כף החיים/אורח חיים/תנ

כף החיים ‏ אורח חיים תנ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] ישראל שלוה כבר וכו'. ויש מקומות שנהגו שלא ללוות אשה ככר מחברתה לפני הפסח שתשלם לה לאחר הפסח וכמדומה אני משום חשש רבית נגעו בה שהמלוה את חבירו סאה בסאה או ככר בככר וקבע לו זמן עד יום פלוני ה"ז אסור. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כל שעה. ד"מ או' א' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א. ולפי מ"ש מור"ם ז"ל ביו"ד סי' קס"ב סעי' א' בהגה שמותר ללות ככר בככר וכו' יעו"ש היה נראה להקל אמנם כיון דהריא"ז עצמו לא החליט שמטעם זה נהגו אלא כתב כמדומה נראה שאין להקל במקים שנהגו דאפשר שנהגו לאסור מטעם אחר. וגם במקום שלא נהגו איסור נראה דיש להחמיר לכתחלה ללוות קו"פ ולפרוע אחר פסח שכ"מ לשון הש"ע שכתב ישראל שלוה משמע דדוקא אם לוה ולא פרע צריך לפרוע אחר הפסח אבל לכתחלה צריך לפרוע קו"פ אם אפשר.

ב

ב) שם. צריך לפורעו וכו'. ואין בו איסור משום חמץ שעבר עליו הפסח כיון שלא היה בעין בשעת איסור. טור. לבוש. מ"א שם. ח"י או' א' וכתב שם ח"י דאם פורע לו מעות במקום הככר אפי' בתוך הפסח מותר יעו"ש. וכ"כ א"ר או' א' א"א או' א' ר"ז או' א'.

ג

ג) שם. צריך לפורעו וכו'. ואפי' אם היה הככר הראשון בעין כגון שהשואל עשה או שגג ולא ביערו חייב לפרוע לו וליתן לו ככר אחר לאחר הפסח. מאמ"ר או' א' וכ"כ המק"ח או' א' א"א או' א' ח"א כלל קכ"ד או' כ"ב.

ד

ד) שם. צריך לפורעו וכו'. וישראל שהלוה חמץ לעכו"ם קו"פ ישלם לו חמץ כיוצא בו לאחר הפסח דהואיל ואינו מחזיר לו חמץ הראשון בעינו מותר, ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כל שעה. כנה"ג בהגה"ט. אבל הפר"ח השיג עליו וכתב דאף אם נותן לו חמץ הראשון מותר ואף באכילה דכיון שהלוהו לעכו"ם קם ליה ברשותיה והו"ל חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח דמותר אפי' באכילה. וכן הסכים א"א שם. ר"ז או' ב'.

ה

ה) [סעיף ב'] יאמר לו קודם פסח וכו'. הט"ז סק"א לחלק יצא דאי מצי מסלק ליה בכל שבוע מועיל התנאי קו"פ אבל אם זקף עליו הרבית בפ"א ולא מצי לסלק ליה עד זמן שביניהם לא מועיל התנאי קו"פ וצריך להתנות בתחלת המקח וכמ"ש לעיל בסי' רמ"ה בענין שותפות העכו"ם יעו"ש. אמנם הנה"ש או' א' כתב על דברי הט"ז הנז' דאינו מוכרח דאפי' לא מצי לסלק ליה עד זמן שהתנו ביניהם יכול להתנות קו"פ ולא דמי הכא לס' רמ"ה יע"ש. וכ"כ החמ"מ או' ב' והמש"ז או' א' אלא שכתב שם המש"ז דהיכא דדינא דמלכותא דאין אחד מהם יכול לחזור לכתחלה יש להחמיר כמ"ש הט"ז ודיעבד צ"ע עכ"ל אבל בב"ה כתב דגם בזה אין להחמיר בדיעבד יעו"ש. וכ"מ בח"י או' ג' שכתב דאין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב הפו' יעו"ש.

ו

ו) שם, וכיון שהתנה עמו וכו'. משמע אבל אם לא התנה עמו כך קו"פ אסור וכמ"ש ב"י בשם אבי העזרי יעו"ש. וכ"כ הלבוש. אבל הב"ח כתב לכתחלה יש לחוש לסברת ראבי"ה אבל בדיעבד מותר אפי' לא התנו כל עיקר יעו"ש. והב"ד מ"א סק"ב. חק יוסף או ב' מק"ח או' ב' ח"א כלל קכ"ד או' י"ד. והפר"ח כתב דא"צ לומר שום דבר קו"פ אלא מן הסתם מקבל מהם אחר הפסח ככרות חמץ שהיו ראויים לתת לו בפסח כדמשמע מדברי הגמ"י ומרדכי שהביא בב"י יעו"ש. וח"י או' ג' כתב דהעיקר כמשמעות לשון הש"ע והלבוש דלכתחלה טוב להתנות כך ואם מתנה כך אף אם נותן לו העכו"ם אח"כ חמצי שעבר עליו הפסח ג"כ שרי ואם לא התנה עמו כן אם העכו"ם נותן לו אח"כ קמח או מעות או חמץ שנעשה אחר פסח שרי דחליפי חמץ מותרין כמ"ש לעיל סי' תמ"ג וכן הדין בלקח חק הכומרים (פי' שהמלך ניתן לכומרים לחם חקם בכל שבוע והם מכרו לישראל בתחלת השנה כל הלחם של כל השנה) שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב הפו' עיין ח"מ סי' קצ"ד וש"כ שם סק"א עכ"ל. אמנם הר"ז או' ג' פסק כדברי הב"ח דלכתחלה צריך להתנות ובדיעבד שלא התנה אף אם הביא לו העכו"ם אחר פסח בעד שביע של פסח ככרות שנתחמצו בפסח מותר לו לקבלם ולאכלם. ובאו' ד' כתב דכן הדין בלוקח חק הכומרים דלכתחלה צריך להתנות עמהם ובדיעבד שלא התנה עמהם כלום ולאחר הפסח נתנו לו בעד שביע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח מותר לו לקבלו ולאכלו יעו"ש.

ז

ז) והא שכתב הר"ז דפת כומרים מותר לאוכלו היינו משום דהוי כפת פלטר משום דעשוי לחלק ולהנתן במתנה וכמ"ש בס' זבחי צדק על יו"ד סי' קי"ב או' כ"ד בשם כמה פו' יעו"ש. וכן מ"ש דפת של רבית מותר לאוכלו היינו נמי אם הוא פת פלטר אבל אם הוא פת של בעה"ב אסור באכילה כמ"ש ביו"ד סי' קי"ב סעי' ב' וגם הא דפת פלטר שרי היינו דוקא במקום שנהגו להקל בפת פלטר וכמ"ש ביו"ד שם.

ח

ח) [סעיף ג'] ישראל ועכו"ם שיש להם תנור וכו'. ותנור של ישראל ומלאי של ישראל שאופין העכו"ם חמץ בשבילו כל השנה אין תקנה אלא שישכיר התנור לעכו"ם ל' יום קו"פ ואז אף אם ישכירנו לאפות בו חמץ מותר. שו"ת זר"א א"ח סי' נ"ב. מחב"ר או' א'.

ט

ט) שם. אומר לעכו"ם קו"פ וכו'. ואעפ"י שנתבאר לעיל סי' רע"ה דלא מועיל תנאי אלא בתחלת השותפות מ"מ הכא שאני דאין איסור אלא משום קנס ובכגון זה לא שייך למקנסיה והכי מתבאר מדברי הפו' דלענין חמץ בפסח קיל טפי. מאמ"ר או' ג' וכתב דהט"ז דחה דברי מרן בשתי ידים ולפי דעתו יפה כיון הש"ע שתלה הכל בתנאי יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ב' להשיג על דברי הט"ז יעו"ש.

י

י) שם אומר לעכו"ם קו"פ וכו'. ואם לא אמר אפי' מעות אסור לקבל בעד חלקו אחר הפסח משום דהו"ל משתכר באיסורי הנאה ומיהו אם כבר קבלם מותרים וכמ"ש בסעי' שאח"ז יעו"ש,

יא

יא) שם. ואני אטול אח"כ. משמע אפי' לחם מותר ליקח אח"כ וכ"ש מעות עו"ש או' ב' ח"י או' ד' א"א או' ג' זהו לפי דברי הש"ע שפסק כדעת המרדכי שהביא בב"י אבל בשם הגמ"י כתב דצריך למכור חלקו של אותו שבוע וליקח הדמים קו"פ יעו"ש. וכ"פ הב"ח. וכ"כ מ"א סק"ג. ח"י שם א"א שם. חק יוסף או' ג' ח"א כלל קכ"ד או' ע"ו. וכן הסכים הפר"ח אלא שכתב דיש להחמיר יותר וצריך להתנות מתחלת השותפות כמו לענין שבת לעיל סי' רמ"ה ואם לא התנו בתחלת השותפות אין תקנה אלא יחלקו ויעקרו השותפות ויחזרו וישתתפו ויתנו שהעכו"ם יקח שכר ימי הפסח והוא יקח כנגדם ימים אחרים יעו"ש. והמק"ח בביאורים או' ב' כתב דאם חילק עצמו שבוע אחת קו"פ שאומר לעכו"ם אני אטול שבוע זו ואתה תטול שבוע שאחריה שהוא של פסח לכ"ע מותר דהוי כנטל דמים מקודם עכ"ל נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא. וע"כ נראה דלכתחלה יש לעשות כמ"ש הפר"ח להתנות בתחלת השותפות ואם לא התנה וקשה עליו אח"כ לבטל השותפות ולחזור ולהשתתף ולהתנות בתחלת השותפות אז יעשה כמ"ש המק"ח שיקח הישראל שבוע שלפני הפסח והעכו"ם יקח שבוע הפסח. ואם זאת אינו יכול לעשות כגון שלא נזכר עד שלא נשאר כ"א יום או יומים לפני הפסח אז יעשה כסברת הב"ח ודעמיה דהיינו שימכור חלקו לעכו"ם ויהיה כל התנור בימי הפסח לעכו"ם ויקבל הדמים קו"פ. ואם גם זאת אינו יכול לעשות כגון שהעכו"ם אלם ואינו חפץ לעשות טובם עם ישראל לקנות ושיתן לו דמים קו"פ אז יש לעשות כדברי הש"ע ובלבד שצריך להתנות עמו שיקבל כל אחד מה שיבא לו הן רב הן מעט הן יאפו או לא וכמ"ש ח"א שם.

יב

יב) שם. ואני אטול אח"כ. ומ"מ בשבת שבתוך הפסח לא מהני במה שאומר טול אתה אלא א"כ התנו בתחלת השותפות כמו בשאר שבתות השנה כמבואר לעיל סי' רמ"ה יעו"ש. ח"י או' ד' והמ"א סק"ג כתב דגם בד' ימים שהם יו"ט אסור לומר טול אתה וכו' כמ"ש סי' רמ"ה עכ"ל וכ"כ ח"א שם. מיהו ח"י שם תמה על דברי המ"א הנז' דהא הבערה שרי ביו"ט יעו"ש. אבל הא"ר או' ד' תירץ כיון דאין ראוי החמץ לישראל הבערה כזו איסור גמור הוא אף ע"י כותי יעו"ש. וכ"כ א"א או' ג' וחק יוסף או' ג' תירץ משום דאסור לעשות דבר ע"י שליח כדי להשתכר ביו"ט יעו"ש. והחמ"מ או' ה' תמה על ח"י מדברו הטור סס"י רמ"ג וב"י שם ריש הסו' שכתבו גבי תנור דכל היכא שאסור בשבת ה"ה ביו"ט וכתב שכ"ה בגמ' דשכר יו"ט אסור כמו שכר שבת יעו"ש. וכ"ז אם לא נטל דמים תחלה אבל אם נטל דמים תחלה קו"פ כמ"ש באו' הקודם אז שרי כה"ג שכר שבת ויו"ט א"א שם.

יג

יג) [סעיף ד'] ואפו בו עכו"ם וכו'. משמע אפי' שלא מדעת הישראל. וכ"כ הר"ז או' ה' ח"א כלל קכ"ד או' ט"ז.

יד

יד) שם. אפי' מעות אסור לקבל וכו' ואפי' קודם פסח ב"ח. א"ר או' ה' א"א או' ד' וכן לאחר הפסח אסור לקבל אפי' מעות, ר"ז שם.

טו

טו) שם. אפי' מעות אסור לקבל וכו'. כיון שהתנור של ישראל ול"ד לסעי ג' דהתם הוא התנור של שותפות. ועיין ט"ז סק"ג שכתב שיש דעות מחולקות בשני סעיפים אלו ומתמיה על הש"ע אבל בשכנה"ג האריך להוכיח דאין כאן מחלוקת כלל יעו"ש. וכן הסכים ח"ו או' ה' מאמ"ר או' ד' נה"ש או' ג' מש"ז או' ג' חמ"מ או' ה'.

טז

טז) שם. מותר ליהנות מהם. דחמץ אינו תופס דמיו כמ"ש ססי' תמ"ג. לבוש. ב"ח. מ"א סק"ד. פר"ח. ואפ"ה אסרו לכתחלה משום קנס דהו"ל משתכר באיסור הנאה לכתחלה. ב"ח. ח"א כלל קכ"ד או' ט"ז. ועיין לעיל סי' תמ"ג או' ל'.

יז

טוב) שם. מותר ליהנות מהם. ואף לדידיה שרי. פר"ח. הגר"א. ובין קודם. פסח ובין אח"כ בדיעבד שרי א"א או' ד' וכ"כ הר"ז או' ה' דאפי' אם עבר וקבל המעות מן העכו"ם בתוך הפסח מותר לו ליהנות מהם.

יח

חי) שם. מותר ליהנות מהם. ודוקא קודם שנודע לב"ד שיאסרו השכר עליו דאם הב"ד אסרוהו עליו וקבלן אח"כ אסור ליהנות מהם. ב"ח. שכנה"ג בסגב"י או' ג' א"ר או' ו'.

יט

יט) שם. מותר ליהנות מהם. ודוקא שאפו בלי ידיעת הישראל. מק"ח או' ד' אמנם עיין לעיל סי' תמ"ג או' ל"א שהבאנו פליגתא בענין אם קנו דבר בחמץ מותר די"א דוקא בלי ידיעתו וי"א דאפי' אם קנה בעצמו יעו"ש וא"כ לדעת המתירים שם ה"ה הכא אפי' אם אפו בידיעתו אם עבר וקבל המעות מותר ליהנות מהם אפי' הוא בעצמו.

כ

ך) שם. מותר ליהנות מהם. אבל אה קבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכן לעולם לתת ככרות וא"כ הו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. מ"א סק"ד. א"ר או' ז' ר"ז שם. ח"א שם.

כא

כא) ואם יש לישראל זה גזבר גוי שמשכיר התנור ומיחה לגזבר שלא ישכיר התנור בפסח ושלא בידיעת הישראל השכיר הגזבר וקיבל המעות מותר הישראל לקבל ממנו המעות אבל אם קיבל ככרות אף בזה אסיר. מק"ח שם. ח"א שם. ואפי' לא באו הככרות בפסח ליד גזבר הישראל אלא אח"כ הדין כך נה"ש או' ד'.

כב

כב) [סעיף ה'] יש מי שמתיר וכו'. כ"כ הטור בשם הרשב"א וראייתו מדתנן בע"ז (ס"ב ע"א) שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אעפ"י שא"ן העבר לי חבית של יי"נ ממקום למקום שכרו מותר עכ"ל אלא שהרב"י כתב עליו דלפום פשטא דמתני' אין משם ראייה יעו"ש וע"כ כתב דין זה בש"ע בשם יש מי שמתיר. וכ"כ בשו"ת זר"א סי' נ"ב דדין זה אינו מוסכם ומה גם דהוי כחוכא ואיטלולא להשכיר לגוי לאפות בו מצה והרי אנן סהדי דאין הגוי נוטלו אלא לאפות בו חמץ יעו"ש. והביאו מחב"ר או' ב' וכ"כ הכס"א או' ג' אמנם המ"א סק"ה וח"י או' ז' והפר"ח והגר"א כתבו ליישב דברי הרשב"א הנז' יעו"ש. וגם מה שהקשה ע"ז הט"ז סק"ד יישב ח"י או' ח' ושאר האחרונים יעו"ש ומשמע דדעתם לפסוק כרשב"א שהוא יש מי שמתיר שהביא בש"ע. וכ"פ הר"ז או' יו"ד. ח"א כלל קכ"ד או' י"ז. ומיהו צריך לשכור לעכו"ם בדבר קצוב ע"מ לאפות בו מצה הן הרבה הן מעט או לא יאפה בו כלום שנוטל שכרו משלם כמ"ש הפר"ח, וכ"כ הר"ז שם. וכשמתנה עמו כך אעפ"י שהעכו"ם אופה בו חמץ בפסח א"צ למחות בידו ומותר לקבל ממנו שכר התנור אפי' בתוך הפסח. ר"ז שם. ועיין לקמן או' כ"ד.

כג

כג) שם. יש מי שמתיר וכו'. אבל אם העכו"ם יאפה בו חמץ ומצה מותר לכ"ע שהישראל יחשוב שמקבל שכרו בעבור המצה שאפה בו ולא בעבור החמץ. לבוש. עט"ז.

כד

כד) שם הגה. וכן מותר להשכיר לו בית לדור וכו'. משמע דאסור להשכירו לשום בו חמץ דמשתכר באיסורי הנאה. ודוקא כשמשכירו בתוך הפסח או בע"פ. מ"א סק"ו בשם האגור. וכ"כ הט"ז סק"ה. ח"י או' ט' א"ר או' ט' חק יוסף או' ו' הגר"א. ח"א כלל קכ"ד או' י"ז, וכ"כ הר"ז או' י"א דכ"ז כשמשכיר לו בתיך הפסח או בע"פ אפי' קודם שעה ה' אבל קודם ע"פ מותר להשכיר לעכו"ם בין חמור בין תנור בין חדר אעפ"י שהעכו"ם מפרש לו שישתמש בהם חמץ בפסח וע"מ כן הוא שוכרם ממנו דכיון שהעכו"ם יכול להשתמש יום אחד בהם חמץ בשעת היתר דהיינו משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בע"פ א"כ השכר שניטל ממנו הישראל אינו ניכר ונראה שהוא בעד שעת איסור דהיינו בעד שבוע של פסח אלא בעד שעת היתר דהיינו בעד מה שהעכו"ם יכול להשתמש בהם חמץ משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בע"פ עכ"ל. מהו הב"ח כתב בשם האגור דאינו מותר להשכיר ביתו להניח בו חמץ אלא א"כ היה ל' יום קו"פ וכ"כ הפר"ח. וכתב שם הב"ח נראה דה"ה בחמור וכלי ותנור אבל בפחות מל' יום אסור לכתחלה כמו בע"פ עצמו כיון דחל עליו חובת ביעור יעו"ש. וע"כ יש להחמיר לכתחלה היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר יש לסמוך על המתירין. ויתבאר עוד מזה לקמן סעי' ז'.

כה

כה) וכתב שם הפר"ח דבחנם ובשאלה שרי ליתן ביתו לעכו"ם להניח בו חמץ דהא אינו נהנה באיסורי הנאה יעו"ש והביאו מחה"ש סק"ו. ומיהו בכלי אין מועיל זה דהא רוצה בקיומו של חמץ וכמ"ש לקמן או' מ"ט יעו"ש.

כו

כו) שם בהגה. בית לדור וכו'. הסכמת ראשונים ואחרונים דאע"ג שהשכירו סתמא לדור בו הוא ולא אתא לאפוקי אלא היכא שמשכירו בפי' לשם חמץ. ח"י או' ט' מק"ח אי' ה' ונראה דה"ד אי לא ידעינן בודאי שהעכו"ם לוקחו להניח בו חמץ דאל"כ הו"ל סתמו כפירושו שמשכירו לחמץ ובכה"ג ודאי שצריך להתנות. ועיין לעיל סי' תמ"ח סוף או' מ"ד.

כז

כז) [סעיף ו'] מותר לומר לעבד וכו'. ואעפ"י שמזונותיו עליו. טור. לבוש.

כח

כח) שם. אעפ"י שיודע שיקנה חמץ. ואין זה כקונה חמץ שהרי העבד בר דעת הוא וקונה לדעתו מה שירצה ואין לו על רבו אלא שיתן לו מעות לקנות לו מזונות. לבוש.

כט

כט) שם. אעפ"י שיודע שיקנה חמץ. אבל לא יאמר קנה חמץ ואכול. אגידה פ' כ"ש. א"ר או' יו"ד.

ל

ל) שם. אעפ"י שיודע שיקנה חמץ. ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא. אגודה שם מ"א סק"ז מק"ח או' ו' חמ"מ או' ז' א"א או' ז'.

לא

לא) שם. אבל לא יאמר לו צא ואכול וכו'. ודוקא שא"ל צא ואכול חמץ או שיודע בודאי שיאכל חמץ. מ"א סק"ח. מיהו הח"י או יו"ד כתב דמשמעות לשון הש"ס משמע אפי' בחשש בעלמא אסור יעו"ש. אבל החק יוסף או' ז' כתב כדברי מ"א. וכ"כ החמ"מ שם. וכ"כ המק"ח או' ז' וכתב ודלא כח"י. וכ"כ א"א או' ח' דבספק אין להחמיר.

לב

לב) שם. ואני פורע. וכשאומר לחנוני תן לו ואני פורע אפי' אמר קו"פ שיתן לו בפסח אסור וכ"ז כשידוע שיתן לו חמץ. ואף בידוע אם אמר לפועלו או לחנוני שיתן לו מצה מותר כמו בסעי' הקודם. א"ר או' י"א מתשו' ב"ח דף ק"ב. ועיין שע"ת או' י"א.

לג

לג) שם. ואני פורע. שכיון שנותן לו החנוני לעבד על דעת שיפרענו הוא הוי החנוני שלוחו והוי כאלו מאכילו הוא חמץ בידים וכיון שמזונותיו עליו נמצא שנהנה הוא מן החמץ שמאכילו ופורע חובו המוטל עליו לזונו מזה החמץ. לבוש. ומי שראה בהמה נודדת ללחם ליכא איסורא לומר לגוי חנוני תתן לה לחם ואני פורע. ת"ת אדם סי' ט"ו. רו"ח או' ב'.

לד

לד) שם. ויש מתירין וכו'. שכיון שעדיין לא נתן המעות לחנוני לא חשיב כחמצו מה שנותן החנוני לעבדו לבוש.

לה

לה) שם. ויש מתירין וכו'. הב"ח פסק להחמיר כדיעה ראשונה. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט או' ב' דדעת הש"ע להחמיר לפי הכלל המסור בידינו שסברא שמביא בסתם היא העיקרית. וכ"כ ח"י או' י"א וכתב דאע"ג דביו"ד סי' קל"ב סעי' ד' פסק להקל צ"ל דחומרא דחמץ שאני יעו"ש. וכ"כ א"א או' ט' וכ"כ א"ר או' י"ב אלא שכתב עוד חילוק דבעבדו ושפחתו כיון דמחויב ליתן להם מזונות ממש אסור אבל פועלים שאם רוצה נותן להם מעות מותר יעו"ש. מיהו המ"א סק"ט כתב דעיקר כדברי היש מתירין, וכ"כ הפר"ח, מק"ח או' ח' ר"ז או' כ"א אלא שבסוף או' כ"ג כתב דטוב לחוש לדיעה ראשונה. וכ"כ ח"א כלל קכ"ד או' כ"א דבשעת הדחק מותר לומר לו ג"כ צא ואכול ואני פורע וכן מותר לימר לחנוני תן לעבדי לאכול ואני פורע עכ"ד. וכ"כ קיצור ש"ע סי' קי"ז או' י"א. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז'.

לו

לו) שם. אלא א"כ הקדים דינר. ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל וכמ"ש ביו"ד סי' קל"ב סעי' ד' מ"א שם. מק"ח או' ט' אבל הט"ז וש"כ שם הסכימו דאף שאינו בעין אסור וכ"מ בט"ז כאן. א"ר או' י"ג. וכן הסכים הפר"ח בסעי' זה. וכ"מ מדברי הר"ז או' כ"ב וח"א כלל קכ"ד או' כ"א שכתבו סתם אסור להקדים דינר משמע דאפי' אינו בעין אסור.

לז

לז) שם. אלא א"כ הקדים דינר. ואם לא הקדים דינר מותר לומר תן לפועלים חמץ ואני פורע. וא"כ מי שיש לו תינוק וצריך לשתות חמץ מותר לומר לעכו"ם תן לי לשתות חמץ ואני פורע אבל הוא לא יקח החמץ בידו כמ"ש סי' תמ"ו סעי' ג' מ"א סק"ט. א"ר או' י"ב. ח"א שם. מיהו המט"י בסי' תמ"ח סעי' ז' כתב על דברי מ"א הנז' דאין לסמוך עליו וקולא גדולה היא ושכן ראה למהרח"א בס' מ"ק דף קס"ז שהשיג עליו יעו"ש. וכ"כ בשו"ת קול אליהו סי' כ"ד דמעולם לא הותר להאכילה איסור תורה אלא דוקא במקום סכנה ועוד דמטעם אחר יש לאסור דק"ל יש שליחות לעכו"ם לחומרא ובאומרו לגוי שיקנה חמץ להשקות לבנו נעשה החמץ של ישראל ומדרבנן מיהא עובר ב"י יעו"ש. וח"י או' י"א כתב מי שיש לו תינוק או חולה בתוך ביתו שצריך לאכול או לשתות חמץ יצוה לעכו"ם ליתן לו חמץ ולא יאמר אני פורע וישא התינוק חוץ לביתו ועכ"פ לא יגע בחמץ. וכ"ז מיירי כשאפשר לעשות כך ויש לו עכו"ם שעושה כן דאי לאו הכי והוא ג"כ צורך גדול לתינוק או לחולה יעשה בכל מה דאפשר לו לעשות כי במקום סכנה הכל שרי עכ"ל וכ"כ מ"א שם דבחולה שיש בו סכנה הכל שרי. ומ"מ טוב לעשות מחיצה עשרה להפסיק כדי שלא יבא לאכול ממנו. ח"י שם. מק"ח או' ט' ועיין בשו"ת שבו"י ח"ב סי' ט"ו שכתב דלא יתן אדם חמץ לתינוק ביחידי דדילמא יטעו למיכל מיניה כמ"ש גבי שבת לא יקרא לאור הנר ביחידי כ"ש בחמץ דלא בדילי מיניה כולא שתא משא"כ בשנים דאדכורי אהדדי יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' שמ"ג או' ט"ז.

לח

לח) ואם מוכרח להביא החמץ לביתו של ישראל בשביל החולה או תינוק הנצרך לכך כגון שאינו יכול להוליכו לבית עכו"ם ולהשקותו שם וגם יש איזה הכרח שיונח שם בבית ישראל צריך שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו וכמ"ש לעיל סי' תמ"ח סעי' ב' ויעשה לפניו מחיצה עשרה ולא יגע בו ויצוה לעכו"ם להשקותו ואם א"א יעשה ע"י קטן ובמקום סכנה אפי' ע"י גדול שרי. והא דשרי לחולה לשתות חמץ היינו אם אין בו סכנה צ"ל שלא כדרך הנאתו כגון שמעורב עם דבר מר או דבר מאוס ואם יש בו סכנה אפי' כדרך הנאתו שרי כמ"ש ביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג' ועיין שם בהגה שכתב דכל חולה שמאכילין אותו איסור צריך שתהיה הרפואה ידועה ע"פ מומחה ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יכול לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אעפ"י שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר יעו"ש. ועיין לעיל סי' שכ"ח ססי' י"ז בהגה.

לט

טל) ובענין קניית סמי רפואה לחולה שיש לחוש לתערובת חמץ יותר טוב לקנות מעכו"ם מלקנות מישראל משום דכיון שנתבטל טעמו וממשו ביד עכו"ם הו"ל כמו שנתערב קודם זמן איסורו דאינו עובר עליו כמ"ש לעיל סי' תמ"ב.

מ

מ) שם. אלא א"כ הקדים דינר. ולסברא זו ה"ה דמצי למימר לעכו"ם האכל לבהמתי פסולת שעורים וכיוצא כל שאינו מקדים דינר. פר"ח. ומיהו עיין לעיל סי' תמ"ח או' קט"ז שהבאנו דעת האחרונים החולקים בזה יעו"ש.

מא

מא) שם או שנשא ונתן ביד. ר"ל שלקח החמץ מיד החנוני ונתן ביד עבדו וטעם האיסור משום דהגבהה קונה בכל מקום כמ"ש לעיל סי' תמ"ח או' מ"ט וא"כ כיון דאגבהיה הו"ל חמצו של ישראל שאסור בהנאה ועובר עליו ב"י נותנו לעבדו הו"ל משתכר באיסור הנאה.

מב

מב) שם הגה. ואסור לקנות חמץ לעכו"ם וכו'. דאיכא למיחש דילמא אתי למיכל מיניה ועוד דאין שליחות לעכו"ם וא"כ הו"ל חמצי של ישראל ועובר עליו. ב"י בשם הריב"ש. ועוד נראה דאסור משום רוצה בקיומו. מ"א סק"י. א"ר או' י"ד. חק יוסף או' ט' ח"א כלל קכ"ד או' י"ט. ורוצה בקיומו היינו שמחזיק לו טובה, מ"א שם, ועוד יש טעם משום שמיצר אם יאבד ע"י שמירתו כמ"ש ביו"ד סי' קל"ג סעי' ו' יעו"ש. ואפי' אינו מושך החמץ מרשות המוכר אלא נותן דמים בלבד אסור. ר"ז או' כ"ז.

מג

מג) ואם עבר הישראל וקנה החמץ לעכו"ם בפסח והוא רוצה ליתנו לו בפסח פשיטא דאסור משא"כ אם עבר הפסח ורוצה ליתנו לו אחר הפסח יש לצדד להתיר. שע"ת או' י"ב. ומיהו כשלא כיון הישראל לקנותו לעצמו וגם לא קיבל עליו אחריות כלל שרי בהנאה ובאכילה אחר הפסח. א"א או' יו"ד.

מד

מד) ואם היתה בהמת עכו"ם טעונה חמץ שרי לפרוק במקום דאיכא צער בע"ח אפי' בפני העכו"ם דכיון דצער ב"ח דאו' ואינו מתכוין שיחזיק לו טובה (אלא לקיים מצוה) הוי לא אפשר ולא מכוין דשרי. מ"א שם. א"ר שם. ח"א שם או' ך'.

מה

מה) עכו"ם מוכר תבואה ויש בתוכה קצת מחומצים ובפסח רוצים עכו"ם לקנות מעכו"ם זה שרי לישראל להיות סרסור כי לא בעד חמוצים נותן דמים ובדבר יבש חוץ מדמי איסור שרי. א"א סוף הסי' והב"ד אחרונים.

מו

מו) שם בהגה. אפי' במעותיו של עכו"ם. וכן אסור לומר לעכו"ם בחו"ה דפסח שיקנה חמץ בשבילו ואפי' לא ימשוך החמץ לתוך ביתו של ישראל דיש פו' סוברים דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ובדיעבד אם קנה ולא משך לרשותו של ישראל אין לאסור לאחר הפסח. חידושי רע"א יעו"ש.

מז

מז) [סעיף ז'] אסור להשכיר כלי וכו'. מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר (בעידו ע"ג האש) שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה (שבלוע חמץ) אסור להשכירו לכתחלה. טור. לבוש. ט"ז סק"ו. מ"א ס"ק י"א.

מח

מח) שם. אסור להשכיר כלי וכו'. בע"פ אחר חצות וכ"ש בתוך הפסח א"נ אפי' קו"פ ומתנה בפי' כדי שיבשל בו חמץ בפסח אבל להשכיר לו קו"פ בהבלעת ימי הפסח כגון שמשכירו לו לג' או לד' שבועות לעשות בו כל מה שירצה אעפ"י שידוע שהעכו"ם יבשל בו חמץ בתוך הפסח מותר שהוא יחשוב לו כל שכרו בעד הימים שקו"פ ושאחר הפסח ואין זה משתכר באיסורי הנאה. כן נ"ל להלכה ולמעשה והמחמיר תע"ב. לבוש. עט"ז. מיהו הר"ז או' י"ב כתב דאפי' כמה ימים קו"פ אסור להשכיר כלי לעכו"ם אם ידוע לו שיבשל בו חמץ בפסח אעפ"י שאין העכו"ם מפרש לו שיבשל בו חמץ יעו"ש. ועיין לעיל או' כ"ד.

מט

מט) שם. אסור להשכיר כלי וכו'. משמע דלהשאיל מותר דלא אמרינן רוצה בקיומו וכו' אלא במשכיר (עיין לעיל או' מ"ז) דאיכא תרתי. לבוש. וכ"ה דעת המק"ח או' י"א. אבל הב"ח כתב דלהשאיל כליו אסור כמו משכיר מטעם רוצה בקיומו. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ז' עו"ש או' ד' ח"י או' י"ב. א"ר או' ט"ו. ר"ז או' י"ב. מיהו דרך מכירה או נתינה שרי ולפי' לכתחלה ובלבד שלא יערים. ב"ח שכנה"ג שם או' ח' א"ר שם.

נ

נ) שם. אסור להשכיר כלי וכו'. משמע אפי' כלי חדש אסור ומטעם שרוצה בקיומו של חמץ ע"י דבר אחר שלא יבקע הכלי. עו"ש שם. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט או' ד' דלטעם רוצה בקיומו אף בכלי חדש או כלי כשר שאינו אסור בהנאה אסור יעו"ש.

נא

נא) שם. אסור להשכיר כלי וכו'. ואם עבר והשכיר הכלי לעכו"ם וקבל הדמים מותרים כדלעיל סעי' ד' פר"ח.

נב

בנ) וכתב בשבו"י ח"ב סי' ט"ו בישראלים שמכרו חמצם לעכו"ם ובחו"ה דפסח גברו המי גשמים ומתיראים שישטופו המים הכל וילך לאיבוד רשאים לשלוח אחר נכרי שקנה החמץ ולומר לו שיציל את שלו לשום אותם בחדר אחר שלא ישטפו המים ואם אין שם אותו נכרי יאמרו לנכרי אחר שבחדר זה יש לנכרי הרבה דברים ויש לחוש שישטפו המים הצל אותם לחדר אחר וזכין לאדם שלא בפניו יעו"ש. שע"ת או' י"ג.

נג

גנ) שם. כדי שיבשל בו חמץ. משמע הא אם מתנה שלא יבשל בו חמץ שרי. וכ"כ הב"ח דאם השכירו לבשל בו מצה לא שייך רוצה בקיומו אלא א"כ השכירו לחמץ יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ט"ו דבהתנה לשום בכלים מצה דעת הב"ח והנ"ץ להתיר דלא כשכנה"ג יעו"ש. ודעת הנה"ש או' ט' להתיר אפי' אם משכירו סתם דיש לתלות שלא יבשל בו אלא דבר שאין בו חמץ ופליג על מ"א ס"ק י"א דאוסר בכלי לשכור בסתם יעו"ש. אכן דעת הא"א או' י"א נראה כמ"א ומ"מ במתנה שלא יבשל בו חמץ נראה דיש להתיר.

נד

דנ) שם. אבל משכיר לו חמור וכו'. אפי' בפסח. לבוש. ועי"ש שכתב כמה טעמים לחלק בין חמור לתנור דלעיל סעי' ד' יעו"ש. אמנם הב"ח כתב דאף בחמור אסור להשכיר להביא עליו חמץ משום דמשתכר באיסורי הנאה יעו"ש. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' תפ"ו דבפלוגתא דרבוותא מסתברא להחמיר אלא שכתב דהיינו דוקא ששכרו בהדיא לצורך חמץ אבל אם השכירו סתם מותר וכן אם השכירו ל' יום קו"פ מותר יעו"ש והביאו כנה"ג בהגב"י סס"י זה וכ"ה, עת המ"א ס"ק י"א להחמיר אלא א"כ בשכרו סתם מותר. וכ"ה דעת ח"י או' י"ב. א"ר או' ט"ו. פר"ח. מק"ח או' י"ב. חק יוסף או' י"א. שו"ת קול אליהו ח"א סי' כ"ד א"א או' י"א. ר"ז או' ח' ח"א כלל קכ"ד או' י"ז. אכן בשאלה מותר ליתן חמורו לעכו"ם להביא עליו חמץ. ב"ח שכנה"ג בהגב"י או' ז' עו"ש שם. א"ר שם. מיהו מ"ש הרדב"ז דקודם ל' יום מותר להשכיר עיין לעיל או' כ"ד שכתבנו דיש מתירין אף בתוך ל' יעו"ש.

נה

הנ) יהודים שיש להם בית הריחיים והבהמות שלהם אסור לטחון בהם חמץ בפסח אפי' לשכירים עכו"ם אשר בבית הרחיים לצורך עצמם. הרדב"ז שם. כנה"ג בהגה"ט. י"א מ"ב בהגה"ט. מיהו דעת הפר"ח להקל כיון שטוחנין בחנם אבל הנה"ש בססי' זה חלק על דברי הפר"ח הנז' והסכים כדברי הרדב"ז יעו"ש.

נו

ונ) ואותם המחזיקים באורינד"א ולוקחים מדות מלצן מכל בישול שכר שהם מבשלין ביורות משתנה הדין כפי עסק האורינד"א ואם היורות הם של המושל המשכיר והישראל מחוייב לתקן היורות כשמתקלקלין וגם אם נתיישנו היורות צריך הישראל לקנות חדשים משלו ולמסרם בתשלום זמן האורינד"א אז היורות הם ברשות ישראל ולא מבעיא דאסור ליקח המדות עצמם שזכה בהם הישראל בשכר היורות והוי חמץ שעבר עליו הפסח אלא אפי' מעות אסור ליקח ואם יש לו כח למנוע מהם הבישול אסור לכתחלה להניחם לבשל אפי' בחנם משום רוצה בקיומו וע"י מכירה יש להתיר הכל דהיינו שימכור קו"פ לעכו"ם אחד כל המדות (וגם היורות) שיגיעו משבוע של פסח ויטול הדמים מיד ואז אעפ"י שהעכו"ם מכירו ויחזור ויתנם לו אחר הפסח שרי. אבל אם האורינד"א בענין שאין הישראל צריך לתקן היורות כל עיקר שהם מבשלים בשלהם אלא שלוקח מדות מכל בישול יתנה עם העכו"ם קו"פ ליתן לו מעות ובדיעבד יכול לקבל מהם המדות אפי' לא התנה ואם אינו יודע מי יבשל שיתנה עמו הו"ל כדיעבד. וכן הדין במי ששוכר ריחיים מהמושל שצריך לתקן הריחיים אין היתר אלא במכירה כנז' ב"ח. שכנה"ג בהגב"י עט"ז עו"ש או' ד' ומ"ש הט"ז על דברי הב"ח הנז' עיין א"ר או' ט"ז שתירץ וכן המאמ"ר או' ט' כתב על קושיות הט"ז הנז' דלאו כלום הוא יעו"ש. אמנם המ"א ס"ק י"ב כתב אעפ"י שאין הישראל צריך לתקן היורות אין לו היתר אלא שימכור קו"פ הריחיים והיורות לעכו"ם ואם אין הישראל שוכר הריחיים עצמו רק שוכר חק המגיע להשר מהריחיים דהיינו המדות יש למכרו לעכו"ם או יצוה להטוחנין שלא יפרישו המדות בפסח רק יכתבו העכו"ם שטחנו בפסח ויגבו מהם לאחר פסח יעו"ש ובלב"ש. וכ"פ בשו"ת שבסוף שיטת מהרי"ש סי' ט"ו דאפי' אין על הישראל לתקן היורות שכרו אסור אם לא מכרו קו"פ. והביאו מחב"ר או' ג' וכ"כ המאמ"ר או' ט' דיש להחמיר בכל עניין מטעם משתכר באיסורי הנאה ומ"ש הט"ז סק"ו להקל כתב עליו שהפריז על המדה להקל יותר מדאי יעו"ש וכ"פ ח"א כלל קכ"ד או' י"ג כדברי מ"א.

נז

זנ) ואם היה יום אידם ע"פ ובשלו העכו"ם שכר ביורות אלו אחר חצות והתנה הישראל קו"פ שיתנו לו מעות בשכרו יש להתיר ולסמוך על הגדולים דסברי דע"פ אחר חצות איסור דרבנן הוא וכו' הרב מהרי"ש בתשו' הנז' מחב"ר או' ד' ועיין לעיל רסי' תמ"ג.

נח

חנ) אבל ישראל שיש לו ריחיים שלו לחלוטין אין לו תקנה אלא ימכרם לעכו"ם על כל השנה או חצי שנה ויהיה שבת ופסח בהבלעה ביניהם. ט"ז סק"ו וכתב המש"ז או' ו' דצ"ל וישכרם בהבלעה אבל מכירה גמורה גוף הריחיים שרי בכל ע"ש וע"פ יעו"ש. ועיין לעיל סי' רמ"ג.

נט

טנ) וישראל שהיה שכיר שנה להשר שיתעסק בשכר ויי"ש מתבואה חמוצה דהיינו לעמוד על המשמר לקבל המעות בעד השכר ושלא יגנבו הפועלים וכו' רשאי לעמוד על המשמר בפסח בחו"ה ומטעם רוצה בקיומו לא שייך הכא ומטעם דאיכא למיחש שמא ישתה מהם יקח לו איש אחר עמו ואף שמבואר לעיל סי' ער"ה סעי' ג' שצ"ל לו תן דעתך עלי וכו' ה"ד בהטיית הנר גזרינן מאחר שאינו עוסק עמו בקריאה משא"כ בנ"ד די בזה שאיש אחר עמו. שער אפרים סי' ז' יעו"ש. והביאו שע"ת או' ט"ו. אמנם הח"י או' ט' השיג עליו וכתב דאסור להיות שומר חמץ ואפי' בחנם משום רוצה בקיומו יעו"ש. וח"א כלל קכ"ד או' ח"י כתב טעם האיסור משום דמשתכר באיסירו הנאה יעו"ש. ומ"מ בדיעבד שנטל השכר יש להתיר. ח"י שם. ח"א שם.

ס

ס) שם הגה. ויש מתירין וכו'. הא דכתב זה בשם ויש מתירין לפי שבד"מ או' ב' כתב זה בשם המרדכי וכתב עליו דבטור משמע דאסור מאחר דאוסר להשכירו לכתחלה כ"ש ליהנות ממנו בעצמו אלא שכתב דהמנהג כדברי המרדכי יעו"ש. ועיין לעיל או' מ"ז.

סא

סא) שם בהגה. ויש מתירין להחם וכו'. מאחר שאינו נהנה מאיסור הבלוע. ד"מ שם בשם המרדכי. ט"ז סק"ז. ומשום רוצה בקיומו נמי לא שייך הכא כיון שאין החמץ בעין. עו"ש או' ד'.

סב

סב) שם בהגה. ולרחוץ בהם. ודוקא חמין לחוף בהם הראש נוהגין היתר אבל הראויים למאכל ומשתה אסיר. יש"ש על מס' חולין ובמעגלי צדק כתוב דהני כלים לאו כלים דאכילה נינהו (דא"כ היה צריך להטמינם כמ"ש רסי' תנ"א) אלא כלים המיוחדים לרחיצה ולכיבוס דאעפ"י שעכ"פ בלעי חמץ מ"מ מדינא א"צ להטמינם מן העין כשאר כלים יעו"ש. מ"א ס"ק י"ב. וכ"כ הר"ז או' י"ג. ועיין באו' שאח"ז.

סג

סג) שם בהגה. וכן שאר צרכי הנאה וכו'. כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלאו בר אכילה הוא כגון רחיצה ודוקא אם הוא דרך עראי דלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר. ח"י או' י"ד. מק"ח או' י"ד. והיינו אף בכלים המיוחדים לאכילה דרך עראי שרי. ר"ז שם. ועיין לקמן סי' תנ"א או' כ"ז.

סד

סד) ויש לעשות היכר בקדרה האסורה אם משתמש בה, חמ"מ סוף או' יו"ד. ואם בישל בכלי חמץ שאינו ב"י בפסח אם נאסר התבשיל בהנאה עיין לעיל סי' תמ"ז או' רל"א.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---