מגיד משנה/יבום וחליצה/א

מגיד משנה ‏ יבום וחליצה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה מן התורה. זה מבואר בכתוב כמ"ש רבינו ונזכר בהרבה מקומות:

ומן התורה אינו צריך. זה מבואר בהרבה מקומות ביבמות ונתבאר פרק שני שמדבריהם צריך לקדשה קודם ביאה וכן נתבאר פכ"ב מהלכות אישות שאם אין לה כתובה מראשון תקינו לה חכמים משני:

ב

לא רצה ליבם. מ"ש רבינו בכאן או שלא רצתה היא הוא כפי דעתו ז"ל שהוא סובר שהאשה האומרת מאיס עלי כופין הבעל לגרשה וכן הוא סובר ביבמה שכופין היבם לחלוץ וכ"כ בבאור פרק שני ושם אכתוב בדין זה:

ומ״ש ומצות יבום קודמת. כך מסקנ' דגמרא פרק החולץ (יבמות דף ל"ט) ומבואר בהלכות שם:

ג

זה שנאמר בתורה. מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק כיצד (יבמות דף כ"ב) מי שיש לו בן מ"מ פוטר [את] אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכותית ואמרו בגמרא מ"מ לאתויי מאי א"ר יהודה לאתויי ממזר. ומה שכתב רבינו שטעם בן השפחה הוא ממ"ש האשה וילדיה מבואר בקידושין בפרק האומר (דף ס"ח) וגם שם נזכר טעם בן הכותית שהוא מדכתיב כי יסיר את בנך מאחרי ויש מפרש אותו בדרך אחרת ואין זה מעלה ומוריד בעיקר הדין:

ד

הרי שהיה לו בן. דין זה הוא פשוט ומוסכם בשפחה שלא היתה שלו בשעה שנתעברה מהבן הזה לפי שאין הבן הזה חשוב כבנו לשום דבר כמו שנתבאר אבל בשפחתו הוא לפי שיטתו שכתב פ"י מהלכות גירושין ושם כתב הוא שיש מן הגאונים ז"ל שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחררה ואח"כ בא עליה וכבר הארכתי פ"ד מהל' נחלות לבאר דעתו וראיותיו בזה:

ה

מי שמת. זה מתבאר במשנה ובגמרא בפ' החולץ ביבמות (דף ל"ה):

ואם ילדה ויצא הולד חי. כבר כתב רבינו פ״א מהלכות מילה שבן ח' שהיה שלם בשערו ובצפרניו ה״ז ולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהא ואם נולד כשהוא לקוי ואין צפרניו שלמים ה״ז כנפל אא״כ שהה ל' יום ואם שהה ל' אפילו שידוע שהוא בן ח' ולא גמרו סימניו ה״ז ולד של קיימא [וכן מתבאר בדבריו כאן ובמקומות אחרים שכל שכלו לו חדשיו בודאי אע״פ שלא גמרו סימניו שהם שערו וצפרניו ה״ז ולד של קיימא] ואם לא נודע אם הוא בן ז' או בן ח' ולא גמרו סימניו נראה ודאי שדעת רבינו הוא שהוא ספק כיון שלא גמרו סימניו ולא שהה שלשים יום והספק הזה הוא ספק בשל תורה והולכין בו להחמיר אלא שלענין מילה מלין אותו בשבת ממה נפשך שאם בן ז' הוא בדין הוא שידחה שבת ואם הוא בן ח' ה״ז נפל ומחתך בשר בעלמא הוא כמ״ש רבינו שם זהו דין תורה לדעת רבינו. ויש לדברים אלו עיקר בשבת בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת דף קל"ה:) וביבמות פרק הערל (יבמות דף פ':) ובמקומות אחרים ולבאר הסוגיא לדעת זה יארכו הדברים אבל כללו של דבר הוא שרבינו פוסק כרבי דאמר אישתהויי אשתהי בכל שגמרו לו סימניו וזהו הדין הראשון שכתבתי. ופסק כרשב״ג דכל ששהה שלשים יום אינו נפל ואינו צריך לגמרו לו סימניו דבחדא מן תרתי דהיינו או גמר סימנין או שהוי שלשים יום נפק ליה מתורת נפל אע״פ שלא כלו לו חדשיו דאמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי וזהו הדין השני. ואם נודע שכלו לו חדשיו כ״ע מודו שהוא של קיימא ואין צורך לדבר אחר וזהו הדין הג'. זהו דין תורה אבל חכמים החמירו בזה במקצת דברים. ובענין ירושה שהוא דבר ממון סובר רבינו שהעמידוהו על דין תורה ולזה כתב רבינו פ״א מהלכות נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמו שעה אחת ומת ה״ז נוחל ומנחיל ור״ל בשנגמרו סימניו שזה קרוי ולד אבל אם לא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו נפל הוא קרוי כמ״ש רבינו בהלכות מילה ולא רצו חכמים לשנות דבר בדין הירושה מפני שכל דבר שבממון קולו של זה חומרו של זה. ובדין הרוצח כתב פ״ב מהלכות רוצח ושמירת נפש שההורג קטן שנולד פחות מבן ט' שאינו נהרג עליו תוך שלשים ללידתו דבעינן חדא מתרתי או שהוי ל' יום או שכלו לו חדשיו אבל בבן ח' שלא שהה אע״פ שנגמרו סימניו אינו נהרג וזהו ששנו חכמים על דין תורה מפני שכיון שאין אנו מחשבין אותו כולד שלם לכל דבר אינו בדין שיהא אדם נהרג עליו וידוע כל ספק נפשות להקל וכיוצא בזה כתב פ״א מהלכות אבל שאין מתאבלין אלא על מי ששהה ל' יום או שכלו לו חדשיו לפי שהקילו באבילות כמו שאמרו הלכה כדברי המיקל באבל וכאן בדין החליצה כתב שדין תורה הוא כפי מה שנתבאר שכל שיצא הולד חי פוטר את אמו והוא כשנגמרו סימניו שהוא קרוי ולד ואין צורך לדבר אחר וחכמים החמירו בזה ואמרו דכל דליכא חדא מן תרתי או שהוי ל' יום או שכלו לו חדשיו אע״פ דאיכא גמר סימנין הרי זו חולצת ולא מתיבמת ויתבאר סוף פרק ב' שזהו לכתחילה אבל אם עמדה ונשאת לכהן תעמוד תחתיו בלא חליצה. ונראה שכל זה למד רבינו מן הסוגיא שבריש פרק החולץ (יבמות דף ל"ז) דגרסינן התם אמר ליה רב אשי לרב הושעיא בריה דרב אידי תנן רשב״ג אומר כל ששהה באדם ל' יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי ואתמר מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה רבינא משמיה דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת וכו' הכא גבי מעוברת חבירו ומינקת חבירו הנשואה לכהן מאי מי עבוד רבנן תקנתא לכהן או לא אמר ליה הכי השתא בשלמא התם כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב״ג דאמרי אע״ג דלא שהה ולד מעליא הוי גבי אשת כהן דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן נעביד. וסובר רבינו דהא ודאי בשלא כלו לו חדשיו הוא דאי הוא בשכלו לו חדשיו כ״ע מודו דולד גמור הוא וכמו שנתבאר בגמרא בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ד) אלא ודאי בשלא כלו לו חדשיו הוא ואמרי' דבדיעבד עבדינן כרבנן ומאן רבנן רבי היא דאמר אשתהויי אשתהי והוא שגמרו סימניו דאי לא גמרו סימניו כיון שלא כלו לו חדשיו ולא שהה לכ״ע נפל גמור הוא כדמוכח בפרק הערל ומתוך כך למד רבינו שדין תורה הוא דבגמרו סימניו אע״פ שלא כלו לו חדשיו ולא שהה ולד של קיימא גמור הוא ובזה החלק בלבד החמירו חכמים כאן לכתחלה אבל בכלו לו חדשיו או ששהה לא מצאנו שהחמירו כלל זהו דעת רבינו. ומ״ש בין שמת מחולי וכו' מתבאר בשבת פרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קל"ה:) דהא דרשב״ג בכל גוונא היא. ויש שטה אחרת בדברים אלו שהעמידו סוגיא זו דהחולץ בסתם שלא נודע אם כלו לו חדשיו אם לאו ואזלינן בתר רובא אבל בשנודע ודאי שלא כלו לו חדשיו אע״פ שגמרו סימניו נפל הוא דלא קיימא לן כרבי ויש מי שכתב דאפילו לרבי ספיקא הוי וכתב הרמב״ן ז״ל דלא כלו לו חדשיו ולא גמרו לו סמניו נפל גמור לא כלו לו חדשיו וגמרו סימניו ספק הוא וחולצת אפילו אשת כהן ולשאר כל הדברים מטילין אותו לחומרא כלו לו חדשיו ולא גמרו סימניו ולד מעליא הוא אינו ידוע אם כלו לו חדשיו בין גמרו בין לא גמרו סימניו ספק הוא אלא דבאשת כהן אינה חולצת לעולם ובאשת ישראל חולצת בשניהם שהה שלשים יום אינו נפל והרי הוא כאדם שלם לכל דבריו עכ״ל בפרק הערל. ועוד יש בזה שיטות אחרות ולבאר דעת רבינו באתי:

ו

מי שיש לו אח. משנה פרק כיצד (דף כ"ב) מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את x אשתו ליבום ואחיו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן הכותית ובעטור לרבינו שרירא יבמה שנפלה לפני מומר כיון דהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבום ומתעגנא עד דחליץ לה אותו מומר וכתב מר רב יהודאי אי כדנסבה בעל הוה יבם מומר לא בעיא מיניה חליצה ואם הוה בעל מומר וישבה תחתיו באונס ומת בהמרותו בלא בנים אינה זקוקה ליבום דלאו אחיו הוא ואינה זקוקה נמי לחליצה ע"כ והרשב"א ז"ל תמה על דברי רב יהודאי דהא לא מפקינן אלא ולד שפחה וכותית ועוד דמומר אע"פ שחטא ישראל הוא וקידושיו קידושין כנזכר פרק רביעי מהלכות אישות וכיון שיש להם קידושין זיקה נמי יש להם כדמשמע בהרבה מקומות דכל מי שקידושיו קידושין זיקתו זיקה וכ"ש שאשתו הנשואה לו בקדושה שאם המיר לאחר מיכן זיקת האח הכשר לא נסתלקה ממנה ע"כ דבריו והניח הדבר בצ"ע. ומדברי רבינו נראה שלא כדברי מר יהודאי שהרי לא חלק בין אם היה עובד כו"ם היבם בשעת הנשואין בין שהמיר אחרי כן וכ"ש בבעל מומר ואח כשר שאם מת שהיא זקוקה לחליצה ויבום וכמ"ש הרשב"א ז"ל.

ומה שכתב ואע"פ שהיתה לידתו בקדושה וכו'. פשוט הוא במקומות רבים ועוד יתבאר בסמוך:

ז

אחים מן האם. זה נתבאר לענין אבילות פ"ב מהלכות אבל ואבילותם הוא מדברי סופרים כנזכר שם. ולענין עדות פרק י"ג מהלכות עדות ופיסולם מד"ס כנזכר שם. ולענין נחלה וחליצה ויבום מבואר במקומות רבים ומהם ראש פרק כיצד (דף י"ז) בסוגיא מבואר דנחלה מן האב ולא מן האם וכן יבום:

ח

גרים שנתגיירו. פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צ"ז:) משנה הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין אפילו הורתו של ראשון שלא בקדושה ולידתו בקדושה והשני הורתו ולידתו בקדושה וכן שפחה שנשתחררו בניה עמה. ומ״ש ואפילו תאומים מפורש בברייתא ובגמרא שם:

ט

מי שהיו לו נשים רבות. משנה פרק החולץ (יבמות דף מ"ג:) מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. ומ״ש וכן אם היו לו אחים רבים מתבאר שם בהרבה מקומות מן המסכתא:

י

היו ביבמות אלו. שם היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם x לכשרה ובגמ' א"ר יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו:

יא

מתו לו אחין רבים. שם במשנה ארבעה אחין נשואים ארבע נשים ומתו אם רצה הגדול שבהם לייבם את כולן הרשות בידו והקשו בגמ' ושבקין ליה והא תניא וכו' ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תשים קטטה בביתך ותירצו לא צריכא דאפשר ליה והקשו אי הכי אפילו טובא נמי ותירצו עצה טובה קא משמע לן ד' אין טפי לא כי היכי דנימטיי' עונה בחדש ע"כ בגמרא ובהלכות וכבר נתבאר פרק י"ד מהלכות אישות שלא ישא יתר על ד'. ומה שכתב ואם לאו חולץ כו' פשוט הוא ומתבאר בגמרא:

יב

הכונס את יבמתו. פרק קמא (דף י') איתמר הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת מ"ד בעשה כר"י מ"ד בכרת כר"ל. ופסקו בהלכות בפרק החולץ כר"י ורש"י ז"ל פי' בעשה משום דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים ולאו הבא מכלל עשה עשה אבל רבינו פירש משום דכתיב יבמה יבא עליה וכו' ויש מי שגורס חד אמר בלאו הוא לאו דלא יבנה:

וכן החולץ ליבמתו. פרק קמא (דף י':) איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אמר ריש לקיש הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת על הצרה בין הוא ובין האחין חייבין על הצרה כרת ור״י אמר בין הוא ובין האחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת מאי טעמא דר״ל אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה איהו הוא דקאי בלא יבנה אבל אחין כדקיימי קיימי ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה כדקיימא קיימא פי' באיסור אשת אח שלא במקום מצוה ור״י [אמר לך] מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ ואי בעי להאי חליץ ואי בעי להאי חליץ והשתא קאי עליה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קא עביד איהי שליחותא דצרה קא עבדה. ודעת רבינו שהלכה כר״י ולדידיה אפילו לאו ליכא וההיא דרשא דלא יבנה אסמכתא בעלמא היא דהא פשיטה דקרא לא משמע הכי ואין אסור בחליצה אלא מדבריהם והביאו לזה מה שאמרו בגמרא פרק החולץ (יבמות דף מ':) איבעיא להו גזרו שניות בחלוצה או לא [גזרו] בערוה דאורייתא גזרו בהו רבנן שניות [אבל] בחלוצה לא גזרו רבנן שניות או דילמא ל״ש והוא מפרש שהחלוצה עצמה מדרבנן ודברי תימה הם אצלי דהא בפירקא קמא (דף י':) אמרינן איתיביה ר״י לר״ל החולץ ליבמתו וחזר וקדשה צריכה חליצה מן האחין בשלמא לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו וכו' אלמא לר״י בלאו קיימא ובפ' ר״ג (יבמות דף נ"ג) אמרו בשלמא לר״י דאמר כולה ביתא בלאו קאי [מש״ה] איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין פי' וכר״ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. הנה בכאן מבואר דלר״י קיימא בלאו וההיא דפ' החולץ בקרובות חלוצה דודאי קרובותיה הם מדרבנן כמו שיתבאר בסמוך ויש ספרים שגורסין בערוה דרבנן ועל הקרובות קאמר וראיתי להרבה מפרשים שכתבו דרך פשיטות שהן ככל חייבי לאוין ומצאתי לרמב״ן ז״ל שכתב בספר ההשגות שחבר על ספר המצות דין זה במצוה מיוחדת ומנאה במצות לא תעשה והשיג על רבינו למה לא כתבה ומ״מ ודאי קידושין תופסין בחייבי לאוין כנזכר פ״ד מהלכות אישות:

יג

החולץ ליבמתו. משנה בהחולץ (דף מ') ומסקנא דגמרא דגזרו שניות בחלוצה וכבר נתבאר פ"א מהלכות אישות מי הן קרובות ומי הן השניות:

וכן אם מתה. פרק כיצד (דף י"ח:) אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה וכ"פ בהלכות וכן דעת הגאונים ז"ל:

ומותר אדם לישא. במשנה פרק החולץ (יבמות דף מ':) ומותר אדם בקרובות חלוצתו:

יד

אסור ליבם לישא וכו'. משנה בהחולץ (יבמות דף מ') שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרין לו המתן עד שיעשה אחיך [הגדול] מעשה חלץ לה אחיו או כנסה יכנוס את אשתו ובגמרא אמר שמואל הלכה כדברי רבי יהודה בן בתירא:

טז

כבר בארנו בהל' אישות (פי"א) לפיכך יבם קטן שבא על יבמתו אם היה בן ט' וכו'. דין קטן בן ט' שבא על יבמתו יתבאר פ״ה בארוכה (וכן דין קטן בן ט' ביבמתו ע"י ביאה). ומ״ש יקיים מבואר במשנה פרק ב״ש (יבמות דף קי"א:) יבם קטן שבא על יבמה גדולה תגדלנו. ומ״ש שאינו חולץ מבואר בגמ' בהרבה מקומות במסכתא ומהם ריש פרק האשה צרה (דף קי"ט) דלד״ה אין חליצת קטן פוטרת:

יז

וכן היבמה. מסקנא דגמרא פרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ה:) והלכתא עד שתביא שתי שערות פירוש ואפילו בדיעבד אין חליצת קטנה חליצה:

יח

ויבם קטן. משנה פ' ב״ש (יבמות דף קי"א:) יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה:

יט

היבמה לא תתייבם. משנה פרק החולץ (יבמות דף מ"א) היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה ג' חדשים ומתבאר בגמרא שם צ' יום כמ״ש רבינו. ודין שאר הנשים נתבאר פי״א מהלכות גירושין:

ומפני מה לא תחלוץ. שם בגמרא:

ואם יבם אותה. מתבאר שם בגמרא:

כ

החולץ ליבמתו. משנה (דף ל"ה:) ראש פרק החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא וכו':

ואם הפילה או שלא שהה ל' יום וכו'. פירוש או שלא נודע אם כלו לו חדשיו ומת בתוך ל' אבל כלו לו חדשיו בודאי מתבאר למעלה שאמו פטורה וכבר הארכתי בזה למעלה והדין הזה שכתב רבינו כאן הוא במשנה אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה ובגמרא איתמר החולץ למעוברת והפילה וכו' ונפסקה הלכה בגמ' כר"ל ופירש רבינו דלאו דוקא מן האחים האחרים אלא מאחד מהם או ממנו או מן האחים האחרים וכבר כתבתי המשנה שיש איסור קורבה בחליצה זו אע"פ שאינה פוטרת ואף רבינו סובר כן וקיצר בלשונו כמנהגו הטוב:

כא

לפיכך הכונס. ברייתא שם:

כב

הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וכו'. משנה שם (דף ל"ה:) ומה שכתב רבינו מפרישין אותם פשוט הוא שהרי הוא ספק אשת אח שלא במקום מצוה. ומה שכתב אם הפילה הוא כשילדה ולד שלא נגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו שהוא קרוי נפל כנזכר למעלה בדעתו ז"ל. ומה שכתב ואם ילדה הוא בשלא נודע בבירור שכלו לו חדשיו אלא שנגמרו סימניו ולפיכך אינה צריכה חליצה בהכרח שכבר נתבאר למעלה שולד כזה פוטר מן התורה ואינו פוטר מדבריהם ולפי שאינו פוטר מדבריהם צריכה חליצה לזיקתו שאין ביאת המעוברת ביאה לפטור מן היבום כנזכר למעלה וסובר רבינו שאם כן צריכה גט לביאתו דדמיא לכנוסה וכן דעת קצת מפרשים ז"ל וכן נראה שהסכים הרשב"א ז"ל. ומה שכתב ואם נתקיים הולד שלשים יום פשוט הוא והוא הדין אם נודע בבירור שכלו לו חדשיו שכל אחד מאלו פוטר את אמו כמו שנתבאר למעלה:

כג

ומה שכתב ילדה לאחר ששה חדשים. כבר נזכר במשנה והטעם מפני שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ומ"ש גם כן ואם בא עליה שם בגמרא:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף