הר המוריה/ביאת מקדש/ב

הר המוריה ‏ ביאת מקדש ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אלא

מיוהכ"פ וכו'. עיין לעיל פ"ז מהל' בית הבחירה הכ"ב והוא פשוט בכמה דוכתי ומבואר בתורה פרשת אחרי מות.

לעבודה

וכו'. כתב מרן וז"ל נראה דהיינו להקטיר הקטורת על מזבח הזהב שהוא בהיכל עכ"ל וה"ה שהיו נכנסין להדליק המנורה בכל יום וע"ע לעיל בסי' י"ג סעיף י"א שהיו נכנסים להיכל להשתחוות יעו"ש היטיב וע"ע לקמן פ"י מהל' מעשה הקרבנות ה"ג יעו"ש היטיב. וע"ע במדרש רבה נשא פ"ז יעו"ש.

ב

זה

קה"ק וכו'. עיין מש"כ מר"ן בזה ובעל הג"ה שם הגיה וכן נ"ל עיקר כדבריו שכצ"ל ואל יבא בכל עת אל הקדש זה הקדש מבית לפרכת להזהיר על קה"ק. ואין להקשות דהשתא על הקדש מוזהר על קה"ק לא כ"ש לק"מ דבקה"ק במיתה וכמש"כ בהלכה ג' משא"כ בהיכל דאינו רק בלאו וכמש"כ בסעיף ד' יעו"ש.

והקשה המל"מ מהא דאיתא בזבחים פ"ב ב' אמר רבא בא זה ולימד על זה וכו' כלומר דאי לא הוי כתיב פנימה הו"א דקדש הוא פנימה וכמש"כ רש"י ודוחק הוא בעיני לומר דאותה הסוגיא אתי כר' יהודה ועוד אמאי לא הקשו הניחא לר"י אלא לרבנן דאית להו דהיכל כולו נקרא קדש יאמר קדש ואל יאמר פנימה וצ"ע עכ"ל והנה לדעתי העניה מוכרח הוא דהסוגיא דהתם אתי כר"י דהנה בתו"כ שמיני פרשה א' פ"ב אי' שם וז"ל פנימה אין לי אלא לפני ולפנים מנין אף בהיכל ת"ל אל הקדש עכ"ל והיא היא הברייתא המובאת בזבחים שם והנה סתם סיפרא ר"י היא והכי אי' שם בפרשת אחרי מות פרשה א' מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית יכול על כל הבית במיתה ת"ל אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות הא כיצד אל פני הכפורת במיתה ושאר כל הבית באזהרה עכ"ל והיינו כר"י ובאמת א"צ ראיה דהוא כלל בכל הש"ס סתם סיפרא מני ר"י (עיין עירובין צ"ו ב' ושם נסמן על הגליון בשם ר' ישעיה ברלין יעו"ש) וי"ל דזה אליבא דר"י ועי' תוס' שם פ"ב ב' ד"ה כיון וכו' דלרש"י לר"י אין יכולין לידרש ככה בפנימה אתי להורות שלא יצא ממחיצתו עי' פסחים פ"ב א' תוס' ד"ה בקדש וכו' וא"כ מיושבים שתי קושיותיו די"ל דאתיא כר"י ואיך יקשה הניחא לר"י אלא לרבנן דילמא רבנן באמת לא ס"ל כהך ברייתא וס"ל כרש"י דפנימה אתי להורות יצתה חוץ שלא למחיצתה והבן.

וע"ע מש"כ בזה המל"מ בסוגיא דמנחות כ"ז ב' יעו"ש היטיב וע"ע בתו"כ פרשת שמיני שם שנדחק עצמו הק"א שם בהך סוגיא דזבחים שם דרבא למה תירץ מתחלה תירוץ שאינו לפי האמת יעו"ש היטיב ואילו היה רואה הגהת הרי"ב שם דהגיה בקדמייתא אמר רבה לא היה מקשה מידי יעו"ש היטיב והכי מבואר בקדושין ד' א' דאיתא שם אמר רבה יעו"ש היטיב.

ג

במקומו היינו לקמן פ"ד מהל' עבודת יוה"כ יעו"ש היטיב.

חייב

מיתה וכו'. כ"ה בתוספתא פ"ק דכלים וכמש"כ מר"ן מבואר ביומא נ"ג א' דאביאה ריקנית חייב מיתה יעו"ש ודע דכ"ש כהן הדיוט שנכנס ביוה"כ לבית קה"ק דחייב מיתה דאצל כהן הדיוט שוה יוה"כ לשאר ימות השנה ומש"כ רבינו או כה"ג שנכנס ביוה"כ שלא בשעת עבודה וכו' משום דבכהן הדיוט לא נפק"מ בין שעת עבודה או לא לכן נקט דינו בכה"ג כדי לחלק בין שעת עבודה או לא. ומ"מ יש לעיין קצת. ועי' במדרש רבה ריש פרשת אחרי שאהרן היה מותר לו ליכנס בכל שעה שירצה רק שיעשה כסדר האמור שם ורק באהרן לבד היה הדין כן לפי שהיה קדוש ה' וכמש"כ החכמת אדם בסופו בשם הגר"א. ושפתים יישק. וראיתי במכתב לה"ג רצ"ה חיות (נדפס בס' היחש לכתב אשורי) שהביא בשם הגר"א דבכל כה"ג הדין כן ומתוך כך כתב שהדין אינו כן ונראה דעתו שהמדרש חולק על כל הסוגיות יעו"ש ובמחילת כבודו שמע וטעה וחלילה לתלות בוקי סריקי ברוח אפינו הגר"א וע"ע שש"ר פ' ל"ח.

ועיין מל"מ שתמה למה לא הביא רבינו דאם נכנס דרך משופש שפטור (והיינו דווקא ממיתה אבל לאו מיהא איתא וכמש"כ המל"מ בהלכה ב' יעו"ש) יעו"ש ואפ"ל כי סמך רבינו על מש"כ פ"ג הי"ט דטמא שנכנס דרך גגים פטור משום דדרך ביאה אסרה תורה וה"נ דכתיב אל יבא. ומשופש ג"כ ממעטינן מדכתיב לשון ביאה וכדאיתא בזבחים פ"ב ב' ואף דהתוס' שם בזבחים ובמנחות הרגישו בזה וכתב דיש לחלק בין הבאת הדם לביאת הגוף יעו"ש אולי רבינו לא ניחא ליה בזה אבל איני יודע איך יפרנס לנו רבינו סוגייא דמנחות לפי"ז וצ"ע וה' יאיר עיני ואולי רבינו מפרש דרך משופש היינו שנכנס במגדל ואף דרך פתח ועיי"ש שכתב רבינו זה (ודע דבדרך משופש וכה"ג פטור אף אם שהה עי' במל"מ פ"ג הי"ט סעי' י"ט בד"ה אך מדברי התוס' וכו' יעו"ש.

ד

או

להשתחוות. עי' במרן שכתב שתי פירושים. בפי' הראשון היינו שתיבת שלא מושך עצמו ואחר עמו והוה כאילו כתב שלא לעבוד ושלא להשתחוות ולפי' השני אף שנכנס להשתחוות מ"מ חייב מלקות דהשתחוואה לאו עבודה היא ועי' מש"כ בשם הסמ"ג ומש"כ בהג"ה בשם התוס' יו"ט ועי' לעיל ה"א ד"ה לעבודה.

ה

חייב

מיתה וכו'. עי' ס' המצות לרבינו לאוין קס"ה וברמב"ן שם מצוה קס"ג ושם בשרש החמישי ברמב"ן וע"ע בפי' הרמב"ן על התורה בפרשת צו בסופו ובפרשת שמיני ובתו"כ פרשת שמיני במכילתא דמלואים ובק"א שם יעו"ש היטיב בכל המקומות.

ועיין במל"מ מש"כ כאן בזה שהקשה אמאי לא כתב רבינו דלהחיות וללמד זכות שרי יעו"ש שהאריך קצת בזה והנראה לענ"ד בזה כי פשיטא הוא וא"צ לפנים כי פקוח נפש דוחה עבודה. ומש"כ וז"ל ומיהו לכל הצדדין נ"ל דאף לשמואל דמפיק לפקוח נפש שדוחה את השבת מקרא אחרינא איצטריך קרא דלמות למידק מיניה אבל להחיות לא דליכא למימר דפליג שמואל אדר"י ולית ליה לההיא דרשא דא"כ לשמואל נמי תיקשי למות ל"ל אלא ודאי אע"ג דאית לן מקרא דפקוח נפש דוחה את כל המצות איצטריך קרא ללמדנו גבי עבודה שאם יודע ללמד זכות שיניח העבודה משום דסד"א כיון שנגמר דינו גברא קטילא הוא ואין כאן אפי' ספק פקוח נפש קמ"ל קרא דלהחיות אפי' מעל מזבחי עכ"ל. ואני אומר אי מהא לא איריא דהאי למות אתי למאי דאיתא במכילתא משפטים פ"ד וז"ל רציחה דוחה את העבודה ק"ו לפקוח נפש שדוחה את העבודה (כ"ה גירסת איפת צדק) ומה אם שבת שאין רציחה דוחתה פקוח נפש דוחתה עבודה שרציחה דוחתה אינו דין שיהא פקוח נפש דוחה את העבודה. מעם מזבחי תקחנו למות למות ולא לדין ולא למלקות ולא לגלות עכ"ל ועי' סנהדרין ל"ה ב' יעו"ש היטיב והנה אם מת מצוה דוחה עבודה שאינו אלא מפני כבוד הבריות ואינו דוחה השבת כ"ש פקוח נפש שדוחה השבת לא כ"ש שדוחה עבודה וסברת המל"מ שהוא גברא קטילא לא נראה כלל במחילת כת"ר כיון שזה יש לו ללמד עליו זכות א"כ איגלאי מילתא דלאו בר קטילא הוא והא אדרבה הכרוז יוצא מלפניו כדאיתא סנהדרין מ' א' מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו ועי' יומא פ"ה א' דאיתא שם אפילו בכמה ספק ספיקא מחללין עליו השבת יעו"ש היטיב והא התם הוי סברא טפי דהוי גברא קטילא ואיך יעלה על הדעת כיון שנגמר דינו הוי כגברא קטילא כיון שזה יודע לו זכות אלא ודאי דעבודה נדחית מפני פקוח נפש כהאי בפשיטות וא"צ קרא לזה ומאי דכתיב למות היינו לאפוקי לגלות ולדין ולמלקות וכדרש המכילתא. ומ"מ אפשר ליישב דברי המל"מ משום די"ל דרבינו לא פסק להא דהמכילתא דלמות אתי לאפוקי גלות ומלקות עיי"ש בפ"ה דרוצח ושמירת נפש ודברי הרמב"ם שם יש לעיין בהם טובא אך אין כאן מקומו (ועי' בזית רענן בפרשת משפטים שמיישב לגירסת הישנה במכילתא דאין פקוח נפש דוחה עבודה יעו"ש היטיב). (ודע כי יש ט"ס במל"מ וכצ"ל וכיון דלדידן מעם לאו דוקא דה"ה מעל תו לא מצינן למידרש וכו' ופשוט).

וכן

זה וכו'. כ"ה בתו"כ פרשת שמיני במכילתא דמלואים ועי' ס' המצות לאוין סי' קס"ה ובשרשים שרש ה' לרמב"ן שם שהאריך בזה יעו"ש היטיב ועי' תוספתא פ"ד דסנהדרין.

ו

אע"פ

שאינו וכו'. יצא לו לרבינו זה מהא דהזהיר לאלעזר ולאיתמר ומפתח אהל מועד לא תצאו אע"פ שהי' אוננים ואסורים בעבודה ועי' ברמב"ן שם פרשת שמיני שכתב וז"ל והנה לפי"ז האזהרה הזו והעונש הי' באהרן ובניו שאם יצאו מפתח אהל מועד בשעת עבודה יהי' חייבין ואהרן היה מקריב ביום הזה והזהירו שלא יניח העבודה ויצא אבל בניו ביום הזה אוננים היו ואינם עובדים ואיך יהיו בכלל זה ואולי נאמר שמשה אמר לכולם ומפתח אהל מועד לא תצאו בשעת העבודה פן תמותו והם היו יודעין כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מעתה ובניו בכלל האזהרה והעונש כשיהיו ראויים לעבודה מיום זה ואילך ומפני זה אמר בכאן סתם ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא פירש עד מתי אם עד הערב או למחרתו כי הכוונה שלא יניחו העבודה והיא מצוה הנוהגת לדורות ויתכן שיהיה לבנים הוראת שעה וכו' יעו"ש היטיב ולכאורה משמע דדעתו כדעת הראב"ד ז"ל (שכתב הראב"ד וז"ל א"א וכיון שהוא חייב להתאבל עליו למה אינו יוצא ודאי יוצא ומטמא בעל כרחו עכ"ל) אך י"ל דהרמב"ן מיירי היכא שלא התחיל העבודה אבל אם התחיל בעבודה ובאמצע מת לו מת אינו יוצא וע"ע בשרש החמישי להרמב"ן מש"כ בזה ואי לא מסתפינא אמינא דגם רבינו ס"ל דכהן הדיוט שנעשה אונן מותר לו לצאת מן המקדש כיון דאינו עובד רק שיעור דבריו כך דכה"ג וכהן הדיוט דינם שוה דאסור לצאת בשעת עבודה ולמה נשנה בכה"ג וקאמר לענין זה דכה"ג שנעשה אונן באמצע עבודה אסור לו לצאת כיון דמותר לו לעבוד משא"כ בכהן הדיוט דאסור לו לעבוד כשהוא אונן ואף אם לא יצא מן המקדש מ"מ אינו עובד ואמטו להכי באמת מותר לו לצאת.

בין

בק"צ וכו'. כן מוכח בזבחים ק"א א' ועיי"ש ט"ז ב' ובתוס' ד"ה אבל וכו' שכתבו וז"ל תימה והרי חטאת דאהרן דהיינו שעיר דר"ח דקי"ל לקמן ק"א א' ובשמעתין דאם הקריבוה באנינות פסולה יעו"ש ולכאורה ומאי קושיא דילמא מפרש רבא כדברי ר' ישמעאל דלעיל דלעולם מפני אנינות נשרפה רק דמ"מ לא שמעינן מינה דמחלל עבודה די"ל דמשה ה"ק להו שמא עברתם על האזהרה והקרבתם אוננין אבל מ"מ לא שמעינן פסול לזה ועיי"ש תוס' ד"ה קסבר מפני וכו' וד"ה והיכן מוזהר וכו' ואולי דוחק להו להתוס' דרבא דהוא אמורא לא ידע כל הסוגיא דלקמן דשם מבואר דאם היו מקריבין אוננין היו פוסלין העבודה וק"ל.

ישב

ויעבוד וכו'. עיי"ש זבחים ט"ז א' וסנהדרין פ"ד א' ועי' תו"כ פרשת אמור פרשה ב' פ"א יעו"ש היטיב. ומש"כ רבינו ויעבוד עבודה שהי' עוסק בה משמע דלהתחיל אסור ועי' במל"מ מה שחקר בזה מהברייתא דיומא י"ג ב' ועי' ירושלמי הוריות פ"ג ה"ה וז"ל שם כה"ג מקריב אונן ולא אוכל דר"מ ר"י אומר כל אותו היום ר"ש אומר גומר את כל העבודה שבידו ובא לו בין ר"א לר"ש חדא בין ר"מ לר"י הכנסה ר' יעקב בר דמי מפסיק ביניהון רמ"א היה בפנים היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס ר"י אומר היה בפנים היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס ר"ש אומר גומר את כל העבודה שבידו ובא לו ר' יוסי בר ר' בון בשם ר' חונא מתניתא דר"ש ומן המקדש לא יצא עמהון אינו יוצא יוצא הוא אחריהון אלא הן נכנסין והוא יוצא הן נכנסין ויוצא אחריהן עד פתח העיר דר"מ ר"י אומר אינו יוצא מן המקדש כתיב ומן המקדש לא יצא למד אלא לא יצא יצא לא הוה חוזר עכ"ל והנה הירושלמי הזה אין לו הבנה וביאור. וראיתי להרמב"ן בס' המצות בשרש ה' שהביא הירושלמי הלז בשם ירושלמי דסנהדרין ובנוסחא אחרת וז"ל בין ר"מ לר"י חדא בין ר"י לר"ש חדא בין ר"מ לר"י הכנסה ר' יעקב בר דוסתאי מפסיק ביניהון ר"מ אומר אם היה בפנים היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס ר"י אומר אם היה בפנים לא היה יוצא היה בחוץ היה נכנס ר"ש אומר גומר כל העבודה שבידו ובא לו ר' יוסי בר בון בשם ר' הונא מתניתא מסייעא ליה לר"ש ומן המקדש לא יצא עמהם אינו יוצא אבל יוצא הוא אחריהם אלא הם נכנסים והוא נגלה הם נגלים והוא נכסה יוצא עמהם עד פתח דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אינו יוצא מן המקדש דכתיב ומן המקדש לא יצא יצא לא היה חוזר. פירושו ענין הכתוב ומן המקדש לא יצא לר"י הוא שאם היה במקדש ושמע שמת לו מת לא יצא משם אבל יעבוד כל זמן שהוא בפנים ויקריב כמו שהוא שלבו לעשות ואפי' הפסיק חוזר ועובד אבל אם היה בחוץ בשעת מיתת הקרוב חל עליו האנינות ואינו נכנס למקדש ומקריב כל היום ור"ש סובר שלא התירה עליו התורה מדין האנינות אלא שישלים העבודה שהיתה בידו בשעת שמיעה והוא מוזהר עליו במיתה שלא יניחנה אבל אחר שגמר עבודה זו אינו חוזר ומקריב כל זמן שהוא אונן ואמר ר"י ב"ר בון בשם ר' הונא מתניתא מסייעא ליה לר"ש שאומר שאין אזהרה מן התורה אלא שיגמור העבודה ומכאן ואילך אין לו איסור לצאת עם המת ולכן הותר לו זה עכ"ל.

ובמגילת אסתר שם הביא נוסחא אחרת והוא זה ר"י אומר היה בפנים היה נכנס בחוץ לא היה נכנס וכו' ר"י ב"ר בון בשם ר"ה מתניתין לריש לקיש וכו' ר' יודן אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא יצא אינו חוזר עכ"ל יעו"ש היטיב והנה כתבתי לך שלישים והנה עין בעין נראית כי הגירסות הללו מתוקנות יותר מהנוסחא שלפנינו והירושלמי מחולק עם הש"ס דיומא בדברי ר"י ודו"ק. וכתב המל"מ וז"ל עוד אני מסתפק בזה אי טעמא דאמרינן דאם לא היה עסוק בעבודה כלל דאינו מתחיל בעבודה אליבא דכו"ע אם הוא מן הדין או דילמא מדין תורה אליבא דכו"ע אף אם לא היה עסוק בעבודה מתחיל וגומר אך מדרבנן פליגי דר"י סבר דמדרבנן אסור אף אם היה כבר עסוק בעבודה גזירה אטו לאכילה ור"י סבר דלא גזרו אלא היכא דלא היה עסוק בעבודה כלל דלא יתחיל אבל אם היה כבר עסוק לא גזרו משום דאיכא בזיון קדשים ונראה דאליבא דכו"ע מדין תורה אף אם לא היה עסוק בעבודה מתחיל וגומר דאי אמרינן דלר' יוסי אם לא היה עסוק מדין תורה אינו מתחיל פשיטא דר' יהודה נמי מודה בזה דלא מצינו להם מחלוקת בזה ואין לומר שיהיו סברות הפוכות דהיכא דלא היה עסוק בעבודה דלר' יוסי אינו עובד מדין תורה ולר' יהודה עובד מדין תורה והיכא דהי' עוסק בעבודה דלר' יוסי עובד אף מדרבנן ולר' יהודה אינו עובד מדרבנן ולר' יהודה על כרחך אית ליה דאף אם לא היה עסוק עובד מדין תורה דאי לא תימא הכי תיקשי ליה היכי קאמר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו וכו' ואם תמות אשתו היכי עביד עבודה ואם איסור התחלת עבודה הוא מדין תורה אין לחלק בין יום הצום לשאר ימים וכמבואר וכיון שהוכחנו דלר' יהודה לעולם ליכא איסור עבודה מדין תורה אף אם לא היה עסוק בה פשיטא דאף ר' יוסי מודה בזה וכמו שכתבנו עכ"ל.

והנה מלשון הרמב"ן שהבאתי למעלה מבואר דלמ"ד יגמור ס"ל דמן התורה אסור להתחיל ולענין קושייתו שהקשה המל"מ מהך דאשה אחרת מתקינין לו צ"ע הא התם מיירי דגירשה קודם שתמות וא"כ לא הוי אונן וכדמקשה התם הש"ס בהדיא והא דקא משני איטרודי מי לא מיטריד היינו לענין אכילה אבל לענין עבודה פשיטא דלק"מ ומה שהביא מהך דכה"ג אונן משוי שליח כמבואר פ"ד מהל' כלי המקדש הלכה ט' וי' דאיסור עבודת כה"ג אונן רק מדרבנן יעו"ש גם מהא ליכא ראיה די"ל דשם מיירי דהתחיל לעסוק בה וע"ד שכתב התוס' יומא י"ג ב' או מיירי באמצע עבודה וק"ל.

וכתב עוד וז"ל והיה נ"ל דכהן שגירש את אשתו ע"מ שילך למקום פלוני ומתה אשתו קודם שיקיים התנאי אף שחל עליו אנינות מ"מ אם הלך אח"כ וקיים תנאו שנמצא שהיא מגורשת למפרע משעה ראשונה דאין כאן אנינות כלל ומותר לעבוד ולאכול בקדשים הן אמת שראיתי בפ"ק דיומא י"ד א' דאמרינן וכה"ג מי חיילא עליו אנינות והא מיגרשא נהי דאנינות לא חיילא איטרודי מי לא מיטריד ופירש"י בקדשים בעינן שמחה וגדולה דכתיב לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים ולא מצאתי בשום מקום שטירדא מעכב מלאכול בקדשים וליכא למימר שדין זה הוא דווקא אליבא דר' יהודה ורבנן פליגי עליה דהא בגמ' הקשו לר"י מדידיה אדידיה משמע דפשיטא ליה להש"ס דטירדא מעכב מלאכול בקדשים וזה פשוט שם עכ"ל.

והנה לא ידעתי אמאי נקט בכה"ג שמתה מקודם שקיים התנאי ואמאי לא נקט בלישנא דש"ס שם שהתנה בתנאי ובשעת מיתתה קיים התנאי דה"ז מגורשת ולא חיילא עליו אנינות וכדאיתא שם י"ג ב' אלא לחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תמות חבירתך ולחדא אמר ה"ז גיטך ע"מ שאכנוס אני לביהכנ"ס דאי מייתא הא קיימא הא ואי מייתא הא קיימא הא מאי איכא למימר דילמא מייתא חברתא בפלגא דעבודה ועביד ליה עבודה למפרע בשני בתים אי חזי לה דקא בעיא למימר קדים איהו ועייל לביהכנ"ס ומשוי ליה לגיטא דהאי גיטא למפרע עכ"ל הגמ' ועיי"ש בתוס' ישנים ד"ה כי חזי דבעי למימת וכו' דמבואר שם בכה"ג דהמל"מ לא הוי גיטא יעו"ש היטיב וצ"ע בזה.

ובגופא דדינא לפי מש"כ התוס' ישנים שם דעיקר הקושיא היא משום יוהכ"פ דיאכל ביו"כ מחמת טירדא האמת משום דלמשחה אינו נאסר כלל רק דס"ד לאסור משום איסור יוה"כ והתם משני הש"ס דביו"כ כיון דכו"ע לא אכלי הוא נמי לא אתי למיכל א"כ ליתא במציאות דליתסר משום למשחה. ובאמת קושיית המל"מ על רש"י כבר קדמוהו התוס' ישנים וע"ע בתשובות חכם צבי סי' קנ"ז יעו"ש היטיב וגם הוא אישתמיטתיה שכבר קדמוהו התוס' ישנים בזה ונהירנא כי זה איזה שנים אשר תירצתי פירש"י בטוב טעם ודעת וכען מילתא מיני אזדא ה' יחזיר לי אבדתי. ואולי אפ"ל דדעת רש"י ז"ל דעל כרחך אין הקושיא מאכילת יו"כ דא"כ יקשה בלא הטעם דאנינות איך כה"ג עובד ביו"כ דילמא אתי למיכל אלא ודאי דזה לא קשה. וגם דנימא מחמת שהוא אונן ישכח שהיום יו"כ ג"כ לא נ"ל לפרש כך דמנ"ל סברא זו להקשות כן לכך פי' דהכי מקשה דהא עיקר טעמא דר"י דגזר דחיישינן דיטעה דכיון דשאר כהן אסור להקריב באנינות ולאכול ולו היתר להקריב באנינות יטעה ויאמר דה"נ מותר לאכול ולכן הקשה דגם ביוה"כ ניחוש להכי דיאמר מדהותר להקריב אונן מותר לו לאכול באנינות וע"ז משני כיון דיש כאן איסור אכילה בלא"ה מחמת הצום וכו"ע לא אכלי לא יבא לטעות. ואהכי פריך והא אין אנינות כאן ולמאי ניחוש לה דהא לא הותר לו שום דבר בזה ואפי' בלא הסברא דכו"ע לא אכלי ליכא למיחש. ומשני מ"מ איטרודי מיטרד ולאחריני לא שרי ולו הותר. אבל זה אינו דהא דטירדא אוסרתו לדעת רש"י היינו דוקא באכילה ולא בהקרבה והבן. וי"ל בפשיטות דה"ק דמקשה הש"ס מאי תירצו שאני יוה"כ דכו"ע לא אכלי וכו' אפילו אם היה מותר לאכול ביוה"כ לק"מ דהא לאו אונן הוא ולכן שרי להקריב ולאכול ומשני דמ"מ איטרודי מיטרד וא"כ אסור לאכול בקדשים ולכן אם ביוה"כ היה מותר לאכול היה אסור לו להקריב שמא יאכל. ולענין דינא מסיק המל"מ דכהן גדול אונן מותר להתחיל בעבודה יעו"ש ועוד פסק דמשוח שעבר אם הקריב אונן לא חילל יעו"ש.

ז

מק"ו

אם בע"מ וכו'. באמת לא סגי בזה די"ל מה לבע"מ שכן עשה בו קריבים כמקריבים וצ"ל דזר יוכיח מה לזר שאין לו תקנה בע"מ יוכיח מה להנך שכן לא הותרו מכללן טמא יוכיח מה לטמא שכן מטמא הנך יוכיחו כ"ה בזבחים ט"ז ב'. ויש לעיין א"כ ל"ל כל הנך ליליף מן בע"מ וטמא לחוד מה תאמר מה לבע"מ שכן עשה קרב כמקריב טמא יוכיח מה לטמא שכן מטמא בע"מ יוכיח וי"ל די"ל מה להנך שכן מוזהרים בבמה משא"כ אונן דאולי הותר בבמה כדלעיל ע"א ולכן שם לחד מ"ד דמפיק לה מיושב סגי לה בחד מהנך דיושב נמי שרי בבמה כדאי' שם ע"א. ורבינו קיצר כאן בכ"ז אבל לכאורה יש לעיין מה להנך שכן לוקים עליהם תאמר באונן שכן אין לוקין עליו כדפסק רבינו בהלכה ח' ובשלמא למאן דמפיק מיושב אתי שפיר. מ"מ יש כעין זה בפסחים כ"ד ב' עיי"ש תוס' ד"ה הכל מודים וכו' משום די"ל חומרא כזו נכנס בתוך הק"ו ומה בע"מ שלוקה ומ"מ אוכל ואפ"ה מחלל וכ"ש באונן שהחמירה עליו התורה שלא לאכול לכ"ש שמחלל (ועי' ב"ק כ"ה א' תוס' ד"ה אני לא וכו') וע"ע ב"ק מ' ב' עיין ביבמות נ"ז ב' ד"ה אמר רב וכו' ועוד בדוכתי טובי וצ"ע בזה. ועיין לקמן פרק ב' ה"ו.

ח

אסור

לאכול וכו'. עי' יומא י"ג ב' ומו"ק י"ד ב' וב"ק ק"י א' והוריות י"ב ב' וזבחים צ"ט א' וק' ב' וק"א א' ותוספתא זבחים פי"א ותו"כ שמיני פרשה א' פ"ב יעו"ש.

אינו

לוקה וכו'. עיין זבחים ט"ז ב' דדייק הש"ס היכן מוזהר והנה לא מייתי קרא מפורש רק מק"ו שמיע ליה יעו"ש ולזה כוונת מרן.

ומותר

ליגע וכו'. עיין זבחים צ"ט א' ושם ב' ובתוס' ד"ה ה"ג באכילה וכו' שהסכימו לרש"י דמותר ליגע אע"פ שלא טבל ועיי"ש ע"א רש"י ד"ה ה"ג אלא ל"ק הא וכו' דהוסיף שם תיבת אלא דאילו לגירסא דידן דל"ג אלא א"כ ה"פ לעולם בטבל ומאי דקשה דא"כ מאי מהני הא הדרא עליו אנינות לא קשיא הא דהדרא עליו אנינות מיירי בדהסיח דעתו והא דלא הדרא עליו אנינות מיירי בדלא הסיח דעתו וכן מבואר בפי' המשנה לרבינו שכתב שם וז"ל והאונן כבר נתבארו דיניו בפ"ב ואסור לו ליגע בקדש אלא אחר טבילה ע"מ שלא יסיח דעתו רק שישמור עצמו מן הטומאה ויתן מחשבת לבו בענין הזה עכ"ל ועיין ירושלמי פ"ג דחגיגה ה"ג וז"ל תמן תנינן אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול בערב תמן את אמר מותר ליגע וכאן את אמר אסור ליגע א"ר יניי כאן בשהסיע דעתו וכאן בשלא הסיע דעתו ר' יוסה בעי אם כשהסיע דעתו אפילו בתרומה יהא אסור מאי נדון כהיא דא"ר ירמיה בשם ר' בא בר ממל עשו אותו כאוכל רביעי בקדש הדא אמרה האוכל רביעי בקדש אסור לוכל ומותר ליגע וכאן אסור לוכל ומותר ליגע עכ"ל ומשמע כפירש"י וכ"כ השיירי קרבן שם. ועיין בתוס' יו"ט כאן ובפ"ג דחגיגה ובפ"י דנדה מ"ז ועי' בהל' אבות הטומאות הט"ו ואי"ה במקו"א יבואר עוד מזה.

ט

בלבד

וכו'. עי' זבחים צ"ט ב' פלוגתא דר"ש ור"י וע"ע שם ק' ב' פלוגתא דר' ור"י ור' קאי בשיטת ר"ש ואין הלכה כר"י לגבי תרווייהו וע"ע בברכות ט"ז ב' ובפסחים צ"ב א'. (ועי' בתו"כ פרשת שמיני פרשתא א' פ"ב שם איתא ברייתא פלוגתא דר"י ור"ש וצ"ל שם ר"ש אומר אין האונן ומש"כ שם רבי אומר וכו' הוא ט"ס אמנם בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ח ובהוריות פ"ג ה"ה מבואר דגרס כגי' התו"כ שלפנינו יעו"ש וצ"ל דהיא הברייתא המובאת בזבחים ק' ב') רק מה שמבואר שם דאונן אוכל פסחו לערב לא אתיא אליבא דרבי ודו"ק.

י

ששהה

ימים וכו'. מידי דהוה אאנינות לילה דיום המיתה דהוה מדבריהם וכנ"ל וע"ע שם פלוגתא דרבנן ורבי דרבי ס"ל דאנינות ליל יום קבורה הוה מדרבנן ולרבנן שרי לגמרי וע"ע במס' שמחות פ"ד הי"ט יעו"ש היטיב והלכה כרבנן לכן שרי בליל יום קבורה וכמש"כ מרן וע"ע בירושלמי פ"ח דפסחים ה"ח ובהוריות פ"ג ה"ה יעו"ש היטיב.

הרי

הוא וכו'. הנה שם בזבחים מייתי ברייתא יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב. ומקשה הש"ס הא גופא קשיא אמרת יום שמועה כיום ליקוט עצמות לאכילת פסחים מכלל דיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל והדר תני אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב (והיינו אחד יום קבורה ואחד יום ליקוט) והנה ר"ח משני תנאי היא רישא אתי כרבי דס"ל יום ליל קבורה אסור מדרבנן ואפילו פסח נמי לא אכיל וסיפא כרבנן והנה כבר פסק רבינו כרבנן. והנה יש שם אוקימתא אחריתי לרבה בר רב הונא. והוא דהסיפא דנקט אחד זה ואחד זה טובל ואוכל בקדשים לערב מיירי בשמע קודם שקיעת החמה וכן בנקבר קודם שקיעת החמה וכן בלקטו עצמות קודם שקיעת החמה דהלילה שלאחר זה מיקרי ליל יום שמועה וליל יום קבורה וליל יום ליקוט דמותר בכל הקדשים והא דתני ברישא ולאכילת פסחים כיום ליקוט עצמות היינו שהיה השמועה והליקוט והקבורה לאחר שקיעת החמה דהוה יום שמועה וקבורה וליקוט עצמות דבאכילת קדשים אסרו אבל באכילת פסח ביום קבורה אסרו וביום שמועה וביום ליקוט שרי בפסח ולא בקדשים. ורבינו השמיט אוקימתא זו. ומבואר דאף ביום שמועה וליקוט לא הותר לו רק בלילה ולא ביום וע"ע לקמן פ"ו מהל' קרבן פסח ה"ט יעו"ש היטיב ועיין ירושלמי פסחים פ"ח ה"ח וז"ל תני יום שמועה כיום קבורה לקרע ולאיבול ולספירת שבעה ולספירת שלשים ולאכול בקדשים הרי הן כליקוטי עצמות וזה וזה טובלין ואוכלין בקדשים לערב. וליקוטי עצמות טובל ואוכל בקדשים (ר"ל דמקשה ל"ל לערב הא בליקוט עצמות טובל ואוכל בקדשים מיד. קרבן העדה) ר' יוסי בן ר' בון בשם ר"ח תיפתר שנקבר משחשיכה (והו"ל יום ליקוט עצמו ויום קבורה עצמו. קרבן העדה) וזה וזה טובלין ואוכלין קדשים לערב וקבורה אוכלת בקדשים (מקשה הא ביום קבורה אסור לאכול בקדשים. קרבן העדה) א"ר יוסי בי ר' בון תרתיהון בשמיעה שמע שמת לו מת מאתמול טובל ואוכל בקדשים שמע שנתלקטו לו עצמות מאתמול טובל ואוכל בקדשים עד כאן לשונו ואפ"ל כי לכן בחר רבינו באוקימתא דר"ח משום מסקנת הירושלמי דיום ליקוט כיום קבורה ודו"ק היטיב.

שיתבאר

במקומו. לקמן פ"ו מהל' קרבן פסח ה"ט יעו"ש.

יא

אינו

משלח וכו'. עי' זבחים צ"ט ב' יעו"ש היטיב ובתו"כ ויקרא פט"ז פרשה י"ג ועי' תוספתא זבחים פי"א ובמו"ק ט"ו ב'.

מצורע

וכו'. שם במו"ק מצורע מהו שישלח קרבנותיו ת"ש דתניא ואחרי טהרתו אחר פרישתו מן המת שבעת ימים יספרו לו אלו שבעת ימי ספירו וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו זו עשירית האיפה שלו דר"י ר"ש אומר בבואו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה. וכתב רש"י בד"ה זו עשירית וכו' אלמא לא הי' יכול להקריב קרבנו עשירית האיפה עד שנטהר מטומאת המת וה"ה מצרעתו עכ"ל ולפי"ז משמע דהש"ס מייתי נמי מדר"י ולאו דוקא מצורע אלא ה"ה טמא מת נמי ועיי"ש בתוס' דמקשה מהא דאיתא בפסחים ס"ב א' דערל וטמא משלחין קרבנותיהן ועוד דהכא גופא משמע דמצורע דווקא אינו משלח קרבנותיו לכן פי' דעיקר הדיוק מדר"ש דלית ליה מילי מילי קתני ורק במצורע ס"ל דאינו מביא קרבנו מדדריש בבואו בזמן שראוי לביאה אבל בשאר טמאים ס"ל דמותרין לשלח קרבנותיהם וה"ט דטומאה מגופו חמיר טפי והא דאיתא במגילה ח' א' מזובו ולא מזובו ונגעו היינו דווקא לענין טומאה ולא לענין קרבן יעו"ש היטיב ובתוס' דחגיגה ד' ב' ד"ה דכתיב וכו' העלו דהא דמצורע אין משלח קרבנותיו היינו קרבנות מצורע כגון שנתרפא מצרעתו ובשמיני לרפואתו כי רצה להביא קרבנותיו חזר ונטמא הא נדרים ונדבות שפיר מייתי יעו"ש היטיב וע"ע במנחות ס"ב ב' תוס' ד"ה וכן וכו' ששם כתב דלאו דוקא מצורע אלא טמא מת נמי אינו משלח קרבנותיו ודווקא עשירית האיפה אינו משלח אבל שאר קרבנות שפיר מביא ומביא ראיה מהך דמגילה מזובו ולא מזובו ונגעו יעו"ש וכ"כ בזבחים ע"ה א' ד"ה והא בעי וכו' וע"ע גיטין כ"ח ב' ד"ה והא בעי וכו' וביבמות ק"ד ב' ד"ה והאמר ר"ז וכו' יעו"ש היטיב וע"ע בתוס' נדה ס"ו ב' ד"ה כל הראוי וכו' יעו"ש היטיב בכל המקומות וכבר העירותי על רש"י דמגילה הנ"ל יעו"ש בחי' למסכת ההיא והנה מדברי רבינו כאן משמע ג"כ כמש"כ התוס' במו"ק דילפינן לה מדברי ר"ש מדמייתי הא דכל זמן שאינו ראוי לביאה אל המחנה אינו ראוי להקרבה וע"ע מש"כ לפנינו אי"ה מזה.

לפיכך

וכו'. משום דלא איפשיטא בעיין וכל דלא נפשטה אין לנו לפוסלו מספק עי' לקמן פ"ה ה"ט יעו"ש.

יב

וכיוצא

בו וכו'. דעת רבינו כי שאר קרבנות שוחטין וזורקין על טמא שרץ ולא על טמא מת והיינו דווקא בשאר קרבנות אבל לא בפסח והנה החילוק בערל וטמא בין פסח לשאר קרבנות מבואר בפסחים ס"ב א' וכמש"כ מרן.

אמנם מש"כ מרן עוד וז"ל ובפ"ב דזבחים כ"ב ב' אמר ריש לקיש דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו ובפסחים צ"ג סבר רב נחמן כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ עכ"ל והנה בפסחים שם מבואר דר"נ ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ את הקרבן פסח ובזבחים שם מבואר דזקני דרום ס"ל דכהן טמא במת מרצה ביחיד והא דקתני התם דטמא מחלל עבודה היינו טמא שרץ וטעמא דמילתא דטמא שרץ לא מרצה בצבור דאילו צבור טמאי שרץ לא עבדי בטומאה דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ וא"כ ליחיד שרי בכה"ג וכל דיחיד לא נדחה ציבור לא עבדי בטומאה ולכן לא הותר טומאת שרץ לצבור ולכן נמי לא הותר לכהן טמא שרץ לרצות ביחיד אבל טומאת מת דאין שוחטין וזורקין על טמא מת והיחיד נדחה צבור עבדי בטומאה וכיון דהותר למתכפרין לעשות בטומאה הותר נמי למכפרין דהיינו כהנים ומתוך שמרצה בצבור מרצה נמי ביחיד. זהו דעת זקני דרום. וריש לקיש הקשה להו דמה ישראלים שנטמאו בשרץ שהותר להם לשלח קרבנותיהם בטמא שרץ ומ"מ כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה כ"ש דהכהנים שנטמאו במת דאין מרצים ומשני דזקני דרום ס"ל דבעלים טמאי מת נמי משלחים קרבנותיהם והא דנדחים לפסח שני היינו למצוה אבל בדיעבד נרצה להם ומסיק התם דרמי בר חמא פליג אזקני דרום וס"ל דטמאי מת אין שוחטים עליהם פסח וע"כ נדחים לפסח שני אם לא ברוב טמאים אז דוקא אין נדחים ושוב מקשה שם מהא דמרצה ציץ אטומאה ועל כרחך בטומאת מת דהיינו שנטמאו בעלים במת וקשיא על רמי בר חמא ומשני דמיירי בשרץ וקאי על כהן (תוס' שם ד"ה אי נימא וכו' וס"ל דטומאת כהן מרצה בין בשרץ בין במת והא דאי' במשנה דטמא שעבד חילל היינו בזב ומצורע (עי' תוס' כ"ב ב' ד"ה אי הכי וכו') אבל טומאת בעלים במת אין הציץ מרצה ובשרץ א"צ לרצויי כי שוחטין וזורקין על טמא שרץ וקושיית ר"ל לא קשה על רמי בר חמא ורק על זקני דרום שמחמירין בכהן טמא שרץ יותר מטמא מת מקשה שפיר אבל לרמי בר חמא קיל שרץ מטמא מת והבן) ויש שם לישנא אחרינא דמקשה לזקני דרום מהא דמרצה ציץ על טומאת הבשר ולא על טומאת הבעלים והכהן ועל כרחך על טומאת מת מיירי מדקאמר שהותרה בצבור וטומאת שרץ לא הותר בצבור כיון דשוחטין וזורקין עליו אלא ודאי מיירי בטומאת מת ומ"מ קאמר דאינו מרצה על טומאת בעלים אלמא דטמא מת אין משלח קרבנותיו ומשני דמיירי בטומאת שרץ וקאי על הכהנים דאין מרצין (ועל הבעלים לא מצי קאי דהא שוחטין וזורקין על טמא שרץ משא"כ כשרצה לומר דמיירי במת א"כ קאי נמי על בעלים דהא לכתחלה אין שוחטין וזורקין על טמא מת לכן מקשה על זקני דרום ועוד דאף אם תוקמא בכהנים דאין מרצה על הכהן שנטמא במת יקשה ג"כ על זקני דרום דהא ס"ל דכהן שנטמא במת מרצה וק"ל) וע"ע בירושלמי פסחים פ"ז ה"ז יעו"ש היטיב.

העתקתי כל הסוגיא תורף דבריו בשלימות. והנה מבואר מזה דכו"ע ס"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ את הפסח ול"פ זקני דרום עם ר"ל ורמי בר חמא רק אם טמאי מתים שוחטין וזורקין את הפסח ובהיות כן איני מבין מש"כ מר"ן דר"ל ס"ל דטמא שרץ משלח קרבנותיו וטמא מת אינו משלח קרבנותיו וכן ככל דבריו לקמן עוד בזו ההלכה והא אדרבה שם מבואר דלא פליגי כו"ע וס"ל דשוחטין וזורקין הפסח על טמא שרץ נגד דעת רבינו. וצע"ג בזה לע"ע. וצ"ל דכוונת מרן דכיון דאשכחן דמקילין בטמא שרץ בפסח כ"ש בשאר קרבנות דל"פ עלייהו רק בפסח ולא בשאר קרבנות. ולפי שאין עיקר הדין זה כאן רק לקמן סי' ק"א ואי"ה כאשר יזכני ה' לשם אדבר עוד מזה.

כמו

שיתבאר וכו'. עיין לקמן פ"ב מהל' קרבן פסח ה"ה וה"ו ופ"י ה"ז יעו"ש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.