מגיד משנה/אישות/כה

מגיד משנה ‏ אישות כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הנושא אשה וכו'. במשנה בפרק המדיר (כתובות דף ע"ב:) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה ומפרש שמואל בגמרא דאפילו בקדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה וכ"פ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדעת רבינו והביאו סיוע לזה מן הירושלמי ובגמרא באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין וביאר רבינו שהוא הדין לשאר המינים שדרך נשי המקום להתקשט בהן ופשוט היא ובירושלמי כלי פשתן [הדקין] הבאין מבית שאן ככלי צבעונין [הן]:

ב

וכן הכונס וכו'. במשנה כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כל המומין שפוסלים בכהנים פוסלין בנשים וכבר נתבארו פרטי המומין פ"ז מהלכות אלו.

ומ״ש ולא ידע וכו'. הוא מפני שאם ידע אינה מפסדת כתובה כמו שיתבאר בסמוך וכתב רבינו בזו ובנמצאו עליה נדרים שאבדה אף התוספת ומתבאר ממ״ש פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק"א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה וכו' אין להם תוספת וכ״ש מנה מאתים וכן כתבו ז״ל והטעם משום דעל הנשים הוא רמיא מילתא לגלויי:

כיצד היה וכו'. שם במשנה (דף ע"ה) וחכ"א בד"א במומין שבסתר אבל מומין שבגלוי אינו יכול לטעון ואם יש מרחץ באותה העיר אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון מפני שהוא בודקה ביד קרובותיו. וכתב רבינו שאם לא היו לו קרובות בעיר יכול לטעון במומין שבסתר אע"פ שיש שם מרחץ שהרי אין לו ביד מי יבדוק ויש חולקין בזה. ודין הנכפה שכתב מפורש בגמרא א"ר נחמן ונכפה כמומין שבסתר דמי ולא אמרן אלא דקביע ליה זמן אבל לא קביע ליה זמן כמומין שבגלוי דמי:

דבר ידוע וכו'. אלו [הם] דברי רבינו בטעם נכון כמו שביאר בארוכה:

ג

הורו מקצת הגאונים וכו'. גם בזה אין ראיה מן הגמרא לא לדעת מקצת הגאונים ולא לדעת רבינו ובסברא הם חולקים:

ד

כיצד היא טענת המומין וכו'. ברייתא שם בגמרא מודים חכמים לר"מ במומין שדרכן לבא עמה מבית אביה ואפי' היא ברשות הבעל האב צריך להביא ראיה והעמידוה ביתרת והקשו יתרת מאי ראיה מייתי ותירצו [מייתי] ראיה דראה ונתפייס הוא:

היו מומין שאפשר שנולדו וכו'. במשנה (דף ע"ה) היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות ובגמרא שאלו מאי שנא רישא ומ"ש סיפא ונאמרו שם הרבה אוקימתות ואחת מהן רבא אמר רישא כאן נמצאו וכאן היו סיפא נמי כאן נמצאו וכאן היו ופסק רבינו כאוקימתא זו וכ"נ מן ההלכות שהביאו משנה כפשטה. ויש שם אוקימתא אחרת רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דרב אשי מוקי לה לרישא בנערה ובשאין האב טוען ברי ואף ע"פ שהיא טוענת ברי אין טענתה מועלת לאביה שהרי בעודה ארוסה והיא נערה או קטנה כתובתה לאביה והוא אינו טוען ברי אבל סיפא כיון שנשאת הרי כתובתה לעצמה והיא טוענת ברי והו"ל כמנה לי בידך ופסק הרשב"א ז"ל כרב אשי דהוא בתרא ואמר דאפילו בנמצאו ברשות האב אם היתה היא בוגרת שכתובתה לעצמה או שהיה האב טוען ברי שמשנתארסה נולדו על הבעל להביא ראיה אלו דבריו ז"ל:

ה

הביא הבעל ראיה וכו'. זה דבר פשוט שאם האב מביא ראיה שראה ונתפייס או שהן מומים שבגלוי או שיש שם מרחץ ויש לו קרובות שחזקתו שידע שאינו יכול לטעון וכנזכר למעלה ומבואר במשנה ובגמרא:

ו

בא על אשתו ושהה כמה ימים וכו'. זה נראה שלמד רבינו ממ"ש ונתבאר פרק י"א בטענת בתולים שאינו יכול לטעון אותה לאחר זמן אף כאן כל שחזקתו שידע ולא טען אינו יכול לחזור ולטעון. ובירושלמי בפ"ק דכתובות השוו בתולים למומין בשאר דברים ולפי דבריו הסוגיא שבפ' המדיר גבי אוקימתא דרבא שהזכרתי למעלה שמשמעה בביאור שאין אומרין חזקה שאין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו להוציא מן הבעל כתובה כל זמן שהוא מביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה המומין מפרש רבינו שהיא דוקא כשלא בעל או שלא שהה אלא שכנס אותה לחופה אבל אם בעל ושהה ולא טען חזקה ידע ונתרצה ושוב אינו יכול לטעון זה נ"ל לדעתו ז"ל:

ז

הנושא אשה ונמצא שאין לה וסת וכו'. מ"ש

רבינו שהאשה שאין לה וסת אסורה לשמש אלא בשני עדים. יתבאר דעתו ודעת החולקים עליו פ"ד מהלכות איסורי ביאה.

ומ"ש שלא הפסידה כתובה בכך. מפורש היא במסכת נדה סוף פרק ראשון (נדה דף י"ב:) וכדשמואל דאמר הלכה כר"ח בן אנטיגנוס שאמר כן ונזכר זה בהלכות בסוף אלמנה ניזונת:

ח

הרי שבדקה עצמה וכו'. גם זה מתבאר שם בנדה בגמרא ובהלכות פרק אלמנה ניזונת שאין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות וכתב רבינו שאף תוספת אין לה והטעם שאין לך מום גדול מזה שהרי אינה ראויה לעמוד תחתיו וחייב הוא לגרשה ועל דעת כן לא כתב לה ולא יהא מום זה פחות מאחד מן המומין הנזכרים פ״ז זהו דעתו ז״ל אבל הרמב״ן ובעל העיטור ז״ל כתבו שיש לה תוספת והטעם לפי ששאר מומין היא היתה יודעת אותם והיה לה לגלות ולהודיע אבל זו לא היתה יודעת במום זה הא למה זו דומה לאילונית שלא הכיר בה שנתבאר פרק כ״ד שיש לה תוספת. ולדברי רבינו נ״ל לחלק בין זו לאילונית לפי שהאילונית יכול היה לבדקה קודם לכן בסימנין וג״כ יכולה היא לישב תחתיו ותשמשנו וישא אחרת אם לא קיים פ״ו כנזכר פט״ו אבל זו שאסורה לשמשו ולא היה יכול לבודקה קודם לכן אבדה כתובה ותוספת והרי היא בכלל הנשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה שאין לה תוספת וכ״ש מנה מאתים כנזכר פרק אלמנה ניזונת (כתובות דף ק"א) כך נראה לדעת רבינו ועיקר.

ומה שכתב ולא יחזיר לעולם. כן מבואר שם ויתבאר פ"י מהלכות גירושין:

ט

בד"א כשהיתה כך מתחילת נישואיה וכו'. זה פשוט שכל שאירע לה אחר נישואין נסתחפה שדהו ומתבאר מדין האשה שנולדו בה מומין הנזכר בסמוך:

י

וכן אשה שנולדו בה מומין אחר שנשאת וכו'. זה פשוט ומתבאר בהרבה מקומות מהמשנה הנזכרת למעלה בדין המומין ושנינו (שם דף נ"א) לקתה חייב לרפאותה [ואם] אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי וממקומות אחרים שכל מה שאירע לה תחתיו נסתחפה שדהו כיון שהיא לא גרמה:

יא

האיש שנולדו בו מומין וכו'. משנה בפרק המדיר (כתובות דף ע"ו) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב״ג בד״א במומין הקטנים אבל במומין הגדולים כופין אותו להוציא ובגמרא אלו הן מומין גדולין נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו ופסק ר״נ הלכה כדברי חכמים שאפילו במומים גדולים אין כופין אותו להוציא וכן פסקו בהלכות וכ״כ ז״ל. וכתב רבינו ואם לא רצתה תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת, והוא מפני שהוא ז״ל סובר שכל אשה המורדת כופין הבעל להוציאה בלא כתובה כנזכר פי״ד וכבר כתבתי שם שאין דינו בכפיית הבעל נכון:

אבל אם נולד לו וכו'. במשנה שם ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת והבורסי בין שהן [כן] עד שלא נישאו ובין משנישאו נולדו ועל כולן א"ר מאיר אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וחכ"א מקבלת היא ע"כ חוץ ממוכה שחין מפני [שהיא] ממיקתו וקי"ל כחכמים שכל שהתנה עמה בפירוש אינה יכולה לחזור בה. וכתב הרשב"א ז"ל שאם לא התנה עמה בפירוש אע"פ שהיה כן קודם נישואין וידעה אפילו חכמים מודים שיכולה היא לומר איני יכולה לקבל ולא נחלקו ר"מ וחכמים אלא במתנה עמה בפירוש. ואין נראה כן דעת רבינו אלא כל שהיה כן קודם נישואין וידעה סברה וקיבלה וקצת נראה כן מן הסוגיא האמורה על משנת האיש שנולדו בו מומין וזהו שלא הזכיר רבינו אלא דין נולד לו ריח הפה וכו' שהוא בשהיה כן אחר נישואין אבל קודם לכן משמע דסברה וקיבלה וחכמים אפילו בלא התנה עמה פליגי זה נראה בדעת רבינו. ואמרו בגמרא מאי בעל פוליפוס א"ר יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תנא ריח הפה ופסק רבינו כדברי שניהם וכן נזכרו בהלכות:

יב

נעשה האיש מוכה שחין וכו'. כבר הזכרתי המשנה שאמרה חוץ ממוכה שחין ומבואר בגמרא דאף ע"ג דאמרה ניחא לי לא שבקינן לה מפני שממיקתו ואי אמרה ניחא לי בסהדי שבקינן לה וכן מבואר בהלכות:

יג

מי שהיה בעל ריח הפה וכו'. שם במשנה מעשה בצידון בבורסי אחד שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ע"כ:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף