מחצית השקל/אורח חיים/טו

מחצית השקל ‏ אורח חיים טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א') מותר כו' אסור לכתחלה כו' ב"י גמ' דאמרי' במנחות ד' מ"א ושוין שמבי' ציצית ממקום אחר ותולה בה (ופרש"י מתיר ציצית מטלית אחר ותולה בה דליכא משום ולא מן העשוי. דהא צריך לחזור ולכורכה ולתקנה כבתחלה) ומסיים הבריית' ובלבד שלא תהיה מופסק' פירש"י שיהיה כל החוטים שלימים והקשה הרב ב"י פשיטא מאי קמ"ל. לכך פי' הרב"י דאפי' יש בהן כדי עניבה דבטלית הראשון היו כשרים מ"מ בטלית השניה דנותנן וקובען שם בתחל' פסולים. וא"כ מ"ש מ"א אסור לכתחלה הוא לאו דוקא דאפי' דיעבד פסולים כמבוא' בהרב"י. אלא טעמא נקט דמה"ט פסולי' כיון דאין קובעין לכתחלה:

ומשמע דאם ירצה לקשור כו' לאו אחוט הנ"ל דנשתייר בו כדי עניבה קאי אלא אדעלמא קאי אם י"ל חוט שהוא קצר מן שיעור י"ב גודלין מותר לקשור בו חוט להאריכו עד י"ב גודלין:

וכ"מ במשנה ח' פי"א דנגעים דשתי או ערב מטמאים בנגעים ודוקא שיהיה שיעור החוטין של שתי או ערב כדי לארוג מהן בגד של ג' אצבעות על ג' אצבעות ואם היו החוטין פסוקים אין מצטרפים ואם שוב קשרן לת"ק מצטרפין ור"י ס"ל דאין מצטרפים ופסק הר"ע מברטונ' כת"ק וגם הרמב"ם בחבורו העתיק לשון הת"ק. אלמא קשירה חשיב חיבור:

ויוסיף עליו שבע חוטין. וא"כ ע"כ צ"ל דחיישי' שיקשור חוט א'. וא"א דאסור בעלמא מה"ת ניחוש כ"ה דיטע' בזה ויקח חוט התפירה לציצית והוא פסול. וגם יטעה דמותר לקשור יש לטוות חוט א' מקצתו תכלת כו' דאנן ס"ל דבזמן דהוי תכלת מצותה ליקח שני חוטין תכלת שהן ד' ראשין וב' חוטין לבן והם ג"כ ד' ראשין. אבל הרמב"ם ס"ל דג' חוטין היו לבן והם ו' ראשין וחוט הרביעי היה מחצה תכלת ומחצה לבן. וכיצד היה עושה היה לוקח חצי דהיינו ראש אחד לבן וחצי חוט דהיינו ראש א' תכלת. וכיצד היה מחברן באמצע לשני חצאי חוטין הנ"ל עז"כ שהיה טוה השני חצאי חוטין באמצעיתן יחד וא"א דקשירה כשרה מה היה צריך לטוותן יחד ה"ל לקשרן יחד. ועז"כ מ"א היינו לכתחלה ר"ל היכי דאפשר ודאי טוויה עדיף מקשירה:

(ב) (ס"ק ב) לא ומשמע בתוס' כו' דדין זה שלא ליתנם בב"א אסור נובע מדברי התוס' שבת דף כ"ב דפליגי רב ושמואל רב ס"ל אין מתירים ציצית מבגד לבגד ושמואל ס"ל מתירים כו' וקי"ל בהא כשמואל. וכתבו התו' לרב אפילו ס"ל ציצית חובת גברא ולא חובת טלית מ"מ א"ש מה דאמר אין מתירין. כדאשכחן במזוזה דנענש אותו שנטלה. בב"מ דק"א אע"ג דחוב' הדר היא ואח"ז כתבו התוס' לשמואל דס"ל מתירים אע"ג דשמואל ס"ל חובת טלית אפ"ה ס"ל מתירים כיון שעושהו לצורך בגד אחר ומזה כתבו בש"ע אפילו לדידן דקי"ל כשמואל לא הותר אלא אם נתנו בטלית אח' ואף דמזה אין ראיה דהתוס' כתבו כן לשמואל דס"ל ציצית חובת טלית. אבל לדידן דקי"ל חובת גברא וכדלקמן סי' ק"ד י"ל אפי' אם אינו נותנו בטלית אחר שרי מ"מ מדסיימו שם התו' לשמואל וז"ל וגבי מזוזה שנענש שמא לא היה בדעתו להניח' בבית אח' עכ"ל. והא מזוזת חובת הדר ואעפ"כ כ' שנענש הואיל ולא היה בדעתו להניחה בבית אח' וה"ה בציצית לדידן דקי"ל חובת גברא אסור להתיר אם אין בדעתו ליתנם בטלית אחר. אף כי התוס' לא כתבו טעם אליביה דשמואל מ"מ ס"ל להמ"א דה"ט שכתבו התו' לרב לאסור בכדי עניב' אפי' דעתו ליתנו בטלית אחר זה הטעם בעצמו אמרי' לשמואל ובאמת שם בשבת גם לרב לא כתבו התו' טעם. אבל במנחות דף מ"א ע"ב כתבו התו' וז"ל דאין לבטל מצות הציצית עכ"ל. ור"ל ניהו דאין חיוב ליתן ציצית בטלית לדידן דקי"ל חובת גברא מ"מ כיון שכבר הטיל בו ציצית אין ראוי לבטל מן הטלי' מצות הציצית. וכן משמע בגמ' (במנחות) דף מ"ג כו' וה"א התם ת"ר הלוקח טלית מצוייצת כו' מן העכו"ם מן התגר כשרה כו' ואע"פ שאמרו א"א רשאי למכור טלית מצוייצת לעכו"ם עד שיתיר ציציותי' עכ"ל. וה"ט דמן התגר כשר' דבאומר שלקחה כן מישראל והם נעשו בהכשר נאמן דתגר לא מרע אומנתיה ובודאי אינו משקר וע"ז אמר הברייתא ואע"פ שאמרי' אין אדם מוכר כו' וא"כ ע"כ משקר ז"א דחזקה לא מרע אומנתי' אלים. ואמרי' דבאמת ישראל עשה שלא כדין ומכרה לו. וכן מבואר לקמן סי' כ' ומדאמר' הבריית' א"א רשאי כו' עד שיתיר ציציותיה ולא אמרי' עד שיתיר ציציותי' ויתנם בטלי' אחר אלא ודאי כיון דמכר' לעכו"ם דלאו בר חיוב' הוא אפי' אין נותנין בטלית אחר שרי (ולכאור' ה"מ להביא ראיה ממה שמתירים מטלית של מתים אף דא"נ בטלית אחר):

וכ' בשאלתות כו' אבל התוס' אוסרים במזוזה ר"ל דבמס' שבת שם כתבו עוד שם תירוץ שני לשמואל דאמר מתירים והא דנענש אותו שנטל המזוזה וז"ל א"נ מזוזות שאני שעשויים להציל מן המזיקים עכ"ל (ור"ל דהוי כמזיק לחברו בידים) משמע דלתי' זה אפילו היה דעתו להניחם בבית אחר אסור. וכמ"ש בתשו' הרא"ש כלל ב' הובא בב"י סי' ג' וז"ל והעולם לא נהגו לבדוק הציצית בכל שעה שמתעטף בטלית משום דמוקמינן לה בחזק' כשרות כו' ועוד דציצית אינו נפסל בקל והעולם רגילים לתקנם אף קודם שיגיעו לידי פסול כו' עכ"ל הרי דהמנהג לתקן אחרים אף שהראשונות לא נפסלו אלא נפסקו קצת ועדיין כשרים הם ועמ"ש מ"א לעיל סי' ח' ס"ק י"א:

(ג) (ס"ק ג') לא היה מתוך דברי ב"י משמע כו' וז"ל הרב"י בפ' התכלת כו' ושוין שלא יביא אפי' אמה על אמה מטלית אחרת ובה ציצית ויתנה בטלית זה. וכ' רש"י והרא"ש הטעם דעל כנפי בגדיהם כתיב וכנף זה כו' וכ' הרב"י וז"ל ולא הבנתי מ"ש רבינו הגדול מהרי"א וז"ל אבל לא יקח הכנף כו' הרא"ש פי' טעמו של זה משום תולמ"ה ול"נ שהרי כבר נעשה לשם מצוה ודברי הרא"ש פשוטים דלאו משום תולמ"ה פסל ליה. אלא משום דבעינן כנפי בגדיהם כלומר כו' וליכ'. וכ' המרדכי ודוק' להבי' ממקום אחר אבל נקרע למעלה מג' כו' מותר לתפור. ופשוט הוא דשפיר קרינן ביה כנפי בגדיהם. ומיהו נ"י פי' דטעמ' משום תולמ"ה שכ' וז"ל ושוין אפי' למ"ד חוץ לג' יתפור לפי שלא נתבטל הכנף הכא מודה שלא יבי' כו' דה"ל תולמ"ה עכ"ל הרב"י. וס"ל למ"א מדלא כ' הרב"י אבל הנ"י כ' כו' או ובנ"י כ' כו' דאז הוי משמע דמבי' דברי הנ"י שחולק על פרש"י ורא"ש. ומדכתב ומיהו הנ"י כ' משמע דקאי אדלעיל שתמה על מהרי"א שהבין טעם הרא"ש משום תולמ"ה והרא"ש כ' טעם אחר וע"ז כ' ומיהו הנ"י כ' בפי' הטעם משום תולמ"ה א"כ כדי שלא נחדש מחלוקת ראוי לפרש שגם כוונת הרא"ש משום תולמ"ה וא"כ הדין עם מהרי"א. ואף שהרא"ש כ' משום דכתיב על כנפי בגדיהם אין הכוונ' שהיא גזיר' הכתוב אלא כמ"ש מ"א פה:

(ד) (ס"ק ד) אין בו. והב"ח כ' דפסול כשתפר' כו' ר"ל דגם הב"ח מודה לדין המבואר פה בש"ע. והיא מתשו' הרשב"א והיינו כשמתעטף בכל חלק טלית לבד' ועושה ב' ציצית חדשים גם שני ציצית הישנים כשרים. אבל כשתופר חתיכ' אחרת לחלק טלי' א' בזה פוסל הב"ח ציצית הראשונים:

ול"נ דכשר כו' ומה לי נקרע חתיכה כו' וכ"כ הב"י בשם הרשב"א דמדמ' נחלק לשנים לנקרע חתיכ' ועט"ז הבי' ל' הרשב"א:

והטעם דכשמתחיל לתפור נעשו שניהם בגד א'. כוונתו פשוט דאפ"ת דנתבטל כנף זה מ"מ נעשה בעלת שש כנפות ומ"מ נשארה חייבת וכדלעיל ר"ס יו"ד:

אע"פ שתפר הכנפות כו' משמע דהתפיר' אינה מבטלת הכנף אע"ג דשם הטעם דסופו להתיר התפירה וכמ"ש רש"י שם דא"א דלא בעי להו ה"ל לחתכן א"ו דסופו להתירן וכ"כ הרב"י שם וגם פה. משא"כ הכא דאין דעתו להתיר התפיר' אולם אדרב' היא הנותנת וזה ראיית מ"א דבסי' יו"ד אע"ג דתפר הכנפות אפ"ה לא בטל הכנף הואיל וסופו להתירן הרי דנדון ע"ש סופו ה"ה הכא יש לידון ע"ש סופו ודעתו לתפרו כולו ויהיה בגד א' בת ד' כנפות וא"כ לא נתבטל הכנף מעולם. ודע דמ"ש הט"ז בס"ק ג' בתפר שני חלקי הטלית שנחלקו תחלה אף דמוד' למ"ש מ"א דלא כהב"ח מ"מ כ' הט"ז בתפר ב' חלקי הטלית יחד כבראשונה צריך להתיר הציצית של חלק א' ע"ש הטעם. ודבריו אין מובנים לי גם בס' חמד משה חלק עליו ע"ש:

(ה) (ס"ק ה') תפירה שלא נטוה לשמה עסי' י"ד ס"ב באמת רש"י נתן טעם משום תולמ"ה אלא שהתוס' מנחות דף מ' ע"ב ד"ה שמא יקרע כו' כ' על פרש"י וז"ל ה"ל למנקט משום דבעינן או טויה או תליה לשמה אבל תולמ"ה ליכ' לפי מאי שאפרש לקמן גבי עשא' מן הקוצים עכ"ל. ולכן באמת כ' מ"א הטעם משום דבעינן טויה לשמה ואף דהתוס' כ' גם משום דבעי' תליה לשמה שביק מ"א טעם דבעי' תליה לשמה. וע"ז רמז במ"ש עסי' י"ד ס"ב ר"ל דשם הובאו ב' דעות אי בעי' תלי' לשמה לכן ניח' ליה לומר משום דבעי' טויה לשמה דבטוי' אין חולק דבעי' לשמה ואע"ג דמה שדחו התוס' פרש"י שכ' משום תולמ"ה גבי עשאן מן הקוצים בדף מ"ב ע"ב היינו משום קושייתם שם דהא מרא דמימר' דעשא' מן הקוצים פסולה הוא רב ולרב לית ליה משום תולמ"ה וז"ל התו' שם ד"ה הקוצים כו' פי' בקונט' משום תולמ"ה ול"נ דמאי דעביד אח"כ היינו העשייה דאמר רב גופיה תלאן ואח"כ פסק ראשי החוטין שלהן כשר דזו היא עשייתו כו' אלמ' טעמ' דבעינן תליה לשמה עכ"ל והיינו דוקא לרב אבל לדידן דלא קי"ל בהא כרב אדרבה קי"ל תלאן ואח"כ פסקן פסולים כדלעיל סי' י"א סעיף י"ג. מ"מ הא מבואר לעיל דוקא כשכבר כרך חוליא א' וקשר קשר א' עכ"פ ואח"כ פסק פסולים משום תולמ"ה משא"כ כאן דעדיין לא כרך חוליא ולא קשר והתו' שהקשו מרב עדיפא מקשה. וכן נראה מדברי התו' בדף מ' ע"ב ד"ה שמא יקרן כו' הנ"ל שהקשו כן אליביה דכ"ע כנ"ל:

(ו) (ס"ק ו) לתפור כו' י"ל דבטלית של משי לא מחמירי' כ"ה כו' ולפי מ"ש בסעיף ה' ואם הוא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו מין לא יתפור לדעת רש"י לדעת הרב"י דבעי' ציצית מצבע הטלית עכצ"ל אם תופר באותו מין וגם מאותו צבע ולדידן דבעי' ציצית לבני' ע"כ צ"ל שתופר באותו מין אבל הצבע של החוטין לבן:

(ז) (ס"ק ז) לא פטרה כו' דכמאן דפסיק חשיב ר"ל בשלמא אי הוא למעלה מג' דעל אותה חתיכה נשאר שם בגד שפיר הוי התפירה חיבור לפטור הטלית ע"י הציצית שהן בחתיכה. אבל כשהקרע למטה מג' דאין עליו שם בגד לא משוי התפיר' חיבור לקרות החתיכה בגד ולענין שם בגד כמאן דפסיק דמי וכתיב על כנפי בגדיהם:

(ח) (ס"ק ח) שתפרו משום תעשה ולא מן העשוי והוא דעת נ"י לפי דעת ר"ע דלא כפי' הרא"ש דברי ר"ע וס"ל להנ"י הא דלא אמרינן כמאן דפסיק דמי אלא למטה מג' היינו טעמא כיון דלא נשאר על הקרע שם בגד א"כ הציצית שבו נפסלו וכשתפרו אח"כ ה"ל תעשה ולא מן העשוי משא"כ למעלה מג' דעדיין שם בגד על הקרע אף דאין ראוי להתעטף בו מ"מ כיון דשם בגד עליו לא נפסלו ציצית שבו. ולכן כשתפרו אח"כ כשרים:

(ט) (ס"ק ט) מנקב כו' קשר אגודל דזהו שיעור שצ"ל מן הנקב עד סוף הכנף כדלעיל סי' י"א ס"ט. עסי' י"א סעיף י' דגם שם נתבאר דין זה:

(י) (ס"ק י) לא כו' ודוק' כשהקרע כו'. דאל"כ ליכ' למיחש לחשש רש"י דהא מקום זה אין ראוי לתליית ציצית:

(יא) (ס"ק יא) נקרע פי' שנקרע כלה. ר"ל מן הנקב עד סוף הכנף. ואינו מחובר מצד זה כלל. אבל מ"מ נשאר מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית:

(יב) (ס"ק יב) לספוקי. משום דלר"ע כמאן דפסק כו' ר"ל אע"ג דמבואר לעיל אפילו נפסק למטה מג' אי נשתייר כ"ש מחובר כשר. והכא הוא מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית. מ"מ לרע"מ אי הוי למטה מג' ולא נשאר מחובר לא מהני תפירה לקרותו בגד כדלעיל. ולענין שם בגד כמאן דפסיק דמי. לכן נסתפק הרב"י דלמ' לענין שיעור קשר אגודל אע"ג דנשאר מחובר מ"מ לא מהני. והתפירה לפ"ז ג"כ לא מהני לרע"מ כמו דלא מהני התפירה לחשבו מחובר להיות עליו שם בגד. ה"ה דל"מ תפירה להיות נחשב מלא קשר אגודל. ומ"ש הרב"י לכלהו פרושים ר"ל הרב"י בחבורו הארוך כ' וז"ל מיהו היכי דנקרע לגמרי ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית איכא לספוקי לכלהו פירושי אי מהני ביה תפירה עכ"ל. אבל לרש"י תפירה ה"ח ר"ל כיון דלא הוזכר בש"ס סברא זו מה"ת נימא מסבר' דתפירה לא ה"ח והא כל הבגדים נעשו ע"י תפירות הרבה חלקים וכ"כ לעיל ס"ד לרש"י:

ולפ"ז טלית של צמר כו' מותר לתפור האידנ' כו' משמע בכל ענין אפילו לא נשאר מחובר כלל. ולפ"ז מ"ש הרב"י לכלהו פירושי אין הכוונה לכל הפירושים הנאמרים על האי דינא דתוך ג' לא יתפור דא"כ הוי פרש"י בכלל. אלא ר"ל לכלהו פירושי הנאמרים בשיטת רע"מ. דהיינו הרא"ש ונ"י. אלא דצ"ב דהתם גם להנ"י תפירה הוי חיבור ולכן לדידיה אין פסולים כי אם הציצי' שהיו בו בעת שתפרו. אבל לא ציצית שעושה אח"כ כדלעיל ובדוחק י"ל דברי הרב"י. דהא ספקו של הרב"י הוא אע"ג דלעיל מכשירים בנשתייר כ"ש והכא נשאר מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית מ"מ כיון דלא נשאר קשר אגודל גרע ולא מהני החיבור למעלה. וגם ממילא לא מהני התפיר' אח"כ וכמו שהדין להרא"ש בלמטה מג' כשעושה ציצית חדשים דכמאן דפסיק דמי. כן הוא הדין להנ"י בלמטה מג' לענין ציצית שהיה בו מתחלה. דאי לא נשאר מחובר חל על הציצית שם פסול. ואז אפי' תפרו פסול משום תולמ"ה וא"כ כיון דנסתפק הרב"י אי נפסק כלו מן הנקב ולמטה. אי מה שנשאר מחובר מן הנקב ולמעלה נקרא חיבור או לא א"כ כמו שיש להסתפק להרא"ש אפילו עושה אח"כ ציצית חדשים דאפשר דלא מהני כיון דהחיבור ל"מ חיבור והוי כאלו נפסק כולו. ואפי' תפרו אח"כ כמאן דפסק דמי לענין קשר אגודל. ספק זה יש ג"כ להסתפק להנ"י לענין ציצית שהיו בו כבר. אי החיבור של מעלה ל"מ חיבור והוי כנפסק כלו. וא"כ נעשו הציצית פסולים ואפי' תפרו אח"כ הוי תולמ"ה. לא משום דתפירה לא הוי חיבור להנ"י. וא"כ א"ש מ"ש הרב"י דיש להסתפק לכלהו פירושי. היינו הרא"ש ונ"י ואף דהרב"י כ' ומיהו היכי דנקרע ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית איכא לספוקי לכלהו פירושי ובציצית חדשות ליכא להנ"י ספק דכשרים. י"ל מה דנקט הרב"י ואח"כ הטיל בו ציצית משום דנראה לו עיקר דעת הרא"ש וכן לעיל סי' ד' הביא תחלה דעת הרא"ש ודעת הנ"י בשם י"א משמע דעת הרא"ש עיקר בעיניו מדהביאו תחלה וגם סתם. לכן כ' ואח"כ הטיל בו ציצי' דלהרא"ש כה"ג איכא לספוקי. אבל להנ"י באמת ליכא לספוקי כ"א על הציצית שהיו בו תחלה כנ"ל ומה שסיים איכא לספוקי לכלהו פירושי ר"ל ספיקא דידי אי למעלה מן הנקב חשוב חיבור. ספק זה יש להסתפק בין להרא"ש ובין להנ"י אבל לכל חד כדא"ל להרא"ש אפי' ציצית חדשים ולהנ"י דוקא בציצית שהיו בו כבר:

(יג) (ס"ק יג) לבן כו' שאין נוהגים כו' משאר צבעונים כו' לכן התנה דוקא בחוט משי לבן. ואי הוא לבן אפי' הבגד מצבע אחר מ"מ חיישי':

(יד) (ס"ק יד) למטה כו' אין לחוש. דהא למעלה מג' או למטה מק"ג אסור לתלות ציצית:

ונ"ל הטעם כו' אע"ג די"א כו'. ולר"ע כמאן דפסיק דמי לכן נותנים חתיכה כו' אע"ג דלעיל סי' י' ס"ד מבואר דאזלי' בתר עיקר הבגד ואם היא של עור וכנפיה של בגד פטורה. וביותר כ' מ"א שם ס"ק ה' דאם למעלה עור ותחתיה תפור של בגד פטורה דהעליון העיקר. וא"כ מאי מהני נתינת החתיכה והיא תחת הבגד. שאני התם דעיקר הבגד פטור. משא"כ כאן דעיקר הבגד חייב. אלא דיש בכנף תוך ג' תפירה. והוי כמאן דפסיק וכמאן דליתא א"כ התחתון דהיינו החתיכה שתופר תחתיה עיקר והוי עליון כיון דהעליון כמאן דליתא:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.