לחם משנה/יבום וחליצה/א

לחם משנה ‏ יבום וחליצה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

מי שמת והניח אשתו מעוברת וכו'. כתב ה"ה ולזה כתב רבינו בפרק א' מהלכות נחלות אע"ג דשם תמה ה"ה מאין הוציא רבינו דין זה מ"מ כאן נתן טעם לדבר אבל מ"מ לא מפני טעם זה נוציא הדין אלא כשנמצא הדין מפורש אז מועיל טעם זה עוד כתב וכיוצא בזה כתב פרק א' מהלכות אבל תימה דבהלכות אבלות כתב רבינו דבן שמנה שמת אחר שלשים אין מתאבלין עליו והא לפי דברי ה"ה היכא דאיכא שהוי שלשים יום סגי לכל ענין ולמה שם אין מתאבלין וצ"ע. והראב"ד ז"ל השיגו שם דהלכה כרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל וטעם הדבר שכתב שם דהלכה כרשב"ג ולא הקשה מכ"ע אבאר לקמן: עוד כתב ה"ה דאי לא גמרו סימניו כיון שלא כלו לו חדשיו וכו' וא"ת לוקמה רבינו בדלא ידעינן אם כלו כמו שהעמידו לשאר המפרשים. וי"ל דסובר רבינו דא"כ הוי ספק של תורה וכמ"ש ה"ה לעיל ואם לא נודע אם הוא בן שבעה או בן שמונה ולא גמרו סימניו וכו' והספק הוא ספק בשל תורה וא"כ לא היה לו לומר דבאשת כהן אינה חולצת אבל שאר המפרשים ס"ל דאזלינן בתר רובא כדכתיבנא לקמן וא"ת לדעת רבינו א"כ מהו זה ששאלו בגמרא בפרק ר"א דמילה (שבת דף קל"ו) אהא דתניא רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל מי פליגי רבנן עליה ואת"ל פליגי הלכה כמותו או לא ת"ש דאמר ר"י א"ש הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי ע"כ. והשתא לדעת רבינו ע"כ איירי בדנגמרו סימניו ולא כלו דאי כלו אין כאן מחלוקת דודאי ולד גמור הוא ואם לא נגמרו ולא כלו לכ"ע נפל הוא אלא ודאי נגמרו ולא כלו וא"כ מאי קא מיבעיא ליה מי פליגי הא בהדיא פליג רבי וקאמר דבנגמרו סימניו בלא שהוי שלשים יום סגי. וי"ל דה"ק מי פליגי רבנן דהיינו רבי עליה דרשב"ג או דילמא לא פליגי אלא רבי דקאמר נגמרו סימניו ה"ה דבעי שהוי שלשים יום ורשב"ג ה"ה דבעי נגמרו סימניו ולא פליגי וכמו שמפרש הרב בעל הטורים לפי האמת או דילמא פליגי. וא"ת אמאי פשיט מדקאמר הלכה כרשב"ג לימא דרבי ורשב"ג לא פליגי אלא ה"ק לאפוקי דרבנן דרבי דסבר דדוקא כלו חדשיו בעינן. וי"ל דא"כ היה לו לומר הלכה כרבי ורשב"ג וכמ"ש התוס' בפרק ר"א דמילה אלא ודאי מדקאמר הלכה כרשב"ג משמע דרבי פליג עליה והכי מפרש לה רבינו. ושאר המפרשים אוקמוה בשלא נודע אם כלו אם לא וטעמא נ"ל דבלא כלו הוי מחלוקת איפכא דלרבנן הוי נפל אע"ג דשהה ולרשב"ג לא הוי נפל כיון דשהה וכמו שמתבאר בפרק הבא על יבמתו גבי הא דאמרו שם אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים וכו' כמאן כרבי וכתבו שם התוס' דע"כ תרי מחלוקות הוי בין רשב"ג ורבנן ורשב"ג מיקל בחד ומחמיר באידך ורבנן מחמירי בחד ומקילי באידך והם. האחד סתם ולדות בהך מחמיר רשב"ג ואמר דבעי שהוי שלשים יום אבל אם לא שהה ספק ורבנן מקילים ואומרים דאע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא, ובבן שמנה הוי איפכא דרשב"ג סבר דבשהוי סגי ורבנן סברי אע"ג דשהה שלשים לא מהני והשתא לפ"ז ע"כ סוגיין בשלא נודע שכלו דאי נודע שכלו פשיטא דהוי ולד לכ"ע ואי ידעינן שלא כלו לרבנן לאו בהך אמרי רבנן דהוי ולד אדרבא בהך פליגי לאידך גיסא דאע"ג דשהה שלשים יום הוי נפל אלא ודאי בשלא נודע שכלו וזה ההכרח למדתי מדברי הריב"ש בסימן תרע"ו וע"ש. והשתא הראב"ד ז"ל שכתב שם בהלכות אבל והקשה לרבינו דהלכה כרשב"ג הוא משום דמפרש כפירוש שאר המפרשים ובבן שמנה ודאי פליגי רבנן דאע"ג דשהה הוא נפל לכך קאמר דהלכה כרשב"ג זה נ"ל דעתם ז"ל. ורבינו נראה שאינו מפרש דתרי מחלוקת בדבר מרשב"ג לרבנן דהוא מפרש רבנן דרשב"ג רבי והם שלש סברות רבנן דרבי ורבי ורשב"ג ומ"ש בגמרא אלא הא דעבד רבה תוספאה כמאן כרבי כלומר דהוי יחידאה ותירצו כמאן כרשב"ג ר"ל כרשב"ג דבהא מילתא דאישתהי סבר כרבי אע"ג דבאידך פליג דהיינו דגמרו סימניו דלרשב"ג לא מהני ולרבי מהני ואע"ג דבגמרא אמר הלכה כרשב"ג היינו למיחש ליה לכתחילה אבל בדיעבד בדין תורה גמרו סימניו מהני ולמדו רבינו מההיא דאשת כהן חולצת ולא מתייבמת וכו' כדכתב ה"ה זה נראה ביאור דבריו. והטור כתב בא"ה סי' קנ"ו דתרתי בעינן גמרו ושהה שלשים יום דמשמע ליה דרשב"ג ורבי לא פליגי ומ"מ קשה דבטומאת כהן כתב דוקא שנודע לנו שכלו חדשיו או ששהה שלשים ולא הזכיר גמר סימנים וגם בסוף אותם ההלכות כתב לענין אבילות דכששהה שלשים יום סגי ודבר תימה הוא אלא ששם בדין אבילות ר"ל כשנגמרו סימניו שהזכיר קודם לכן וכן בטומאת כהן ואעפ"י שסתם הדברים יותר מדאי י"ל שסמך על מ"ש כאן באה"ע ועדיין צ"ע ובהלכות מילה הזכיר נגמרו סימניו לחודיה ואפשר דהתם בהא לחודיה מהני משום דהתם אפילו אינו בן קיימא אינו אלא מחתך בשר בעלמא ואין כאן איסור תורה ולכך הקילו:

ו

מי שיש לו אח מכל מקום וכו'. מ"ש [ה"ה בשם] מר רב יהודאי גאון וכו' יש להקשות דילמא גבי בעל לא כתב שצריך שבעת שקדשה יהיה מומר דכיון דטעמא דבעינן יבם שיהיה מומר בעת הנישואין הוא משום דנישואין מפילין כדכתב ה"ה וכיון שבשעת נישואין נאסרה ליבם מומר תו לא זקוקה ליה כיון דהיה מצוי באותה שעה ונאסרה עליו דבשלמא ביבם שנולד אחר הנישואין לא אמרינן דכיון דלא היה בשעת הנישואין לא זקוקה ליה דמאי דתלינן בנישואין הוא כשיהיה היבם בעת הנישואין ונאסרה עליו וא"כ הך טעמא נמי שייך בבעל דדוקא בשעה שקידש היה מומר אז לא יזקק לאחיו דנישואין מפילין אבל אם לא היה מומר לא וכ"ת דכן דעתו ומאי דכתב בבעל היינו כשהיה מומר בשעת הקידושין יקשה תרתי חדא דהרי מדברי הרשב"א שהביא ה"ה משמע דהבין דבריו דמר יהודאי אפילו שיהיה יהודי בעת הנישואין שכן כתב וכ"ש אשתו דנשואה לו בקדושה שאם המיר לאחר מכאן וכו' ואי איתא דאהא לא פליג מר יהודאי למה לו להרשב"א להזכיר דבר דליכא פלוגתא ועוד דא"כ למה ליה שימות בהמרתו הא משמע דביבם שהיה מומר בעת הקידושין אע"פ שבשעת מיתתו הוא ישראל לא זקיקא ליה דנישואין מפילין וצ"ע על כל זה והרב מהר"י בן חביב ומהר"ר אליה מזרחי האריכו בעניינים אלו יעויין שם. עוד מספקא ליה אם יש לו בן מאשה אחרת מומר אם פוטר את אשתו מיבום דאם אמרינן דפוטר הא בגמרא אמרו גבי ממזר דכיון דפוטר לענין יבום מיזקק זקיק וא"כ ה"נ דכוותה היא ואם אינו פוטר דבר קשה לומר כן וצ"ע:

ט

ואינו מייבם לב' שנאמר וכו' בית אחד הוא בונה וכו'. בגמרא (דף מ"ד) הקשו ניחלוץ לתרוויהו ותירצו בית חלוץ הנעל בית אחד אתה חולץ וכו' ולא חש רבינו להאריך להביא גם אותו הפסוק:

יא

מתו לו אחים רבים וכו' וכן החולץ ליבמתו וכו'. מ"ש רבינו שהוא מד"ס כבר תמה ה"ה ונתן קצת טעם אבל הטור בסימן קס"ב כתב שהוא בעשה והוא דבר תימה מאוד דהא משמע בגמרא (דף נ"ג) דהוי לאו דאמרו דאתי כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וכו' ואולי ט"ס הוא וצ"ל אינו אלא בל"ת ומפני שבבבא הקודמת בהכונס את יבמתו כתב אינו אלא בעשה טעה המדפיס וכתב גם כאן אינו אלא בעשה:

יד

אסור לישא קרובת זקוקתו וכו'. במשנה אמרו שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה וכתבו שם התוספות דדוקא קידש משום דעבד איסורא קנסינן ליה ואין דעת רבינו כן שלא הזכיר קידש אלא דבכל גווני אסור:

טז

עד שיבא עליה אחר שהגדיל או עד שתחלץ וכו'. אם נאמר דאו שתחלץ ר"ל כשבא עליה הקטן בקטנות צ"ל דה"ק עד שיבא עליה ויפטרנה בגט לבד אם לא בא עליה כשהוא גדול צריכה ג"כ חליצה ואם נפרש דאיירי כשלא בא עליה קטן בקטנותו אתי שפיר שתחלץ כפשוטו:

כ

שחליצת המעוברת אינה חליצה וכו'. אע"פ שכתב רבינו בסוף פ"ד כ"מ שאמרנו אינה חליצה כו' הרי היא כאילו לא נחלצה לו ולא נאסרו קרובותיה ולא נפסלה מן הכהונה וכו' וכאן אמר שחליצת המעוברת אינה חליצה ובהדיא אמרו בגמרא דנפסלה מן הכהונה י"ל דהרי כאן ביאר דבריו באומרו חוזר וחולץ לה ומדקאמר חוזר וחולץ ולא קאמר או חולץ או מייבם משמע דנאסרה עליו ומ"ש אינה חליצה ר"ל מדין התורה ומפני שרבינו לא אמר דבר זה כדין אלא כנותן טעם לא חש לפרש דבריו זה נ"ל לדעת רבינו ועם היות שמ"מ קיצר וכמו שאמר ה"ה קיצר בלשונו כמנהגו הטוב:

כב

הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וכו'. וכתב ה"ה וסובר רבינו שא"כ צריכה גט לביאתו וא"ת והא גמרא ערוכה היא (דף ל"ו:) דאמרו שם על מתניתין דבזמן שאין הולד בן קיימא יקיים תניא משום ר"א אמרו יוציא בגט ואע"ג דפליגי עליה דר"א מ"מ כיון דבעי גט לא פליגי עליה וא"כ משמע דתרתי בעינן. ונראה דמ"ש כאן רבינו דבעי גט לדעת רבינו הוא כאן דכיון דנגמרו סימניו והולד פוטר מן התורה היה די בחליצה קמ"ל דבעי נמי גט ורש"י ז"ל על ההיא דיוצא בגט פי' ומיהו בלא חליצה סגי נראה דפי' כן אליבא דר"י אבל אליבא דר"ל ודאי דתרתי בעינן כמבואר שם לעיל בגמרא דלפוטרה בגט צריך שיבעול פעם אחרת וקשה קצת למה הניח ריש לקיש שהוא הלכה ופירש דלא כהלכתא ונראה דפירש הנראה יותר מפשט הלשון שהוא יוציא בגט דמשמע לחודיה ואע"ג דר"ל מתרץ דבעי נמי חליצה סגי בחדא כך נ"ל:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף