שיטה מקובצת/בבא מציעא/ע/א

שיטה מקובצת בבא מציעא ע א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר רב פפא הילכתא ספינתא אגרא ופגרא ונהגו בני כופרא אגרא בשעת מכירה ופגרא בשעת שבירה כך הגירסא הנכונה. כלומר שאין מקבלין אחריות כדאיתא בעינה והא אחריות שמקבלין כדפגרא אינו בדמים של עכשיו אלא בדמים שהיא שוה בשעת השבירה. ורש"י גורס אגרא בשעת משיכה ופגרא בשעת שבירה ופירש שפורעין השכר מיד ולכשתשבר פורעין דמיה. והגירסא הראשונה היא הנכונה. ואיתא בנסחי דוקני ופרכינן אטו במנהגא תליא מילתא ומהדרינן משום דמתניתא איפכא תניא. כן גירסת כל הספרים שלא הגיה רש"י ז"ל. אבל הוא ז"ל גורס דמתניתא מנהגא תניא ופירש שאין טעם פסק זה של רב פפא מפני מנהג בני כופרא אלא משום דמתניתא דלעיל תניא כמנהגא דכיון שלא עשאן דמים מחיים אלא לאחר מיתה מותר וכדפריש רב ששת. ולפירוש זה עדיין קשה אמאי קאמר רב פפא נהגו בני כופרא. וגירסת הספרים היא הנכונה והכי פירושו דהא דתלי רב פפא טעמא דידיה במנהג בני כופרא שהן בעלי הספינות משום דמתניתא דאייתי רב ששת איפכא תניא ולא כמו שהיה שונה רב ששת ומתניתא דייקא הכי קתני אין מקבלין צאן ברזל מישראל כיצד ישראל השם פרה מחברו ואמר לו פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין ואני אעלה לך סלע בחדש אסור לפי שעשאה דמים ומיהו לא פליגא אדרב פפא דרב פפא מיירי בשלא עשאה דמים מעכשיו כלל אלא כמנהג בני כופרא שהיו מקבלין השוכרין אחריות דלאחר שבירה כשעת שבירה כדאמר רב פפא פגרא בשעת שבירה והיינו וקאמר ספינתא אגרא ופגרא כעין שנהגו בני כופרא וכו' ואפשר דרב דשתיק לעיל ולא השיב מן הברייתא מפני שהיה מסופק בגירסת הברייתא אם כלשונו של רב ששת או כלשון שגורס רב פפא מעתה.

לענין פסק הלכה כל שקבל אחריות ואפילו דיוקרא וזולא רבית קצוצה. קבל אחריות דלאחר מיתה בלחוד ועשאה דמים כשעת משיכה אבק רבית. לא עשאה דמים מחיים ולא קבל אחריות אלא בשעת שבירה מותר. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: והילכתא ספינה אגרא ופגרא נהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה פגרא כמו ששוה בשעת שבירה דלא כמתניתא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: בני כופרא פירוש בני הכפרים. אגרא בשעת משיכה. כלומר מה שהתנו בשעת המשיכה פגרא בשעת שבירה. ואית דגרסי כשעת שבירה ותרווייהו חד טעמא נינהו. אטו במנהגא תליא מילתא דינא הכי הוא ומשום דמתניתא לא תניא איכא מנהגא כלומר שלא פירש במתניתא דרב ששת אי זו שומא יתן אם אותה ששוה בשעת שבירה או אותה ששוה בשעת שכירה. ומתחזי דהאי שומא כשעת משיכה היא שהרי השם בהמה לחברו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר קתני והאי שומא בשעת משיכה היא והם לא נהגו כן אלא כשעת שבירה מפני שהיו אומרים כיון דאלו היתה קיימת חוזרת בעיניה בפחתה אינו משלם אלא כמי שהיתה שוה סמוך לשבירתה וההוא דודא דבני מר עוקבא דהוה שמואל תקיל ויהיב תקיל ושקיל וכל כמה שהיה פוחת מן המשקל היה נוטל מן השוכר ונוטל עוד שכרו והלא זה מחיים אפילו עושה אותו בדמים שהרי אינו חוזר בעין בפחתו שהרי משלם לו דמי פחתו ואיך היה נוטל שכרו. אלא משום חוסכא דנחשא הוא דמקבל עליה שאפילו במה שנשאר ממשקל הדוד נפחתו דמיו משום דמיקלי בנורא דהיינו ככחש בהמה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: לפי שלא עשאה דמים מחיים אבל עשאה דמים לאחר מיתה. יש מפרשים שאם מתה ישלם כשעת משיכה ואף על פי שהוזלה או כחשה בין שעת משיכה לשעת מיתה וכן בספינה משלם כשעת משיכה ולא כשעת שבירה אם הוזלה או פחתה בינתים. ויש מפרשים דאם הזולה או כחשה בינתים לא משלם כלום ואם מתה לאחר שכחשה או לאחר שהוזלה אינו משלם אלא בדמים שהיתה שוה בשעת מיתה וכן בספינה פגרא בדמים שהיא שוה בשעת שבירה ונמצא אגרא על פגמה כדאמרינן לעיל גבי מרא. ולשון הברייתא מוכחת לפי דעתי כדברי הפירוש הראשון דהא קתני הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין אלמא מהשתא קוצץ לה דמים ואף על פי שמשלם לו בשעת משיכה כיון שאינו חייב בתשלומין אלא אם מתה או נשברה ועומדת היא לחזור בעינה וכל זמן שחוזרת בעינה מחזירה לבעלים כמות שהיא אין זה כמלוה אלא שכירות אלא שמתנה לשלם לו אם תמות הבהמה או תשבר הספינה ואף על פי ששאר שוכרין אינן חייבין בכך הרי אמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל. ודודא דמר שמואל משום דחוזרת בעינה ואפילו הכי תקיל ויהיב תקיל ושקיל הוא דהוה קשיא ליה לרב ענן. ולשון רש"י ז"ל נראה שדעתו כן שכן כתב לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם לו אלא לאחר מיתה אם תמות או תשבר. עד כאן.

ועל כן נהגו בני כופרא להחמיר שלא ליטול פגרא אלא כשעת שבירה ומשום דברייתא תניא איפכא דאינהו נהגו שלא ליטול כשעת משיכה אלא כשעת שבירה. וגירסאות יש דגורסים כן משום דמתניתא איפכא תניא. גם הראב"ד ז"ל שמפרש כן. ואף על פי שהוא גורס בבני כופרי משום דברייתא לא תניא תנא מנהגא כלומר מפני שהברייתא לא נתבארה היטב אם משלם כשעת משיכה או כשעת שבירה ואף על פי שנראה שהיו קוצצין בדמים שהיא שוה עכשיו מדקתני הרי היא עשויה עלי בשלשים דינרין אפילו כן היו מחמירין שלא לשלם אלא כשעת שבירה ולפי דברי מי שאומר דאינו משלם אלא דמי מה שהיא שוה בשעת מיתה אני אומר שיש לדחוק שעכשיו הוא ששמין לאחר מלאכה זו שהוא שוכרה לה כמה תפחת ובכמה תעמוד ושמאוה עכשיו באומד לשלשים דינרין ואפשר שהיא שוה עכשיו בשעת משיכה ארבעים זה נראה לי ליישב הברייתא לפי דבריהם. עד כאן.

והרמב"ן ז"ל כתב כפירוש שני. והיינו דאמרינן בסמוך דהא מקבל עליה חוסכא דנחשא הא לאו הכי אסור אף על פי שאינו נוטל בדמי הפחת אלא כשעת שבירה דיוקרא וזולא איתמי רמיא ואינו עושה אותה דמים. ומשמע דאי לא מקבל עליה חוסכא דנחשא רבית קצוצה הוי דאי לא היכי סלקא דעתך למימר ביתומים והא כל של דבריהם לא גזרו בהן דומיא דקרוב לשכר ורחוק להפסד וכן דעת המפרשים דלאו דוקא קרוב לשכר וכו' אלא כל רבית דדבריהם מותר ביתומים אלא דודא דשמואל רבית קצוצה היא. ויש לי לפרש עוד דמעיקרא קסלקא דעתיה דרב ענן דאי אסור אפילו ברבית דרבנן הן אסורין ורב נחמן הוה מצי למימר ליה התם רבית דדבריהם ושרי אלא קושטא קאמר ליה דאפילו בדקנני מותר ושמואל דקא מקבל עליה חוסכא דנחשא לאו משום איסורא אלא משום שאין השוכרין עושין לקבל עליהן חוסכא דבר שאינו קצוב וצריך אומד כל היום.

וזה לשון הרשב"א: מעות של יתומים מותר להלותן ברבית. נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה לפי שהאפטרופוס אינו נוטל רבית והיתומים אינן חייבין במצות גם הם בעצמן אינם מלוים כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישן אפילו לדברי האומר קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו וכן אין זה בכלל מה שאמרו לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אין עושין בידים האיסור ואינו דומה למה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הב לי מפתח דהתם הא קעביד בידים דבר האסור לו לכשיגדיל. ורב נחמן נמי לא אמר לו שעובר האפטרופס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה ומהא משמע דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא ואפילו לרב נחמן דאי לא לימא ליה הא אפילו למאי דסביר לך אבק רבית הוא ומעות של יתומים מותר להלותן באבק רבית וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד ולאו דוקא אלא הוא הדין לכל שאר רבית דרבנן וכן הסכימו הגאונים. וליתא דהא ודאי נראה לי דלאו רבית קצוצה היא והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכין אלא קושטא דמילתא קאמר ליה דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים וכו'. לפום פשטא משמע דאפילו ברבית דאורייתא שרי וטעמא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וגם אנו אין אנו מוזהרין על ממונם דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכל היכא דאזהר רחמנא למלוה אזהר ללוה ולערב ולעדים אבל היכא דליכא איסורא לגבי מלוה ליכא איסורא לערב ולעדים ולסרסור ואף על גב דקטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו הא בשר שחוטות נינהו וכיון דיתמי נינהו ושרי להו מדאורייתא לית לן למיסר מדרבנן כי היכי דליהוי להו רווחא ולא יכלו נכסיהם. ואמר ליה רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינן להו זוזי דרביתא דליהוי להו רווחא יתמי דאכלי לאו דידהו וכו' כלומר מוטב שימותו ברעב ולא יאכלו על ידינו זוזי דרביתא דליתו למיסרך בה לכי גדלי. והאי לישנא דרב נחמן מוכח דמודה רב נחמן שאין לנו שום איסור בזה אלא משום דלא ניספי להו כעין איסורא דאי לאו הכי הוה ליה למימר ומשום דיתמי נינהו עברינן אנן אדאורייתא או אדרבנן ומדלא קאמר הכי שמעינן שהמלוה מעות של יתומים ברבית אין בו משום איסור תורה לא משום לא תשימון עליו נשך ולא משום לא תשיך ולא אסור מלוה ברבית מדרבנן ונפקא מינה דלא מפסיל בהכי לא מדאורייתא ולא מדרבנן וזה ברור וכן דעת רבותי.

אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה. אמר ליה דההוא דודא דבני רב עוקבא וכו' עד מה נפשך אי אגרא לא פחתא אי פחתא לאו אגרא. כלומר דאלו שוכר לא מחייב בפחתא דהא להכי יהיב אגרא והני כיון דיהבי פחתא אגרא דיהיב רבית הוה. ומיהו אינו אלא אבק רבית דרבנן ולאו רבית דאורייתא כיון שלא עשאוה דמים לגמרי ואינן חייבין באונסיה אלא בפחתא בעלמא והא דמייתי מינה רב ענן ראיה דסבירא ליה לשמואל דמעות של יתומים מותר להלוותן אפילו ברבית דאורייתא ואף על גב דאינהו לא מפקדי בהכי ואנן לא מפקדינן נמי מדאורייתא ממון של יתומים אפילו הכי לא שרו רבנן בהכי דמיחזי כאן דמוזיף ברבית דאורייתא אבל אבק רבית דרבנן שרי והיינו דמייתי ראיה מהאי עובדא דדודא דבני רב עוקבא דקסלקא דעתיה דהוה ביה רבית דרבנן. אמר ליה בהא אפילו בדיקנני שרי דהא קא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא. פירוש שהנחשת הנשאר שם מתקלקל ונפחתין דמיו ועליה הוא דיהבי אגרא דאינהו לא משלמי אלא פחתא בלחוד אבל חוסכא דנחשא ליתמי הוא דמפסיד והוה ליה כספינתא דאגרא ופגרא כמנהגא דבני כופרא והא נמי עדיפא מההיא טובא דאלו התם מקבלי עלייהו פגרא דכולה משעת שבירה מיהת והכא לא מקבלי אלא פחת שנפחת מחמת תשמיש ואפילו משלמי ליה בדמים דשעת משיכה אין בכך כלום וכן הלכה. עד כאן.

וכתב הרמ"ך וזה לשונו: מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ליתומים ורחוק להפסד ונראה לומר דהוא הדין במעות הקדש נמי וצריך עיון. מיהו נהי נמי דליכא איסורא משום רביתא אבל מכל מקום היכא דקיימי הנהו זוזי לחלוק לעניים שבויים או להשיא יתום ויתומה אסור להתעסק בהן כלל כדגרסינן אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דילמא מיצטרכו ליה זוזי וליכא דיהיב להו כך כתב רבינו האיי גאון בספר מקח וממכר שער ס'. עד כאן.

הא דאמרינן מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כבר נתפרש בירושלמי דאמר ליה פסידא עליך רווחא דידי ודידך וכן פירשו הגאונים. ותמהני והלא רבית קצוצה היא כיון דקביל עליה כולי ממונא במלוה כי יהיב ליה כלום באגריה הוה ליה רבית קצוצה דומיא דמשכנתא דאמרן לעיל ויש לומר כיון דלא יהיב ליה אלא מנייהו בהו לאו רבית דאורייתא הוא. אי נמי זוזי פקדון נינהו בעסק ואחריותייהו כשומר שכר שמתנה כשואל הוא בשכר מחצה ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאורייתא הוא אלא מינייהו בהו דמי לפקדון שקבלו עליו צאן ברזל ומדרבנן הוא וביתמי לא גזור. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רב ששת מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד פירש רש"י לתת אותן למתעסק ושיטלו היתומים פלגא באגר ולא יטלו בהפסד כלל אלא דליקבל עליה מתעסק כולא פסידא דכיון דכי ליתא רווחא ליכא ליה למתעסק למיתן להו ולא מידי ורווחא דיהיב להו מיניה וביה הוא אין זה אלא אבק רבית דרבנן ואבק רבית דרבנן שרי בדיתמי דלא גזרו בהן רבנן וכן נראה בירושלמי שאמרו שם קרוב לשכר ורחוק להפסד דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך ואין זה נכון חדא דאם כן אמאי נקט האי לישנא לימא מותר להלוותן ברבית של דבריהם. ועוד דהא בהאי גוונא רבית קצוצה היא דכיון דמתעסק מקבל עליה כולה פסידא ואחריות כל העסק עליו זו מלאכה גמורה היא וכל מאי דיהיב אפילו מיניה וביה רבית קצוצה היא. ועוד מאי האי דקתני לקמן קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע פשיטא דמאן דיזיף ברבית דרבנן רשע הוא וכל שכן הא דהוי רבית דאורייתא. ועוד דכיון דקרוב לשכר ורחוק להפסד היינו מאן דשקיל באגר ולא שקיל בהפסד אם כן קרוב להפסד ורחוק לשכר היינו דשקיל בהפסד ולא שקיל באגר והיכי קרי ליה חסיד הא ודאי זה חסיד שוטה הוא ועוד דאם כן קרוב לזה ולזה היינו מאן דשקיל פלגא באגר ופלגא בהפסד והיכי קרי ליה מדת כל אדם דהא איכא אבק רבית דרבנן כדתנן אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לכך הנכון לפרש בזה דמשום דאמור רבנן דבדיקנני דינא דעיסקא דשרו רבנן היינו דלישקלו בעלים או תילתא באגר ופלגא בהפסד או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וכדאיתא לעיל בעובדא דרב עיליש וכל דשקלי בעלים פלגא בהפסד וטפי מתילתא באגר ולא מטי לפלגא באגר זהו קרוב לשכר ורחוק להפסד וזהו מה שהתירו חכמים במעות של יתומים שאין בזה אבק רבית כיון דלא שקל פלגא באגרא אלא שהוא ממעט מן השיעור שקצצו חכמים מפני עמלו וטרחו ובעלמא מאן דעביד הכי נקרא רשע ומאן דלא בעי למשקל תילתא באגר אלא פחות מכאן ושקיל פלגא בהפסד זהו חסיד שהוא קרוב להפסד ורחוק לשכר וכשעושה כשיעור דאמור רבנן זהו קרוב לזה ולזה משום דרבנן אמרו תרי דיני חדא תילתא באגר ופלגא בהפסד וזהו הנקרא רחוק לזה ולזה רחוק לשכר שאינו נוטל מחצה כשיעור מעות הפקדון ורחוק להפסד דפסידא לא שכיח. וכי הוי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד זהו קרוב לזה ולזה קרוב לשכר דשקיל פלגא דידיה דנפיל בחולקיה וקרוב להפסד דדרי עליה תרי תילתי. ולפירוש זה אין הירושלמי הולך כשיטת הגמרא דילן. אי נמי דהכי פירושו כי המתעסק אומר לבעל העסק רובא דפסידא עלך דתשקול תרי תילתי ורווחא דידי ובאידך דתשקול ביה פלגא. מפי רבי. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: תנו רבנן אדם המקבל עסק מחברו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע שעובר על דברי חכמים שהוא נוטל פלגא באגר ואינו נוטל כלל בהפסד נמצא דהאי עיסקא כולה היא מלוה ונותן לו שכר מעותיו ורבנן תקינו דליהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון. ולא ישקול אלא פלגא באגר ודארי תרי תילתי בהפסד ואי לא דארי בהפסד אלא פלגא לא לשקול באגר אלא תילתא וזהו קרוב לזה ולזה קרוב להפסד שאם יפסיד בסחורה יהיה הכל למלוה ולא ללוה ואם ירויח יהיה לו קצת בשכר מחצה או שליש או רביע. חסיד שאינו חושב הלוה אלא כאלו הוא שליח. קרוב לזה ולזה מפורש דהיינו או פלגא באגר תרי תילתי בהפסד. ורחוק לזה ולזה. ואמר שני לשונות משום דאי בעי שקיל תילתא באגר ופלגא בהפסד שהם שני עניינים. אי נמי יש מפרשים רחוק לזה ולזה דשקיל תילתא באגר ותילתא בהפסד. ולאו מילתא היא דהא קא עבר על תקנת חכמים שבמצא שהוא טורח בשליש העסק שהוא פקדון בחנם לפי שהוא מלוה לו שני שלישי העסק. עד כאן.

אבל דבר מסוים לא. ואם תאמר והלא עשו בו תקנת השוק ובו'. ויש מתרצים שלא עשו תקנת השוק דנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא דכיון דשלח בה יד הוה ליה גזלן וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. הרשב"א.

וה"ר יהונתן תירץ דאפילו הכי איבעי להו לבי דינא למעבד מילתא שלא יבא על ידם פסידא לאינשי דהיינו בעל הפקדון. אי נמי הא אמרינן בתקנת השוק דישבע זה כמה הוציא ויטול והכא לא מצי משתבעי שהרי יתומים קטנים הם ואין אנו יודעין כמה היה להם על זה ושמא לא יהיה בית דין קיים דלישתבעי אינהו ואם יכתבו בית דין שטר על זה שכך וכך דינר מסרו בית דין על משכונות אלו אכתי איכא למיחש דילמא מרכס שטרא ופסדי יתמי הילכך דבר מסויים לא נקטינן מיניה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אבל דבר מסויים לא. וקשה והא קיימא לן עשו תקנת השוק בגנב וגזלן אם אינו מפורסם וכו'. ויש מי שתירץ קושיא זו מפני שהיתומים צריכים שבועה כמה הוציאו עליו ויתמי לאו בני שבועה נינהו. ואי אמרת ישבעו בית דין דילמא לא הוו בההיא שעתא. וכמה שגגות יש בזה התירוץ חדא דקאמר לאו בני אשתבועי נינהו ואי הכי ליקום חפצא בידייהו עד דיהוי בני אשתבועי ודקאמר ישבעו בית דין דילמא לא הוו בההיא שעתא ולעביד להו שטרא בסהדי וליקיימו חתימות ידייהו דתו לא צריכי שבועה כלל. ולישתבעי בית דין נמי דקאמר טעותא הוא אטו אי הוו בית דין דמסהדי מי איכא שבועה כלל. אלא תירוצא דמילתא משום דלא הוי לא כמכר ולא כמשכון אלא אחריותא בעלמא הוא משום דעיקר שעבודא דיתמי אעיקרא דעיסקא הוא דההוא גברא לא שרי ליה למישתי ביה שכרא ולא ליחודי עסקא לנפשיה אלא רווחא לתרווייהו ואם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואלו היה מכר או משכון אין בו אחד מכל אלו הילכך אין דנין בו תקנת השוק. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ויש הקשה ואפילו איכא עידי פקדון וראה מאי הוי כיון דהא דאפקדיה גבן לא הוה דידיה כי משכניה גבן הוה ליה שולח יד בפקדון ונקרא גזלן ובגזלן עשו תקנת השוק ואפילו במשכנתא ואפילו שוה מנה במנה כדאיתא בפרק הגוזל. והנכון בזה דאפילו תימא בשולח יד בפקדון כי האי דלא עבד ביה חסרון גזלן הוא לא עשו תקנת השוק אלא בגנב וגזלן גמור אבל לא בכיוצא בזה וכל שכן הא דלא חשוב גזלן אלא כשומר שמסר לשומר שהרי דעתו לפדותו שאינו אלא להבטיחנו על העסק שהוא מקבל ומעיסקא גופיה פריק ליה דפסידא דעיסקא לא שכיחא. והרמב"ן פירש דבמשכנתא כי האי שאין כל סמיכתנו על המשכון אלא על העסק שנתנו לא עשו בו תקנת השוק וכמדומה לי שאין צורך. עד כאן.

וכי אתי מרי דפקדונא ויהיב סימנא והאי לא טעין ולא מידי. אי נמי דהאי לא אמיד משתבע האיך דלא זבניה ניהליה ושקיל ליה. הראב"ד ז"ל.

דילמא פקדון נינהו ואתא מאריה יהיב סימניה ושקיל ליה. שמע מינה דבסימנא מפקינן ואפילו מיתמי ועיקרו בכתובות בפרק הכותב. בשקלים בתלמוד ארץ ישראל רב אדא בר זבינא איתפקד גביה מדלא דיתמי אתא שאיל לרבי מני אמר ליה איבעית דליהוי פסידא עלך ורווחא ליתמי ולך שרי. רבי חייא בר אבא אתפקד גביה מדלא דיתמי ועבד כן אגרא ביניה ובין יתמי והפסידא עליה דיתמי.

תוספתא הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות ובאחרונה אמר לא קניתי אין לו עליו אלא תרעומת. ואם יש עדים שקנה ומכר נותן לו בעל כרחו. (המבטל) המקבל שדה מחברו חייב לשפות לו. (המבטל) המקבל ספינת חברו וחנותו עלו בתיקו. וקיימא לן תיקו דממונא לקולא וחולקין. ויש אומרים פטור. רבינו חננאל.

ולא מקבל שמתא דרבנן עליה. כגון מי שנתחייב בבית דין והוא מסרב ומשמתין ליה בבית דין וכגון הנושא ונותן במעות ולא משך וחזר בו וקבל מי שפרע אלו וכיוצא בהן. אבל הטוען על חברו ונתחייב שבועה בבית דין ונשבע לו לא אמור רבנן. רבינו חננאל. וכן כתב ה"ר יהונתן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף