כובע ישועה/בבא קמא/לז/א
כובע ישועה 
בבא קמא לז א
היתומים א"צ פרוזבול ר"ג וב"ד אביהן של יתומים היו. בתומים סי' ס"ז ס"ק כ"ה הקשה בלא"ה יתומים קטנים אינם בכלל מצות ואין חייבין בשמיטת כספים וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווים להפרישו והביא מ"ש בשיטה מקובצת בבבא מציעא דף ע' מהריטב"א דאפילו ריבית קצוצה לית בהו איסורא דיתמי לאו בני מצוה נינהו כו' וכ"ש בשמיטה דרבנן ע"ש. ויתכנו דבריו למ"ש בשע"מ ריש סי' ס"ז מספר יראים דכל זמן שלא השמיטו המלוה חייב הלוה לפרוע אלא דכופין למלוה שיאמר משמט אני ע"ש. דלפי זה י"ל דיתמי שאינם בני מצוה לחייבם שישמטו ממילא חייב הלוה לפרוע. אבל למה שכתב שם מכל הפוסקים דשביעית משמטת ממילא וא"צ לומר משמט אני. לפי זה שייך גם ביתומים ושאני בריבית דלענין איסורא איירינן דליכא איסור גבייהו לקבל הריבית ואיסור דלוה תלי באיסור דמלוה וא"כ י"ל דחייב הלוה מחמת קציצתו משא"כ בשמיטה ואפילו הוא דרבנן דלא תלי בשמיטת המלוה ואפקעתא דמלכא גם מצד הלוה ומה לו במה שהמלוה אינו בכלל מצות והוצרך להא דר"ג אביהן דיתומים:
משיחזור בו ג' ימי שבתות. עיין מה שכתבו התוס' דלפ"ה ניחא דקמ"ל דאפילו שבת ממלאכה בחול ולא נגח אינו חזרה. והנ"ל דבעשו בו מלאכה בשבת ולא נגח נמי אינו חזרה די"ל דהזמן והשביתה גורמים ההעדאה וה"נ ל"ח חזרה בלי שניהם ??ועיין בשיטה מקובצת. ועיין מה שכתב הפני יהושע בסוגיין בד"ה אא"ב דאין לפרש דמספ"ל לאמרו לפני ר"י שלא נחלק בין שבת לחול ויהא מועד גם לחול דאדרבה לפי זה לא יהא מועד אף לשבתות דראייתו בינתיים בחול ולא נגח הוי הפסק גמור וע"כ דמספ"ל אי לא נחלק ואינו מועד כלל או נחלק ולשבתות מיהו אייעד והקשה הפני יהושע דאפילו אי לא נחלק בין שבת לחול הוי מועד לשבתות מיהו שהרי נגח בדילוג השוה מח' ימים לח' ימים ואפילו אי נגח יום א' בשבת ג"פ ובשאר ימות השבוע ראה ולא נגח הוי מועד ליום א' בלבד שהוא דלוג השוה דח' ימים ע"ש. והנ"ל דודאי אי נגח בא' בשבת בשני שבועות תכופין ובשאר ימי השבוע ראה ולא נגח וביום א' דשבוע ג' לא ראה כלל שיגח וביום א' דשבוע ד' נגח פעם ג' פשיטא דאינו מועד דליכא לא העדאה דג' ימים בלי הפסק דהא בינתיים ראה ולא נגח ולא דילוג שוה כיון דיום א' דשבוע ג' לא ראה ובשבת כה"ג דבב' שבתות תכופין נגח ובהפסק ימי החול שראה ולא נגח ובשבת ג' לא ראה ובשבת ד' נגח הוי מועד לשבתות כל שלא הפסיק בין הג' שבתות שבת א' שיראה ולא יגח וכמו דסתם מועד דג' ימים דא"צ שיהיו תכופין ואפילו מפוזרין מהני רק שלא יראה בינתיים ולא יגח דאז חשיב הפסקה ויש לדמותו למועד לשופרות דסוגיין דל"צ שיהיו השופרות בזמנים שוים גם שבת דתלינן בביטול מלאכה בצירוף זמן דיום השבת ל"צ שיהא בין שבת א' לב' כבין שבת ב' לג'. ולשון הנימוקי יוסף ג' שבתות רצופין אין ר"ל דוקא תכופין רק שלא יפסיק בינתיים שבת שיראה ולא יגח. ובתוספתא פ"ד אימתי הוא תם על שיחזור ג' ימי שבתות זא"ז [דלכאורה ל"ש העדאה מחזרה]. נמי י"ל דאין הכוונה על תכופין רק שלא יהיה שבת א' בינתיים שיגח וה"ה לא ראה כלל שבת א' ובד' ראה ולא נגח נמי הוי חזרה וה"ה בהעדאה ועיין ע"ב בתוד"ה יום. ובמ"ש בריש דף כ"ד ד"ה ריחק:
הא סתמא הוי מועד. בפני יהושע נסתפק בנעשה מועד למינו בענין שקודם שנעשה מועד למינו לא ראה בהמה משאינו מינו ואפ"ה כשראה אח"כ בהמה אחת משאינו מינו ולא נגח לא דיינינן ליה שוב מועד לשא"מ דכה"ג לאו סתמא מיקרי א"ד דלא בטלה העדאתו לשא"מ עד שיראה ג' בהמות משא"מ ולא נגח כו' ואפ"ה לא בטלה העדאתו בזה למינו א"ד בכה"ג כמו דאהני מעיקרא הסתם שנעשה מועד לשא"מ ה"ה להיפך כשחזר ג"פ משא"מ בטלה העדאתו אף ממינו ע"ש. והנה ג"פ ביום א' כפעם א' דמי למאי דקי"ל דאין נעשה מועד בפחות מג' ימים ולחזרה גם לר"מ צריך ג"י כמ"ש התוס' בדף כ"ג ע"ב בד"ה שיהיו. ולפי זה נפשט ספיקו מפי' ר"ח שכתב ר"ז אומר ואינו מועד כגון שעומד יום עם מי שא"מ ואינו מנגחם אבל סתמא מועד הוי עכ"ל. ומשמע דגם בפעם א' יצא מכלל סתמא. וספיקו אי בטל העדאתו ממינו מחזרה דא"מ ג"פ כדמהני העדאתו דמינו לשא"מ. נ"ל דיש לחלק על פי מה שכתבו התוס' הנזכר דגם לר"מ דנעשה מועד בג"פ ביום א' מ"מ לחזרה צריך ג"י. הרי דיותר בקל נעשה מועד מליבטל העדאתו: