כובע ישועה/בבא קמא/לו/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף כובע ישועהאמרי הצבי גליוני הש"ס אילת השחר |
כובע ישועה 
בבא קמא לו ב
כגון שתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו כשומר שכר לנזקין. פרש"י דהוי שומר שכר בהנאה דמשתלמי נזקייהו מהשור דלא אעריקהו לאגמא. והש"ך בחו"מ סי' ע"ב ס"ק י"ז כתב דל"ל משום דמצי לקדש אשה דהרי אמרינן לעיל הקדישו ניזק א"ב דלר"י אינו קדוש ובפ"ב דקדושין מבואר דבא"י להקדיש א"י לקדש אשה אע"כ בהנאה דתפסיה אחובו נעשה שומר שכר. ובים התלמוד השיב דלא נקיט הש"ס הקדישו ניזק א"ב רק בעודנו ביד המזיק וכשבא לניזק אף לר"י יכול להקדישו ולקדש אשה כבכל משכנו שלא בשעת הלואתו דיכול לקדש אשה ואפילו במשכנו שלא ברשות ב"ד כו' ואף להש"ך בסי' ע"ב דשלא ברשות ב"ד ל"ק משכון רק שחייב באונסין אף בהיתרון מחובו משום דהוי כגזלן עליו מ"מ הכא ע"כ איירי בתפס מדעת המזיק דאם לא כן למה יהיו רק ש"ש גם באונסין יתחייב מטעם גזלן וכיון שתפס מדעת המזיק ודאי יכול לקדש אשה ועי"ז נעשה שומר שכר אכל המשכון ע"ש. ואשתמיטתי' מה שכתב הש"ך בסי' ת"א סק"ד דבתופס שור המזיק עצמו אין בזה משום תופס שלא ברשות ול"ח גזלן בהכי ע"ש. וא"כ שפיר מיירי בתופס שלא ברשות [וע"ש בש"ך סק"ג ודוק] ומכל מקום פטור מאונסין ואף דל"ח גזלן ל"מ לקדש אשה להש"ך דשלא ברשות ב"ד ל"ק משכון. גם פשיטותיה דלר"י כשתפסו ניזק מצי להקדישו. הנה בשיטה מקובצת כתב מהראב"ד לגירסת הספרים הכא הקדישו ניזק א"ב דלר"מ לא קדיש אף דתפסו ע"ש. וע"כ אתפסו ניזק קאי דמיירי סוגיא מזה. וגם רש"י גריס הקדישו ניזק א"ב עיין במהר"מ. ובעיקר הד' עיין מה שכתב באבני מילואים באה"ע סי' כ"ח ס"ק כ"ח דבמשכון במוכרו או מקדישו לחלוטין לא עביד כלום ובמוכרו או מקדישו בתורת משכון מהני וכן בקדושין יש לחלק הכי ע"ש. ולפי זה הא דהקדישו ניזק א"ב מיירי בהקדישו לחלוטין דלרבי עקיבא מהני ולר"י ל"מ אבל בהקדישו בתורת משכון מהני גם לר"י וממילא נדחו דברי הש"ך דשפיר י"ל דהוי שומר שכר משום דמצי לקדש בו אשה והיינו כשיתננו בתורת משכון דבתורת משכון אף להקדישו יכול גם לר"י ועיין בקצות החושן סי' ע"ב סק"ג. ועיין מה שכתבו התוס' בדף נ"ו ע"ב בד"ה פשיטא דלרבי עקיבא אף שומר חינם אינו בחלק הבעלים [ועיין בסוגיין במלחמות] ולכאורה כשא"א לבעלים לשמור חלקם מחמת תפיסת הניזק יחשב הניזק אחלק הבעלים כשומר אבידה ויחויב מיהו כשומר חינם אחלק הבעלים כשפשע עיין בנתיבות סי' רצ"א סק"ג. ועיין בקצות החושן סי' ת"א:
ההוא גברא דתקע לחבריה. פרש"י והיה זה תפוס משלו. וכתב בהגהת מלא הרועים מוכח דלא ס"ל כר"ת דבעי שיתפוס דבר המזיק עצמו ע"ש. והנה למ"ש בשיטה מקובצת בדף ט"ו מהמאירי דלר"ת דוקא שתפס גופו של מזיק דהואיל ותולדה דקרן היא ה"ה בדין תמות ואינו משתלם אלא מגופו ע"ש. אין ראיה מהכא דלא מיירי מתמות. אך מהתוס' שם לא משמע כהמאירי. וע"ש בהגה"ה זו דאפשר דר"ת מודה כשהיה תפוס משלו מקודם הנזק ודוקא כשרוצה לתפוס אח"כ ס"ל דמפקי' מיניה והכא איירי בתפס מקודם עכ"ד. והנ"ל להסביר די"ל לר"ת כמו שכתב הים של שלמה פ' המניח סי' [ה'] (ס'??) [והובא בקצות החושן סי' ד'] דאין אדם רשאי לתפוס מחבירו למשכון אף במידי דליכא איסור למשכנו כגון עבור גזילה אם לא בחפץ המבורר לכל שהוא שלו ומבואר שם דבהיה בידו פקדון יכול לעכב אף לכתחילה כו' שהרי לא תפס ע"ש. וי"ל דלר"ת אף בדיעבד ל"מ כשתפס באיסור. ובדיבור הקודם הבאתי ד' הש"ך סי' ת"א דבתופס שור המזיק עצמו אין בזה משום תופס שלא ברשות. ודהיה תפוס מקודם דג"כ ליכא איסור דמי לזה:
יד עניים אנן. הרמב"ם פכ"ב ממכירה הל' ט"ו כתב דין ההקדש והעניים והנדרים אינן כדין הדיוט בקנייתו דבאמר כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם חייב לקיים נדרו כו'. וזה שלא כהתוס' דהכא וע"ש בהשגת הראב"ד. והנ"ל להרמב"ם דבפ"ו מערכין הל' כ' כתב המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו וחייב בדמי עצמו. והמשנה למלך הניח בצ"ע מגיטין דף ל"ט דמוקמינן לה כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ורבינו פסק בפ"א מהל' אלו דלא כר"מ מ"ש. והנ"ל דבכתובות דף נ"ח ע"ב אמר ריש לקיש לא תימא טעמא דרבי מאיר [דהקדיש מעשה ידי אשתו המותר הקדש] משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכתב בשיטה מקובצת מהריטב"א דאף דס"ל לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם נפ"מ דאי משום דבר שלא בא לעולם לית הלכתא כוותיה ואי משום דנעשה כאומר כו' אפשר דהלכתא כוותיה ואף דלא קי"ל כוותיה במעריך פחות מבן חודש התם אתה משנה מערך לדמים אבל במקדיש מ"י אשתו י"ל דה"ק שמקדיש אותם בדין ??חכמים דהוי כאמר בפירוש יקדשו ידיך ע"ש. וא"כ י"ל דאף דבגיטין משמע דתלי הא בהא דמעריך פחות מב"ח סמך הרמב"ם אהא דכתובות דמשמע דאפשר שיהא ההלכה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולתקן דיבורו שיתקיים כל שאינו כשינוי דמערך לדמים. ואפשר לומר דה"ט דהרמב"ם דמהני באמר מה שתלד בהמתי יהא הקדש וחייב לקיים נדרו והוא משום דמתקנינן לישניה וה"ל כאמר אקדישנו דחייב לקיים נדרו והוא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. והא דל"מ במקנה דבר שלא בא לעולם דבאמר מה שתלד בהמתי קנויה לך נתקן לישניה שיהא כאמר בהמה לעוברה דמהני. י"ל כמ"ש בשיטה מקובצת בכתובות דף ע' מהריב"ש שלא אר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש [ונ"ל דה"ה לצדקה דהוי כהקדש] ע"ש. או הא דבהמה לעוברה הוי כהוספה על הדבור דלא אמרינן כה"ג אין אדם מוציא דבריו לבטלה עיין בכתובות (ע.) בתוד"ה אלא ובמ"ש בספרי נפש חיה בבבא מציעא דף ט' ע"ב בד"ה לקנות. ובמה שכתבו התוס' דבאומר חוב זה לכשיבוא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שיתחייב מטעם נדר. והרמב"ם פ"ו מערכין הל' ל"ג הוכיח דמהני מדאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר. והנ"ל בטעם התוס' שנראה כמסופקים בזה. דהקצות החושן סי' ר"ט סק"א הביא מהריב"ש דקודם מ"ת דבר שלא בא לעולם נקנה ע"ש ובסי' רע"ח ס"ק י"ג ובסי' של"ב סק"ה. וא"כ אין ראיה מיעקב שהיה קודם מ"ת ולאחר מ"ת י"ל דל"מ בנדר כמו דל"מ בקנין. ועיין מה שכתב בפנים יפות פ' חוקת בפסוק דוידר ישראל נדר להחרים את עריהם כשיכבשו. דאף דא"א מקדש דבר שלא בא לעולם מ"מ מחייב משום נדר ע"ש. והנ"ל בהא דלא הביא הרמב"ם מהך קרא די"ל כעין שכתב החת"ס חלק יו"ד סי' רמ"ג דמיעקב לא מוכח דדילמא יעקב מילתא בעלמא קאמר ובאמת אין לו דין נדר אלא דמוכח מדאמר הקב"ה אשר נדרת ע"ש. וא"כ אין ראיה מקרא דחקת דשמא ישראל מילתא בעלמא קאמרי ובאמת אין לו דין נדר. ועיין במחנה אפרים הל' צדקה סי' ב' ובנובי"ת חלק יו"ד סי' קנ"ד ובפתח הבית סי' ל"ג: