אבן האזל/יבום וחליצה/א

אבן האזל ‏ יבום וחליצה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואין בין מן הארוסין אם מת בלא זרע שנאמר ובן אין לו יבמה יבא עלי', ומן התורה א"צ לקדש יבמתו שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמים אלא יבא עלי' וכתובתה על נכסי בעלה שמת.

ומן התורה א"צ לקדש יבמתו, לפ"מ דמשמע מדברי המ"מ השמיענו בזה הרמב"ם דא"צ לקדש קודם ביאה, וע"ז כתב המ"מ ונתבאר בפ"ב שמדבריהם צריך לקדשה קודם ביאה, ויש לעורר בד' הרמב"ם דכיון דביבום קונה אותה בביאה, א"כ למה כתב כאן ומה"ת א"צ לקדש יבמתו שזו אשתו שהקנו לו מן השמים, דמשמע דבאשה דעלמא צריך לקדש קודם ביאה ובאמת גם באשה דעלמא רק מדרבנן אסור לקדש בביאה, ועוד דמש"כ שזו אשתו היא שהקנו לו מן השמים, ובאמת אפי' לפמש"כ למעלה דדין זיקה הוא דאורייתא, אבל אין זה הטעם דמשו"ה א"צ לקדש תחלה, דעכ"פ אינה קנוי' לו קודם, ואפי' למ"ד יש זיקה מ"מ אין חייבין עלי' סקילה כנערה המאורסה, וא"כ איזה נתינת טעם הוא לומר, דמש"ה א"צ לקדש יבמתו, משום דאשתו היא שהקנו לו מן השמים, עוד אינו מיושב מה דצירף כאן בהלכה זו דין דכתובתה על נכסי בעלה הראשון, דמה שייכות יש לזה עם הא דא"צ לקדשה קודם, ובפרט דכתב כאן דינא דמה"ת וכתובה הוא דרבנן.

אכן נראה פשוט דהרמב"ם לא כיון כלל לזה דא"צ לקדש יבמתו קודם שייבם אותה, וגם לא כיון לומר שזו אשתו שהקנו לו מן השמים קודם היבום, אלא כונתו דא"צ לקדש יבמתו בביאת היבום, דהא קיי"ל הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד קנאה, א"כ אין דין יבמה ככל הנשים, דבכל הנשים יש מצוה דכי יקח איש אשה שצריך לקדש בכסף או בשטר או בביאה, אבל עכ"פ צריך לומר לה הרי את מקודשת לי, או הרי את קנוי' לי ושאר לישני דמהני בקדושין בכסף זה או בשטר זה או בביאה זו, אבל ביבמה א"צ כלל דכיון דגם בבא על יבמתו בשוגג ובמזיד קנאה, א"כ א"צ כלל לקדשה, אלא דממילא אשתו היא שהקנו לו מן השמים, והיינו בשעת ביאת יבמין הקנו לו מן השמים.

ועכשיו מיושב שפיר מה דצירף כאן בהל' זו דין דכתובתה על נכסי בעלה הראשון, דהנה הרמב"ם כתב בתחילת הל' אישות במנין המצות לישא אשה בכתובה וקדושין, וכן שלא תבעל אשה בלא כתובה ובלא קדושין, ודבריו תמוהים דהא סובר בפי"א הי"א ובפ"ב ה"ב דכתובה דרבנן, וע"כ צריך לומר דכאן אין כונתו לכתובת מנה ומאתים, אלא להתחייבות שמתחייב הבעל מצדו להאשה, וכמש"כ הרמב"ם בפי"ב מהל' אישות הל' א', כשנושא אדם אשה בין בתולה וכו' יתחייב לה בעשרה דברים, ויזכה בארבעה דברים, והעשרה שלשה מהן מן התורה ואלו הן שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותי', כסותה כמשמעו וכו', והשבעה מדברי סופרים, וכולן תנאי ב"ד הם מהם עיקר כתובה, וכל דין זה בין הג' שהם מן התורה בין הז' שהם מדברי סופרים, הא אינו אלא כשנשא אשה כדרך נשואין והתחייב לה בזה חיובי בעל לאשתו, אבל אם יקח פילגש אינו מחויב לה בשום דבר, אלא דהרמב"ם סובר דפילגש אסורה להדיוט, וזהו כונת הרמב"ם במש"כ לישא אשה בכתובה וקידושין, היינו שיקדש אותה ויתחייב לה בכל חובות הבעל לאשתו. נמצא דזהו כונת הרמב"ם במש"כ לישא אשה בכתובה וקדושין, היינו שיקדש אותה ויתחייב לה בכל חובות הבעל לאשתו, נמצא דגבי יבום כיון שהוא אינו מקדש אותה ממילא אינו מתחייב כלל בשום דבר מעצמו, אלא שהתורה היא שהקנתה אותה אליו לאשה, וממילא נתחייב גם בחיובי איש לאשתו שהם מן התורה דהיינו שארה כסותה ועונתה, אלא דלענין כתובה דרבנן יש נ"מ, דאם היינו אומרים דהוא לוקח אותה לאשה, לא היינו אומרים כלל שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, אלא שכתובתה מבעלה הקודם היתה גובה, והוא היה כותב לה כתובה מנה, אבל כיון שהוא לא לקח אותה לאשה אלא התורה היא שהקנתה אותה אליו, והעמידתו במקום אחיו והוא עכשיו במקום בעלה לכן אינה גובה הכתובה דנחשב כמו הבעל, וכדאמרינן בכתובות דף פ"א לא נתנה כתובה לגבות מחיים, ופרש"י משום דיבם במקום בעל קאי, ולכן גם עכשיו דמדרבנן גם ביבם ויבמה מצוה לקדש ולישא ולכתוב לה כתובה, מ"מ אינו מחוייב לכתוב לה מנה מחדש דכיון דמדין תורה אינו מחוייב לקדש ולהתחייב מחדש בשביל זה דאנו אומרים דהתורה העמידתו תחת אחיו ונשאר בכל זכות וחיובי אחיו, א"כ עכ"פ לא תוכל לגבות כתובת אחיו קודם מיתתו או גרושין של היבם, וכיון שיש לה כתובה לכן אין היבם מחוייב בכתובה אחרת, וזהו שסמך הרמב"ם דין דכתובתה על נכסי בעלה שמת, להך דינא דמה"ת א"צ לקדש יבמתו, ושבאמת עיקר דבר זה דאשה הקנו לו מן השמים לענין זה איתא בגמ' דלכן הוי כתובתה על נכסי בעלה הראשון, והרמב"ם הסביר בזה הא דמה"ת א"צ לקדש יבמתו וכנ"ל.

ב

לא רצה לייבם או שלא רצתה היא, ה"ז חולץ לה ואח"כ תהי' מותרת להנשא לאחר, ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם שנאמר וחלצה נעלו.

כתב המ"מ מה שכתב רבינו בכאן או שלא רצתה היא, הוא כפי דעתו ז"ל שהוא סובר שהאשה האומרת מאיס עלי, כופין הבעל לגרשה, וכן הוא סובר ביבמה שכופין היבם לחלוץ וכ"כ בביאור פרק שני, עכ"ל המ"מ. ודבריו אינם מובנים דאף שהרמב"ם סובר כן להדיא כמ"ש המ"מ, אבל אין לזה ענין עם דבריו בכאן, דהכא לא מיירי בדין אי כופין להיבם לחלוץ אלא שמודיענו עיקר הדין דאם לא רצה ליבם או שלא רצתה היא חולץ לה, ואח"כ תהי' מותרת לינשא לאחר, והיינו קרא דלא תהי' ולהשמיענו דבחליצה הותרה, ובפ"ב הי"ח כפל הדברים להשמיענו עוד פרטים בהלכה זו. ומה דמשמיענו הא דלא רצתה היא דלא נימא דדוקא אם הוא אינו חפץ ליבם חולץ, אבל באופן דהיא אינה חפצה דאפשר דל"מ חליצה דאם לא יחפוץ בעינן, ואין להאריך בזה כיון דלהלכה אין נ"מ בזה, דבאמת סובר הרמב"ם כן דכופין אותו לחלוץ אם היא אינה חפצה בו, [וכדאמרי' ביבמות דף ד' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה, וה"ה לשי' הרמב"ם באומרת מאיס עלי], אלא דבאמת צ"ע להרמב"ם שכ' ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה ליבם שנאמר וחלצה נעלו וכו' ולמה פרט כאן דוקא אם לא רצה ליבם או שלא רצתה היא, והו"ל בכאן ג"כ לכתוב בל' שניהם אם לא ירצו להתייבם, ולכאורה מבואר בד' הרמב"ם דאיברא דדין חליצה לענין פטור אין נ"מ אם לא רצה הוא, או שלא רצתה היא, וממילא הדין דכופין אותו לחלוץ הוא משום גדר מאיס עלי דכופין גם בבעל כמש"כ המ"מ, אבל המצוה המוטלת על היבם לחלוץ אינה אלא אם אינו חפץ הוא ליבם, כדכתי' בקרא ואם לא יחפוץ וגו', אכן על זה קשה דמנין יהי' לב"ד כח לכוף את היבם לחלוץ כיון דנימא דמצות חליצה עליו אינו אלא אם אינו רוצה ליבם, אך באמת אין קושיא זו מוכרחת, דאיזה כח יש לב"ד לכוף את הבעל לגרש את אשתו כשהיא טוענת מאיס עלי, ולומר דהוי זה התחייבות בתנאי נשואין או בקדושין לא מסתבר כלל, דלא מצינו רמז להתחייבות זו, וגם לא בתנאי הכתובה, וע"כ דזהו סברא מצד עצמה דכיון דהיא אינה מחוייבת לישב תחתיו כשטוענת מאיס עלי, וכמש"כ רבינו בפי"ד מהל' אישות הל' ח' דאינה כשבוי' שתבעל לשנוא לה, ולכן אף דלכאורה, אין לנו מקום עכ"פ לכופו ליתן לה גט, מ"מ כופין אותו שלא לעגנה, ואפשר דהוא מדין כופין על מדת סדום, כיון דאינו מפסיד דבר בשביל דעיקר סירובה ומרדה שלא להיות תחתיו הדין עמה, אינו רשאי לעגנה, ולמד אותה הרמב"ם מדין מוכה שחין שכופין אותו להוציא שגם לזה אין שום רמז בתנאי הכתובה, וע"כ דהוא דין מסברא מצד עצמה דכיון דעכ"פ אינה מחוייבת להיות תחתיו ולשבת עמדו מחוייב הוא לפוטרה בגט ולא לעגנה, וא"כ לפ"ז שפיר נאמר דאף דעיקר מצות עשה על היבם לחלוץ הוא דוקא באם לא יחפוץ ליבם מ"מ אם היא אינה חפצה להתייבם הוא מחוייב לפוטרה בחליצה ולא לעגנה, אלא כמו הבעל שמחוייב גבי מאיס עלי, דכיון דנימא דלא מתנאי האישות מחוייב הבעל בזה, א"כ גם היבם לא שאני מבעל, וממילא נוכל לומר דכיון דב"ד כופין אותו שיכוין לפוטרה וצריך ע"כ לקרות לא חפצתי לקחתה, דאי לא"ה הא לאו בעל קריאה הוא וקריאה מעכבת, וצ"ל דכיון דב"ד כופין אותו שיאמר איני רוצה, והיינו שאינו רוצה לקחתה בשביל חיוב ב"ד שמחייבין אותו שלא לייבמה, ובזה כבר יכול לומר לא חפצתי לקחתה, ואתי עכשיו שפיר דכתב הרמב"ם דמצות עשה לחלוץ כשאינו רוצה ליבמה, משום דגם באופן שהיא אינה רוצה, מ"מ ע"י דכופין ויכול לומר לא חפצתי כבר יש מצות עשה של חליצה.

ג

זה שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת או זרע הבן או זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ"מ, ובין מאשה זו בין מאחרת ה"ז פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום, אפי' היו לו זרע ממזר או עובד כו"ם ה"ז פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום.

אחד הבן ואחד הבת, בתוס' דף כ"ב ע"ב בד"ה בן אין לו, מפרשים דבת ילפינן מלא ימחה שמו בישראל, וזה אין שמו מחוי, עוד כתבו דילפינן מעיין עליו, ואף דממזר נמי ילפינן מעיין עליו שקולין הן ויבואו שניהם, והיינו משום דעיין עליו מרבה איזה זרע שהוא. אכן הרמב"ן לא ניחא לי' בתי' זה דלא ימחה דא"כ למה צריך למילף בספרי בן הבן ובת הבן מאין לו עיין עליו תיפוק ליה מלא ימחה וגם הא דכתבו התוס' דילפינן מעיין עליו ג"כ לא ניחא לי' להרמב"ן וכתב שאין משמעות עיין עליו אלא לזרעו של הנזכר בפסוק כגון זרעו של בן, אבל לרבות ממנו הבת אי אפשר, לכן תי' הרמב"ן דהואיל ומשמע עיין עליו לרבות בת הבן הרי אתה דן ק"ו לבתו, ואכתי צריך ביאור דנימא דהא דיליף בספרי בת הבן מעיין עליו, היינו משום דקיי"ל דבת פוטרת לכן מרבה מעיין עליו בן הבן ובת הבן, אבל כ"ז דלא ידעינן בת אימא דלא נדרוש מעיין עליו אלא בן הבן דהיינו בן דכותי', אבל לא בת הבן, ואחד מתלמידי הישיבה הרפ"ג הסביר דבאמת מעיין עליו משמע על כל מה שיוצא מהבן, ורק על בת כתב הרמב"ן דלא נוכל לדרוש מעיין עליו משום דעיין עליו לא נוכל לדרוש על עצמו של המת, דהא דרשינן זה מבן אין לו ולכן רק על כל מה שיוצא מהבן איתרבי מעיין עליו, ומטין הדברים שכן הוא כונת הרמב"ן, אך לפי האמת עוד יש לדון בדבר דאם אין לנו למוד על בת שפוטרת מהיכי תיתי לדרוש מאין לו עיין עליו גם על זרע כזה שמעצמו של המת אינו פוטר שיפטור כשנולד מהבן.

והנראה ליישב לפי דרכו של הרמב"ן דבאמת לא כתב הרמב"ן טעם כלל במה דלא ניחא ליה ללמוד מלא ימחה דלכאורה הוא דרשא פשוטה, דכיון דאין שמו מחוי לא שייך בי' יבום, דהא לא ימחה דוקא הוא דמני' ילפינן למעוטי סריס, והרמב"ן הוכיח רק מדאיצטריך בספרי לרבות בן הבן ובת הבן, אבל אכתי קשה גם על הספרי למה לא נרבה מלא ימחה, ונראה דבאמת בת לא נוכל לרבות מלא ימחה דכיון שאין הבן נחשב אחר האב בשום דבר וממילא לא נחשב הנכד אחר אבי האם, ולמשפחותם לבית אבותם כתיב, [וזהו דסבר אביי ביבמות דף ס"ב ע"ב לענין פרי' ורבי' דהא דתניא בני בנים הרי הן כבנים היינו דוקא ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא ודחי לי' רבא לשבת יצרה בעיא והא איכא, וטעמי' דאביי דסבר לחלק בין ברא לברתא ובין ברתא לברא, הוא משום דבן יש לו עדיפותא, שבניו מתיחסים אחריו, אלא דבדין פ"ו לא סגי בבן ובעי נמי בת, וכדאמר בב"ב דף ט"ז רבי' באה לעולם, וכמו שהסביר הגר"א ז"ל דלעולם מתוסף יותר כשנולד בת משום דאיש אחד יוכל להוליד מכמה נשים, וממילא הוי סבר אביי דבת אין לה מעלת בן, כיון שאין בניה מתיחסים אחרי' אבל בן בודאי יש לו מעלת בת, ורבא דחה לו דגבי פרי' ורבי' העיקר הוא הלשבת יצרה שהוא רבוי העולם, ומה דבעי בן ובת משום דילפינן מברייתו של עולם ומשו"ה אין נ"מ, והנה לכאורה קשה דהא גבי פרי' ורבי' בעי דוקא שיהי' הבן מתיחס אחריו דהא יש לו בן מן השפחה לא קיים פו"ר כמש"כ התוס' בדף ס"ב ד"ה הכל מודים, אכן שפיר כתב הערוך לנר דבאמת מצד פו"ר הי' סגי אם היו לו בנים ומתו, וטעמא דלא קיים אמר ר' יוחנן משום דבעינן לשבת יצרה, ומשו"ה אמר רבא שפיר דגם ברתא לברא איכא שבת], ולכן בת לא נוכל לרבות מלא ימחה דבאמת שמו של אבי הבת והי' מחוי כשתמות ותניח בנים שלא יהיו נחשבים אחר אבי אמם אלא אחר אבי אביהם ועכשיו שפיר דמה דיליף בספרי מובן אין לו עיין עליו דבן הבן פוטר היינו משום דע"כ לבת הבן איצטריך עיין עליו, דבן הבן ילפינן מלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי, אלא דכיון דיליף מעיין עליו על בת הבן הזכיר בספרי אגב גררא גם בן הבן דעכשיו נוכל למילף גם בן הבן, ולא צריך ללמוד מלא ימחה על בן הבן, ולכן עכשיו מיושב שפיר הוכחת הרמב"ן דכיון דע"כ עיין עליו אתא לבת הבן לכן אף דבת לא נוכל ללמוד מעיין עליו דעיין עליו אינו מרבה אלא יוצאי חלצי' של הבן, מ"מ עכשיו דידעינן בת הבן שוב נלמוד ק"ו על בתו ומיושב הדבר היטב.

ד

אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר את אשתו, שזרע הבא מן השפחה עבדים, והבא מן העכו"ם עכו"ם וכאילו אינם, הרי הוא אומר בשפחה האשה וילדי' תהי' לאדוני' מלמד שולדה כמותה, ובעכו"ם הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מליחשב בקהל, ואעפ"י שנשתחרר בנו מן השפחה או נתגייר בנו מן העכו"ם הרי הן כשאר הגרים והמשוחררין ואינם פוטרים את אשתו.

ובעכו"ם הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מליחשב בקהל, לבאר דברי הרמב"ם צריכים אנו להביא שיטות רש"י ותוס' בקדושין דף ס"ח, בפירושא דהא דאמר ר"י משום רשב"י דמנלן דולד נכרית כמותה, דאמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי, בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן (הנכסי) [הנכרי] קרוי בנך, ופירש"י דכי יסיר קאי אבתך לא הבא מן (הנכסי) [הנכרי] קרוי בנך, דפירש"י דכי יסיר קאי אבתך לא תתן לבנו, וה"ק בתך לא תתן לבנו משום דכי יסיר בנו בן בתך מאחרי, והוא קרוי בנך, אבל בנך הבא מן הנכרית ומבנך, אינו קרוי בנך אלא בנה, מדלא קאמר על בתו לא תקח לבנך כי תסיר את בנך מאחרי, והקשו ע"ז בתוס' דא"כ מה חידש רבינא דהא זהו דקאמר ר' יוחנן, כיון דבנך הבא מישראל היינו בן בתך הבא מן העכו"ם, לכן פי' ר"ת דכי יסיר את בנך קאי אבתו לא תקח לבנך, ופירושו הוא דכי יסיר החותן את בנך שהוא חתנו, ומדלא חש הכתוב על בן הבן ש"מ בנך הנולד לך מאשתך קרוי בנך, לפי שהוא מישראל ומישראלית, ואין אותו הבא מבנך מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה, ורבינא דייק מדלא כתיב על בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בתך מאחרי, והוי דייקינן נמי דבנה שיהי' מן העכו"ם אינו בנך, ש"מ דבנה מן העכו"ם קרוי בנך, עוד פי' ר"ת דכי יסיר קאי אבתו לא תקח לבנך, ופירושו דכי יסיר החותן את בנך מאחרי, היינו שאין הזרע שיהי' ממנו מתיחס אחר בנך אלא אחר הנכרית, והא דאמר ר' יוחנן בנך מישראלית היינו ששניהם ישראלים, אבל בנכרי הבא על בת ישראל לא פי' ר' יוחנן ובא רבינא ודייק דקרוי בנך, מדלא כתי' כי יסיר את בתך, והקשה הר"י ע"ז דכי יסיר ע"כ מיירי בהסרת יראת שמים כדדרשינן לרבות כל המסירין, והנה הרמב"ם אינו מפרש כרש"י אלא כפר"ת, דכי יסיר את בן בנו מליחשב בקהל, רק דגם כפר"ת הב' אינו מפרש, דר"ת מפרש כי יסיר את בנך דתיבת בנך קאי על בנו ממש, וכי יסיר היינו שיסיר החותן את בנו מאחרי, בזה שזרעו לא יהי' מיוחס אחריו אלא אחר הנכרית, ובזה מפרש הוכחת רבינא מדלא כתיב על בתך לא תתן לבנו כי יסיר את בתך, אלמא דאין בזה הסרה לבתך משום דבנה מתייחס אחרי', אבל הרמב"ם הא אינו מפרש בנך על בנו ממש אלא על נכדו, דהא כתב הרמב"ם יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מליחשב בקהל, וכיון דלא כתיב מסיר את זרעו מליחשב בקהל, אלמא דאינו מפרש בנך על בנו ממש, אלא על בן בנו שאילולי הי' מן הנכרית הי' מתיחס אחריו, והי' נחשב ישראל, ולפ"ז אין מקום לפרושו של ר"ת בהא דרבינא, דכיון דבנך קאי על נכדו, א"כ אין נ"מ ויתכן דברי הכתוב גם על בתך לא תתן לבנו, ואין ראי' דבן בתך קרוי בנו, נמצא דדברי הרמב"ם קשים בתרתי, חדא דלפירושו אין מקום להוכחת רבינא וכנ"ל, ב', קו' הר"י בתוס' לפר"ת הב' דהא כי יסיר היינו בהסרת יראת שמים מדדרשינן כי יסיר לרבות כל המסירים, ואין לומר דגם על טעם שאין הבן מתייחס אחריו שייך לומר כי יסיר לרבות כל המסירים דזה אינו דהא עיקר הך דינא דבן הנכרית אינו נחשב כמותו מהך קרא יליף וא"כ אימא דדוקא בשבעה אומות כדכתיב עלייהו הך קרא, אבל בשאר אומות אין הולד כמותה, אלא מתיחס אחר האב כמו בישראל.

ונראה דהרמב"ם מפרש קרא דכי יסיר קאי אתרווייהו, בין על בתך לא תתן לבנו בין על בתו לא תקח לבנך, דכן משמעות הקרא, ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר את בנך מאחרי, אלא דפירושא דקרא דכי יסיר מפרשינן לצדדין היינו דפשטי' דקרא קאי על הסרת יר"ש וכדכתיב כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים, אלא דלא שייך זה אלא על בתך לא תתן לבנו, דאז מפרשינן שפיר, שבנו של העכו"ם יסיר את בנך היינו נכדך מיראת שמים, אבל על בתו לא תקח לבנך, לא נוכל לפרש על בתו שהיא תסיר יראת שמים דהו"ל למיכתב כי תסיר, ואי נפרש דאחותן קאי אכתי יקשה מהיכי תיתי שהחותן יסיר את נכדו מיר"ש, הא יש לו אב שהוא גדול בשנים וישראל והבן ילך אחר אביו ולא אחר זקנו, ולכן ע"כ אנו מפרשים לצדדין, דבבתו לא תקח לבנך הכונה כאן לא הסרת יראת שמים מנכדו, אלא הסרת קהל, דבזה שיתן בתו לבנך מסיר את בן בנך מאחרי ד', שלא יהי' ישראל ומסיר אותו מליחשב בקהל.

והנה מה דאנו מפרשין פירוש דהסרת יראת שמים, על בתך לא תתן לבנו, ופירוש דהסרה מליחשב בקהל על בתו לא תקח לבנך, ומבואר בדברינו רק דעל בתו לא תקח לבנך א"א לפרש הסרת יראת שמים, אבל מה דאין אנו מפרשים על בתך לא תתן לבנו ג"כ פירושו של הסרת קהל, והנה בפשוטו גם בזה כתבנו משום דפשטי' דקרא הוא בהסרת יראת שמים, אכן אפשר לחזק יותר דמוכרח לפרש זה על הסרת יראת שמים, משום דבאמת בלא חדוש הכתוב הא נקטינן בישראל דלמשפחותם לבית אבותם, וא"כ בבתך לא תתן לבנו, לא נוכל לפרש דהוא הסרה מליחשב בקהל, כיון דבאמת מעיקר הדין הולד הוא עכו"ם ואינו בנו של הזקן אבי הבת, ואין כאן הסרה מקהל ישראל כיון דבאמת בן בתו אינו מתייחס להבת, אלא להאב שהוא עכו"ם וע"כ דהוא להיפוך, דבן בתך הבא מן העכו"ם שייך לאמו שהיא ישראלית, וממילא הוא בנו של אבי הבת ושייך בזה שאביו שהוא עכו"ם יסירנו מיראת שמים, אבל על בתו לא תקח לבנך, לא נוכל לפרש דהיא על הסרת יראת שמים, דהא אביו שהוא ישראל לא יסירו מיראת שמים, ומה איכפת לן בהעכו"ם הזקן, ולכן מוכרח לפרש להיפוך דכאן ג"כ חידש הכתוב דבן בנך שהי' ראוי להיות ישראל ולהיות בנך יסירנו החותן במה שנותן לבנך את בתו מליחשב בקהל, ואף דאם כן יקשה איך קראו הכתוב בנך כיון דעפ"י דין אינו בנו, אלא דכיון דכאן הוא החידוש שהשמיענו הכתוב, דבלא חידושו של הכתוב הי' ראוי להיות בנך, שייך למיכתב כי יסיר את בנך, וזהו שאמר הכתוב שיסיר את בן בנך, שהי' ראוי להיות בנך יסיר אותו מלהיות בנך וליחשב בקהל, אבל ברישא לא נוכל לפרש על הסרת קהל ולומר דזה גופי' אומר הכתוב דבמה שיתן בתו לבנו של העכו"ם יסיר את נכדו מלהיות ישראל, דאף דאם הי' נותן בתו לישראל בודאי הי' בן בתו ישראל, אבל מכיון דעכ"פ מעיקר הדין אינו שייך בן בתו לאמו שהוא בתו ולא לאביה אלא לאביו שהוא עכו"ם, אין כאן הסרה מליחשב בקהל, ודוקא בבן בנו דמעיקר הדין בישראל שייך הבן לאביו, וכאן בזה שנותן בנו לבת עכו"ם יסיר בן בנו מליחשב אחר אביו זהו הסרה.

ועכשיו מיושב שפיר דר' יוחנן משום רשב"י יליף מקרא דבתו לא תקח לבנך דבזה ההסרה מליחשב בקהל, ומוכח דבן עובדת כוכבים כמותה, ובא רבינא ואמר דש"מ מרישא דמפרשינן דקאי על הסרת יראת שמים, וקראו הכתוב בנך, דהא שם אינו על הסרת קהל. ומוכח מזה דבן בתך הבא מן העכו"ם קרוי בנך, ועכשיו אתי שפיר הא דאמרינן כי יסיר לרבות כל המסירין משום דקרא בהסרת יראת שמים נמי מיירי ועיקר פשטי' דקרא הוא על זה.

הרי שהיה לה בן מן השפחה שלו ושחררו ושחררה ונשאה ומת בלא זרע הרי זו תתייבם לאחיו, ואף על פי שבנה ממנו קיים שכבר שחררו.

מן השפחה שלו, כתב המ"מ הוא לפי שיטתו שכתב פ"י מהלכות גירושין, ושם כתב הוא שיש מן הגאונים שסוברים דבבא על שפחתו ויש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחררה ואח"כ בא עליה וכבר הארכתי פרק ד' מהלכות נחלות לבאר דעתו וראיותיו בזה.

והנה עיקר הדבר מבואר כאן ברי"ף בהלכות וז"ל הרי"ף אמרי רבואתא הני מילי שפחה דאחרים דומיא דנכרית דאית לי' קנין בגוה, אבל שפחה דילי' לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואיתמר משמי' דרב נטרונאי גאון הכי הא דתנן וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה וכותית, הני מילי שפחה דאחרים דומיא דכותית דלית לי' קנין בגוה, אבל בא על שפחה דידי' וילדה ממנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירות בתו היא, ואמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם בא עליה חייב משום בתו, ואם בא עליה בנו חייב משום אחותו, וחזינא לגאון אחר דמספקא לי' מילתא ומתוך דבריו נקטינן בה מילתא לחומרא לגבי איסורא דהיכי דאית לי' איתתא ומית ולית לי' זרעא אלא האי דאוליד מן השפחה נקטינן לחומרא וחולצת ההיא אתתא ולא מתייבמת, ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית לי', אבל איהו גופי' לא מזבני לי' יורשין. ואי בעא למנסב בת ישראל מצריכין גט שחרור ואי קדיש מקמי גט שחרור מצריכין לה גיטא מיני' ואי בעי למנסב שפחה לא שבקינן ליה, עכ"ל הרי"ף, וע"ז כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין וז"ל שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד, או במקדש על תנאי ובעל, שהרי אשתו היא, ובאשתו היא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות, עד שיפרש שהוא בעילת זנות או שיפרש שעל תנאי הוא בועל, אבל בשאר כל הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות, עד שיפרש כי הוא לשם קדושין, ואין צריך לומר בשפחה או עכו"ם שאינה בת קדושין שאין חוששין להם כלל, והרי הבן מהם בחזקת עכו"ם ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.

והנה צריך להבין דברי הרמב"ם דהא כתב שם זה לחלוק על דברי הגאונים שאמרו שמי שיש לו בן משפחתו לא תתייבם אשתו שמא שחררה שאין אדם עושה בעילתו ב"ז, ועל זה הוא שכתב דבריו, וא"כ הי' לו לכתוב רק על בן משפחה, ומה זה שהוסיף בדבריו עובדת כוכבים וסיים בדבריו וכתב עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה.

והנראה בזה דרבינו כתב זה בתורת הוכחה ודמיון שאם באנו לומר שמכיון שבא על שפחתו שמא שחררה, אם כן גם בעובדת כוכבים נמי נימא שמא נתגיירה, ונהי דבשפחת חבירו יש סברא לומר דבעל השפחה לא ישחרר אותה בשביל זה שהוא רוצה לישא ישראל, אבל בנכרית נימא שמא נתגיירה, והיא משנה מפורשת חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן העכו"ם, ויש לחלק משפחה דעלמא לשפחה דידי' בשביל שרוצה לישא ישראל.

אכן המ"מ פרק ד' מהלכות נחלות האריך לחזק דברי הרמב"ם וכתב דמשו"ה לא נסתפק הרמב"ם בזה דכי היכי דבעבדים ליכא לפלוגי בין נכרית לנכרית כך בשפחה אין לחלק בין שפחה לשפחה, שאל"כ הי' להם בגמרא לברר עכ"ל המ"מ, ומבואר מדבריו שעיקר הוכחת המ"מ הוא מתוך דמיון דכמו דבנכרית אין לחלק בין נכרית לנכרית ה"ה דאין לחלק בשפחה ולפי מש"כ מוכח דהרמב"ם כתב זה בתורת הוכחה דסובר דאם היה שייך לומר בשפחה דידיה שמא שחררה משום חזקה שלא היה בועל שפחה כן נימא גם בנכרית דשמא נתגיירה, דחזקה שלא היה בועל נכרית, והנה המ"מ כתב עוד ליישב דברי הרמב"ם במה דקשה עליו מגמ' גיטין דף ל"ט בהא דתניא הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת, דפריך על הא דאמרינן עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחרות, ומשני דברייתא כגון שאמר לה צאי בו והתקדשי בו דמוכח דבסתם שטר אירוסין יצא לחרות, וכתב ע"ז המ"מ ויש לי לתרץ התם הוא בשטר אירוסין משמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות אבל בבא עליה שלא בקדושין אדרבה משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות וכמו שכתבתי למעלה, והנה דברי המ"מ אינם מבוררים דלמעלה כתב רק ליישב אמאי לא נימא אין אדם עושה בעילתו ב"ז, וכתב דאפי' את"ל שחררה מ"מ עשה בעילתו בעילת זנות דהא אכתי פנוי' היא ואינה אשתו, וא"כ בהכרח עשה בב"ז, אבל זה אינו אלא לדחות הסברא דאין אדם עושה בעילתו ב"ז, אבל מה דאמרינן מי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא, זהו הוכחה דשייך גם כאן דהא עכ"פ איכא ראי' דלא עביד בעצמו איסורא ובודאי שחררה.

והנה הרמב"ם בפ"ח מהל' עבדים הל' י"ז כתב עבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו תפילין בראשו וכו', וכן כל כיוצא באלו הדברים שאין חייב בהן אלא בן חורין יצא לחרות וכופין את רבו לכתוב גט שחרור, וכן אם נדר נדר וכו' מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר עליו שעבוד כלל ושגמר לבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו גט שחרור אע"פ שעדיין לא נתן, ומבואר מדברי הרמב"ם דאינו בגדר הוכחה שודאי שחררה מקודם, דאם כן אין ראי' לדינו דמשחרר בכל לשון אינו יכול לחזור בו וכופין אותו לשחררו, וע"כ דמפרש דבכל הני אמרינן דעכשיו שחררה וצריך גט שחרור, אכן בגמ' כדפריך על הא דעבד שנשא בת חורין בפני רבו דיצא לחרות מהא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו ומוקים לה כשרבו השיאו אשה ופריך על זה ומי איכא מידי דלעבדי' לא מעבד לי' איסורא ואיהו עביד איסורא, וקשה לדברי הרמב"ם הא אכתי מחוסר גט שחרור ומעוכב ג"ש אסור בבת חורין כדאיתא להדיא בגמ' דהמפקיר עבדו ומת אותו עבד אין לו תקנה, ולא נחלקו רש"י ותוס' רק אם מותר בשפחה דלשי' רש"י אסור בשפחה, אבל בבת חורין אסור לכו"ע. ובהכרח לומר בשיטת הרמב"ם דמפרש דהעיקר הוא שלא יהיה ביאת איסור, ולכן כשהשיאו רבו אשה מוכח מזה דמשחררו עכשיו, כונתו בזה שעתה קודם ביאה יכתוב לו גט שחרור, ואיברא דיהי' צריך קידושין אחרים, צ"ל דאה"נ שיקדשנה מחדש, ומה שמשיאו עכשיו הוא רק לאלם הקשר ביניהם, והנה כל זה הא לא מהני בבא על שפחתו, דהא לשי' הרמב"ם דבכל הני אינו אלא דנפקע השעבוד וכופין אותו לכתוב גט שחרור, וא"כ בבא על שפחתו אף אי נימא דפקע שעבודה אכתי שפחה היא ואסורה לו, וממילא באמת גם שעבודה לא פקע, כיון דלא נוכל לומר ולהוכיח מזה ששחררה, דהא לא נוכל לומר אח"כ דמשום דאין אדם עושה בב"ז בא עליה לשם קדושין, דלא תפסו בה אכתי קדושין ומבואר לפ"ז מה שעמדנו בדברי הרמב"ם שהזכיר עכו"ם, דכיון דזה דנימא דעכשיו שחררה לא מהני כלום, וע"כ דנימא דשחררה מכבר, א"כ גם בבא על הנכרית נימא דבודאי נתגיירה, ונאמיני' על הבן לפטרה מן היבום, וכמו באומר זה בני, וכיון שאין אנו אומרים כן בנכרית כדמוכח ממתני' דיבמות דף כ"ב שהביא המ"מ, ה"נ לא נאמר כן בשפחה, דכיון שהוא רק בתורת הוכחה דאמרינן דודאי לא עביד איסורא, א"כ אין נ"מ מנכרית לשפחה דאף דנכרית אין בידה לגיירה, מ"מ נימא דמדבא עליה מוכח שודאי נתגיירה מדעתה והוי כמו שאומר שנתגיירה, וכיון דמוכח ממתני' דאינו בנו לפוטרה מן היבום משום שאנו מעמידין אותה בחזקת שהיא נכרית, ה"נ מעמידין השפחה בחזקתה, ולדעת הרמב"ם בפ"ד מהל' נחלות אפילו אומר אח"כ בשכבר ילדה הבן שבנו הוא ושאמו נשתחררה אינו נאמן ואינו יורשו ולא מתייבמת, דאף דתנן בב"ב דף קל"ד דזה בני נאמן ליורשו ולפטור מן היבום, זהו באומר על מי שאינו מוחזק לבנו, אבל אין לנו חזקה כנגדו אבל בנו מן השפחה שהיא מוחזקת לשפחה אינו נאמן.

-השמטות-

מתוך מכתב תשובה של מרן זצ"ל להגר"א וסרמן זצ"ל

באות ב' כתב להוכיח בשם מו"ר הגר"ח זצוק"ל מהא דהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וחייבין כרת משום אשת אח, ומ"מ יש בה זיקה עד שתלד, ומוכח מזה דאיסור אשת אח אינו מפקיע זיקה, וראי' זו אינה מוכרחת דמה דיש בה זיקה הוא משום דשמא לא יהי' הולד בן קיימא דאז אין בה משום אשת אח, ואף דמשמע דעכשיו היא זקוקה בתורת ודאי אבל כיון דנפקא מאין לו עיין עליו לא מוכח כלל דאשת אח אינו פוטר.

יב

הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין, ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה.

נ. ב. רש"י פי' משום בית אחד הוא בונה, ונראה דהרמב"ם לשיטתו דחליצה מדבריהם ע"כ דבית אחד לא כתיב אלא שאינו מחויב ליבם אלא אחת, אבל לא מוכח דאיכא איסור ליבם השני' כיון דמשמת אחיו נסתלק איסור ערוה מכל נשיו, ולכן סובר דדרשינן מעליה דהוא מיותר, ואף דדרשינן לגז"ש מ"מ גם זה נלמד מפשוטו דעליה ולא על חברתה, וביותר מיושב לדעת הרמב"ם דאינו לומד מעליה אלא מולקחה.

וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר אחין, וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקדושין כשניות.

המ"מ הביא כאן הסוגיא בדף י' מחלוקת ר"י ור"ל, דסבר ר"ל בחלץ ליבמתו דאסורה על החולץ בלאו ועל שאר אחין בכרת, וצרות בין הוא ובין אחין בכרת, ור"י סבר דבין הוא ובין האחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת, ומבואר בגמ' דגם לר"י קאי עלי' בלאו, ודברי הרמב"ם שכתב דאינו אלא מד"ס צ"ע דלהדיא מבואר בגמ' דגם לר"י קיימו עלי' בלאו.

והנה מקדם נבאר מה שיש לעמד בדברי הגמ', במה דמבואר בסוגיא שם דהחולץ ליבמתו וחזר וקדשה ואח"כ נולד להם אח, דלר"ש הו"ל כמו יבם ולבסוף נולד דאמרינן הואיל ובא ומצאה בהיתר, ול"ה עלי' באיסור אשת אחיו שלה"ב, ה"נ בנולד אחר הקדושין שייכא הך דינא דבא ומצאה בהיתר, וקשה לי ע"ז דהא כתבו התוס' בדף כ' בטעמא דר"ש דמשום דפקע איסור אשת אח, שיכל להחזירה אחר שגירשה, לכן פקע נמי לגבי האח הנולד, וזה הא נלמד מקרא דולקחה דנעשית כאשתו לכל דבר, ובחולץ וחזר וקדשה הא ליכא קרא דולקחה דנעשית כאשתו לכ"ד, ואין לומר דהוא ע"י דפקע איסור אשת אח בהחליצה לגבי החולץ פקע נמי לגבי האח הנולד, דאם נימא כן הי' צריך להיות גם בנולד קודם שקידש הך דינא דבא ומצאה בהיתר, ורש"י והתוס' כתבו להדיא דוקא בנולד אחר שקידש, ואלא דנאמר דכיון דפקע איסור אשת אח ע"י החליצה, ממילא אמרינן מסברא דנעשית כאשתו בקידש גם בלא קרא דולקחה, אלא דאם נאמר כן הי' צריך להיות מהני. זה גם לגבי שאר האחין הקיימין דלא תיקום עלייהו באיסור כרת, וזה אין לומר דגבי האחין הקיימין אינו מועיל משום דלא באו ומצאו בהיתר, דהא לר"ל אין היתר על האחין, וא"כ מה דמותרת על האחין לאחר יבום כשמת המיבם הוא ע"כ משום דטעמא דנעשית כאשתו לכ"ד מהני בעצמו, ולא צריך להא דבא ומצאה בהיתר וא"כ עכ"פ מוכח דגבי אחין לא חשיב בחולץ ואח"כ קידש נעשית כאשתו, וא"כ מנ"ל לגמ' דגבי הנולד מהני חלץ ואח"כ קידש ושייך דינא דבא ומצאה בהיתר.

והנה כבר העיר האור שמח דמשמע דהירוש' חולק בזה על תלמודא דידן, דלא נזכר בירוש' כלל חידוש זה דמהני לר"ל אליבא דר"ש, בחולץ שקידש ונולד להם אח טעמא דהואיל ובא ומצאה בהיתר, וכתב בזה משום דהירוש' סובר דבחליצה פקע זיקה למפרע, דהירוש' מקשה חליצה פטור ביאה פטור כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין ודכוותה בא עלי' נאסרה לאחין, ותני ר"ח מת ראשון ייבם השני, אמר ר"י מה את סבר היא חליצה היא ביאה כיון שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע, למפרע חל עלי' איסורו של מת אצל האחין, אבל אם בא עלי' אשתו היא, והיינו דהירוש' מקשה דכמו דבחלץ לה הרי היא באיסור כרת לגבי אחין, ה"נ בבא עלי' ואיך מותרת לשני כשמת המייבם, ומשני דבחליצה פקע זיקת המת למפרע וקיימא עלייהו באיסור אשת האח המת, ול"ד לביאה דבביאה פקע איסור אשת אח לגבי כל האחין, משא"כ בחליצה, ולכן בייבם ולבסוף נולד שהותר איסור אשת אח לגבי אחין ורק לגבי הנולד דנינן לאוסרו משום אשת אחיו שלה"ב, בזה אמרינן דכיון דבא ומצאה בהיתר אין גם עליו אלא איסור אשת אח של המיבם, וכשמת המיבם שפיר דמותרת לו, אבל בחליצה דנשאר על האחין איסור אשת אח של מת כיון דנפקע הזיקה למפרע לא עדיף נולד מנייהו, זהו תורף דבריו.

ודבריו אינם מבוררים כ"כ בסברא, דכיון דמגמ' דידן מוכח עכ"פ דנולד עדיף מאחין, שהם בכרת על החלוצה, והנולד לר"ש אית בי' דינא דבא ומצאה בהיתר, א"כ מנלן גם אם נימא סברא דלמפרע דאין לומר עדיפותא בנולד דבא ומצאה בהיתר, ול"ד לאחין הקיימין, דמה דאמר ר"ש ביבם ולבסוף נולד בא ומצאה בהיתר אינו מוכרח דהיינו משום דבשביל סברא זו אינו דומה האח הנולד להאחין הקיימין, דמאיזה טעם נשוה אותם, דבהו קרינא כי ישבו אחים יחדיו, ובנולד לא קרינא, אלא דהוא טעם בפני עצמו דבא ומצאה בהיתר, א"כ יהני זה גם להעדיף על האחין הקיימין, דליכא בהו טעם דבא ומצאה בהיתר כיון דעמד עליהם שעה אחת באיסור.

והנה נראה דבמה שכתבנו בהא דאמרינן נעשית כאשתו אם צריך לזה הא דבא ומצאה בהיתר או לא, דזה דוקא אי נימא דלגבי אחין נעשית למפרע אשת אח, דמוכח לפ"ז דנעשית כאשתו לכ"ד מהני, אף דמקודם היתה עליהם באיסור אשת האח המת, אבל אם לא נימא טעמא דלמפרע, א"כ שפיר יש לומר דטעמא דנעשית כאשתו תלוי בטעמא דבא ומצאה בהיתר, דכ"ז דמותרין כל אחד לחלוץ וליבם ליכא עלייהו איסור אשת אח, רק אח"כ כשנתבטלה זיקת היבום אז חזר איסור אשת אח מכאן ולהבא לגבי אחין, דחליצה אינה מבטלת אפשרות היבום, רק דמפקעת זיקת היבום מכאן ולהבא, ולכן בייבם כיון דנעשית אשתו בשעת יבום, א"כ לא עמדה עליהם שעה אחת באיסור, ונוכל לומר דהבבלי לא סבר הא דלמפרע לגבי אחין כשייבם אחד, אבל בחולץ יש נ"מ בין האח הנולד לאחין הקיימין דהאחין הקיימין הא חייבין עלי' כרת לריש לקיש, ול"ש לומר בהם הואיל ובאו ומצאו בהיתר, דהא נאסרה עליו קודם שחזר החולץ וקידש, אבל לגבי האח הנולד מצי למימר הא דנעשית כאשתו גם בקידש, הואיל ובא ומצאה בהיתר.

אבל הירושלמי הנה לפ"מ שפירשו הק"ע והפ"מ דאמרינן סברא דלמפרע נעשית אשת אח אצל האחין וכדאמר שם מקודם לגבי צרה, וא"כ גם בייבם הי' לנו לומר כן, ומוכח לפ"ז דסברא דנעשית כאשתו מהני אף בלא הא דבא ומצאה בהיתר, ומה דבחלץ וחזר וקידש לא מהני לגבי האחין הקיימין הוא ע"כ משום דל"א בזה נעשית כאשתו לכל דבר, וכ"ז לפי' הק"ע והפ"מ אכן אם נפרש בדברי הירושלמי כדמוכח באמת מפשטות הדברים, ושכן פי' האור שמח, דהירוש' חידש לחלק בין ביאה לחליצה ורק בחליצה אמרינן סברא דלמפרע, אבל ביבום לא אמרינן דנפקעה זיקה למפרע, וא"כ אין לנו ראי' כבר גם לד' הירוש', מזה דמת הראשון ייבם השני, דנעשית כאשתו מהני גם בלא הא דבא ומצאה בהיתר דביבום הא לא אמרינן סברא דלמפרע, אלא דלפ"ז קשה סיום ד' הירוש' מה דצריך לומר אבל אם בא עלי' אשתו היא, כיון דגבי יבום ל"א סברא דלמפרע, א"כ גם בלא הא דאשתו היא לא קשיא, ואם נימא טעמא דאשתו היא, א"כ למה לן טעמא דלמפרע נעשית אשת אח.

ולכאורה נראה הביאור בד' הירוש' דאיברא דלמפרע נפקעה זיקה הוא מצד החליצה, וכמו שכתב לפרש האור שמח, מ"מ גם בייבם הי' צריך עכ"פ להיות אשת אח מכאן ולהבא, ומה דצריך בחליצה לסברא דלמפרע הוא משום דסבר דכן הוא האמת ומשום דנ"מ דאפי' אם קידש החולץ ואח"כ נולד נמי לא נימא בא ומצאה בהיתר לר"ש, כיון דנעשה למפרע אשת אח, אלא דאינו מיושב זה אלא לדברי האור שמח דאפי' לר"ש לא נעדיף את האח הנולד על האחים הקיימים, אכן לפ"מ שפקפקתי בזה, א"כ הא לא נפקא לן מינה כלל לגבי הנולד בסברא דלמפרע, דבל"ז לא הי' עליו מעולם זיקה, אלא דבא ומצאה בהיתר.

ויותר הי' נראה דמה דאמר בחליצה טעמא דלמפרע, הוא לאפוקי דאפי' למ"ד חליצה קנין, וכדאמר מקודם הירוש' אין אתה יודע משום מה אתה מחייבו אי משום אשתו של מת או משום אשתו של חולץ, מ"מ לא מהני, דל"מ אשתו היא אלא היכי דנמשך היתר הזיקה, אבל כיון שנתבטלה הזיקה אף שחידשה התורה דלגבי החולץ נעשית ביתו, והיינו מכאן ולהבא, אבל הזיקה נפקעה למפרע וא"כ לגבי אחין ליכא היתר.

שוב ראיתי דאי אפשר לומר כן בכונת הירוש', דר' יוסי איירי הכא ולעיל אמר ר' יוסי להדיא דחליצה פטור, לכן נראה דהירושלמי יסבור כסברת הבבלי בדף כ' דאמר לרבנן דאף דדרשינן מולקחה דנעשית כאשתו לכ"ד, דמגרשה בגט ומחזירה, מ"מ פליגי אר"ש ואסרי בייבם ולבסוף נולד, מקרא דויבמה עדיין יבומין הראשונים עלי', ואמרי' משום דסברי שדי התירא אהתירא ושדי איסורא אאיסורא, ולכן נימא דסבר גם הירוש' דעד זמן הביאה או החליצה צ"ל מותרין משום אשת אח, ורק דהירוש' לא מסתבר לי' שיהי' מקודם מותר ואח"כ אסור, לכן סבר סברא דלמפרע, והי' צריך לומר כן גם בביאה, כיון דעכ"פ האחין לא ייבמו את היבמה, דנעשית אשת אח לגבייהו למפרע, וממילא לא נימא כלל סברא דאשתו היא לכל דבר דהא שדי איסורא אאיסורא, ולכן מחדש הירוש' בביאה טעמא דאשתו היא, דאלא"ה הי' לנו לומר גם בביאה סברא דלמפרע אצל האחין, ומשום דנעשית כאשתו לכ"ד ונתקיימה הזיקה שדי התירא אהתירא. אבל בחליצה כיון דנתבטלה למפרע הזיקה האחין בכרת, אף דהוא אינו בכרת דעקרה תורה מקרא דלא יבנה, מ"מ אינו אלא לגבי החולץ ולא לגבי אחין ואפילו לגבי האח הנולד, לפ"מ שכתבנו מדברי האו"ש דהירוש' חולק בזה על הבבלי, וס"ל דלא שייך גבי' דינא דבא ומצאה בהיתר משום דנעשית כאשתו דכיון דנפקעה הזיקה למפרע, ל"ש לומר דנעשית כאשתו כמו דאמר הגמ' בדף כ' אליבא דר"ש דל"ד לאחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו, משום דהוי איסורא דלית לי' התירא, ולכן גם כאן דלמפרע פקעה זיקה הוי כמו איסורא דלית לי' היתירא, ולא שייך זה אלא היכי דעד היבום היתה מותרת להם.

ומיושב דצריך הירושלמי לב' הטעמים, משום דבטעמא דלמפרע מסתבר להירוש' דהי' צריך להיות שייך גם בביאה, כיון שנתיבמה לראובן ונתברר דלא היתה זקוקה לשמעון, וכדאמר הירוש' דהכל מודים בצרה שהוא חייב, משום דנתברר שהיא אינה היבמה, ובטעמא דאשתו היא לחוד נמי לא סגי דכיון שצריך לומר דלמפרע נעשית אשת אח לגבי האחין גם ביבום, א"כ הוי לגבייהו איסורא ושדי איסורא אאיסורא, ולא נימא כלל דנעשית כאשתו, ולזה מחדש הירוש' דכיון דאיכא לסברא דאשתו תו לא אמרינן כלל סברא דלמפרע, וכמו שבארנו דכיון דעד שעת יבום הותרה להם, וגם אח"כ נתקיימה הזיקה ואשתו של יבם היא, לא נימא דלמפרע נעשית אשת האח המת.

והנה כל זה הוא לפי מה דנפרש בכונת הירושלמי דכיון שחלץ לה נעקרה זיקת המת למפרע אצל האחין כיון שהם לא חלצו, ומשו"ה נעקרה מהם זיקת המת וכדאמר בירושלמי לעיל גבי צרה דלמפרע נעשית אינה זקוקה, דלפ"ז שפיר מחלקינן בין יבום לחליצה, דגבי יבום כיון דמקודם היתה זקוקה להם ונתקיימה הזיקה, שדי היתירא אהיתירא, ורק בחליצה דנעקרה הזיקה למפרע, קיימי האחין בכרת וכנ"ל.

אכן מפשוטן של ד' הירוש' משמע, דכונתו דבהחליצה נעקרה הימנה זיקת המת, ומה דפטור החולץ מכרת הוא משום לא יבנה, והנה הרמב"ם לא הזכיר הא דלא יבנה, ונראה דיש נ"מ אם דין הזיקה מתרת משום אשת אח דא"כ אי אפשר לומר בלא דין למפרע שיאסרו משום אשת אח בין להאחין בין להצרה, דעל כולם הי' זיקה, אבל אם נימא דלא דין זיקה מתיר אלא כמו דאמר הירוש', ניחא הוא אינו חייב על החליצה שכבר נראה לפטור בה, והיינו דבשעת חליצה ע"כ הי' מותר בה, דפטור חליצה הוא ג"כ פטור של אפשרות יבום, ולא דהוי עקירה ממצות יבום, וא"כ דוקא הוא ולא אחין דלא נימא שליחותייהו קעביד, ולכן הירוש' דסובר עכשיו דזיקה מתרת, וע"ז אמר דכיון שחלץ לה, נעקרה הימנה זיקת המת למפרע, והיינו דהזיקה לא באה לתכליתה ונתבטל כח הזיקה, ובייבמה אין נ"מ בין האחים להמיבם, כיון דבאה הזיקה לתכליתה, ומה דהוצרך לטעמא דאמר אשתו היא, נראה דזהו ג"כ ביאור דמה דאמרה תורה אשתו היא, היינו לגבי כל האחין, דבלא זה לא היינו אומרים לגבי כל האחין דהזיקה באה לתכליתה, דהא ע"כ גם הא דנעשית כאשתו, אינו אלא לגבי איסור האחין, וכדאמר הגמ' בדף כ' דלא שייך לומר נעשית כאשתו לכ"ד לגבי אחותו מאמו, והיינו דל"מ הא דנעשית כאשתו לכל דבר אלא לגבי איסור האחין משום דלכולהו פקע אשת אח, נמצא דדין זיקה מה שהיתה זקוקה לא תוכל להתיר אלא אם באה לתכליתה, ואז אמרינן דכיון דנעשית כאשתו מהני זה לגבי כל האחין, משום דבאה לגבי כל האחין לתכליתה שתחשב לגבייהו אשת החי, אבל דין נראה לפטור בה שייך רק לגבי חולץ ולא לגבי אחין.

והנה ר' יוסי סובר להדיא בירוש' חליצה פטור, ולשיטתו ע"כ החילוק בין אחין לצרה, לריש לקיש בירוש' דלית לי' טעמא דלמפרע לגבי אחין, דסובר בין הוא בין אחין אינן חייבין על החלוצה, ומ"מ אמר שם דהכל מודים בצרה שהוא חייב, הוא משום דסובר סברא דשליחותא לגבי אחין ולא לגבי צרה, וע"ז פליג ר"י ולא סבר טעמא דשליחותא גם לגבי אחין ונמצא דליכא מאן דסבר טעמא דלמפרע מצד האחין, לכן חידש טעמא דלמפרע על עצם החליצה, והיינו משום דלא סבר ר"י טעמא דשליחותא וא"כ לא נראה לפטור בה, אבל אם היתה הזיקה מתרת לא היינו מחלקים בין החולץ להאחין, ובלא טעמא דלמפרע יש לבאר מחלוקת ר"י ור"ל דר"ל סבר שליחותא והוי כמו נראה לפטור בה, ור"י לא סבר שליחותא ולא נראה לפטור בה, וא"כ יקשה מ"ש מיבום, וע"ז מתרץ דזיקה בעצמה היתה מועלת אלא דבחליצה אמרינן דלמפרע פקע זיקה.

אלא דלפ"ז ג"כ יבואר דהירוש' אינו יכול לסבור דחלץ ואח"כ קידש ונולד להם אח מותרת, דלפי דבריו הא דנעשית כאשתו דמהני לגבי אחין הוא בצירוף עם דין זיקה, ולא דמהני מצד עצמה דהא לא מהני לגבי אשת אחיו מאמו, וע"כ דהוא רק לומר דהזיקה באה לתכליתה גם לגבייהו דהיא אשת המייבם ולא אשת המת, ונמצא דלהבבלי לא נצרף הא דאשתו היא אלא לענין שיהי' בא ונמצאה בהיתר, ושדי היתירא אהיתירא, אבל עיקר ההיתר הוא גדר דנעשית כאשתו.

והירושלמי אם הי' סובר כהבבלי דהטעם משום דמקודם הי' מותר ואח"כ אסור, ואינו מועיל אלא לענין דיהי' בא ומצאה בהיתר, לא הי' צריך לחדש טעמא דחליצה הוי למפרע, וע"כ דסובר דזה אי אפשר דאם מקודם מותר צריך להיות גם אח"כ מותר, וע"כ צריך לחדש טעמא דלמפרע לענין חליצה, ולענין ביאה אנו אומרים הסברא דאשתו היא, ובאה הזיקה לתכליתה גם לגבי האחין, וא"כ לפ"ז ע"כ אשתו היא לבד אינה מועלת כלל דממ"נ אם הותרה מקודם גם אח"כ מותרת, ואם לא הותרה מקודם הא אמרינן דהוי איסורא אאיסורא, וזהו אם הי' הירוש' סובר כהבבלי, נוכל לומר כמו שכתבנו דהירושלמי סובר דלגבי האחין לא הי' מהני כלל טעמא דאשתו היא אלא לומר דמשו"ה אמרינן דגם לגבייהו הזיקה באה לתכליתה דכיון דאשתו היא א"כ אפילו זיקה שלהם באה לתכליתה לענין זה, עכ"פ לענין יבם ואח"כ נולד לא שייך זה, דדוקא היכי דאיכא צירוף סברא דזיקה מהני, ומ"מ מצינו דיבם ואח"כ נולד מהני לר"ש והתם ליכא דררא דזיקה, וע"כ צריך לומר דדינא דבא ומצאה בהיתר דיבם ואח"כ נולד שייך להיתר דאחיו גבי יבום, דאיסור דאשת אחיו שלה"ב הוי רק בדין יבומו של המת, דהתורה לא אמרה דין יבום אלא בהי' בעולמו וממילא קיימא באיסור אשת אח בנולד קודם יבום משום דהיתר דאשתו היא מדין זיקה כמש"כ, אבל בנולד אח"כ כיון דלגבי שאר האחין אינה נחשבת כאשתו של מת גם אליו אינה נחשבת כאשתו של מת.

ומיושב בזה האיבעיא בירוש' פ"ב הל' ב' (לפי הגהת האו"ש), רב יודן בעי צרת אחות אמו שמצאה לפני אחיו מאביו מפני שמצאה בהיתר מותרת, והאור שמח הסביר צד האיסור בהספק דכיון דאם הי' נולד מקודם הי' אסור, אבל לדברינו נוכל להסביר צד ההיתר דלא איכפת לן רק זה דלשאר האחין לא תהי' נחשבת לאשתו של מת, אך מה דלכאורה יקשה דעכ"פ הא איסורא היא, והאור שמח כ' בצד ההיתר משום דצרה כיון דילפינן מולקחה אין בה אלא איסור אשת אח, אך באמת יש להעיר כאן דהא הוי צרה שלא במקום מצוה והוי כמו בתו אילונית.

והנה הי' אפשר לומר דטעמא דמ"ד חליצה קנין הוא משום דסובר דלא שייך חליצה שהוא פטור כמו בגט אשה שהיא אסורה עליו באיסור חייבי כריתות, בשלמא אי אמרינן דהותרה במיתת המת לא צריך לחדש חליצה קנין, אבל אם לא הותרה במיתת המת א"כ איך שייך לפטור אשה אסורה לו, לכן חידש בטעמא דחליצה קנין וגם חליצה מתרת האיסור, ומקודם אמר הסברא דנראה לפטור בה לחוד מתיר, ואח"כ מחדש דבאמת הוא בגדר קנין, ולמ"ד דחליצה אינה קנין אלא פטור היינו יכולים לומר דסגי בסברא דנראה לפטור בה לחוד.

ומה דחדש ר' יודן טעמא דלמפרע, אפשר דאינו אלא גבי צרה, דדוקא גבי אחין דלא שייך כלל ששניהם ייבמו, ולכן אמרינן שההיתר הוא לכולם, אלא דע"כ לא כולם ייבמו אבל גבי צרה אם הותרו כולם למה לא יתיבמו כולם, וע"כ דלא כולם הותרו, ולכן אמרינן טעמא דלמפרע.

וממילא לפ"ז לגבי אחין דליכא טעמא דלמפרע ואם הותרו כולם הותרו, וצריך ע"כ לומר דנראה לפטור בה לחוד סגי, אלא דבסוף הסוגיא חידש ר' יוסי טעמא אחרינא דבאמת איכא דין זיקה וכולם הותרו, אלא דמכיון שחלץ לה הוא בירור למפרע דהזיקה לא נגמרה ובאופן כזה לא הותרה, ונמצא דחליצה הוא פטור בגדר מברר למפרע, וממילא לא קשה לכאורה איך הוא חולץ ופוטר לאשה שהיא אסורה עליו, אלא דכיון דמ"מ נצטרך לומר דנראה לפטור בה פוטר, א"כ לא נצטרך ליישב טעם למפרע משום דעד החליצה הי' בחזקת היתר, אלא דבאמת גם אח"כ פטור ונ"מ רק לגבי אחין, ונמצא דנ"מ דאי מטעם זיקה אין חילוק בין חולץ לאחין ואי מטעם נראה לפטור דוקא בחולץ ולא באחין.

והנה בפשוטו קשה מה דאמר ר' יודן חליצה פטור ביאה פטור, דמהיכי תיתי נימא ביאה פטור, דאף אי נימא דחליצה אינו קנין אבל ביאה הא הוי בודאי קנין ותרווייהו הא הוי סברי דאי חליצה קנין מהני אלא דסבר ר' יוסי דחליצה אינו קנין ונראה דהביאור בזה דהוי סבר מקודם דבזה פליגי ר"י ור"ל דמר סבר דסברא דזיקה מועלת להסיר אשת אח אלא דא"כ מאי טעמא דאסור בצרה למאן דסובר טעמא דזיקה, וצריך לחדש טעמא דלמפרע, וא"כ גם באחין הוא כן, אלא בחולץ משום דנראה לפטור בה מהני טעמא דאפשרות יבום ומהני לי' הזיקה ולכן תי' משום דחליצה קנין, אבל ר"י לא סבר חליצה קנין ולדידי' ע"כ לא נאמר באחין למפרע וא"כ ר"י דסבר דאסור ע"כ סבר דזיקה אינו מתיר כלל, וכיון דזיקה אינו מתיר מהיכי תיתי יהני טעמא דאשתו, וע"ז משני דבאמת איכא טעמא דזיקה אלא דחליצה מבטל הזיקה, אבל ביאה דאינה מבטלת מהני הזיקה לכל האחין לומר דאשתו הוא.

[הגה מכ"י, עכשו נראה דהביאור בירושלמי דבאמת הלמפרע הוא מצד החליצה דפקעה הזיקה וכמו שמפרש האור שמח, ומה דצריך לומר אשתו גבי יבום, הוא משום דעכ"פ הי' צריך להיות אשת אח אצל האחין מכאן ולהבא, אלא דלפ"ז יקשה למה צריך בחליצה לומר למפרע, וצריך לומר דכן הוא האמת ומשום דנ"מ דאפי' אם קידש החולץ ואח"כ נולד נמי לא נימא בא ומצאה בהיתר כיון דנעשה למפרע, והיינו אפילו לר"ש דלרבנן לא צריך לזה כיון דלגבי אשת אחיו שלא הי' בעולמו לא ס"ל כלל הא דאשתו היא משום דלא הותרה גבי' מעולם.

אך אכתי אינו מיושב זה אלא לדברי האור שמח דאפילו לר"ש לא נעדיף את הנולד על האחין הקיימים, דלפ"מ שפקפקתי בזה א"כ מה מהני הא דלמפרע, הא לגבי הנולד בל"ז לא הי' מעולם זיקה ועכשיו כשנולד בא ומצאה בהיתר.

ויותר נראה דמה דאמר בחליצה למפרע הוא לאפוקי דאפי' למ"ד חליצה קנין וכמו דאמר מקודם אין אתה יודע משום מה אתה מחייבו, אם משום אשתו של מת או משום אשתו של חולץ, מ"מ לא מהני, דלא מהני אשתו היא אלא היכי דנמשך היתר הזיקה, אבל כיון שנתבטלה הזיקה לכן אף שחידשה התורה דלגבי החולץ נעשית ביתו אבל לגבי האחין נתבטל לגמרי היתר הזיקה].

עתה נבוא לדברי הרמב"ם במה דסובר דחלוצה הוא מדברי סופרים והקשה המ"מ דבגמ' מפורש לר"ל שהוא בלאו, וגם לר"י קאמר בשלמא לדידי דאמינא דהוא בלאו, עוד אמרינן לקמן בדף נ"ב בטעמא דרע"ק דסובר אין אחר חליצה כלום משום דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והנה הרמב"ם בפה"מ פירש שם באמת טעמא דרע"ק משום דחזרה אשת אח, וכבר השיג הרשב"א דהוא דלא כדברי הגמ', ונראה דאפשר לומר דהיתר אשת אח לא שייך אלא אם התורה לא אסרה אותה להדיא דליכא דין יבום, אכן לרב גידל דדריש מיבמתו דיש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, ואיזו זו חייבי לאוין, והיינו דאיכא קרא דיש דין חליצה אף דליכא דין יבום, והחילוק מחייבי כריתות משום דהכא תפסי קדושין. א"כ ע"כ דלית לי' הך סברא, דע"כ ליכא אשת אח דאי איכא אשת אח א"כ לא תפסי קדושין והוי כמו חייבי כריתות, דמאי נ"מ לן במה דבעלמא תפסי קדושין עכ"פ עכשיו לא תפסי קדושין ועי' ברמב"ן ורשב"א בזה, אבל לדידן לפ"מ דקייל"ן דטעמא משום גזרה וכו' א"כ איכא למימר דאי לא היה דין יבום היה נשאר איסור אשת אח, וא"כ כיון דבחלוצה ליכא איסור אשת אח דהא יש אחר חליצה כלום ע"כ דליכא איסור מה"ת כלל.

אכן יש לנו סתירה מצרת יבמתו דכתב הרמב"ם דאם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא על צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה, ופשוט דהוא דומה ללאו דלא יבנה, והרמב"ם קרא גם לזה לאו הבא מכלל עשה, ומוכח מדברי הרמב"ם דאיכא אפשרות דנתמעט ממצות יבום ומ"מ ליכא אשת אח, משום דמשמת המת נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו. [והנה לרע"ק דסבר דחליצה הוי כמו ביתו והיינו דהוי כמו שכנסה והוציאה, א"כ בודאי אין שום גדר יבום, ודין ולקחה דנעשית כאשתו לכל דבר ליכא בחלוצה והי' אפשר דקיימא באיסור אשת אח, אבל לדידן לא אמרינן כלל דחליצה הוא סילוק לגמרי מדין יבום, אלא דהוא רק פטור לינשא לעלמא ואף דזיקת יבום ודאי ליכא, אבל דין יבום לא נפקע].

ונראה דלסברת הירושלמי דבחליצה אמרינן למפרע א"כ שפיר דאי למפרע פקעה זיקה, וגם נימא דאמרה תורה שלא ייבם אותה, א"כ הוי כמו שאמרה תורה להדיא דאין מפקיע אשת אח כיון שאינו רוצה ליבם, ונמצא דהפקעה תהי' בספק, ולפ"ז סובר הרמב"ם דגם סברא דנראה לפטור בה לא מהני.

אך כל זה בחליצה אבל ביבום לגבי צרה כיון דאמרינן סברא דשליחותא דאחין קעביד לא נימא דמשום דלא הותרה לגבה יבום וליכא לגבה מצות יבום, רק דנתקיים דסגי באחת לקיים מצות להקים זרע, ואף דאיכא עשה לא אמרינן דהעשה מפקיע מצות יבום, אבל בחליצה דאמרינן דלמפרע נתבטלה זיקה א"כ אי אסרה תורה ע"כ דליכא כלל מצות יבום דהא לא נתקיים, וממילא נשאר אשת אח, והנה אף דהירושלמי סובר סברא דלמפרע ומ"מ מותר החולץ, אך כ"ז הוא אם לא נימא דיבמתו ריבה חייבי לאוין לחליצה, אבל אם נימא דמיבמתו מרבינן חייבי לאוין לחליצה כבר כתבנו דלפ"ז ע"כ אפשר דלא יהי' דין יבום ומ"מ ליכא אשת אח, ולכן נוכל לומר דהירושלמי בפרק א' לא הזכיר כלל הא דגזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, והזכיר דרשא מפורשת דליכא יבום בחייבי לאוין ויבמתו ריבה לחליצה, ומ"מ אמר דקדושין תופסין וא"כ סובר הירושלמי דאף דליכא דין יבום ונתמעט מקרא מ"מ כיון דאיכא דין חליצה פקע אשת אח, א"כ שפיר אף דנימא דין דלמפרע לענין דנפקע זיקה, ואף דאיכא מיעוט דאחר חליצה לא ייבם מ"מ פקע איסור אשת אח.

והנה לפ"מ שכתבתי נצטרך לומר דבצרת יבמה לא נתבטל מצות יבום וזהו לר"י דסבר שליחותא אבל ר"ל דלא סבר שליחותא ודאי דנתבטל ונמצא עכ"פ דקוטב הסברא דבצרת יבמה דשייך שליחותא אפשר שיהי' איסור ומ"מ לא נתבטל דין יבום, וראיה דהא מהני מאמר, אבל בחליצה כיון דאיכא סברא דלמפרע פקע זיקה אי אמרינן דאיכא נמי איסורא והוי הפקעה מדין יבום א"כ לא נתבטל אשת אח.

אלא דאכתי צ"ע דמנ"ל להרמב"ם לומר דגם לר"י דבבלי סברינן סברא דלמפרע לענין חליצה, כיון דבירושלמי אשכחן זה רק לר"י דירושלמי דסבר דאשת אח לא הותרה.

ואפשר לומר לכאורה מזה גופי' דחזינן דאחר חליצה יש דין יבום ומהיכי תיתי לומר כן, וע"כ דאם הי' נתבטל דין יבום היה נשאר אשת אח, ואיברא דגם בצרה איכא דין יבום אלא דשם איכא סברא דשליחותא ולא נתבטל דין יבום, ולכן אפשר דאיכא עשה, אבל הכא כיון דליכא סברא דשליחותא ע"כ נאמר דליכא איסור כלל כיון דעכ"פ זה חזינן דהיתר בלא דין יבום ליכא וע"כ דאיכא דין יבום בין בחלוצה בין בצרת יבמה, ונמצא לפמש"כ דלא משום דכיון דהותרה הותרה לעולם, אלא דהסברא הוא משום דלעולם איכא דין יבום בין אחר חליצה בין לצרת יבמה, אלא דזיקה ליכא, ובצרה הטעם משום שליחותא ובחלוצה דלא שייך שליחותא ע"כ דליכא איסור.

והנה הרמב"ם אינו סובר דבחייבי עשה ול"ת נשארה דרשא דיבמתו ועיין במ"מ שם דמשמע דמפרש דגם הרמב"ם סובר כן אבל הוא פלא דלרב גידל מוכח בגמ' דאם בעלו לא קנו, והרמב"ם כתב דרק צרתה לא נפטרה ומוכח דהיא עצמה פטורה בגט, ובטעמא נראה דאף דלא קנה קנין גמור מ"מ לא שייך לומר לא יחפוץ לקחת כיון דכבר יבם אותה, ולגבי אחין נראה דכבר נעשית אשת אח ולא שייך בהו יבום.

ולפ"ז נראה דסובר הרמב"ם דמעיקר הסברא משמע דהיכא דליכא דין יבום נעשית אשת אח, אלא דלרב גידל ע"כ גילה קרא דיבמתו דהא ע"כ תפסי בה קדושין [וגם נימא דהא דאמרינן חייבי לאוין תפסי בהו קדושין היינו דבאמת תפסי בה קדושין, ומ"מ נ"מ לענין אם בא עליה בשוגג או לשם יבמין דאם נימא דליכא כלל דין יבום אם בעלו לא קנו, ואפשר דזה דפשיטא לי' לגמ' דאם בעלו לא קנו דמשמע לי' בכל גווני בכל יבום אף שלא קדשה בביאה, ובזה מיושב דברי רש"י שכתב דבאמת תפס קדושין], וא"כ דלא נעשית אשת אח אפשר דסבר חליצה קנין, וגם חליצה מבטל אשת אח, אבל לדידן דלא סבירא לן כרב גידל מוכח ע"כ דליכא לאו דלא יבנה.

ובעיקר מה דמוכח מהסוגיא דע"כ צ"ל כן לר"ל דלא יבנה מנתק מכרת ללאו נראה דזה שייך דוקא לר"ל דכולם חייבים, וכן לר' יוחנן אם כסוגית הבבלי דמשום סברא דשליחותא פטורים, אבל הרמב"ם הא סבר דמשמת המת הותרו כולם, (וזה מוכח מדין יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, אך זה מוכח רק לדעת הרשב"א אבל הרמב"ם שכתב בפ"ז רצה מיבם מוכח דאינו סובר כהרשב"א) וא"כ א"א לומר יבנה בא לנתק דהא בל"ז ליכא כרת, אכן אפשר לומר דכיון דאיכא טעמא דלמפרע בא קרא דלא יבנה לנתק. [ועי' עוד במש"כ בהל' י"ג].

יג

החולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו כך קרובותיה אסורות עליו, כגון אמה ובתה, וכן היא אסורה לבנו ולאחיו, ואפילו שניות שלה אסורות כגון בת בת בתה, וכן היא אסורה לבן בן בנו, כללו של דבר הרי היא כאשתו שגירשה, וכן אם מתה יבמתו ועדיין היא זקוקה לו אסור בקרובותיה כאילו היתה אשתו ומתה תחתיו, וכל האיסורין האלו מדבריהם, ומותר אדם לישא אחות צרת חלוצתו ושאר קרובותיה.

בגמ' דף מ"א מקשה מ"ש קרובת צרת חלוצתו דמותרת וצרת קרובת חלוצתו דאסורה ומשני הך דאזלא בהדה גזרו בהו רבנן האי דלא אזלא בהדה לבי דינא לא גזרו בהו רבנן, ופרש"י דגזרו צרת קרובת החלוצה משום דנראה כאילו אחותה בעצמה חלצה, וא"כ הויין שני יבמות מבית אחד, ופרש"י אפילו שלא במקום מצוה והקשו על זה בתוס' ופירשו דגרסינן הא דאזלא בהדי' היינו דהחלוצה בעצמה דמיא לגרושה ואסרו אחותה, אבל הצרה לא דמיא לגרושה, והנה לכאורה בלאו הך טעמא משום דאזלא בהדי' הי' צריך לומר דכל עיקר טעמא דאחות חלוצה הוא משום דהיתה מקודם זקוקה ודמיא בשביל זה לאחות גרושה וכן משמע מדברי הנמוק"י בפ' כיצד שהשוה אותם להדדי, ומה דפריך הגמ' מ"ש צרת קרובת חלוצתו מקרובת צרת חלוצתו היינו משום דצרת חלוצה נמי היתה זקוקה קודם חליצה כמו החלוצה, אלא דע"כ טעמא דמתני' משום דהצרות וכן האחין הוי כמו שנתבטל זיקתם למפרע, וא"כ מה דפריך הגמ' מ"ש האי ומ"ש האי היינו משום דסבר דאי מהך טעמא שנתבטלה זיקה למפרע היה להתבטל גם אצל החלוצה, וכמו דאמר בירושלמי דבחליצה נתבטל זיקה למפרע, אלא דמ"מ איסור אשת אח הותרה כיון שנראה לפטור בה, וע"ז משני הגמ' דהטעם הוא משום דאזלא בהדי' ודמיא לאחות גרושה, ועכ"פ מוכח דטעמא דאחות חלוצה דהוא לא משום דהיתה מקודם אחות זקוקה, אלא דאזלא בהדיה לבי דינא ובאותה שעה דמיא לגרושה.

והנה מדברי הרמב"ם לפנינו מוכח דאחות חלוצה הוא משום גדר אחות זקוקה, ומוכח דהרמב"ם מחלק בין דין אחות חלוצה לדין צרת אחות חלוצה, ואינו מפרש כהרשב"א דמ"ש האי ומ"ש האי היינו מ"ש אחות חלוצה מאחות צרה, אלא דאחות חלוצה הוא ודאי משום אחות זקוקה, ואחות צרה דמותר הוא ע"כ משום גדר בטלה זיקה, ומהאי טעמא האחין מותרין, ואף דפסק כהא דבבלי דשומרת יבם שמתה אסור באמה ולא אמרינן דכיון שמתה בטלה זיקתה, מ"מ גבי אחין וצרה אמרינן דכיון שיבם או חלץ אחד לאחת מותרין האחין בקרובותי' והוא מותר בקרובות שני' ובטל לגבי זה זיקתה, דמוכח דאמרינן גם לדידן סברא דלמפרע, אלא דמ"מ לא אמרינן למפרע לענין דישאר למפרע איסור אשת אח, אלא דכיון דעכ"פ הותרה הותרה, ולא אמרינן סברא דלמפרע אלא לענין איסור קרובות, אבל במתה לא פקע זיקה למפרע, ולפ"ז הי' באמת אפשר לומר דחליצה נמי מפקעת למפרע הזיקה אלא דכיון דאמרינן דחלוצה דמיא לגרושה א"כ לא נתבטל זיקה למפרע, אלא דמ"מ כיון דהוא מדרבנן סובר הרמב"ם דלא שייך איסור צרה וכן כתב הקרן אורה, וכן הוא בד' הרמב"ן בתורת הו"א דקמ"ל מתני' דלא נימא דכיון דאחות חלוצה מדרבנן לא גזור בצרה, ואולי כונתו באמת דלפי האמת כן רק משום דאזלא בהדה לבי דינא, ותלוי בהפירושים אם נפרש כפרש"י או כפי' התוס'.

עכ"פ לדברי הרמב"ם דגבי אחות חלוצה כתב דהוי כמו אחות גרושה וצירף לזה אחות זקוקה, ובצרת אחות חלוצה לא הוי משום צרת אחות גרושה, מוכח דלא גזרו בזה צרה אי לאו דהוי כמו צרת חלוצה ומוכח דטעמא בחלוצה וזקוקה הוי כמו שניות דלא אסירה צרה וכדס"ל לרב אשי דלא אלימא זיקה וכנ"ל ומה דפריך מ"ש האי ומ"ש האי הוא כד' רש"י ולא כהרשב"א משום דסבר הגמ' דאחות חלוצה נמי ליכא טעמא לאסור צרה.

ולשיטת הרשב"א נוכל לומר דמה דאמר בגמ' מ"ש האי ומ"ש האי היינו דאי טעמא דאיסור אחות חלוצה הוא משום אחות זקוקה, א"כ גם אחות צרה צריכה להיות אסורה, ולא מסתבר לגמ' טעמא דלמפרע גבי צרה ואחין, וע"כ סבר בגמ' דטעמא דאחות חלוצה דהוא אסור כמו שניות וכמו דאמר בגמ' גזרו שניות בחלוצה, ולא משום דהיתה כמו אשתו, וא"כ לפ"ז לא צריך לאסור צרה של קרובת חלוצתו דלא גזרו צרה בשניות, וע"ז משני דאיסור צרה מטעמא דאחותה מיחזי כחלוצה, אבל עכ"פ זה מוכח דטעמא דאחות חלוצה אינו משום טעמא דאחות זקוקה, וטעמא דהיתר אחות צרה משום טעמא דלמפרע דאי הכי לא קשיא כלל, וזהו טעמא דר' יוחנן דסבר דאחות חלוצה הוא גדר אחר מאחות זקוקה ולכן אף דאחות חלוצה אסור מספק מ"מ מסתבר לו דאחות זקוקה מותר מספק, אבל אנן לא קיי"ל כר' יוחנן בהא, וס"ל דאחות חלוצה הוא חד טעמא עם אחות זקוקה ורק לגבי איסור צרה הוא שהצריכו לחדש הך טעמא, אבל אחות חלוצה עצמה משום אחות זקוקה, וע"כ צריך לומר בצרה ובאחין טעמא דלמפרע, אף דלגבי היתר אשת אח לא אמרינן הכי וכמש"כ.

והנה עיקר סברא דלמפרע מבואר ברש"י דף כ"ג ע"ב ד"ה אין מוציאין, והרש"ש תמה ע"ז ממה דאיתא ברש"י שם בסוף העמוד וכן בדף כ"ז ודכ"ח בגמ' דלא אמרינן דפקע למפרע, ונראה דלגבי נאסרה שעה אחת בשעת נפילה לא מהני אפילו סברא דלמפרע דכיון דמדרבנן עשאו אותה כאילו היא אשת אח שיש לה בנים, וכיון דעכ"פ היא נמי משום דרכי' דרכי נועם אפי' אם נימא דהוא דין בפ"ע אבל עכ"פ גדר דרכי' דרכי נועם נמי איתא, וא"כ לגבי גדר דרכי נועם לא מהני אפי' הא דלמפרע כיון דהך למפרע הוא רק בירור הדין ולא בירור המעשה דהי' טעות דמעיקרא כמו קדושי טעות אלא דהוא בירור הדין, וכיון דמעיקרא היתה כמו אשת אח שיש לה בנים לא מהני אפי' הא דלמפרע לחייבה ביבום, ולכן התם דמיירי גבי יבום לא מהני הא דלמפרע אבל הכא דלא מיירי ביבום מהני סברא דלמפרע.

והנה לפ"מ שבארתי בהלכה י"ב בשיטת הרמב"ם דסובר דחלוצה אין בה לאו דלא יבנה אף דבגמ' איתא להדיא דחלוצה הוי חייבי לאוין, משום דסובר הרמב"ם דאי הוי בחלוצה דין דלא יבנה א"כ הוי אמרינן דהתורה מיעטה לחליצה מדין יבום לגמרי והיכי דמעטה להדיא לגמרי מדין יבום לא תפסי בה קדושין כלל, וכיון דמוכח דיש דין קדושין אחר חליצה דהא יש אחר חליצה כלום, וע"כ הטעם הוא משום דלא פקע דין יבום כלל, ורק רב גידל דיליף מיבמתו ומ"מ סובר דתפסי בה קדושין הוא סבר דאף דיש רק דין חליצה נמי פקע איסור אשת אח, אבל לדידן לא סבירא לן הכי, וראי' מדסבירא דאחר חליצה יש דין יבום ולא דין קדושין מדאמרינן דדין מאמר אחר חליצה הוא ככל מאמר דלא הוי אלא מדרבנן, וע"כ משום דבאמת איכא דין יבום והיינו משום דאי לא הי' דין יבום לא הי' היתר על אשת אח.

והנה אם נימא דאחות חלוצה אינו משום אחות זקוקה ע"כ צריך לומר דאמרינן דין למפרע בחליצה דבטלה הזיקה, דאי לא"ה למה לא יהיה דין אחות זקוקה, אבל לפמש"כ דבחלוצה ע"כ נשאר דין יבום, א"כ מסתבר דלא שייך טעמא דלמפרע, דאף דעכ"פ אפשר לומר למפרע לגבי זיקת היבום אף דישאר דין היבום, מ"מ מסתבר דאם נימא דדין חליצה אינו עקירת היבום למפרע אלא פטור מיבום, אבל דין יבום נשאר גם אח"כ, א"כ מהיכי תיתי נימא דבטלה זיקה למפרע, בשלמא אי אמרינן דמעיקרא כך דינה או לחליצה או ליבום, וכיון שחלצה הוברר דלא היתה עומדת כלל ליבום א"כ שפיר נימא דבטלה זיקה למפרע, איברא דאנו יכולים לומר דלגבי דין זיקה היינו דין אישות שיש לו בה, בזה אנו אומרים למפרע דלמפרע נתברר דלא היתה עומדת להיות יבמתו, אבל מ"מ לא מסתבר טעמא דאין לנו טעם על מה לומר למפרע, בשלמא אם אנו אומרים דמעיקרא כך עומדת או להתייבם או לחלוץ ואם לחלוץ אין בה דין יבום כלל שפיר אמרינן סברא דלמפרע היינו דלא הוזקקה כלל אליו, אבל אם נימא דדין יבום איכא אלא דהוא פטור מיבום א"כ ברווחא נוכל לומר דחליצה הוא כמו גט והוא פטור מיבום.

ועכשיו שפיר מבואר דלשיטת הרמב"ם דסבר דנשאר דין יבום גם אחר חליצה לא מצי סבר דאחות חלוצה ליכא בה דררא דאחות זקוקה כלל, דכיון דלא אמרינן טעמא דלמפרע א"כ בודאי היא נמי אחות זקוקה וכמו אחות גרושה, ולפ"ז ע"כ עלינו לומר דגבי אחין וצרה אנו אומרים טעמא דלמפרע דהוברר דלא היתה זקוקה אליו כלל, ואף דאנו אומרים דעכ"פ נשאר דין יבום גם לגבי אחין וצרה, היינו משום דאנו אומרים שליחותא דידהו קא עבדא, אבל דין זיקה שפיר אנו אומרים דנתברר למפרע, דאף דלגבי חליצה היינו יכולים לומר דהוי כמו שגם האחין חלצו והצרה נחלצה, אבל גבי יבום הא אי אפשר לומר דהוי כמו שהאחין יבמו והצרה נתייבמה, וע"כ דהך דין שליחותא אינו אלא דין שנתקיים גם מצדם מצות יבום ע"י האח האחד בהצרה האחת, אבל עכ"פ אין הפירוש שליחותא דהוי כמו שחלצו לה, וא"כ ע"כ אינה גרושה שלהם אלא דאנו אומרים דנתברר למפרע שלא היתה זקוקה להם היינו שהם לא קיימו בעצמם בה מצות יבום אלא ע"י אחיהם, ונמצא דלשיטת הרמב"ם נהי' מוכרחין לומר דהאחין והצרה הוא משום למפרע וכמש"כ רש"י להדיא בדף כ"ג. אכן אם נימא דאמרינן על חלוצה למפרע אינו מוכח על האחין והצרה כלל לומר למפרע.

יז

וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם לייבם אותה מייבם אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק, ואפילו נבעלה אחר י"ב שנה אינה חולצת עד שתבדק וימצאו בה הסימנין.

נ. ב. יש לעיין ביבמה קטנה שהקדושין היו מה"ת שהיה לה אב, ועכשיו מת האב דאינה מתקדשת אלא למיאון אי מהני הקדושין של מאמר לגבי קיום מצות יבום כיון דאח"כ יהי' היבום יבום גמור ולא תוכל למאן, וא"כ לא דמי לשאר קדושי מיאון שגם אח"כ תוכל למאן ועיין באהע"ז סי' קע"ג סי"ד ובב"ש ס"ק י"ח.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.