אור שמח/נדרים/יב

אור שמח ‏ נדרים יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

וכן אם נדרה שלא ליהנות לבריות אעפ"י שאין הבעל בכלל כו'.

דע דבנתגרשה אח"ז אם נאסרה בהבעל אמר רב נחמן תמן לעולם בעל לאו בכלל בריות הוא וה"ק נתגרשה יכולה להנות בלקט כו'. ובירושלמי אמר דנודר מיורדי הים לאחר שלשים יום ואחד היה בעת נדרו מיורדי הים ולאח"ז קודם שלשים יום נעשה מיושבי יבשה בפלוגתא דר"י ורע"ק אם בתר שעת הנדר או שעת האיסור אזלינן ופשטא דמילתא דדוקא אם התחלת האיסור הוא לאחר שלשים יום ובעת חלות האיסור הוא נעשה מיושבי יבשה דאינו בכלל האיסור, אבל אם נדר תיכף מיורדי הים שהותחל חלות האיסור תיכף ולבסוף שלשים יום נעשה מיושבי יבשה פשיטא דהוא בכלל האיסור. וכיון שכן הך דאמר נתגרשה יכולה להנות בלקט שכחה ופאה דבעת החלות האיסור והנדר שהחלות בא בשעת הנדר ודאי דאם נעשה אח"ז שינוי שאינו כעת בודד רק בכלל בריות מכל מקום כיון שלא היה בעת חלות הנדר ושעת הנדר ודאי שריא ליהנות ממנו, דוגמא שביארנו להיפוך לאיסור דנשאר באיסורו וא"כ הגמ' דילן כמאן אתיא וצ"ע, ועיין דברי רבינו נסים בזה:

ונראה דהיכי דאומר לסימן שנודר מיורדי הים אטו שאני בין יורדי הים ליושבי יבשה דרק סימן הוא שנדר מן אנשים אשר המה יורדי הים, לכן אמר הירושלמי דאם נתהווה שינוי בהם לא נפקי מכפי מה שהיה בעת הנדר וחלות הנדר. אבל כאן הפירוש דבעל לאו בכלל בריות אינו משום דשם אחר עליו רק שהיא לא אסרה על עצמה רק הנייה שמהנין אותה והוא של בריות אבל בעל כיון שהיא עושה לו מלאכתו ואף באומרת א"נ וא"ע ג"כ עושית לו דברים של חיבה וזקוקה לו לעונה, נמצא דכי יהיב לה בעל מה דמשועבד לה משל עצמה קא אכלה ולאו משל בריות, וראיה מדתני נתגרשה ולא תני מת משום דיורשים משועבדים לה ולאו משלהן קא אכלה הוית כנהנית משל עצמה, ותו כי נתגרשה ואינו משועבד לה ומדיליה נהנית א"כ אסורה היא להנות רק שקודם היה משועבד לה ולאו הנייה כזו אסרה על עצמה דמשל עצמה נהנית ולא מקרי משל בריות, וא"כ גם מקודם היתה אסורה להנות משלו רק שתמיד הוי משלה דעולה עמו ואינה יורדת עמו ומקרי הנאה משלה, וכן כי פריך מנטולה אני מן היהודים ג"כ בבעל דמשועבד לה א"כ לאו ממנו קא נהנית רק הנאת עצמה הוא דהא משעבדא לה בעל ומקרי הניית עצמה. ואולי מזה אין ראיה דלעולם מת נמי אסורה בשל יורשין רק דמשום דלאחר מיתה דבידי שמים ואימור דבחיי בעל תמות ולא אתיא לכלל ענוי נפש בלא מה דיכולה להנות בלקט שו"פ לא הוי מצי מיפר רק משום דאם נתגרשה אסורה להנות וזה תליא בדעתו של בעל דמצי מגרש לה ולכן הוי מצי בעל להפר כמוש"כ הר"ן (דף פ') סד"ה ור' יוסי סבר אפשר כו' רק משום דיכולה להנות בלקט שו"פ לא מצי להפר כמוש"כ בפירוש הרא"ש ודוק. ופירוש המפרש מחוור דהכי מותיב רבא דאם נאמר דבעל לאו בכלל בריות ואמאי יכול להפר על כרחך משום דהוי ענוי נפש דהנשואין גופיה הנאה הוא ותיאסר להנשא לבעל והויא כאומרת הריני אסורה בתשמיש לאחר שיגרשני א"כ בהאי גוונא מצי מיפר גם לאחריני שתנשא לאחרים ואף בנודרת לאחר שתתגרש לר"ע יעוין לקמן פ"ט כיון שנדרי עינוי נפש הוי תשמיש ולמה תהי' נטולה מן היהודים, אבל אם תאמר דתשמיש לאו ענוי נפש רק דברים שבינו לבינה וכיון דכל זמן שהיא עמו לא מתסרא בתשמיש שלו אף שתיאסר לכשיגרשנה לחזור ולהנשא אליו לא מצי כעת להפר דלאו דברים שבינו לבינה הויא ואמאי יפר חלקו ותהא משמשתו לכשיחזירנה ג"כ כמו דאמר ריש פרקא הא לא הוי בינו לבינה כיון שאין הנדר חל אלא לאחר שיגרשנה [ויעוין תשובות רעק"א סימן רכ"ד אות ו'] ועל כרחין דבעל בכלל בריות ותשמיש אינו רק דברים שבינו לבינה ודוק:

יב

אם אלך למקום פלוני כו' שעדיין לא הלכה כו'.

אבל הר"ן (בדף פ') ד"ה ור' יוסי הביא בשם רבינו יונה דדוקא בתלתה במידי דהוי כו' או שתלתה נדרה בדבר העשוי לעבור עליו אבל היכי שתלתה נדרה בדבר שאפשר לה לעמוד בו כרחיצה בכה"ג לפום ס"ד אף לרבנן לא יפר יעו"ש ויעוין ש"ך ס"ק מ"ה בזה. ולפ"ז יש לבאר מה דאמר שם הגמ' ה"ד אילימא דאמרה קונם פירות עלי אם ארחץ למה לה הפרה לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עלה ועוד בהא לימא ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש דילמא רחצה ואיתסרו פירות עולם עלה, דלפ"ז א"ש דלרבנן דפליגי על ר' נתן וסברי דמיפר אעפ"י שלא חל הנדר בשאני נהנית לך אם עושה אני עפ"י אבא דטריחא לה מילתא להזהר שלא לעשות ע"פ ועשויה לעבור ע"ז והוי כמו דחל הנדר, א"כ לרבנן דסברי דטבילה בזמנה לאו מצוה אם אמרה קונם פירות עלי אם ארחץ לא תרחץ כו' כיון דאינה עשויה לעבור ע"ז ולא חל הנדר בכה"ג ולא מצי מיפר בעל, ולר' יוסי דסבר טבילה בזמנה מצוה א"כ לא מצית לאזדהרה מטומאה דאף שלא מדעתה אם תטמא מוכרחת לטבול וא"כ עשויה לעבור על רחיצה וטפי לא מציא לעבור ע"ז משאני עושה ע"פ אבא, וכיון שכן בהא לימא ר' יוסי אין אלו נדרי נפש ודאי דמצי מיפר כיון שיכולה להיאסר בפירות עולם. ופלוגתת ר"י ורבנן לענין טבילה בזמנה מצוה היא ביומא (דף ח') ושבת (דף קכ"א) ודוק:

יג

אעפ"י שהבעל מיפר נדרים שלא שמען כו'.

כדברי רבינו פסק גם הרמב"ן ז"ל, וטעמם משום דקיי"ל כאם ת"ל דבעל מיפר בלא שמיעה, אבל אין להכריע מדתניא ושמע אישה פרט לאשת חרש דמוכח דמאן דהוי בר שמיעה לא מעכבא ביה דא"כ אמאי לא פשיט מניה בגמרא. והנראה משום דהתנא הוה ליה למידרש זה על קרא דושמע אביה הקודם אם לא דכוונת הברייתא הוא דקיי"ל בכ"מ דאם מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, ולכן אמר דבאשת חרש דלאו בר הפרה הוא גם אביה לא מצי מיפר לה כיון שיש לה בעל לא מצי להפר האב לחודיה הנדר, וזהו שאמרו ושמע אישה פרט לאשת חרש ולא לחרש, דכיון שהיא אשת חרש גם האב אינו מיפר, וקמ"ל אע"ג דלא מצי למיזכי ארוס בנדרים דחרש הוי לא מצי האב מיפר לחודיה. ואינו דומה ליבמה שנדרה שפסק רבינו דהאב לחודיה מיפר לעיל פי"א הלכה כ"ד ועיין בר"ן (דף ע"ה) מש"כ בזה דתמן אינה קנויה ליבמה כמו ארוסה שאינה בדין מיתה להבא עליה, אבל כאן הלא קנויה לבעלה כמו כל ארוסה דעלמא רק חסרון חיצוני יש בארוס שהוא חרש לכן לא מצי האב להפר. אולם בספרי על הנך קראי דושמע אביה ושמע אישה תניא ושמע אביה להוציא החרש אין לי אלא ששמע אביה השמיעוהו אחרים מנין ת"ל ביום שמעו הרי דרק חרש ממעט, ובכ"ז לא מייתי הגמרא למיפשט דמצי מיפר בלא שמיעה מי שבר שמיעה הוא, דמסיפא יש לדייק איפכא דקרא מרבה השמיעוהו אחרים מוכח דבלא שמיעה לא מצי להפר ולכן לא מייתי הגמ' למיפשט בעיא. ואולי נפ"מ לענין דאם שמע וקיים דאין חכם מצי להפר דע"ז מרבה השמיעוהו אחרים כמו שפסקו קדמונים הביאם רמ"א סימן רל"ד סעיף כ"ב ולפ"ז יש לקיים הגירסא הישינה ת"ל וקמו כל נדריה ואכמ"ל:

יד

הקטן אין לו אישות לפיכך אינו מיפר.

אבל משום קטנותו כיון דמופלא סמוך לאיש נדריו נבדקין הוה"ד דהוי יכול להפר נדרי אשתו ומן התורה דקונה ביבום הוי מיפר מן התורה ודוק, ועיין מש"כ פ"ב מהלכות סוטה ה"ב ובקונטרס זיקה אות כ"ו בדברי הירושלמי יעו"ש ודוק:

והבעל מיפר נדרי שתי נשיו כאחת וכן האב מיפר נדרי שתי בנותיו כאחת.

הרמב"ן בהלכותיו האריך בזה לדחויי הך דסמך רבינו על התוספתא דהגמרא פשיט דאינו מיפר לשתים כאחת דלר"י אותה דוקא, ולת"ק ג"כ אותה דוקא רק דדריש טעמא דקרא כמפורש בסוטה (דף ח') ובפרק טרף בקלפי גבי פרה אדומה נמי דרשינן אותה דוקא, ור"ן עשה מטעמים דלענין כוונה שידע מי נדרה ואם נתכוון לבתו וסבור שהיא נדרה ונמצא שאשתו נדרה אינו מופר דיניא אותה דוקא כדאמר בפרק אלו נדרים, ומסיק דכי היכי דאינו מיפר לשתי נשיו כאחת כן אינו מקיים לשני נשיו כאחת. ולדעתי תמיה דקיי"ל הקים בלבו מוקם ואטו אם יחשוב בלבבו מוקם לכם אינו מוקם זה נגד המושכל, אך יתכן דהא קיי"ל הקים בלבו מוקם ופירש רבינו נסים דנפקא לן מדאם החריש יום שמעו דטעמא דמדהחריש כולי האי גלי אדעתיה שהוא רוצה בקיומו של נדר אלמא כל שבלבו לקיימו סגי, הרי אם קיים בלבו מוקם דהוי ליה כאילו עבר יום שמיעה, אף אנן נאמר דניחזי דאם נדרו חמשת נשיו או בנותיו ביום אחד ושמע את נדריהם הרי כי ערבא שמשא נתקיימו כולם כאחת שעד רגע אחרונה היה יכול להפר וברגע אחרון נתקיימו נדרי חמישתן כאחת, א"כ הרי ודאי ילפינן מהא דמקיים אדם נדרי שתי נשיו כאחת שיאמר מוקם לכון וז"ב. ולפ"ז נראה דמש"ה לא גמרינן היקשא דהקמה להפרה להא דקיים בלבו מוקם שיהא גם אם הפיר בלבו מופר, דכיון דמחרישה נפקא לן והא ודאי דחרישה מקיימת ואין חרישה מפירה ותו הקמה בלבו לא אלימא רק למיהוי כחרישה ביום שמעו, ועדיפא טפי למיכללא ההפרה בכלל כולהו מילי דרחמנא דדברים שבלב אינן דברים ובפרט לאקושי לענין נדר גופו דלא מהני עד שיוציא בשפתיו כן ההפרה, וכש"כ הוא מה לקבולי נדרא לא מהני בלב דכתיב איש כי יבטא בשפתיים וכמו דאמר שמואל פ"ג דשבועות (דף כ"ו) כש"כ דלהפר נדר שכבר חל ודאי דלא מהני בלב, משא"כ היקם דנפ"ל מחרישה והואיל דלהחזיק הנדר שכבר חל סגי בלב, ומה דאין נשאלין על ההיפר הוא משום שאינו חל שום דבר שיהי' יכול להשאל עליו ושאלה לא שייך על דבר שאינו במציאות ועדיפא אמר אמימר סוף פ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה אינו נשאל עליה ואף רבא דפליג טעמא משום דמחוסר מלקות. והגע בעצמך אם נשבע לשקר שבועה שלא אכלתי ואכל אטו מי שייך שאלה, כן בהפרה כיון שאינו חל שום דבר רק מבטל נדרא מאי שייך שאלה הא אי לאו הכי מקשינן הקמה להפרה אף לאפוקי ממשמעותא דקרא כמו דכתיב אישה יקימנו דמשמע ממנו דקיים מקצתו מיקם כולו מקשי רבנן להפרה דמה שלא קיים אינו מוקם כגירסת רבינו לקמן פי"ג ה"י, כש"כ הכא דנפקא לן דמקיים לחמשת נשיו כאחת וכמוש"ב תו צריך לאקושי הפרה להקמה דמיפר לחמשת נשיו כאחת, ולאוקמי קרא דאותה דוקא שיתכוון למי שנדרה לא בסבור שהיא זו ואישתכח דהיא אחרת, אבל למידרש אותה לבדה ולא לשתים זה נסתר מן ההיקש דהפרה להקמה, וגמרא דילן דפשיט דתליא בקרא דאותה אזלא לפום משנתינו לקמן פרק אלו נדרים דאתיא כר' ישמעאל דסבר דבהקם אם הקים מקצתו מוקם כולו ובהפר אם הופר מקצתו אינו מופר משום דיקימנו דריש מנו כמו ממנו וזה מקצתו ולא מקיש הפרה להקמה וכש"כ הקמה להפרה לאפוקי ממשמעותא דקרא היכי דבהקם איכא חומרא, דסברא לאחמורי טפי בהקמה שהוא חיזוק להנדר שכבר ישנו במציאות מבהפרה שהוא נגד הנדר, [לכן לענין שלא יפר קודם שנדר שפיר דריש היקשא להקמה דהוי קולא בהקמה שאינו מקיים קודם שנדר ודוק] והראיה דחרישה ביום שמעו מקוימת לדידיה ודאי דדריש אותה לבדה כפשטא ולא מקיש הפרה להקמה, אבל לפום הלכה איתקש להקמה ומיפר לשתי נשיו וכהתוספתא דאזלא בשיטת חכמים לקמן ודוק:

יז

נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה כו' הר"ז מיפר ביום שמוע האב.

כוונתו הוא, דושמע אישה ביום שמעו אין לו פירוש כלל והו"ל למיכתב ואם ביום שמעו יחריש כו', ועוד דזה מיותר לגמרי דבכולהו אב ובעל לא כתיב רק אצל ההפרה ואם הפר כו' ביום שמעו וכאן כתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה כו' וע"כ דבא להורות דאם יחריש ביום שמיעת האב ג"כ מוקם ובעי שיפר שניהן בבת אחת היינו ביום אחד. והסמ"ג הביא ראיה לרבינו מהא דאמר גבי הך בעיא דגירושין כשתיקה דמיא או כהקמה דמוקי מתני' כגון ששמע אב ולא שמע ארוס דבו ביום הוא דמצי מיפר דמשמע בו ביום הוא דמיפר ארוס הא ביום אחר לא, ועיין בלח"מ שתמה עליו. ולדעתין א"ש כוונתו. דזה ניחא הך דתני נתארסה בו ביום דאל"ה שוב לא מצי למיתני אביה ובעלה האחרון מפירין כמו"ש, אבל הך דתני נתגרשה בו ביום למה לי, לו יהא דתתגרש אחר הנדר אפילו כמה ימים ג"כ מצי להפר חלק הארוס שלא שמע ביום שתתארס להאחרון, וא"ת דמטעם דצריכי להפר גם חלק האב ז"א דהוא אפשר דהפר קודם הגירושין דביה לא מיירי כלל בהך משנה וע"כ כרבינו דהפרת שניהן בעי ביום אחד. אולם זה דוקא לשיטת רבינו, אבל לשיטת רבותינו בעלי התוס' דבשמע אביה והפר לה ולא הספיק הארוס לשמוע כו' דלב"ה אין האב והארוס האחרון מפירים מוכרח למיתני בו ביום ודוק. ויש לדחות קצת דאי לא הוי תנא בו ביום קמא דנתגרשה אז ע"כ הפר האב חלקו ואיך שייך למיתני אח"כ נתארסה בו ביום הלא אפילו אחר כמה ימים מצי להפר כיון דלאו בידו להפר אחר הגירושין לב"ה אם לא בהצטרפות ארוס אחרון אבל זה דחוק ולשיטת רבינו א"ש ברווחא ודוק:

והנה בירושלמי אמרינן הוו בעי מימר כשהפר הבעל חלקו ומת (נתרוקנה רשות לאב) אבל לא הפר לה חלקו ומת לא נתרוקנה רשות לאב נשמעיניה וכו' נדרה והיא ארוסה נתגרשה כו' הדא כו' אפילו לא הפר לה חלקו ומת כו'. ופירש בנועם ירושלמי דמשנתינו מיירי בששמעו שניהן ושעות שאינן ראוין להפרה אינן עולין כשיטת הירושלמי, א"כ אפילו לאחר כמה ימים וע"כ דנתרוקנה רשות לאב וא"כ היה האב יכול להפר ובעי ששוב תתארס בו ביום, ונכון. אולם לדעתי הכוונה פשוטה, דאם נאמר דלא נתרוקנה רשות לאב א"כ קודם האירוסין לא הוי מצי מיפר ואיך יפר אח"כ ארוס בקודמין אם לא משום שותפות דאב. והכא שגם האב לא הוי מצי להפר קודם האירוסין א"כ במה אלים כח הארוס להפר בקודמין טפי מבעל, בשלמא אם נתרוקנה רשות לאב א"ש דקודם האירוסין ג"כ היו ראוים להפרה משו"ה מיפר בקודמין, וזה אמת למעיין בירושלמי שם. ואף דלשיטת הגמרא דילן בהפר האב ומת הבעל [ולרבינו גם בהפר הבעל] דלא נתרוקן רשות לאב, בכ"ז מצי האב והארוס האחרון להפר מלבד דטעמא משום קלישותא דלא נתרוקן לאב הואיל וקליש טובא וכי עברה על הנדר אינו לוקה, לכן היכי דאיכא ארוס אחרון מצי להפר דככרעא דראשון הוא, לא כן כאן בירושלמי בלא הפר בעל דמשום דאלים טובא וחלקו של בעל מעכב להאב מלהפירו ואם עברה לוקה תו איך מצי ארוס אחר כך להפר הא לא עדיף מבעל, לבד זה הירושלמי גריס גבי הפר האב ומת הבעל דלב"ה לר' נתן אינו צריך להפר כלל יעו"ש, א"כ לא מצאנו כלל שיהא ארוס מיפר במידי דלא הוי מצי האב להפר קודם ודוק:

והנה אין להוכיח מדברי הרא"ש בפירושו (דף ע"א) שכתב בהפר אביה ולא הספיק בעל לשמוע ונתארסה בו ביום דהך בו ביום קאי על יום המיתה ולא על יום הנדר כיון שלא שמע הבעל, דלא סבר כרבינו דבעינן שישמעו שניהם ביום אחד, דאיכא למימר דהרא"ש לטעמיה אזיל דסבר (בדף ס"ח) דאף הפרת האב שהוא קיים מיבטל בטיל כשימות הבעל נמצא דמיפר כל הנדר ביחד חלקו וחלק הבעל, אבל מדברי הר"ן שם ד"ה שמע אביה מוכח דגם הוא מפרש דבו ביום על מיתת בעל קאי ולא על נדר, ולדידיה שסובר דהפרת האב שהוא קיים מקויימת אף במיתת בעל א"כ אי סבר כרבינו הוי מוכרח לפרש בו ביום על יום נדר כי היכי שיהיה הפרת האב חלקו וחלק הבעל ביום אחד. וע"כ דלא סבר כוותיה ודוק בכ"ז:

יט

הר"ז חייבת על דבר שעברה בו כו' ואם קרבן קרבן.

פירוש בשוגג דיש מעילה בקונמות משום דקיי"ל דמיגז גייז כדפשיט בפ"ד מנזיר דתני האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין כו' ה"ז סופגת כו' יעו"ש. ובחידושי שם בארתי דפסיקא להגמ' בכולהו דוכתי דבעל מיגז גייז ואינו יכול לעקור למפרע, וזה פשוט בטעמו דעל מה שעבר לא הוי ענוי נפש ולא דברים שבינו לבינה דמאי דהוי הוי ומאי נפ"מ עכשיו לכן אינו יכול לעקור למפרע רק מיגז גייז מכאן ולהבא, רק בנזירות בעי דאם אמר הריני נזיר יום אחד בע"כ הוי נזיר לשלשים יום אף דאין ברצונו רק יום אחד. דאין נזירות פחות משלשים יום, וזה רק באומר הריני נזיר יום אחד דזה לא יוכל להיות נזירות פחותה משלשים לכן מתפשטת הנזירות על כל ל' יום, אולם בבעל היכי שנדרה בנזירות הוי הך קבלת נזירות ככל נזירות דעלמא רק דהשתא בעל מיפר מיגז גייז מכאן ולהבא או דאפשר דזה ג"כ לא מצי בעל לעשות להפסיק באמצע הנזירות דכיון דחלה על יום אחד תו מתפשטת על כל שלשים יום ולא עדיף כח בעל להפסיק באמצע הנזירות מה שאין בכח הנודר בעצמו לכן אם לא יעקור למפרע תו תהי' להבא בענוי שלא לשתות יין עד גמר הנזירות לכן מיעקר עקר כאלו נתבטלה למפרע אף שלא ברצונה, ופשיט דהגם דהנודר גופיה שאומר הריני נזיר יום אחד מתפשט על כל ל' יום זה דוקא התם שאם לא תחול הנזירות רק על יום אחד אינה נזירות כלל דאין נזירות פחות מל' יום אבל אחרי שחלה כדין ורק הבעל מיפר שפיר מצי לגוז מכאן ולהבא וכמו בקונם כללי לבר פדא דסבר דלא פקע בכדי וכמוש"פ ר"ן בשם רבינו יונה (בדף כ"ט מנדרים ואפ"ה בעל מצי מיפר ולכן מביא כולהו ברייתות ומשניות דבנזירות דרק בזה מספקא ליה ודוק:

ובזה יתפרש דברי הגמ' בנדרים (דף ד') למה לי היקשא כו' דילמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דלא אית ליה קיצותא אבל גבי נזירות דאית ליה קיצותא דסתם נזירות שלשים יום אימא לא [מצי בעל ואב להפר] קמ"ל, במובן חדש כן דנדרים שפיר מצי לגוז באמצע מכאן ולהבא דגם הנודר בעצמו מצי ליתן קצבה לנדרו רק יום אחד כפי רצונו אבל בנזירות דהנודר בעצמו אינו יכול לקבל נזירות פחותה משלשים יום סד"א דהם לא יוכלו לגוז מכאן ולהבא דכיון דחלה תו מתפשטת גם עד גמרה ולעקור למפרע לא מצי קמ"ל דמפירין וזה נכון, ויעויין הגהות תשב"ץ הקטן סימן ת"י ודוק. ובזה רציתי לפרש דברי הגמ' נדרים (דף ע') דבעי קיים לשעה מי מצי מיפר אח"כ ופשיט מהא דאמר בנדרה בנזיר ושמע בעלה ואמר ואני אינו יכול להפר נימא דאיהו קיים לנדרה רק לשעה ובזה מתפיס נזירותו ולאח"ז מצי מיפר שלה ומשני קסבר כל האומר ואני כמ"ד קיים ליכי לעולם דמי, דנראה דוקא בנזירות דכיון שקיים לשעה את נזירותה הוי כאומר הרי את נזירה לשעה והוי כנודר עצמו שאמר הריני נזיר שעה דנזירותו מתפשטת שלשים יום דודאי באב המדיר בנו בנזירות שעה הוי נזיר שלשים יום כן בשהקים בעל לשעה הויא נזיר שלשים יום דמתפשט ההקמה אבל בכל נדרים דעלמא כי מתפיס בנדרה אינו רק קיום לשעה וכמו הנודר לשעה, אבל רבינו כתב במפורש איפכא לקמן פי"ג הי"א שבכל נדרים שהתפיס עצמו בנדרה הוי כאומר קיים לעולם ותו לא מצי למיפר יעו"ש ודוק:

כא

נדרה אשתו כו'.

הנה בהקמה פשיטא דבטעות לא הוי כלום ויכול לחזור אח"כ ולהפר כיון דנשאלין על ההקם דשאלה משוי כעין טעות כש"כ דטעות מעיקרא לא חל כלל רק בהפרה דאין נשאלין על ההפר בעי למילף מקרא ודוק ועיין ר"ן:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.