בש"ע סעיף ז':

תרנגולת כו' ומתה מושיבים אחרת תחתיה כו' ובחה"מ כה"ג אסור וכמ"ש לקמן סי' תקל"ו סעיף ד' והן דברי הש"ס דף נ"ה ע"ב וביתר דברים שמצינו שחה"מ חמיר מער"פ. וכתב ח"י בשם שכ"ג דאם אין לו מה יאכל מותר לעשות אפי' אחר חצות דאין לך צורך המועד גדול מזה עכ"ל. אך מלאכה גמורה משמע מדברי ש"ע דאפי' לצורך המועד אסור:

אך בלא"ה אם אין לו מה יאכל מותר כמו בחה"מ כמ"ש בסי' תקמ"ב וע"ש במ"א דאם יש לו לחם ומים אסור לעשות וע"ש עוד:

(ד) (ס"ק ד) מקום כו ול"נ דמנהג כו' בניהם כו' ועיין פ"ד דפסחים ד"נ ע"ב בבני בישן דהוי נהגו דלא למזיל בערב שבת מצור לצידן. ואסר ר"י גם לבניהם משום אל תטוש תורת אמך מיהו כתב הפר"ח סי' תצ"ו סעיף ז' דבני בישן אתרא הוי וכ"כ בתשובת חוות יאיר. אבל אין הבן חייב לנהוג פרישות שנהג אביו. וכ"ה בי"ד סי' רי"ד דגם בלי המקום שנהגו חומר' צריכים לנהוג חומרת האבות ע"ש אך מכל מקום צ"ב בין לתי' הרא"ם גם לתי' מ"א עדיין קשה מה בין ער"פ ובין שאר ימות השנה אי הוי כה"ג משום גדר וסייג. וא"ל דע"ז רמז מ"א במ"ש ועיין בתו' דף נ"א דהתו' שם מצד הכרח ג' מקומות דסתרי אהדדי. א' אמרו שם דברים שמותרים ואחרים נהגו בהן איסור א"א רשאי להתיר בפניהם משמע דשלא בפניהם או בפני ת"ח מותר לנהוג היתר. ובמתני' תנן נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם משמע דאפי' בפני ת"ח אסור. שלישית אמרי' פ"ק דחולין דרבי פטר בית שאן מן המעשר כי אמר שהוא ח"ל אע"ג שע"ה היו נוהגים לחייב במעשר כי סברי שהוא מא"י. הרי דאפי' בפני ע"ה התיר להם ותי' התו' דהיכי דצהגו איסור מצד טעות כמו האי דבית שאן רשאי להתיר. והיכי דיודעים שמותר ומחמירים מצד גדר אבל לא נעשה המנהג עפ"י ת"ח רק בני המדינה מצד עצמם נהגו חומרא ההיא אז אינו רשאי להתיר להם אבל בפני תלמיד חכם מותר לנהוג היתר ומ"מ נסתפקו התו' במנהג כה"ג אי רשאי להתיר לת"ח ולו' להם שמותרים הם. ובכה"ג מיירי הא דאמרינן דברים המותרים ואחרים נהגו איסור א"א רשאי להתיר בפניהם ומתני' דקתני נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם דאפי' בפני ת"ח אסור לנהוג היתר מיירי במנהג חשוב הנעשה עפ"י ת"ח ומ"מ בצנע' מותר אם לא מלאכה דא"א בצנע' כמ"ש מ"א בס"ק ז' וכן הסכים ש"ך בי"ד סי פ"ד דלא כב"ח ע"ש וא"כ י"ל דלאו דוקא ער"פ ה"ה שאר ימות השנה במנהג כה"ג אלא דמתני' קמ"ל דער"פ הוא מנהג חשוב ונעשה עפ"י ת"ח ובאמת ה"ה בשאר ימות השנה אם נהגו עפ"י ת"ח הדין כן אלא דקמ"ל דער"פ הוא מנהג ת"ח.

(ה) (ס"ק ה) אין כו' גמ' דף נ"ה כב"ה:

ועיין תו' דף ב ע"ב שכתבו טעם לדבר. כיון דזמן מלאכת פועל הוא מהנץ החמה כדכתיב תזרח השמש כו'. יצא אדם לפעלו כו' לכן אסרו המלאכה מזמן ההוא. ועיין בתי"ט שם בפ' מקום שנהגו טעם על היתר המלאכה בלילה:

(ז) (ס"ק ז) מפני כו' דשרי כשדעתו לחזור וכמ"ש בס"ק י"ב. ודע דמ"א אזיל לשיטתיה דס"ל דלשון הש"ע שהוא ל' הרמב"ם הוא כדעת התו' דבאין דעתו לחזור א"צ לנהוג חומרי מקום שיצא וכ"כ בי"ד ס"ס רי"ד וכ"ה לקמן ר"ס תקע"ד וא"כ ע"כ צ"ל דהכא מיירי בדעתו לחזור והא דכ' בש"ע סוף סעיף זה וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כו משמע דברישא מיירי באין דעתו לחזור וזה דחק להש"ך סי' רי"ד לפרש כן דברי ש"ע דהכא דמיירי אפי' אין דעתו לחזור ולכן הקשה דברי ש"ע אהדדי ע"ש אבל מ"א ס"ל דגם ברישא מיירי בדעתו לחזור וצ"ל דהא דקתני בסיפא וכן מי שדעתו לחזור כו' ר"ל דברישא במנהג עשיית מלאכה ושם אין חילוק בין צנעא לפרהסיא. וע"ז כתב וכן מי שדעתו לחזור כו' נוהג כו' ר"ל בדעתו לחזור גם בשאר מנהגים שאין תלוי במלאכה וכמ"ש מ"א ס"ק י"ב הדין כן:

(ח) (ס"ק ח) עושה כו' ואם הוא עדיין כו' אפי' אין דעתו לחזור שרי. ר"ל שלא בא עדיין תוך תחום העיר שדעתו לקבוע שם משעה שעלה על דעתו לקבוע שם אבל אם כבר בא פעם א' לתוך העיר אפילו יצא אח"כ משם והוא חוץ לתתום מ"מ אסור כיון שכבר קבע שם. וכתב מ"א לקמן סי' תצ"ו ס"ק ז' דחוץ לתחום מיקרי מדבר:

(ט) (ס"ק ט) שיצא כו' ודברי ש"ך שם צ"ע הם דברי ש"ך שהבאתי ס"ק ז':

(יב) (ס"ק יב) והוא כו' ומשמע בר"ן כו'. מדאמרינן שם רבב"ח כי אתי לבבל אכל דאיתר' והוא חלב שבני א"י נוהגים בו היתר ובני בבל נהגו בו איסור וכיון שדעתו לחזור לכן אכל. אע"ג דהוי מנהג חשוב שנעשה עפ"י ת"ח מ"מ בצנעה מותר. ועיילו לגבי ר' עוירא סבא ורבה בר"ה כי חזינא כסי' מיניהו וא"ל אביי שוינכו כי כותאי משמע דבפני ת"ח ניהו דבמנהג חשוב אין להתיר בפניהם. מ"מ אם עושה בצנעה ובא ת"ח אצלו ורואים אותו שנוהג היתר לית לן בה. אבל כשע"ה באים אצלו צריך לכסות הדבר לכן א"ל אביי שוינכו ככותאי ור"ל כדין ע"ה דאלו הייתם בעיניו כת"ח לא היה צריך לכסות כשנכנסתם:

כת' במהרי"ל כו' מבדיקת הקולית. ר"ל בבדיקות הריאה דיש מקומות שנוהגים חומרא בכמה דברים ובמגנצ"א נוהגים קולא באותן הדברים כי יש מחלוקת הפוסקים באותן הדברים ובני מגנצ"א פוסקים כהמקילים ובחורים הבאים לשם הם ממקומות שנוהגים חומר' ואוכלים שם מבהמות שלהם. פאנצין של בני ריינס. ר"ל דנחלקו בזה ר"א ורבינו יואל דר"א אסרו ור"י התירו וכמ"ש בי"ד סי' ס"ד סעיף ט' ונוהגים איסור כר"א אך בני ריינס נוהגים כר"י להקל. ואף שמהרי"ל היה דר בריינס אעפ"כ נהג חומר'. משום שמתקבצים כו' ול"נ מיקרי צנעא ור"ל ול"ל מחלוקת אם יהיו שם מבני העיר שמחמירים ויראו שהם אוכלים ומקילים:

ומ"מ צ"ע למה כתב דא"א בקיאים ר"ל מה בקיאות שייך בזה:

ואפשר דקאמר שאין למחות כו' ר"ל בזה נתישב קושיא שניה ניהו דראוי להחמיר מספק מ"מ מי שנוהג קול' אין חיוב על הרואה למחות כיון דספקא הוא אבל מ"מ קושיא א' מה בקיחות שייך בזה אינו מיושב וסס"ק זה יישבו:

ר"א במקומו של ריב"ל ר"ל בנר שהדליקו בו באותו שבת ר"י אוסרו לטלטל ור"ש מתיר דל"ל למוקצה:

וריב"ל פוסק כר"ש דמתיר ולכן ר"א אע"ג דבאתרי' דר' יוחנן דס"ל כר"י לא הוי מטלטל מ"מ כשבא לאתריה דריב"ל הוי מטלטל ועוד דהאר"א ס"ל כו' דהש"ס פריך שם ממ"נ אי ס"ל כר"י א"כ למה באתריה דריב"ל הוי מטלטל. ואי ס"ל כר"ש א"כ באתריה דר"י למה לא היה מטלטל. ומשני דלעולם כר"ש ס"ל ולכן באתריה דריב"ל דגם הוא ס"ל כר"ש הוי מטלטל ובאתריה דר"י משום כבודו דר"י דס"ל כר"י לא הוי מטלטל. א"כ אין ראיה מר"א דהוי מטלטל באתריה דריב"ל כיון דמצד הדין היה הטלטול מותר לדעת ר' אבא:

דהמרדכי נמי קאמר אם נ"ל עפ"י הדין שהוא מותר. ומקומו שנוהגים חומרא לפי דעתו הוא שלא כדין מותר לנהוג קולא ולכן מייתי שפיר ראיה מר' אבא:

אך קושיא ראשונה. ר"ל דהא תנן נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם משמע אפי' נראה לו מצד הדין שהוא מותר מ"מ צריך לנהוג חומרא:

ואפשר שמפני זה כתב מהרי"ל שא"א בקיאים ור"ל בא ליישב מה שהקשה על מהרי"ל שכתב דא"א בקיאים כו' דמה בקיאות שייך בזה. והשתא י"ל דכוונתו דע"כ צריך יישוב דעת המרדכי הנ"ל במה שמתיר לבני מגנצ"א כו' והא נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וע"כ צריך לחלק דלפעמים א"צ לנהוג חומרי מקום שיצ' משם וכה"ג הוי נדון דבני מגנצ"א. אלא שנעלם מאתנו ואנחנו לא נדע החילוק ההוא. וע"ז רמז מהרי"ל במ"ש דכתכ במרדכי דא"א בקיאים בחומרי כו' ואין הכוונה שכתב כן להדי במרדכי. אלא ר"ל דמוכח מדברי המרדכי דא"א בקיאים דכדי ליישב האי דבני מגנצ"א ע"כ צ"ל דאיכ' גוונא דא"צ לנהוג חומרי מקום כו' ולאשר לא ידענו מה הוא אותו גוונ' לכן מיקרי אין אנו בקיאים. ולכן אין למחות מספק שמא בנדון ההוא אין נותנים חומרי כו':

(יג) (ס"ק יג) והספרים כו' ומסייע קצת (עס"א) ר"ל דהא בסעיף א' כתב רמ"א דהמנהג לעשות ע"י גוי אחר חצות. לזה הוצרך מ"א (לטעמיה) לטעמו כיון שהישראל מסייע הוי כאלו ישראל עושה המלאכה. וח"י חולק מה בכך שישראל מסייעו דהא קי"ל מסייע אין בו ממש. ולא הוי מלאכה גמורה במה שישראל מסייעו ומה שאינו מלאכה גמורה הלא מותר לישראל לעשות לעצמו לצורך י"ט דהא מתקן הוא כליו לי"ט כמ"ש סעיף ב':

וכתב מהרי"ל ומהרי"ו דאסור ליטול צפרניו (אחר חצות עסי' תקל"ב) ובא"ז כתב דאם שכח ליטלן קודם חצות מותר ליטלן אחר חצות דהא גם בחה"מ הרבה פוסקים מתירים וניהו דבחה"מ אנו מחמירים כמ"ש סי' תקל"ב מ"מ בער"פ דקיל ושכח יש להקל עוד כתב בא"ר בשם לחם רב בשם מהר"ש דאסור ליתן בגדים לגוי כובסת אחר חצות וכ"כ בעטרת זקנים. ובספר א"ר כ' עליו ולכאורה נראה להתיר. דהא נוהגים להתיר מלאכה ע"י גוי אחר חצות ולמה יגרע נתינת בגדים לכובסת ממלאכה ודוחק לחלק עכת"ד:

(יד) (ס"ק יד) שלא כו' עיין ב"י הביא מחלוקת בזה:

(טו) (ס"ק טו) שלא כו' נפק זיקא כו' ונודע דבכל הזמנים שאירע לאבותינו ענין מה כשיגיע זמן ההוא שוב מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההיא ובספר א"ר סי' תצ"ג כתב שפסק בחולה שיש בו סכנה והרופאים אמרו שצריך להקיז בערב שבועות משום סכנת החולי והתיר להקיז ע"ש:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.