חיי אדם/ב/קכד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

חיי אדם TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png קכד

כלל קכד
דין מכירת חמץ וחמץ שעבר עליו הפסח (סי' תמ"ח מ"ט נ')

א כבר בארנו שכל דבר שהוא חמץ גמור צריך לבער כגון לחם ושכר ויי"ש וגרעינין של תבואה שצמחו וכן תבואה שרחצו אותה במים או שנפל עליה מים בתלוש וכן כל מיני גרויפן מתבואה הידוע שרוחצין התבואה קודם עשיית הגרויפן וכן כל כיוצא בו צריך לבער קודם הפסח ואם לא ביער נתבאר בכלל הקודם:

ב ואם יש לו חמץ הרבה שאינו רוצה לבערו ולהפסידו יכול למכו' לנכרי קודם שעה חמישית ואפילו לנכרי המשרת בתוך ביתו מותר למכרו רק שלא יהיה קנוי לי קנין עולם כגון אלו שקורין (פאדנעש) ובלבד שיהיה המכירה כדין גם החמץ יוציא חוץ לביתו דאל"כ מחזי כמקבל בפקדון חמצו של נכרי אבל מדינא מותר שהרי אין הישראל חייב באחריות אבל אם כשיאבד החמץ יצטרך הישראל להחזיר דמי המכירה לנכרי אסור. ואם יש לו חמץ הרבה וא"א להוציאו חוץ לביתו ימכור לו גם החדר ואגב הקרקע יקנה ג"כ החמץ ולפי שהרבה פוסקים ס"ל דאינו קונה בכסף אלא דוקא בשטר עם הכסף ולכן יתנה עמו שיקנה בכסף לחוד ויותר טוב שיכתוב ג"כ שטר ואף שאין הנכרי נותן לו כל הכסף רק איזה זהו' שקורין אויף גאב יתנה עמו שיקנה בזה האוף גאב החדר והחמץ ושאר הכסף יזקוף עליו במלוה. וצריך ליזהר שיתן לו המפתח מן החדר כדי שיוכל הנכרי ליכנס שם ואסור לישראל ליתן עליו עוד מסגרת או חותם ולאחר המכיר' מתיר הח"י ליתן מסגרת וחותם אם מתירא שיגנוב הנכרי ונ"ל דה"ה דמותר ליתן חותם עליו משר העיר אם הנכרי מאבדו שהרי החמץ הוא באחריו' הנכרי ואע"ג שהוא כעין משכון אצל הישראל כיון שישראל מנכרי אינו קונה משכון וגם הוא ברשות הנכרי שהרי מכר לו החדר וגם אין הישראל חוזר מן המכירה אלא שרוצה לכופו שישלם לו דמיו נ"ל דמותר (עיין סי' תמ"א בסופו):

ג גם צריך ליזהר שיפסוק דמים עם הנכרי כמה יתן בעד הבית וכמה יתן בעד כל מדה שכר או יי"ש וכיוצא בו דבלא פסיקת דמים אין כאן קנין כלל (ח"מ סי' ר' סעיף ז') אא"כ שיאמר כפי שישום אותו פלוני או ג' בקיאין או שיפסוק דמיו לפיכך לא מהני שיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ שלי אא"כ יאמר לו אני מוכר לך בית זה בכך וכך וחמץ זה בעד סך כך וכך ויכול להתנות עמו שהמדידה תהיה אחר הפסח (ותמיה לי על המגן אברהם שכתב דלא כההמון שאומרים אני מוכר לך המפתח אלא צריך שיאמר אני מוכר לך החמץ דגם לשון זה לא מהני אא"כ קצץ דמים וע"כ שבאמת כך כונתו ומ"מ היה לו לבאר) וכשיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ זה בעד פרוטה זו מותר (וכ"כ הפ"ח) דאנן סהדי דהישראל גמר ומקני כדי שלא יעבור בב"י. וכל קנין שנהגו בו הסוחרים כגון שנותן כפו לחבירו שקורין (צו שלאק) או אג"ק מהני. ולא ימכור לשליח של נכרי דאין שליחות לנכרי. ואם עשה הישראל שליח למכור חמצו והשליח מכר החמץ אג"ק שלו אפילו בלא שום נתינת מעות ג"כ מהני בדיעבד וצריך לפרוט שם הלוקח בשטר וצריך לפרש כל מין חמץ שיש לו ולא יכתוב סתם אני מוכר כל שיש בו חשש חימוץ דהוי כאין מינו ידוע שהרי אינו יודע אם שוה הרבה או מעט (כ"כ בח"ד) אלא יפרוט כל מין ומין רק המדידה א"צ שיהיה דוקא קודם פסח אלא כמו שכותבים דהמדידה והשומא לאח"פ וא"כ סמכה דעתו ועיין עוד הרבה חלוקים בח"ד שהאריך מאד בכל פרטי דברים:

ד בדיעבד שלא מכר לו רק בכסף לבד או במשיכה לבד מותר כיון דיש פוסקים כרש"י דנכרי קונה בכסף לבד דוקא וי"א כר"ת במשיכה דוקא ולכן בדיעבד סמכינן על כל א' מן הדיעות ונ"ל דה"ה אם מכר לו החמץ אגב קרקע בלא כסף ובלא שטר רק שהנכרי החזיק בקרקע בא' מדרכי קניות קרקע דהיינו בחדר שיש מנעול ונכנס בתוכו ע"ד להחזיק בו ג"כ בדיעבד מותר. וה"ה אם הקנה לו בחליפין דהיינו שהנכרי נתן סודר שלו להישראל שעי"ז שמקנה לו הסודר מקנה לו זה החדר והחמץ נמי בדיעבד מותר כדאיתא בח"מ סי' קכ"ג סעיף י"ד וע"ש בסמ"ע שמסופק בזה מ"מ בדיעבד נ"ל להתיר וכ"כ מ"א ר"ס תמ"א. ודוקא שהנכרי נתן סודר שלו להמוכר אבל לא מהני שיתנו עדים סודר שלהם להמוכר כמו בין ישראל לישראל שהעדים מקנין הסודר שלהם דאין שליחות וזכיה לנכרי (וע' מ"א ר"ס תמ"א וע' נ"א סי' פ"ה):

ה אם הבית שהחמץ שם אינו שלו אלא ששכר אותו מן הנכרי או מישראל נ"ל דאז לא מועיל מכירתו דאיך ימכור דבר שאינו שלו אלא ישכור לנכרי אותו החדר וכ"כ בח"ד בהדיא וע' בפ"ח סי' תמ"ח ובסי' ת"נ ברמגן אברהם ומגן אברהם) וישכיר לו החדר סתם ולא יאמר לו בהדי' שמשכירו להניח בתוכו חמץ כדלקמן סי' י"ז:

ו אם ישראל מניח חמצו בחדר של חבירו המוכר את חמצו צריך להודיע לישראל המוכ' ויעשהו שליח למכור ואם הניח שלא מדעתו אסו' (בח"י שם ס"ק ט"ו):

ז ואסור להתנות עמו שיחזור ויקנה ממנו לאחר הפסח אבל מותר להבטיח לו שיקנה ממנו לאחר הפסח ויתן לו ריוח:

ח ואסור למכור לישראל מומר או מומרת שאע"פ שחטאו דינם לכל דבר כישראל ממש ונמצא עובר משום לפני עור והוי כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח (ט"ז סי' תמ"ח):

ט ואם היה לו חמץ בספינה על הדרך יוכל ג"כ למוכרו באחד מדרכי הקנייה (שם במגן אברהם) וג"כ יפקיר לפני בית דין (ועיין בח"י):

י אם יבא לו חמץ בפסח על עגלה או ספינה ויצטרך לשלם מכס ושכר עגל' ימכור לנכרי בכסף ושהנכרי יסלק הכל ואח"כ יפקירנו גם כן (ח"י שם):

יא מתנה ע"מ להחזיר אע"ג דבכל התורה הוי מתנה גמורה משום חומרא דחמץ החמירו אבל מתנה גמורה וחלוטה מהני לכ"ע וכן מותר ליתן לו החמץ במתנה אע"פ שיודע שלא יגע בו אלא ישמרנו עד אחר פסח ויחזור ויתן לו מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלא שום תנאי ואם הנכרי אינו רוצה להחזיר לו החמץ אסור לתבוע אותו בדיניהם. ואם הנכרי מכר לישראל אחר צריך לחזור ולמכור לבעלים הראשונים ואם נתן להנכרי יותר מן הראוי א"צ הבעלים להחזיר לו (מגן אברהם) (עיין נ"א סי' ד'):

יב אסור ליתן בהמתו לנכרי להאכילה בפסח אם ידוע שמאכילה חמץ ולכן צריך למכור גם הבהמות ואפילו אינו מקדים לו דינר אסור (ועיין בנ"א סימן ה' דלא כפ"ח) וצריך להזהיר זה לסוחרי סוסים ומכ"ש שנוהגין קלות ששוכרים נכרי שיתן סובין עם מים לסוסים אלא צריכין למכור הסוסים עם השטאל ולא יהיה להם שום עסק עמהם בפסח (ועיין לקמן כלל קכ"ו סי' י"א):

יג ישראלים שיש להם (ברייא הייזר) שלהם או שוכרים מנכרי וכן המחזיקים (אורענדא) ששוכרים משר יורות ורחיים ליקח מכל שכר שמבשלין מדה חמץ עיין בב"ח וט"ז ומסקנת המגן אברהם דאין לו היתר אלא שימכור קודם פסח הרחיים והיורות. או יצוה להטוחנים שלא יפרישו המדות בפסח שהרי יכול לומר איסורא לא ניחא לי דלקני אלא יכתבו הנכרים שטחנו בפסח ויגבו מהם לאחר פסח (מגן אברהם סי' ת"ו עיין כ"ז בט"ז ומגן אברהם סי' ת"נ ובח"ד):

יד ישראל שמקבל מנכרי בריבית ככרות בכל שבוע יאמר לו קודם פסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח מתבואה שלא רחצו או מעות וכיון שהתנה עמו כך אע"פ שאחר פסח נותן לו ככרות חמץ הם חליפי הקמח והמעות ושרי. ובדיעבד אפילו לא אמר לו והביא אחר הפסח מותר שהרי לא זכה בו הישראל בפסח. וישראל שקנה חוק הכומרים וכיוצא בו שנותנים להם לחם מותר ליקח מהם לאחר פסח מה שחסר להם בפסח שהרי לרוב פוסקים אינו קונה הישראל בכסף אלא דוקא במשיכה ואפילו הפוסקים דקונה בכסף לבד מ"מ כיון דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנס והכא ליכא למקנס שהרי ישראל לא זכה בו מעולם (ת"נ במגן אברהם):

טו ישראל ונכרי שיש להם תנור בשותפות יאמר לנכרי קודם פסח טול אתה של פסח בין רב או מעט בין יאפה בין לא יאפה ואני אקח אחר הפסח דהוי כמוכר התנור להנכרי בפסח ומה איכפת ליה לישראל אם יאפה חמץ או מצה ואמנם היותר נכון למכור השבוע של פסח להנכרי ויטול הדמים מתחלה. ופשיטא דבארבעה ימים שהם יו"ט עכ"פ אסור לומר טול אתה כמבואר כלל ג' (שם ועיין ח"ד):

טז ישראל שהיה לו תנור ואפה בו נכרי חמץ בפסח ואפה שלא בידיעת ישראל אפילו מעות אסור לקבל בשכרו דכיון שהתנור של ישראל לבד וא"כ ה"ל משתכר באיסורי הנאה ואם קיבל כבר המעות מותר להנות ממנו דחמץ אינו תופס דמיו אלא דלכתחלה אסור להשתכר באיסורי הנאה כדלעיל כלל ק"כ סי' ט' אבל ככרו' אפי' בדיעבד שקבלו ממנו אסו' שהרי תיכף כשאופ' בו זכה בככרות אלו וה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. ואם יש לישראל הזה גזבר נכרי שמשכיר התנור ומיחה לגזבר שלא ישכיר התנור בפסח ושלא בידיעת הישראל השכיר הגזבר וקיבל המעות מותר הישראל לקבל ממנו המעות אבל אם קיבל ככרות אף בזה אסור (ת"ד):

יז מותר להשכיר תנורו לנכרי ע"מ שיאפה בו מצה ואע"ג שאופה בו חמץ אין זקוק לו שהרי אפילו לא יאפה בו כלום צריך לשלם שכרו אבל אסור להשכיר לו סתם כיון דמסתמ' עומד לאפות בו חמץ הוי כאילו פירש אבל מותר להשכיר חמורו וסוסו סתם דמסתמא אינו עומד דוקא לחמץ אף על גב שיודע שהנכרי יביא עליו חמץ אבל אם מפר' לו שרוצה שיביא עליו חמץ יש לאסור אבל כלים אסו' להשכיר אפי' סתם שהרי הוא רוצה בקיומו שאילו לא יבשל בו יתבקע ועוד כיון שהכלי עצמו בלוע מחמץ ואסור בהנאה אסור להשכיר לכתחלה. וכן בית אסור להשכיר לשום בו חמץ אבל בסתם לדור בו מותר ודוקא כשמשכירו תוך הפסח או בע"פ אבל איזה ימים קודם פסח מותר. ויש מתירין להחם חמין בכלי חמץ לחוף ראשו ולרחוץ בו או להשתמש בו בדבר יבש או לח מה שאינו דבר אכילה דכיון שאין נהנה מחמץ שבתוכו ועוד דהוי שלא כדרך הנאתן מותר אבל למכרו לנכרי אסור כיון דעומד לאכילה ומוכרו לנכרי ונהנה ממנו הוי כאלו נהנה ממנו הוא (שם בש"ע):

יח להיות שומר אצל חמץ אפי' חמצו של נכרי אם הוא נוטל שכר (כצ"ל במגן אברהם) אסור לכ"ע שהרי משתכר באיסורי הנאה ויש אוסרין אפילו יהיה בחנם ונ"ל משום דמסתמא אם לא קיבל ממנו הנאה לא הוה שומר בחנם וא"כ הוי נמי משתכ' באיסורי הנאה כדלקמן בסי' שאח"ז ומ"מ בדיעבד שנטל שכר יש להתיר כיון שאינו תופס דמיו (ח"י סק"ט):

יט אסור לקנות חמץ בשביל נכרי בפסח אפי' במעותיו של נכרי דאין שליחות לנכרי ונמצא הישראל קונה אותם ועוד שמא יאכל ממנו ועוד שהוא רוצה בקיומו שהנכרי מחזיק לו טובה בשביל זה (שם):

כ היתה בהמת נכרי טעונה חמץ אסור לפרוק בפני הנכרי מטעם המבואר ובמקום שיש צער בע"ח כיון דצער בע"ח דאורייתא וגם שאינו מכוין משום טובה הוי כלא אפשר ולא מכוין ומותר (שם במגן אברהם):

כא מותר לומר למשרתו נכרי בפסח הילך דינר וקנה ואכול אעפ"י שיודע שיקנה חמץ ובשעת הדחק מותר לומר לו ג"כ צא ואכול ואני פורע וכן מותר לומ' לחנוני אני פורע אע"ג דהחנוני נותן בשליחות הבעה"ב והוי כשלוחו וכיון שמזונותיו עליו הרי כנהנה. מחמץ מ"מ כיון שעדיין לא נתן המעו' לחנוני לא חשיב חמצו של ישראל אבל לכ"ע אסור שיקדים ליתן מעות לחנוני שיתן עבור המעות חמץ למשרתו דזה הוי שלוחו ממש ואסור לכ"ע. וכן הדין אם צריך ליתן חמץ לבניו הקטנים ישא אותם לבית הנכרי ויאכיל הנכרי אותם שם ויאמר אני פורע ובלבד שלא יקדים דינר ופשיטא דאסור להאכילם ביד דאז הוא תיכף קונ' החמץ (ועיין בהל' ברכות כלל ס"ו סימן ט'):

כב ישראל שלוה ככר מחבירו קודם פסח על מנת שיתן לו ככר אחר אפילו אם עבר הישראל הלוה והניחו עד לאחר פסח מ"מ מחויב לשלם דאע"ג דלכתחלה אסו' לקבל חליפי חמץ כדלעיל כלל ק"כ מ"מ זה לא מקרי חליפי חמץ שהרי כיון שהלוה זה לא הלוה להחזיר לו ככר זה בעין אלא לאכילה הוי כאילו חייב לו מעות. ולפ"ז אפילו נותן לו מעות בעד הככר אפילו בפסח מותר (ח"י שם) ויש מקומות שנהגו בזה איסור לכתחלה ללוות חמץ שיפרע לו חמץ (ת"נ):

כג חמץ שנמצא לאחר הפסח ולא ידעינן אם הוא של ישראל או של נכרי אסו' באכילה ומותר בהנא' והולכין אחר רוב בני העיר ואם יש לתלות שנעשה אחר הפסח אפילו ברוב ישראל מותר באכילה ועיין בח"י דוש מתירין בחמץ שהוא ספק אם עבר עליו הפסח ע"ש (סי' תמ"ט):

כד גר [*) היינו הבא מארץ אחרת לכן אין לו יורשים] שמת קודם הפסח והניח חמץ ועבר עליו הפסח כל הקודם לזכות בו אחר הפסח מותר שהרי לא עבר עליו בבל יראה שום אדם אבל כשמת הגר בפסח או שגזל ישראל ממנו קודם פסח אע"פ שמת הגר קודם פסח אז עבר בב"י הגר או הגזלן ואסור (ח"י רסי' תמ"ח):

כה מי שיש לו שותפות עם נכרי בחמץ ועבר עליו הפסח חלקו של ישראל ודאי אסור בהנאה אך לאחר שנטל הנכרי חלקו חלק של נכרי מותר בהנאה דכיון דחמץ לאחר פסח אינו אלא מדרבנן ובמילתא דרבנן קיי"ל יש ברירה. ובאכילה צ"ע די"ל דעשאוהו כשל תורה דמטעם זה כ' הריטב"א דאע"ג דמותר לעשות רפואה מחמץ שעבר עליו הפסח אבל לענין אכילה אסור להתרפאות אלא במקום סכנה (ח"י שם ובסי' תס"ו). ואם יש להם בשותפות חמץ ושאר דברים כתב בח"ד דאסור לומר לו טול אתה חמץ ואני שאר דברים אע"ג דאינו אסור אלא מדרבנן ע"ש:

כו נכרי שהביא דורון לישראל ביום א' של פסח לא יקבלנו הישראל וגם לא יהא ניכר שחפץ בו וטוב שיאמר בפירו' שאינו רוצה שיקנה לו רשותו ואז אפי' הניח הנכרי בביתו בתוך הפסח מותר שהרי לא זכה בו הישראל (תמ"ח) ואם נתן חטים לטוחן נכרי ואמר הנכרי שלתת החיטין א"צ להאמין לו. ואם אפה הנכרי ממנה פת בפסח בלא ידיעת ישראל ואחר פסח הביא לו הפת מותר לישראל ליקח הדמים מן הנכרי דה"ל כמזיק (ח"י שם). ונכרי שמכר חטים לישראל ואח"כ נודע שהוא חמץ וא"כ י"ל דהוי מקח טעות דאיסורא לא ניחא ליה דלקני בח"י הניח בצ"ע וח"ד כ' דאסור (שם):

כז בין חמץ שנתערב ממילא או עירב במזיד קודם פסח בששי' דאע"ג דבפסח חוזר וניעור כגון יבש ביבש כדלעיל כלל קכ"ח מ"מ אם עבר עליו הפסח מותר שהרי לא עבר בב"י והיינו אם היה במינו אבל במין בשא"מ א"כ עבר בב"י (כדלעיל כלל קכ"א) בין חמץ שנתער' ממילא בפסח בס' אע"ג דצרי' לבער מדרבנן מ"מ אפילו עבר ושהה במזיד מותר שהרי גם בזה לא עבר בב"י מה"ת (מגן אברהם) (משמע דמיירי שלא היה יודע בו מקודם שנתערב וא"כ לא עבר בב"י כמש"כ המגן אברהם סי' תל"ד ס"ק ה' וצ"ע שהרי אפילו עבר עליו במזיד כיון שנתערב בס' ולא קנסינן רק בעינא אבל לא התערובות א"כ אפילו ידע נמי דינא הכי שהרי אפילו בעבר עליו במזיד כל הפסח ונתערב אחר הפסח מותר וא"כ מ"ש ואפש' כיון דעבר במזיד וגם שהה במזיד אע"פ שנתער' אסור דדוקא כשנתער' אחר פסח ממילא מותר משא"כ בפסח כיון דהתערובות נעשה בפסח אסור) ובין חמץ גמור שעבר עליו מה"ת ונתערב ממילא אחר הפסח בס' מותר דדוקא בפסח החמירו במשהו אבל לאחר הפסח כיון שאין בו כרת הוא כשאר איסורין ובטל בס'. וי"א דלאחר הפסח בטל ברוב דלא קנסו בחמץ שעבר עליו הפסח אלא כשהוא בעינא אבל כשנתערב מותר והמיקל לא הפסיד. ודוקא בנתערב בשוגג אבל אם עירב במזיד אפילו לאחר פסח דינו כדין מבטל איסור כמבואר בח"א כלל נ"ב. ואפי' להפוסקים דגם בזה בעינן ס' מ"מ אם נתערב בפחות מס' סגי בהשלכת הנאת האיסור לים המלח דאע"ג דבפסח לא קיי"ל הכי מ"מ לאחר הפסח הואיל וקנסא בעלמא הוא מהני פדיון ואז מותר אפילו באכילה. אבל אם נתערב קודם פסח ברוב או בפחות מס' ועבר עליו הפסח אם הוא מין במינו א"כ עכ"פ לא עבר מה"ת בב"י מותר בהנאה ואסור באכילה אלא מין בשא"מ דעבר עליו מה"ת אסור. ודעת הב"ח דדוקא אם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל אפילו נודע לו קודם פסח ועבר ושהה כיון שלא עבר בב"י וליכא למקנסיה מ"מ אסור באכילה דטעם חמץ קא טעים אלא סגי ליה בפדיון. אבל דעת האחרונים דכל פחות מס' מהני השלכת הנאה וכן חמץ נוקשה אפי' בלא תערובות כיון דלא עבר בב"י מותר בהנאה וכן בכל חמץ שאיסורו מדרבנן ועבר עליו הפסח מותר בהנאה (ססי' תמ"ז במגן אברהם ובח"י שם) וכן מותר לערבו לכתחלה קודם פסח כדי להשהותו כיון דאין איסור להשהותו רק מדרבנן:

כח חטין שנתבקעו ואין בקוען ניכר שנתערבו בכרי אסור להשהותן ואם עבר ושהן אסורים אחר הפסח ואסור למכרן לנכרי (ועיין לקמן כלל קכ"ו סי' ה') ואם לא נודע לו עד לאחר הפסח סגי בהולכת הנאה לים המלח כדלעיל בסי' הקודם:

כט שמרי שכר או שאור שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסור דהוי כאלו הוא בעיניה וכן הדין בכל דבר המעמיד כמבואר לעיל כלל קכ"א סי' ב' (ועיין בסי' תמ"ז במ"א ובח"י סי' תמ"ב ס"ק ט"ז):


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.