חק יעקב/אורח חיים/תנ
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) צריך לפורעו אחר פסח. וכ' הטור ואין בו משום איסור חמץ שעבר עליו הפסח עכ"ל ולמד כן מהא דאיתא בר"פ השוכר את הפועל דבי ר' ינאי יזפי מעניים פירות בשביעית ופרעו להם בשמינית וכתבו שם התוס' הטע' כיון דבהאי שעתא לא הוי הנך בעין לא חליפין נינהו ולפי"ז אם פרעו בשביעית עצמו ג"כ מותר לפי טעם זה כיון שהפירות אינם בעין שוב לא מיקרי חליפי שביעית ע"ש א"כ כ"ש הכא בחמץ דאינו תופס דמיו והיה בשעת ההיתר דמותר לקבל המעות אפי' תוך הפסח וא"כ קצת קשה למה כתבו שצריך לפורעו אחר פסח ה"ה אפי' תוך הפסח שרי והא דנקט הש"ס התם ופרעו בשמינית לק"מ דנקט מעשה שהיה. ובאמת בתחלת דברי הרא"ש שם משמע דעיקר טעם ההיתר הוא כיון שעבר שנת השביעית אך מסוף דבריו מבואר דמסכים עם דעת התוספות דכיון שאינו בעין תו לא מיקרי חליפי שביעית הדרא הקושיא לדוכתא ואפשר דלכך נקטי הפוסקים לאחר פסח להראות אפי' שחוזר ומשלם ככרות ג"כ מותר כה"ג: וכ' בכה"ג שיש מקומות שנהגו איסור לכתחלה ללות לפני פסח ולפרוע אחר פסח מטעם חשש איסור ריבית דאסור ללות סאה בסאה וע' בי"ד סי' קס"ב סעיף א' בהגה מבואר דככרות בככרות מותר להלות.
(ב) קמח. ע"ל סי' תנ"ג. סעיף ד' איזה קמח שאין מחזיקין לחמץ:
(ג) וכיון שהתנה עמו כך. הנה אף שיש קצת חילוקי דעות בדין זה העיקר נ"ל כמשמעות לשון הש"ע והלבוש דלכתחלה טוב להתנות כך (ועיין ברוקח סי' רס"ח) ואם מתנה כן אף אם נותן לו העכו"ם אח"כ חמצו שעבר עליו פסח ג"כ שרי ואם לא התנה עמו כן אם העכו"ם נותן לו אח"כ קמח או מעות או חמץ שנעשה אחר פסח שרי דחליפי חמץ מותרין כמו חמצן של עוברי עבירה וכמבואר לעיל סי' תמ"ג וכן הדין בלקח חק העכו"ם שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע ע' בטור וב"י ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב הפוסקים ע' בח"מ קצ"ד ובש"כ שם ס"ק א':
(ד) ואני אטול אחר כך. ואז מותר ליטול אפי' חמץ כן הוציא בב"י מהמרדכי פ"ק דעכו"ם וכ"כ האגודה וע' בדברי אחרונים מה שמחלקים בין דין זה לדעיל סי' רמ"ה מישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות שאסור לומר לו טול אתה של שבת ואני של חול. והב"ח כ' דגם כאן יש להחמיר אא"כ נוטל הדמים שמגיע על חלקו קודם פסח וכן הסכמת אחרונים לדינא. ומ"מ בשבת שבתוך הפסח לא מהני במה שאמר טול אתה כמו בשאר שבתות השנה כמבואר לעיל בסי' רמ"ה אלא אם כן התנו בתחלת השותפות וע"ש והמ"א כ' וז"ל ובד' ימי' שהם י"ט עכ"פ אסור לומר לו טול אתה כמו דאיתא בסי' רמ"ה עכ"ל. ואשתומם על המראה דלפי דבריו איך לא אשתמיט א' מן הפוסקים לכתוב דין זה כאן וכולם כתבו סתמא להיתר בפסח משמע דאף בי"ט עצמו מותר ול"ד כלל וכלל לסי' רמ"ה דהא עיקר טעם האיסור שם כמבואר בש"ס ופוסקים שם דהוי כאלו עושה העכו"ם בשליחות ישראל מלאכה האסורה. וזה דוקא במלאכ' השדה או שכירת התנור בשבת משא"כ בי"ט דמותר לישראל עצמו הבערה לצורך א"כ מכ"ש שאין חשש איסור אם עביד העכו"ם בשליחותו ואין כאן רק חשש חליפי חמץ שהזכירו הפוסקים וסגי באומר טול אתה ודוק:
(ה) אפי' המעות אסור לקבל. כיון שהתנור של ישראל ול"ד לסעיף ג' דהתם הוא התנור של שותפות וע' בט"ז ס"ק ג' שכ' שיש דעות מחולקות בשני סעיפים אלו ומתמיה על הש"ע וע' בשכ"ג שהאריך להוכיח דאין כאן מחלוקת כלל וכן עיקר:
(ו) דה"ל משתכר באיסורי הנאה. ע' ס"ס זה שכ' הב"ח על מה שנוהגים במדינות רוסי"א וואלין שהיהודים שוכרין אורנדי"ס שיש בו יורות ורחים שלוקחין מכל שכר שמבשלין מדה וכן לוקחין מדה מאלץ מכל מי שטוחן מאל"ץ דאם ישראל מחויב לתקן היורות והרחיים כשמתקלקלין אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפילו מעות בשכרו כיון דמנהגם לתת חמץ הוי כנהנה מדמי חמץ ואסור ואם יש לו רשות וכח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו ועל ידי מכירה שרי דהיינו שימכור קודם פסח לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואף על פי שנותן לו העכו"ם אחר כך המדות שרי ואם אין הישראל צריך לתקן היורות והרחיים די שיתנה קודם פסח כמו בסעיף ב' ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל: והט"ז מחמיר אף באם אין על הישראל לתקן היורות והרחיים ובמ"א ס"ס זה מצדד להקל דכיון שהרחיים שייכא לכל העיר ואין ביד המחזיק אורנדא למחות שלא יטחון העכו"ם באותו יום ע"כ שפיר יכול לומר לא ניחא לי דלקני בשעת האיסור ולא רציתי להאריך עוד בדין זה לפי שנעלם ממני מנהגם בדין אורנדא שאינו מצוי במדינות אלו:
(ז) על מנת שיאפה בו מצה. הרשב"א למד דין זה מהא דאיתא בש"ס ריש פ' השוכר את הפועל שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אף על פי שיאמר לו העבר לי חביות של יין שכרו מותר ולכאורה אין ראיה מסוגיא זו להמעיין שם בסוגיא ואף שהב"י כתב שהרשב"א מפרש מתני' זו בשיטה אחרת דבריו דחוקים ותמוהים מאוד וכאשר האריך גם כן הנ"ץ בזה ע' בו וצ"ל הראיה של הרשב"א כך היא דכמו התם אף על פי שהעבירו לו חביות של יי"נ כיון שלא שכרו לכך שכרו מותר. אם כן ה"ה כאן אף אם לא היה אופה בו חמץ היה צריך לתת לו שכרו משום שלא השכיר לו לחמץ וגם אם לא היה אופה בו כלום גם כן היה צריך לתת לו שכרו לכך שכרו מותר וכן נראה משמעו' המ"א ע' בו:
(ח) ואם יאפה בו חמץ. הט"ז מקשה על דין זה וז"ל וקשה לי טובא דהא כתב בסימן רמ"ו סעיף ג' אבל לא מהני אם מתנה עם העכו"ם שתנוח בהמתו בשבת שאין העכו"ם נאמן על כך וכ"ש כאן שודאי יאפה בו חמץ וצ"ע עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו כלל שאין כאן אפי' קצת קושיא ואין ענין זה לזה כלל דבשלמא התם אדם מצווה על שביתת בהמתו לכן אינו נאמן העכו"ם ואסור להשכיר לו משא"כ כאן וכי אדם מצווה שלא יאפה עכו"ם בתנורו חמץ רק שאסור להנות משכר חמץ ואם כן כל שאינו משכירו לעכו"ם לאפות בו חמץ שאינו נוטל שכר מחמץ אף שוודאי יאפה בו העכו"ם חמץ מכל מקום הוא אינו נהנה משכר חמץ ושכרו מותר וק"ל:
(ט) בית לדור בו. הסכמת ראשונים ואחרונים דאף על גב שמשכירו סתמא לגור בו הוא ולא אתי לאפוקי אלא היכא שמשכירו בפירוש לשם חמץ כשמשכירו תוך הפסח או בערב פסח ועיין במגן אברהם סס"ק י"א ועפ"ז מיושב מה דאיתא בש"ס דידן פ"ק דפסחים דף ז' ביחד לו בית אינו זקוק לבער דמיירי בהשכיר לו בית כמשמעות הסוגיא דלשם ואפ"ה מותר להשכיר אלא צריך לומר דהתם מיירי בהשכיר לו סתמא או זמן מה קודם פסח ואם כן אין סתירה להירושלמי דאוסר להשכיר ודלא כרשב"א בתשובה סימן קע"ז והובא בב"י סימן ת"מ דכ' דהירושלמי מחולק עם תלמודא דידן דמשמעות תלמודא דידן דמותר להשכיר בכל ענין אם לא שנוטל שכר להיות יושב ומשמר עיין שם דבריו באורך ובאמת אין לנו לחלק מאת השווין כי אין מחלוקת כלל וכדעת האגור וסתם רמ"א כוותיה: ובתשובת שער אפרים סימן וי"ו כתב דאם ישראל יושב ומשמר אם יש לאסור משום רוצה בקיומו של איסור ומסיק וז"ל ונראה דמותר ובנו בהג"ה כתב הטעם כיון שהוא יושב ואינו עושה שום איסור בידים לא הוי כרוצה בקיומו ומה"ט יש לחלק בין הא דשכרו לעשות עמו ביי"נ עיין שם ודבריו תמוהים דהרי להדי' מבואר ביורה דעה סימן קל"ב סעיף וי"ו דאפילו לשמור בחנם אסור משום דהוי כרוצה בקיומו של איסור אם כן פשיטא שגם בחמץ אסור מה"ט וגם נעלם ממנו תשובת הרשב"א שכתבתי שאף הוא שמיקל לענין שכירות מחמיר שלא להיות יושב ומשמר והוא ברור ועל תשובת שער אפרים עצמו א"ל דה"ק ונראה שמותר פירוש ששכרו מותר דעבד ול"ד ליי"נ ששכרו אסור דעבד כמ"ש בתשובת הרשב"א שהובא בב"י סימן ת"מ וק"ל:
(י) אבל לא יאמר לו צא ואכול. אם ידוע שיאכל חמץ כ"כ המ"א וכן משמעות הפוסקים בי"ד סימן קל"ג וכן מבואר באגודה פרק השוכר את הפועל והוא קצת נגד משמעות לשון הש"ס דמשמע אפילו בחשש בעלמא אסור:
(יא) ויש מתירין. מדהביא דעה ראשונה בסתם משמע דדעתו להחמיר כדעה ראשונה כדרכו בש"ע וכ"פ הב"ח ושכ"ג אף על גב דביורה דעה סימן קל"ג לענין יין נסך פסק להקל וכה"ג הטור פסק שם להקל בלא הקדים לו דינר ועכ"פ בלא יחד לו דינר וכאן פסק בסתם להחמיר אלא צ"ל חומרא דחמץ שאני וכ"כ בהגהות פרישה שם וכן מבואר שם מדברי הב"ח דפסק להקל כהרשב"א וכאן מחמיר והארכתי בכל זה לאפוקי מדעת המ"א דכת' דדעה אחרונ' עיקר דבעינן דוקא הקדים לו דינר והדינר עדיין בעין ביד חנוני כמש"כ בי"ד סי' קל"ב וזה אינו והסכמת אחרונים דשאני הכא משום חומרא דחמץ: ולפי זה מי שיש לו תינוק או חולה בתוך ביתו שצריך לאכול או לשתות חמץ יצוה לעכו"ם ליתן לו חמץ ולא יאמר ואני פורע או ישא התינוק חוץ לביתו ועכ"פ לא יגע בחמץ וכל זה מיירי כשאפשר לעשות כך ויש לו עכו"ם שעושה כן דאי לאו הכי והוא גם כן צורך גדול לתינוק או לחולה יעשה בכל מה דאפשר לי' למעבד כי במקום סכנה הכל שרי וע"ל סי' תרי"ו ובתשובת נחלת שבעה סימן י"ד ומ"מ טוב לעשות מחיצה עשרה להפסיק כדי שלא יבא לאכול ממנו וע' במ"א ס"ס שמ"ג ומ"ש סי' זה ס"ק ט':
(יב) אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ ושכרו מותר והב"ח ושכ"ג חולקים בזה דמ"ש משכר התנור ובית לשום בו חמץ דאסור כדלעיל וע' בתשובת הגאונים סי' רמ"ג דאוסר להשכיר (וע' בב"ח מה שכת' ליישב דברי הטור בזה והמ"א חולק עליו ואין דבריו מוכרחים כי הוא כת' רק ליישב דברי הטור) וע' במ"א שכת' לתרץ דהכא מיירי בשכר סתם חמורו ולא מפרש להביא עליו חמץ ובאמת הוא נגד המשמעות לשון הפוסקים והתו' דקתני בפירוש להביא עליו חמץ משמע דאף במפרש מותר וצ"ל דדעת הב"י והרב כיון דהא דחמור מצינו להדיא בתו' להיתר אין להחמיר בחמץ דאינו תופס דמיו אך אין ללמוד ממנו למקום אחר כי הבו דלא לוסיף עלה דיש לומר דדוקא גבי חמור שעכו"ם מכניסו לרשותו וקני' בשכירותו לכך מותר להשכירו מה שאין כן בתנור ובית דנקרא על שם ישראל יש להחמיר ובכלי דאסור להשכיר שלא יבשל בתוכו היינו משום דרוצה בקיומו של איסור שלא יבקע הכלי ואם כן אפי' להשאילו בחנם גם כן אסור וכמבואר בדברי אחרונים וע' בלבוש: ומכל מקום גם להשכיר חמורו בפירוש להביא עליו חמץ יש להחמיר וכדעת אחרונים וע' מדין רוצה בקיומו בספרי מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק י"ד וט"ז וביורה דעה סימן קל"ג וע' במ"א דכת' דגם בהא דאסור לקנות חמץ בפסח הוא ג"כ מטעם רוצ' בקיומו והריב"ש כת' טעמים אחרים א' לפי שאין דין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אותם ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו וע' בתשובת שער אפרים סימן וי"ו בהג"ה כת' דאפי' אינו נוגע בחמץ חיישינן שמא יאכל ממנו ועמ"ש לעיל ס"ס ק"ט:
(יג) להביא עליו חמץ ודין פריקה וטעינה לענין חמץ עיין בחושן משפט סימן רע"ב לענין יי"נ וע' במ"א ס"ק יו"ד:
(יד) וכן שאר צרכי הנאה כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלא בר אכילה כגון רחיצה (ודווקא אם הוא עראי שלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר וע"ל סימן קנ"א) כן העליתי בספרי מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק י"ד וט"ז וישבתי שם דברי הרב על נכון ודלא כנ"ץ וכן נראה הסכמת אחרונים כאן וע' בתשובת הרדב"ז סי' ך"ד ועמ"ש האחרונים בענין אורנדיס ע"ל ס"ק וי"ו מ"ש שם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |