לחם משנה/נדרים/יב

לחם משנה ‏ נדרים יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל הנדרים וכל השבועות וכו'. דעת רבינו ז"ל שלא כדעת המפרשים לחלק בין אב לבעל דאב מפר כל נדרים ובעל מפר דוקא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה והטור ז"ל בסימן רל"ד כתב בשם ה"ר יחיאל דעת שלישית שקודם שנתארסה מפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש וטעמו כתב הרב ב"י ז"ל שם דכדי ליישב המקראות עם ההיא דספרי הטיל פשרה ואמר דאחר שנתארסה כיון דבעודה ארוסה לא היה יכול להפר האב אלא דברים של עינוי נפש ושבינו לבינה שהוא מפר בשותפות הארוס א"כ כשמת הארוס אין בדין שיפר נדריה שלא היה יכול להפר בעודה ארוסה משמע ודאי מכאן דאפי' לדעת רבינו ז"ל דהאב מפר כל הנדרים כשהיא ארוסה אינו מפר הארוס והאב אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה ואע"ג דבקודמין אמרינן בפ' נערה מאורסה בראש הפרק (דף ס"ז:) כשהקשו שם אימא אם בית אישה נדרה לומר שאין הבעל מפר בקודמין כלומר מנא לך דאין ארוס מפר לחודיה אי משום דא"כ אם בית אישה נדרה למה לי דהשתא במקום אב ארוס מפר כל שכן שלא במקום אב הא לא קשיא דאם בית אישה נדרה איצטריך לומר דאין האב מפר בקודמין ומיניה דארוס מפר בקודמין אלא לאו משום שותפותיה דאב כלומר א"כ הארוס מפר לחודיה היכי סליק אדעתין לומר דארוס עדיף מבעל דהא מונדריה עליה משמע דארוס מפר בקודמין וכיון שאין הבעל מפר בקודמין א"כ עדיף ארוס מבעל ואין זו סברא אלא ודאי דארוס מפר בשותפותיה דאב ולכך מפר בקודמין מכחו של אב ואע"ג דעדיף מבעל היינו משום שותפותיה דאב וא"כ היינו יכולים לומר כי היכי דלגבי קודמין יפה כחו של ארוס משל בעל מחמת שותפותיה דאב לגבי שאר נדרים שאינם עינוי נפש ולא בינו לבינה נמי יפה כח הארוס ג"כ מפני שהוא מפר בשותפות האב דיש לו כח להפר הכל מ"מ לא אמרינן הכי דאי גבי קודמין אמרינן ליה משום דגלי קרא גבי ארוס ונדריה עליה אבל גבי שאר נדרים שאינם עינוי נפש ושבינו לבינה ודאי דאינו מפר ועוד דקרא כתיב לענות נפש אישה יקימנו וגו' ואישה משמע בין ארוס בין בעל ואדרבה גרע כח האב מחמת שותפות הארוס דלא יוכל להפרם אע"ג דקודם שנתארסה היה בידו כח להפרם. זה נראה פשוט בדעת ה"ר יחיאל ורבינו ז"ל אלא שיש חילוק ביניהם להיכא שמת הארוס אם חזר הכח לאב כבראשונה דמדברי רבינו ז"ל שלא חילק משמע דחזר לגמרי ולדברי ה"ר יחיאל לא. ואני תמיה על דברי רבינו ז"ל מההיא סוגיא דפ' נערה דהקשו שם אימא אב לחודיה או ארוס לחודיה מפר כלומר מנא לך מהאי קרא דואם היו תהיה דאביה ובעל מפירין נדריה לימא דאב או ארוס מפירין ותירצו א"כ אסרה אסר בית אביה יניא אותה למה לי השתא במקום ארוס מפר אב לחודיה שלא במקום ארוס מבעיא כלומר א"כ למה הוצרך הכתוב לומר גבי אב דיפר נדריה לימא קרא בהדיא ארוס דחד מינייהו מפר וכל שכן אב לחודיה. ולדברי רבינו ז"ל קשה דאי הוה אמר קרא גבי ארוס דחד מינייהו מפר ודאי דלא הוי בנדרים (שיש) [שאין] בהן עינוי נפש ובינו לבינה דארוס לחודיה ודאי לא מפר בהכי דלא עדיף ארוס מבעל כדמוכח בההיא סוגיא שהבאתי וכיון דבעל אינו מפר בשאר נדרים כ"ש ארוס לחודיה וא"כ הוצרך קרא אחרינא לומר גבי אב דמפר כל נדרים בין שיש בו עינוי נפש בין שאין בו עינוי נפש דהוצרך קרא לחלק לאב מארוס לגמרי לומר דאב מפר כל נדרים כדכתיב כל נדריה ואסריה כו' וארוס אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ושבינו לבינה. ואולי דלדברי רבינו ז"ל ה"ק ליכתוב קרא בהדיא בנדרים דאחר שנתארסה דאב מפר כל נדרים וארוס מפר נדרי עינוי נפש ולא ליכתוב לאב גבי פנויה אלא שמ"מ קשה דנימא קרא גבי ארוסה שלא יהיה כח לאב יותר מארוס אלא שלא יפר אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה לבד דומיא דארוס דכיון שהיא ארוסה די לנו לתת כח לאב כמו לארוס אבל לפנויה נתנה תורה כח לאב להפר כל נדרים כיון שהיא פנויה ואין כח לאחר עליה אלא רשות האב לבד ורצתה תורה לחלק בין כח האב כשהיא ארוסה להיכא שהיא פנויה ואמאי לא מקשה בגמרא הכי ותו ליכא תירוצא דא"כ אסרה איסר בית אביה יניא אותה למה לי ולסברת ה"ר יחיאל ז"ל קשה דאמר שם בפ' נערה (נדרים דף ע') דנפקא לן דהיכא דמת הבעל נתרוקנה רשות לאב משום דאמר קרא ואם היו תהיה מקיש קודמי הויה ראשונה לקודמי הויה שניה והא קי"ל דאין היקש למחצה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה הוי בכל נדרים בין נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה בין שאר נדרים הכי נמי קודמי הויה שניה:

שלא תכחול או שלא תתקשט וכו'. מדברי רבינו ז"ל נראה דפסק כר' יוסי דכיחול וקישוט הוו דברים שבינו לבינה וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל שהוא דעת רבינו ז"ל שכתב בפ' ואלו נדרים ולענין הלכה קי"ל כרבנן דרחיצה וקישוט נדרי עינוי נפש הם וכו' אבל הרמב"ם ז"ל פסק מדרב הונא כר' יוסי דאינו מפר אלא משום נדרים שבינו לבינה והרא"ש ז"ל ג"כ כתב בפסקיו כן אבל הרמב"ם ז"ל כתב דקישוט ותשמיש הוו דברים שבינו לבינה ומפר לעצמו ואפשר דס"ל וכו' ואע"ג דבפסקי הרא"ש ז"ל כתוב הרמב"ן בנו"ן טעות סופר הוא ובמ"ם גרסינן דלמטה כתב בשם הרמב"ן ז"ל בהפך שכתב וכתב הרמב"ן ז"ל ושמעינן מהא דהלכתא כרבנן דליכא אמורא דפליג עליה דשמואל ולוי ולעיל מיניה שכתב כתב הרמב"ם ז"ל והלכתא כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים וכו' הרמב"ן גרסינן בנו"ן שהוא דעת הרמב"ן ז"ל דפסק כרבנן וכדכתב הר"ן ז"ל בשמו בפרק הנזכר דף פ"ב והדבר מוכיח שהוא טעות סופר שם ג"כ כיון שהעתיק לשונו והלכתא כרבנן דיחיד ורבים כו' ואין זה לשון הרמב"ם ז"ל כלל באופן שנתחלף הענין ולמטה שכתב אבל הרמב"ן כתב דקישוט ותשמיש הוו דברים שבינו לבינה וכו' הוי הרמב"ם במ"ם ולעיל מיניה שכתב כתב הרמב"ם ז"ל והלכתא כרבנן הוי הרמב"ן בנו"ן והוא מסכים למ"ש עוד למטה גבי הא דשמואל וכתב הרמב"ן ז"ל ושמעינן מיניה כו', א"כ למדנו מהרא"ש והר"ן ז"ל שדעת רבינו ז"ל לפסוק כר' יוסי והרמב"ן פוסק כרבנן ומפני זה החילוק אשר בדברי הרא"ש ז"ל הוא נמשך אחר לשון הדפוס וכתב בסימן רל"ב ודלא כסברת הרמב"ן ז"ל שהזכיר הרא"ש ז"ל שפסק כר' יוסי אבל מדברי הרמב"ם בפי"ב נראה וכו' ואינו כן דאין זה אלא הרמב"ם ז"ל רבינו שפוסק כר' יוסי כדכתיבנא, ולכך יש לתמוה עליו גבי רחיצה שכתב אחד עינוי גדול ואחד עינוי קטן וכו' כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ היום או שלא תשתה היום יין וכו' דהוי עינוי נפש, והרב ב"י בסימן רל"ד כתב דאית ליה דר' יוסי לא פליג ארחיצה ותימה הוא לומר כן דהא בהדיא אמר שם במסקנא אחר שתירצו דברי המשנה ורמינן דר' יוסי אדר"י דהכא א"ר יוסי דרחיצה הוי עינוי נפש וגבי כביסה משמע דלא הוי עינוי ואי במסקנא לא פליג ר"י ארחיצה מאי קושיא ומלבד זה כיון דלמאי דס"ד מעיקרא פליג ר' יוסי גבי רחיצה להרא"ש ז"ל והתוס' דלא גרסי ור' יוסי אמר ניוול דחד יומא לא הוי ניוול וכו' אלא דאית ליה דרחיצה לא הוי עינוי א"כ אמאי אמרינן דהדר במסקנא מהך ואפי' לפירוש הר"ן ז"ל דאית ליה מאי דס"ד דרחיצה הוי עינוי מ"מ כבר כתב דלמסקנא לא אמרי' אם ארחץ היום ואית ליה דר' יוסי אית ליה דרחיצה לא הוי עינוי. ועוד התוס' הכריחו שם מפרק המדיר דר"י אית ליה דרחיצה לא הוי עינוי אלא ודאי דר' יוסי ארחיצה נמי פליג. ולתרץ דברי רבינו ז"ל נאמר דשם בגמרא הקשו מדר' יוסי לר"י דר"י אמר במקום אחר דכביסת בגדים הוי צער דקודמת לחיי אחרים ותירצו דאלים כביסת בגדים מרחיצת הגוף דאמר שמואל דערבוביתא דמאני כלומר שנושא בגדים שאינם רחוצין מביא לידי שעמום וערבוביתא דגופא היינו זוהמא הבא על בשרו של אדם ואינו רוחץ מתייא לידי שיחני וכיבי הרי דמניעת כיבוס בגדים מביא שעמום וזו קשה ממניעת רחיצת הגוף שאינו מביא אלא לידי שיחני וכיבי שיש להם רפואה. עוד שם שלחו מתם הזהרו בערבוביתא וסובר רבינו ז"ל דמדקאמר הזהרו פליג אדר' יוסי דאמר דבכל ערבוביתא בין מניעת כביסת בגדים בין מניעת רחיצת הגוף צריך ליזהר וכן פירשו שם הרא"ש והר"ן ז"ל אע"ג דהתוס' פירשו שם דאינו מזהיר אלא מניעת כביסת בגדים מ"מ רבינו ז"ל סובר כפירוש הרא"ש והר"ן ז"ל וכיון דשלחו מתם שיזהרו בכולם משמע דלית הלכתא כר"י ברחיצה אלא דהוי צער ועוד כיון דשמואל אמר דמייתי לידי שיחני וכיבי וכי יש לך צער גדול מזה לכך פסק רבינו ז"ל דלא כר' יוסי ברחיצה והוא טעם נכון לפסק רבינו:

ג

אסרה עליה תשמיש כל אדם שבעולם כו'. היינו כר' יוסי דא"ל דתשמיש הוא מדברים שבינו לבינה דכן פסק הוא כר' יוסי כדכתיבנא אבל אם היה פוסק רבינו ז"ל כרבנן לא היה פוסק בתשמיש סתם אסורה בכל העולם דכיון דמספקא לן אי הוי דברים שבינו לבינה או עינוי נפש כדאיבעיא לן לרבנן והוי בעיא דלא איפשיטא היל"ל ה"ז ספק דאם הפר ודאי דאינו לוקה על הספק אלא מפני שהוא פסק כר"י כתב בפשיטות שחלקו מפר ולא של אחרים:

אסרה עליה תשמיש כל אדם וכו'. וגם מ"ש בפירוש המשנה היא אסרה הנאת עצמה על כל היהודים מתשמיש קאמר כמו שאמרו בגמרא ומה שאמר רבינו ז"ל בפירוש המשנה שהוא מאמר דחוי הטעם הוא דסובר רבינו שם דתשמיש המטה לרבנן הוי עינוי נפש ופסק שם כחכמים משום דסובר דאיפשיטא בעיין מדשמואל דקאמר הנאת פלוני עלי מפר אע"פ שהר"ן ז"ל שם דחה פשיטות זה וזהו שכתב רבינו ז"ל שם וסיים דבריו אבל חכ"א שיפר הנדר כולו לפי שהוא מנדרי עינוי נפש וכבר ביארנו שהלכה כחכמים ע"כ. אבל כאן בחיבור כבר נתבאר שדעת רבינו ז"ל לפסוק כר' יוסי וכמו שהכרחתי לעיל מדברי הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל ופוסק כמתני' דנטולה מן היהודים וכבר פסקה רבינו לעיל ומ"ש כאן וכן אם אסרה וכו' אינה ענין למשנה ההיא אלא כוונתו כמ"ש. וראיתי להרב ב"י ז"ל בפרק זה פעם תופס שרבינו ז"ל פסק כרבנן גבי שלא ארחץ היום וכו' ופעם תופס שפוסק כר' יוסי כאן גבי הא דשמואל אבל אני ביארתי שדעת רבינו ז"ל לפסוק ודאי כר' יוסי. גם מה שפירש כאן דהנאתה על אומה ר"ל כפשוטו והטעם מפני שמשיאתו שם רע בשכניו והביא ראיה מפרק המדיר לע"ד לאו ראיה דהתם לא יפר משום דברים שבינו לבינה דאם היה יכול להפר לא היתה יוצאת בלא כתובה כשהיא נדרה כך וכדכתב הטור ז"ל בסוף הל' נדרים וכן רבינו ז"ל בפי"ב מהל' אישות כתב גבי נדרה בנזיר דהיה יכול להפר דמפני כך תצא בכתובה ובודאי דמאי דכתב בפי"ג דהיכא דנדרה היא שלא תשאיל לשכניו דהוא אינו יכול להפר ומפני כך תצא שלא בכתובה וא"כ הך טעמא דהשאת שם רע לא סגי למעבד ליה דברים שבינו לבינה, אולי סובר הרב ז"ל דכיון דאסרה הנאתה על אומה אחת הוי גנאי טפי ודמי לדברים שבינו לבינה ועשאה הרב כקונם שאני נהנה לאבא ולאביך וכו' קונם שאני נהנה לך וכו' דכתב הטור ז"ל בסימן רל"ד דמשום דהוי גנאי לו הוי כדברים שבינו לבינה ולא הביא הרב ז"ל ההיא דפרק המדיר אלא לומר דהשאת שם רע הוי מילתא אבל ודאי לדעתי דהיכא דאיכא השאת שם רע טפי מדמינן ליה לדברים שבינו לבינה. א"נ יש לתרץ בעד רבינו ז"ל למה לא הביא הא דשמואל דהנאת פלוני עלי משום דהוא מפרש כפירוש התוס' ז"ל משם ה"ר יונה ז"ל והרא"ש ז"ל בשם י"מ דמאי דאמר בגמרא ומאי אין יכול להפר משום נדרי עינוי נפש קושטא דמילתא קאמר דר"י אית ליה דהוי דברים שבינו לבינה אבל שמואל ודאי דע"כ כרבנן אתי דלר"י הנאת פלוני עלי אפי' דברים שבינו לבינה לא הוי דלא דמי לחנוני דהתם א"א אלא להתפרנס ממנו ומש"ה הוי דברים שבינו לבינה לר' יוסי אבל הנאת פלוני עלי אינו דברים שבינו לבינה לר"י. ורבינו ז"ל כיון דפסק כר"י לא הוי הנאת פלוני עלי דברים שבינו לבינה ולכך לא הזכירו והנאת חנוני שאינו מתפרנס ממנו לא הזכיר רבינו ז"ל דהוי דברים שבינו לבינה לר' יוסי משום דנלמד ודאי ממדינה ומכ"ש הוא כיון דאין פרנסתו אלא ממנו ועוד לא גרע מנודר מן הישמעאלים אע"פ שהם אומה אחת כיון שאין פרנסתו אלא ממנו. כל זה טרחתי להעמיד דברי רבינו ז"ל:

וכשימות או יגרשנה כו'. משמע מדברי רבינו ז"ל דכשיגרשנה היא אסורה בתשמיש אפי' לו ולא יוכל להחזירה שלא כדברי הטור ז"ל שכתב בסי' רל"ד דהיא מותרת אחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו וכ"כ הרא"ש ז"ל אע"ג דשם כתב בדין זה ואם אמרה קונם תשמישי על כל העולם יפר חלקו ותהא מותרת לו עד שתתגרש ואז אסורה לו ג"כ דמשמע דמשנתגרשה אסורה והוא הפך ממ"ש ראשונה וכמו שהקשה שם הרב"י ז"ל י"ל דעד שתתגרש דקאמר הטור ז"ל תתגרש ותנשא לאחר קאמר ולא הוצרך לפרש דסמך על מ"ש ראשונה אבל מדברי רבינו ז"ל שכתב או יגרשנה הרי היא אסורה בתשמיש כל אדם משמע קצת דאפי' לו אסורה וקשה דבגמ' אמרו שם איפכא דהכי אמרינן התם (דף ע"ט:) ודברים שאין בהם עינוי נפש כי מגרש לה חיילא עלה והא תנן ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ע"כ. משמע דכשהפר היא מותרת לחזור לו. ושמא יש לדחוק לשון רבינו ז"ל ולומר דאסורה לכל אדם ולמגרש מותרת כל זמן שלא תנשא לאחר ומ"מ סתם הדברים יותר מדאי ומפני כן כתב הרב"י ז"ל בסימן רל"ד ודברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' נדרים אינם מבוארים כל הצורך:

ה

כיצד נדרה או נשבעה כו'. הרב כ"מ ז"ל כתב מפני דרבנן אית להו בגמ' דניוול חד יומא הוי ניוול. וליתא לפי מ"ש דהוא פוסק כר' יוסי ועוד דהך לא קאי לפי המסקנא דמוקי פלוגתא באופן אחר. וי"ל דלפי המסקנא ר' יוסי נמי מודה דאמרי' התם אמר רב יהודה באמרה הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום ושבועה שלא ארחץ כו' ואע"ג דהר"ן ז"ל לא גריס היום במסקנא רש"י ז"ל גריס ליה וכיון דבמסקנא אית להו דניוול חד יומא הוי ניוול וע"כ לא פליגי רבנן ור' יוסי אלא משום דאית ליה דרחיצה לא הוי ניוול אבל אי אית ליה ניוול לא שני ליה בין חד יומא לזמן מרובה דאפושי במחלוקת לא מפשינן:

וכן אם נדרה שלא תכחול היום. שלש חלוקות דפירש עד השתא כיצד נדרה או נשבעה שלא תרחץ או שלא תשתה או שלא תאכל פירוש מאי דקאמר מעיקרא אחד עינוי גדול ומהשתא מתחיל מדברים שבינו לבינה דמשמע ליה דהוא הדין בדברים שבינו לבינה לא מפלגינן בין זמן מרובה לזמן מועט כמו שלא חלקנו בעינוי נפש ולכך כתב וכן חלוקה אחרת דלאו ממין דקמאי הוו הנך חלוקות והזכיר כחול ולבוש רקמה דלעיל כתב דהוו דברים שבינו לבינה דכתב לעיל או שהם מדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול או שלא תתקשט. ומכאן נראה קצת דנדרה ממאכל רע שהזכיר רבינו ז"ל בהדי הנך שדבר שבינו לבינה מקרי ולאפוקי מדברי הטור ז"ל בסי' רל"ה שכתב דהוי נדרי עינוי נפש. ויש לדחות דהך אפי' נדרה ממאכל רע לא כללה רבינו ז"ל בהדי דברים שבינו לבינה אלא באנפי נפשה אמר והוי דברים של עינוי נפש דמסתבר טפי כדכתב שם הרב"י ז"ל:

ז

נדרה שלא תאכל תאנים ממדינה זו וכו'. שם (דף פ"ב) אמר שמואל (משמיה דלוי) כל נדרים בעל מפר לאשתו וכו' (עיין בכ"מ). וכבר נתבאר דרבינו ז"ל פוסק כר' יוסי וכיון דשמואל אתי כרבנן לא פסק רבינו ז"ל כוותיה ולכך פסק בכל הני שלא תאכל תאנים של מדינה זו וכן לקמיה גבי נדרה שלא ליהנות לבריות דהוי דברים שבינו לבינה משום דשם בגמרא אמרו ומאי אין יכול להפר משום עינוי נפש אבל מפר משום נדרים שבינו לבינה ואמתני' דקונם שאני נהנה לבריות נמי מהדר כדכתב שם הר"ן ז"ל דלמתני' לא הוה צריך לאתויי דאמר רב הונא כולה פירקין ר' יוסי אלא משום דלא תקשי ליה ממתני' דקונם שאני נהנה לבריות לכך הביא הא דרב הונא לומר דההיא נמי ר' יוסי ומשום דלא תקשי נמי דאי לר' יוסי אפי' דברים שבינו לבינה לא הוי היכי קאמרי רבנן דהוי עינוי נפש דמאי דהוי עינוי נפש לרבנן לפחות הוי דברים שבינו לבינה לשמואל לכך קאמר דהא מתני' שאינו נהנה לבריות דלא יפר הוי משום עינוי נפש אבל משום דברים שבינו לבינה מיפר וא"כ נמצא דבכל הנהו מתני' דאתו כר' יוסי מפר משום דברים שבינו לבינה וכ"פ רבינו ז"ל. אבל מ"מ קשה כיון דשמואל אמר דהוי עינוי נפש לרבנן הוו דברים שבינו לבינה לר' יוסי דהא אמרת דמאי דלר' יוסי אינו אפילו דברים שבינו לבינה הוי לרבנן עינוי נפש וכיון שכן ה"ל לאתויי רבינו ז"ל הא דהנאתי על פלוני דהוי דברים שבינו לבינה לר' יוסי וסוף סוף היה לו להזכיר הא דשמואל לר' יוסי אע"ג דלא קי"ל כשמואל דאמר דהוי עינוי נפש. לכך נראה לפרש דסובר רבינו ז"ל דשמואל נמי לא קאמר אפי' לרבנן דמפר אלא משום דברים שבינו לבינה דלר' יוסי ודאי אפילו דברים שבינו לבינה לא הוי כיון דמתני' לא קאמרה דלא יפר משום עינוי נפש אבל מפר משום דברים שבינו לבינה אלא דוקא גבי קונם הנאת בריות או אומה אחת כיוצא בזה אבל הנאת פרטי אין סברא דשוה לר' יוסי כמו הנאת אומה אחת וא"כ הנאת פלוני לר' יוסי אפי' דברים שבינו לבינה לא הוי ומסתיא דמעלינן דרגא לרבנן דהוי דברים שבינו לבינה מיהא אבל לא נדרי עינוי נפש והוצרך לומר בגמרא דקונם הנאת בריות לר' יוסי הוי דברים שבינו לבינה כי היכי דלרבנן דמקילי טפי הוי הנאת פרטי או כהנאת אומה לר' יוסי אבל אי הנאת אומה לר' יוסי לא הוי אפילו דברים שבינו לבינה אין סברא לומר דעדיף הנאת פרטי אחד לרבנן מהנאת אומה לר' יוסי אלא ודאי דמתני' דקאמרה גבי הנאת בריות לר' יוסי דלא יפר הוי משום עינוי נפש אבל מ"מ הוי דברים שבינו לבינה ורבינו ז"ל פסק כר' יוסי ודלא כשמואל ולכך לא הזכיר הנאת פרטי אחד דהוי דברים שבינו לבינה אלא הנאת בריות או הנאת אומה כיוצא בה ומ"ש הנאתה על אומה לישניה לאו דוקא אלא הנאת אומה עליה קאמר דממתני' דקונם שאיני נהנה לבריות משמע ליה דכ"כ נראה לו הנאת בריות דאומה אחת יהודים או ישמעאלים ואינו ענין למתני' דנטולה מן היהודים ודין זה כבר כתבו רבינו ז"ל לעיל:

י

אמרה יקדשו ידי לעושיהן וכו'. מה שהקשה הר"ן ז"ל גבי נדרה שלא יהנה למה לי הפרה הא אין אדם מקדיש דבר שלב"ל תירץ הרב כ"מ ז"ל ובטור יו"ד סימן רל"ד דכיון דקונמות כקדושת הגוף דמי חייל על דבר שלב"ל דאית ליה לרבינו ז"ל דהא דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל היינו כשהקדיש קדושת דמים דוקא ולא נתברר לי תירוצא דמר דאע"ג דרבינו ז"ל בהל' זכיה ומתנה כשכתב אין אדם מקדיש דבר שלב"ל כתב שם שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי וכו' והיה אפשר למידק מדכתב הקדש לבדק הבית דדוקא קדשי בדק הבית לא חייל על דבר שלב"ל אבל קדשי מזבח חייל על דבר שלב"ל, מ"מ מצאתי לו ז"ל בסוף פט"ו מה' מעשה הקרבנות שכתב היתה בהמתו מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי היא עולה וכו' והתם קדושת הגוף ונקט מילתיה בהיתה מעוברת משמע טעמא דהיא מעוברת דעובר בעולם אבל אם אינה מעוברת לא קדשי כלל דאי לא לישמעינן אפי' אינה מעוברת ומינה דבמעשה ידיה דדמו לבהמה שאינה מעוברת דלא קדשי אפי' בקונם דהוי כקדושת הגוף:

יא

וכן אם נדרה שלא אתן מים לפני בהמתך וכו'. עיין בדברי הטור ז"ל ובב"י ז"ל סוף סי' רל"ד:

יב

יש לבעל ולאב להפר נדרים וכו' כיצד כגון שאמרה היין אסור עלי אם אלך למקום פלוני. בפ' ואלו נדרים (נדרים דף צ') איפליגו ר' נתן ורבנן גבי שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה על פיך או שאני נהנית לך אם עושה אני על פי אבא ועל פי אביך והוקשה למפרשים דאמאי יפר לרבנן הא לא הוי אפי' דברים שבינו לבינה. ותירץ הר"ן ז"ל דבחלוקה קמייתא בין בנדר בין בתנאי לא גריעה מדברים שבינו לבינה וטעמו דכשהיא אוסרת הנאת אביה או אביו עליה שהוא הנדרים הרי אוסר הנאת פלוני עליו ולרבנן הוי נדרי עינוי נפש כדקאמר שמואל ולר' יוסי דפליג עליה הוי נדרים שבינו לבינה ואע"ג דמתני' כרבי יוסי אתיא מ"מ דברים שבינו לבינה הוי ותנאה נמי אם אני עושה לפיך דברים שבינו לבינה הוי ובסיפא שאני נהנית לך אע"ג דבתנאי אם אני עושה לאבא ולאביך ליכא לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה מ"מ כיון דתלתה תנאה בדבר שעשויה לעבור עליו שא"א לאשה שתעמיד עצמה שלא תעשה לאביה ולאביו ה"ז יכול להפר. והרא"ש והטור ז"ל בסימן רל"ד תירצו לב' החלוקות דגנאי הוא לבעל שלא תהנה היא מאביו אם תעשה לפיו או שלא תהנה לאביו מפני שלא תוכל ליהנות לו. והתוס' ז"ל ביארו הדברים יותר יפה וז"ל ולא דמי לשאני עושה לפי אבא לפי אביך דאמר לעיל שאינו יכול להפר כיון דאסרה עצמה מאליה דלא תלתה הנדר בעשייתה לפי הבעל ע"כ. ומ"מ קשה לתוס' והרא"ש והטור ז"ל בחלוקה קמייתא למה הוצרכו הך טעמא הא בין בנדר בין בתנאי הוי דברים שבינו לבינה כדכתב הר"ן ז"ל וכדכתיבנא. ולתוס' ז"ל ולהרא"ש ז"ל לא קשה כל כך דהתוס' ז"ל פירשו בשם ה"ר יונה ז"ל וכן הרא"ש ז"ל בשם י"מ דכי שני לשמואל מתני' רבי יוסי ומאי אינו יכול להפר משום דברים שאינם עינוי נפש קושטא דמילתא וסיומא דתירוצא הוי אבל לעולם שמואל כרבנן ולר' יוסי הנאת פלוני עלי לא הוי אפי' דברים שבינו לבינה וכיון דכולי פרקין ר' יוסי הוצרכו לתת טעם זה ברישא משום דלדידיה ליכא בנדר דברים שבינו לבינה אבל הטור ז"ל דפסק בסימן רל"ד דכשאסר הנאתו על פלוני יפר משום דברים של עינוי נפש קשה למה הוצרך לתת טעם היכא דאמר שאני נהנית לאבא משום דהוי גנאי לימא משום דאיכא ביה עינוי נפש בנדר ומ"מ למדנו מדברי כולם דאם תלה הנדר במילי דרשות כגון אם אלך למקום פלוני ודאי דלא יפר דטעמא דהר"ן ז"ל דתעבור ע"כ על תנאה לא שייכא דלא כתב כן אלא גבי תנאי דאבא ודאביך ולא טעמא דגנאי שכתב הטור ז"ל ליכא וא"כ יש לתמוה על רבינו ז"ל שכתב דהיכא דאמר היין אסור עלי אם אלך למקום פלוני שיפר והא לא שייך ביה חד מהנהו טעמי דהטור והר"ן ז"ל ואי אפשר לרבינו ז"ל לחלוק עליהם דבהדיא אמרו בר"פ ואלו נדרים דכשאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן משמע דכיון דהוא דבר הרשות לא מפר. ויותר יש לתמוה על דברי הטור ז"ל שבס"ס רל"ד כתב גבי קונם שאני נהנה וכו' טעמא לגנאי משמע דבלאו הך טעמא לא סגי ובסי' זה עצמו (דף רע"ט) כתב כלשון רבינו ז"ל דכשאמרה קונם ככר זה עלי אם אלך למקום פלוני דמפר אע"ג דלא שייך טעמא דגנאי. ואולי יש לתרץ לדעתם ז"ל דלא כתבו הך מילתא דהליכה אלא לדוגמא ולמשל היאך מתירין הנדר קודם שיחול אבל מ"מ ודאי דבהליכה יש שום צורך או שאי אפשר לה לעמוד בלא אותה הליכה ויעבור על התנאי על כל פנים וכן צריך להבין בדבריהם אע"פ שלא פירשו: כתב הרב כ"מ ז"ל בשם רבינו ירוחם ז"ל דהיינו דוקא בתולה בזמן משום דממילא חייל אבל תולה במעשה אינו מפר עד שיחול ואי רבינו ירוחם ז"ל פוסק כרבנן וכדעת רבינו ז"ל אי אפשר דמחלוקת רבי נתן ורבנן בדבר התלוי במעשה קונם שאני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לפיך אלא אפשר דהוא פוסק כר' נתן דלא חייל נדר משום דקלסיה רבא וכדכתב הר"ן בפ' ואלו נדרים אלא דסובר דע"כ לא קאמר ר' נתן דלא חייל אלא בדבר התלוי במעשה אבל בדבר התלוי בזמן כיון דממילא חייל מודה ר' נתן:

יג

האב או הבעל שאינם שומעין וכו'. כלומר שהם חרשים אינם מפירין אע"פ שהבעל מפר נדרים שלא שמען וה"ה לאב ג"כ שמפר אע"פ שלא שמע וחדא מינייהו נקט רבינו ז"ל וכן לעיל בפי"א כשכתב לפיכך היה דרך ת"ח וכו' וכן הבעל עד שלא תכנס ברשותו כו' שהבעל מפר נדרי אשתו כו' אע"ג דלא סיים רבינו ז"ל אלא בבעל ה"ה באב נמי דמפר אע"פ שלא שמע. והוצרכתי לכתוב כן כדי שלא יטעה הטועה בלשון הטור ז"ל שכתב אין האב ולא הבעל יכולים להפר והרמב"ם ז"ל כתב שהבעל יכול להפר וכו'. מדפתח הטור באב ובעל וכתב אח"כ והרמב"ם ז"ל כתב שהבעל מפר שהטור ז"ל סובר כדברי רבינו דדוקא בבעל אמרה למילתיה ולא באב דאי אפשר לומר כן מסוגיית הגמרא דפרק נערה מאורסה (דף ע"ג) דגבי בעיא דרמי בר חמא דבעי בעל מהו שיפר בלא שמיעה וכו' הביאו לפשוט ממתני' דדרך ת"ח עד שלא יצאת בתו מאצלו וכו' ומדהביא לבעל מאב משמע דתרוייהו שוים דאי אב מפר בלא שמיעה ה"ה בעל:

יד

והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכו'. נראה דרבינו ז"ל סובר דבעיא פשטוה מדרבנן דפליג אר' יהודה ולא דרשי אותה ולכך מפר לשתיהן כאחת וקשה דבה' סוטה פ"ד כתב רבינו ז"ל ואין משקין שתי סוטות כאחת שנאמר והעמיד אותה הכהן משמע דדריש כר' יהודה מטעם דאותה. וי"ל דאפי' רבנן דרשי אותה כדאמר בפ"ק דסוטה אלא שלא היו דורשים אותה אלא משום שלבה גס בחברתה ורבינו ז"ל הביא הפסק ולא הביא הטעם:

יז

ואם היו תהיה לאיש וכו' ושמע אישה ביום שמעו וכו'. דקדק רבינו ז"ל המקרא משום דביום שמעו יתירא דכתיב גבי ארוס דהיל"ל ושמע אישה לבד כי היכי דכתב לעיל ושמע אביה לבד וכן למטה בנשואה ושמע אישה לבד ואע"ג דכתיב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו איצטריך ההוא ביום שמעו לומר דביום שמיעה מפר אבל הכא כבר כתיב גבי הפרה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה אלא ודאי דהך ביום שמעו קאי לשמיעה דאב והרב ב"י ז"ל בטור יו"ד סי' רל"ד כתב בשם סמ"ג ז"ל דהכי משמע בגמ' פ' נערה המאורסה דאמר שם גבי בעיא דגירושין כשתיקה או כהקמה לדחויי ולומר דכהקמה דמו דמתני' בשלא שמע ארוס ושמע אב ובו ביום הוא דמצי מפר אבל מכאן ואילך לא מצי מפר משמע דבו ביום מיפר הארוס אבל ביום אחר לא מצי מפר ואני מכיר ראיה זו דהתם הכי אמרינן ע"כ בנתארסה ביום ששמע אז דאי ודאי בנתארסה ביום שלאחריו ממ"נ הפר אב ביום שמועה או לא הפר אם הפר אע"פ שנתארסה אח"כ למה לו להפר ארוס הרי כבר הפר אב ונתרוקנה רשות לאב כיון דלא שמע ארוס הגירושין אינו מעלה ומוריד והוי כמת אם לא הפר אב הרי קיים ואיך יוכלו להפר אח"כ אב וארוס יחד אלא ע"כ כיון דאיירי דשמע אב צריך שיארס בו ביום ומנ"ל שישמע ארוס ביום שישמע אב. ומ"ש שם הרב"י ז"ל דהרא"ש ז"ל חולק על רבינו ז"ל מפני שכתב גבי מת הבעל נתרוקנה רשות לאב ומפר ביום שמיעה וא"צ שיפר ביום שישמע הבעל אין ראיה משום דשאני התם דמת הבעל ונתרוקנה לו רשותו לאב וכדכתב הרא"ש ז"ל שם אבל היכא דלא מת וצריכים אנו להפרתו יחד עם הפרת אביה לעולם בעינן שישמעו יחד ביום אחד:

יט

נדרה ועברה על נדרה וכו'. פשוט דכיון דהוא פוסק בעל מיגז גייז כמו שיתבאר לכך אינו מועיל ההפרה לפוטרה ממלקות או קרבן על מה שעברה וכדאמרינן בנזיר פרק מי שאמר (נזיר דף כ"א):

כא

נדרה אשתו וסבור שהיא בתו וכו'. רבינו ז"ל לא הביא שום אחד מהתירוצים שאמרו בגמ' על הא מתני' וכתב הרב"י ז"ל בסי' רל"ד משום דמספקא ליה כמאן מינייהו הוי הלכתא ופסק לחומרא ומ"מ אינו מספיק דהיה לו להזכירה ולומר דהוי ספק אלא י"ל דפסק כרב אשי ולא הוצרך לומר דתוך כ"ד מהני דבכל התורה כולה תוך כ"ד כדיבור דמי והוא פשוט ולכך לא הוצרך להזכיר:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף