כסף משנה/ביאת מקדש/ב

כסף משנה ‏ ביאת מקדש ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין כ"ג נכנס לקדש הקדשים וכו'. משנה בפ"ק דכלים (משנה ט).

ומ"ש וכהן הדיוט נכנס לקדש לעבודה בכל יום. נראה דהיינו להקטיר קטורת על מזבח הזהב שהוא בהיכל:

ב

והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו לקדש וכו'. אע"פ שמפשט הכתוב לא נצטווה בלא יבא אלא אהרן בתורת כהנים דרשו שאין תלמוד לומר אחיך ולמה נאמר אחיך לרבות את הבנים ובפסיקתא מסיים בה וכן הוא אומר וישמע אברם כי נשבה אחיו והוא לוט בן אחיו.

ומה שכתב שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית x תמיה לי מאחר דקרא לא קאמר אלא הקדש מניין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמבית לפרוכת קדש הקדשים משמע והיכי מרבה מיניה כל הבית. ונראה דה"פ אילו לא נאמר אלא על הקדש הייתי אומר דלפני לפנים קרי קדש אבל להיכל לא נאסר משום דתפסת מועט תפסת והשתא דכתב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך לומר דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא דאילו לפני לפנים כבר הזהיר במבית לפרוכת ודקדק רבינו לכתוב להזהיר על כל הבית לומר דאף על גב דמבית לפרוכת הוי במיתה בהיכל אינו אלא באזהרה כמו שיתבאר בסמוך:

ג

כהן שנכנס לקדש הקדשים וכו'. ובספרי ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים אל הקדש לרבות שאר ימות השנה:

וכמה פעמים הוא נכנס לשם וכו'. תוספתא בפרק קמא דכלים:

ד

והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים וכו'. בפרק הקומץ רבה (מנחות דף כ"ז:) טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו בארבעים מבית לפרכת אל פני הכפורת במיתה ר"י אומר כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה במאי קא מיפלגי בהאי קרא ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות רבנן סברי אל הקדש בלא יבא מבית לפרוכת ואל פני הכפרת בלא ימות ורבי יהודה סבר אל הקדש ומבית לפרוכת בלא יבא ואל פני הכפורת בלא ימות ופירש"י מבית לפרוכת לפני לפנים ששם ארון ואל פני הכפורת נמי היינו מבית לפרוכת אלא שהלך עד לפני הארון וידוע דהלכה כרבנן.

ומ"ש רבינו או להשתחוות, ה"ק אם נכנס שלא לעבודה או להשתחוות דלהכנס לעבודה או להשתחוות מותר וזו היא ששנינו פ"ז דתמיד (דף ל"ג:) בזמן שכהן גדול נכנס להשתחוות ג' אוחזין בו וכך הם דברי התוספות בפרק הקומץ ומ"ש בפרק י"ט מסנהדרין כהן שנכנס להיכל שלא בשעת עבודה לוקה צ"ל דהשתחויה בכלל עבודה היא שם וסמ"ג כתב וז"ל הנכנס להיכל חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות וכהנים שלא עבדו בין גדול ובין הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה ומה ששנינו בזמן שכ"ג נכנס להשתחוות בגמר עבודה מדבר עכ"ל x נראה מדבריו דכשאינו בגמר עבודה אם נכנס להשתחוות לוקה ולפי זה דברי רבינו ה"פ הנכנס לקדש שלא לעבודה או שנכנס להשתחוות אם אינו בגמר עבודה לוקה:

ה

כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב וכו'. בסיפרא פרשת שמיני ומפתח אהל מועד לא תצאו יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה כי שמן משחת ה' עליכם אין לי אלא אהרן ובניו שאם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה מנין לכהנים שבכל הדורות ת"ל כי שמן משחת ה' עליכם. וכתב הראב"ד תימה גדול הוא זה וכו'. נראה שטעמו של הראב"ד משום דכתיב כי שמן משחת ה' עליכם ודעת הרמב"ן בזה כדעת רבינו ומתוך דבריו נתיישבה תמיהתו של הרמב"ן שכתב בהשגותיו לספר המצות בעיקר החמישי וז"ל ת"ל כי שמן משחת ה' עליכם לומר שאפילו כהנים הדיוטים שבכל הדורות כאלעזר ואיתמר באזהרה זו שלא להניח עבודה ולצאת כל זמן שיכולים לעשותה והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליהם שהוא לדורות כמו שאמר בהם והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ"ל וכ"כ עוד בפי' התורה סוף פ' צו:

וכן זה שנאמר בכהן גדול:

ו

אם כן מפני מה נשנית אזהרה זו בכ"ג וכו'. בר"פ כל הזבחים (זבחים דף כ"ח) אונן [דפסול] מנ"ל דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל ופירש"י ומן המקדש וגו' לעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא ובכהן גדול משתעי וסמיך ליה ומן המקדש וגו' כלומר אף ביום שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש אלא עומד ומקריב ולא יחלל שאין הקדשים מתחללין בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חילל עכ"ל. ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שאפילו כהן הדיוט שיצא מן המקדש בשעת עבודה חייב מיתה משמע שהטעם מפני שנראה כמזלזל העבודה אם יניחנה מפני ששמע שמת לו מת ויצא נראה שגומר עבודתו ואח"כ יצא שהרי כתב שאינו מוזהר מלצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואח"כ כתב שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אינו עובד נראה שמיד ששמע מפסיק ומסלק ידו מעבודתו ומאחר שאסור לגמור עבודתו למה אסור לו לצאת מיד דכך לי שעת עבודה כיון שאינו יכול לעבוד כמו שלא בשעת עבודה ונ"ל שאע"פ שאינו יכול לגמור עבודתו אם יצא קודם שתגמר העבודה ע"י אחר נראה כמזלזל בעבודה ועי"ל שאם היה מותר לו להפסיק עבודתו ולצאת כששמע שמת לו מת איכא למיחש שמא כשיפסיק העבודה ויצא בבהלה תהיה העבודה בטלה מאין מתעסק בה עד שיתעוררו שאר הכהנים לבא לגמור ואין לך זלזול גדול מזה ולפיכך אסרה לו לצאת עד שתגמר העבודה ע"י אחר:

כתב הראב"ד אע"פ שאינו יוצא א"א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו וכו'. ואיני רואה כאן השגה שלא כתב רבינו שאסור לו לצאת אלא בשעת עבודה בלבד ואחר גמר עבודה יצא ויטמא:

ומה שכתב ואם עבד והוא אונן של תורה חילל עבודתו וכו'. בסוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פ"ד) תניא דאונן אסור לעבוד ואמרינן בגמרא מנ"ל דכתיב ומן המקדש לא יצא [ולא יחלל] הא אחר שלא יצא חילל ופירש"י ומן המקדש לא יצא כלומר אע"פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל הא כהן אחר שלא יצא חילל. וברפ"ב דזבחים (דף ט"ו) נמי תנן דאונן שקיבל פסל ויליף לה מהאי קרא ומקראי אחריני ומייתי לה בק"ו.

ומ"ש בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור. הכי אסיקנא ברפ"ב דזבחים שם.

ומ"ש אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן שנאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וכו'. וכבר נתבאר בסמוך ובפרק קמא דיומא (דף י"ג:) תניא היה עומד ומקריב [על גבי המזבח] ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויצא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר יגמור ופירשו התוספות דבכהן גדול מיירי וכן דעת רבינו:

ז

ומה שכתב ומנין שעבודת האונן פסולה מקל וחומר וכו'. בריש פרק שני דזבחים (דף ט"ז):

ח

ומה שכתב ואע"פ שכהן גדול עובד אונן אסור לאכול בקדשים וכו'. משנה בסוף הוריות (דף י"ב:) כ"ג מקריב אונן ולא אוכל וההדיוט לא מקריב ולא אוכל.

ומ"ש וכן אינו חולק לאכול לערב. ברייתא בר"פ טבול יום (זבחים דף צ"ט).

ומ"ש אונן שעבד אינו לוקה. פשוט הוא דהא לית ביה לאו מפורש.

ומ"ש ומותר ליגע בקדשים וכו'. משנה וגמרא (דף צ"ח צ"ט) וגמרא בר"פ טבול יום:

ט

אי זהו אונן וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף צ"ט:) אנינות לילה מדברי תורה דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינה [מדברי תורה] אלא מד"ס ופסק כר"ש משום דרבי ס"ל כר"ש כדאיתא בפ' הנזכר (דף ק"א) הן היום אני היום אסור ולילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מד"ס ועוד דסתם לן תנא כוותיה בפסחים ס"פ האשה (דף צ"א:) וכן הכריח הרי"ף בפרק היה קורא (דף י"ח):

י

ומ"ש ומת ששהה ימים וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף ק"א) עד מתי מתאונן עליו כל זמן שאינו נקבר אפילו מכאן עד י' ימים דברי רבי וחכמים אומרים אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד ואיתא תו התם [תריץ הכי] עד מתי הוא מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו. ופירש"י [ע"כ] בליל יום קבורה פליגי דקאמר רבי אפילו קברו לסוף י' ימים מתאונן עליו ליל יום קבורה וחכמים אומרים אינו מתאונן עליו ביום הקבורה אלא יום עצמו אבל לא לילו וידוע דהלכה כחכמים.

ומ"ש לפיכך מי שמת לו מת לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים מדבריהם. כבר נתבאר.

ומ"ש וטובל. בפרק חומר בקדש (דף כ"א) תנן דאונן צריך טבילה לקדש.

ומ"ש ואוכל לערב. כבר נתבאר דהלכה כחכמים דיום קבורה אינו תופס

לילו ומ"ש ויום שמועה קרובה וכו'. בפרק טבול יום (זבחים דף ק') תניא יום שמועה כיום קבורה למצות ז' ול' ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב ושקיל וטרי בה גמרא ומסיק תנאי היא כלומר וסיפא כחכמים דאמרי יום קבורה אינו תופס לילו.

ומ"ש אבל יום המיתה וכו'. כבר נתבאר.

ומ"ש חוץ מן הפסח בלבד שהוא אוכל לערב (אבל לא בקדשים) ומפרש בגמרא טעמא משום דאנינות לילה דרבנן גבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת גבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה.

ומ"ש כמו שיתבאר במקומו. בהלכות פסח פ"ו:

יא

האבל אינו משלח קרבנותיו כל ז'. בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ו) אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא רבי שמעון אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן ופירש"י לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם בדעתו שדעתו מיושבת עליו ובתוספתא דזבחים פרק י"א אין אונן רשאי להביא זבחים כל שבעה.

ומ"ש אפילו יין או עצים או לבונה. תוספתא פרק י"א דזבחים:

וכן מצורע אינו משלח קרבנותיו וכו'. בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ו) יליף לה מקרא.

ומה שכתב אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח. שם.

ומ"ש לפיכך אם הקריבו עליו נרצה. נראה דטעמא משום דמייתי התם למפשטה מדתניא כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודים היו ושלחו קרבנותיהם ודחי אביי דילמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והא אמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה וכיון דחזינן דמנודין לשמים שלחו קרבנותיהם לכתחלה אפילו אם תימצי לומר דמנודה לשמים קיל ממנודה לבריות מסתיין דנימא דהיינו דמנודה לבריות לא ישלח קרבנותיו לכתחלה אבל לומר דאף בדיעבד לא נרצה אין לנו:

יב

טמא שרץ וכיוצא בו וכו'. בפרק תמיד נשחט פסחים (דף ס"ב) בכל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהם ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהם ופירש"י ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בעזרה חוץ מפסח דבעינן ראוי לאכלו שאכילת בעליו מעכבת בו דכתיב לפי אכלו תכוסו וכתבו התוספות קשה לר"י טמא איך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה וכו' וכל הסומך ראשו ורובו מכניס ותירץ דהכא מיירי בעופות וכן משני בהשולח אי נמי בבכור ובמעשר דלא בעו סמיכה ובפרק ב' דזבחים (דף כ"ב:) אמר ריש לקיש דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו ובפרק מי שהיה טמא פסחים (דף צ"ג) סבר רב נחמן כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ:

ומ"ש חוץ מפסח שאין שוחטין אותו על טמא שרץ. פירוש עד שיטבול אבל טבול יום דמת אין שוחטין עליו כמבואר בפרק ששי מהלכות קרבן פסח.

ומ"ש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל עד שיטהר. כבר כתבתי בסמוך דבפרק שני דזבחים אמרינן דריש לקיש אמר הכי ואע"ג דאמרינן התם דזקני דרום סברי דטמא מת משלח קרבנותיו משמע התם דלא קיימא לן כוותייהו דמתיב עלייהו ולא שני אלא בדוחק ואמרינן התם דאף זקני דרום לא אמרו אלא בדיעבד אבל למצוה לא ישלח וא"כ ריש לקיש דפליג עלייהו בדיעבד נמי קאמר ומש"ה כתב רבינו אין מקריבין עליו כלל כלומר אפילו בדיעבד לא מהני ובכלל זה גם כן לומר שאע"פ שטבל אין מקריבין עליו כמו שנתבאר:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף