מראי מקומות/בבא קמא/לז/א

מראי מקומות בבא קמא לז א

בגמ', יתומים אינן צריכין פרוזבול

יעויין ברש"י ותוס', עיין רש"י ור"ן פ' השולח בחוב שירשו מאביהם דהר"ן הביא דרשא מספרי דאיכא מיעוטא מגזה"כ, ע"ע במנ"ח מ"ע תע"ז שהאריך דלד' רש"י ותוס' מבואר דהוא מתקנת פרוזבול והוא תקנ"ח, אבל בחינוך מבואר דהוא מד"ת.- כ' הנמוקי יוסף דיתומים גדולים ועניים בני דעה צריכים פרוזבול ולא מדמינן הכא אלא לענין יד עניים.

בסוגיין דמדמינן עניים ליתומים יעויין בהגר"א חו"מ סי' קמ"ט ס"ק ס' דמדמה להו לדין חזקה ע"פ סוגיין, וכמו"כ בסי' קע"ה ס"ק קל"ז לענין בר מצרא, וביו"ד סי' ק"ס ס"ק מ"ב לענין ריבית.

תוד"ה אין

עיין אילה"ש שהאריך בביאו"ד.

בגמ', לא הוה משתקיל ליה

כ' הנמוקי יוסף שמעינן מהכא שהניזק אית ליה לקבל אפילו זוזי דלא נפקי אלא ע"י הדחק. וברשב"א פי' דפלגא לא הוה נפיק אבל כוליה הוה נפיק בהוצאה.

במשנה, שור שהוא מועד וכו'

עי' מלאכת שלמה שמפרש סדר המשנה.

במשנה, מועד לאדם ואינו מועד לבהמה

רש"י לעיל ב: האריך לפרש לענין מיתה, ותמהו שם הגרעק"א ועוד אחרונים מדוע פירש"י לענין מיתה ולא לענין נזקין, ויש שפירשו דהגמ' שם מיירי לפרושי קראי דמיירי במיתה. ובפסקי הרי"ד בסוגיין כתב דלנזקין מועד לאדם הוי מועד לבהמה. ואפשר שאף דעת רש"י כן. ועיין היטב ברש"י ב: ד"ה כתיב ובגלהש"ס להגרעק"א שם.

וברמב"ם פ"ו מנזקי ממון ה"ח פסק דמועד לאדם אינו מועד לבהמה ובפ"י ה"ג כתב דמועד לבהמה הוי מועד לאדם ותמה ה"ה שם בזה. והכס"מ תי' דמועד להזיק אדם אינו מועד לבהמה אבל מועד להרוג בהמה הוי מועד לאדם. ופי' השלטי הגיבורים בסוגיין דבקטלא ליכא טעמא לחלק בין אדם לבהמה, ויש שפירשו דשאני כופר דהוא על פשיעת הבעלים ובזה שפיר הוי מועד מבהמה לאדם, דמה שאמרו מועד לבהמה לא הוי מועד לאדם אין זה משום שאינו מורה על טבעו אלא הוא דין בהעדאה [וכמו שיבואר] וכ"ז הוא בהעדאת השור ולא בפשיעת הבעלים, עיין בחי' הגרנ"ט אך קשה דקרא דדרשינן לעיל ב: דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם כתיב במיתה וכופר וכמשנ"ת. וע"ע שיטה מקובצת לק' מא. בשם המאירי. ובעיקר יסוד הגרנ"ט דיש חילוק בדין העדאה דשור לנזקין להעדאתו לכופר, יל"ע דעיקר קרא דוהועד בבעליו כתיב בכופר וא"כ מנלן כלל דבעינן והועד בבעליו בנזקין. ע"ע בירושלמי דמתני' בשור שהמית אדם.

במשנה, מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים

משמע דמועד לגדולים הוי מועד לקטנים ויל"ע אי חזרת קטנים חזרה היא או"ד דכל שלא חזר מגדולים הרי הוא בחזקתו.

במשנה, אמרו לפני רבי יהודה ה"ז מועד לשבתות וכו'

ופירש"י לפי שהוא בטל ממלאכה. והתוס' הביאו לירושלמי דהוא מפני שראה אותם במלבושים נאים. וכתב התור"פ [הובא בשיטה מקובצת] דטעם הירוש' ל"ש אלא כשנגח אדם ועמהר"ם ורש"ש.

וכתבו התוס' בד"ה משיחזור דלפירש"י אפי' שבת מממלאכה בימי החול ולא נגח לא הוי חזרה, ופי' ה"ר ישעי' ז"ל [הובא בשיטה מקובצת] משום דאף הזמן גורם. ושם כתב דאף לטעם הירושל' אשמועינן דאם ראה בנ"א ביו"ט שמלובשים במלבושים נאים ולא נגחם ג"כ לא הוי חזרה. וצ"ע מדוע התוס' לא ס"ל כן, ע"ע במאירי ורש"ש מש"כ בדין יו"ט.

ובפשוטו נראה מד' רש"י ותוס' דרק לשבתות שייך מועדות ולא בשאר ימי השבוע, וכן נקט ה"ה סופ"ו מנ"מ, אולם מדברי הר"מ הוכיח דשייך קביעות בכל יום מימי השבוע וכוסת הנדה וכתב דלפ"ז צ"ל דטעם הירושלמי הוא לפרש מדוע נקט התנא שבת ולא שאר ימי השבוע וכ"כ השיטה מקובצת, וכ"נ בראשונים נדה סד. שכתבו שיש ווסת לימי השבוע והוכיחו כן משור המועד דמועד לשבתות, והתם קובעת וסת לכל ימי השבוע. וכן יש להוכיח מד' הנמוקי יוסף שכל יום בשבוע גורם, שביאר בנגח ג' מינים דנעשה מועד לכל דילפינן לי' מהעדאה בג' יומי דלא דמו להדדי שנעשה מועד לכל הימים ומזה למד לג' מינים [ויבואר לק' בעזה"י] ומבואר דיומי נמי לא דמי להדדי והוא בכל ימי השבוע ודו"ק.

כתב הנמוקי יוסף דשאלת תלמידי ר"י דמועד לשבתות הוא באופן שבימי החול ראה שוורים ולא נגח אבל אם לא ראה פשיטא דנעשה מועד. ופי' הנמוקי יוסף דיסוד הספק דבמה שלא נגח בימות החול הוא חזרה מהעדאתו [ועי"ש מה שפי' דהוא לר"י לשיטתו בדף כג: דבמה שרואה שוורים ולא נוגח הוא חזרה ממועדותו והוא דלא כתוס' שם ד"ה שיהו דר"מ מודה לר"י בזה] ודבריו צ"ת מדוע יהא חזרה הרי כל קביעותו הוא ליגח בשבתות, ועיין אבן האזל פ"ו מנ"מ מש"כ בזה.

הקשו הפנ"י ורש"ש מאי מספק"ל אם הוי מועד והרי מבואר לק' ע"ב דאם נגח כל עשרים יום הוי מועד וא"כ מדוע לא ליהוי מועד בנגח לשבתות, ובפנ"י רצה לפרש דמיירי שלא ראה שוורים בימי החול וע"ז מספק"ל אם נעשה מועד לשבתות או"ד דנעשה מועד לכל הימים, אך כתב שהוא שלא כדברי רש"י ד"ה שיולי [והנמוקי יוסף] דמיירי שראה שוורים ולא נגח. ופירש בעוד אופן דמיירי שבין שבת ראשונה לשני' ראה שור ולא נגח ובין שני לשלישי לא ראה, ומספק"ל האם תלינן בשבתות או"ד דיש כאן הפסק ולא נעשה מועד, אבל דינא דלק' מיירי שבכל הפסק ראה שוורים ולא נגחם.

וברש"ש תי' דמדינא דלק' בעינן ד' נגיחות וכמבואר בתוס' שם אבל אי שבתות גרמי סגי בג' שבתות א"נ דנפ"מ אם אירע יו"ט בין השבתות ונגח האם מצטרף לעשותו מועד, או לענין שיגח ביו"ט האם חייב נ"ש שאין כאן דילוג הימים [ובפנ"י כתב על תי' זה שהוא דוחק], וככל החזיון הזה איתא בנו"כ ביו"ד קפ"ד וקפ"ט בווסת השבוע דהקשו דתיפו"ל מדין ווסת הדילוג.

במש"כ תוס' דס"ד דלא בעי חזרה כ"כ בתור"פ הוסיף דס"ד דמהני חזרה בימות החול [ובשיטה מקובצת נראה שפי' כן בתוס'] וצ"ע בטעמא כיצד יועיל חזרה בימות החול, וע"ע בפי' הר"י מלוניל, ונתבאר לעיל כד..

בגמ', רב זביד אמר ואינו מועד תנן

עפרש"י, חקר הפנ"י חקירה משולשת מהו ואינו מועד האם מיירי שנגח ג"פ מין א' ואח"כ ראה מין אחר פעם אחת ולא נגחו בזה הוברר לן שאינו מועד לשאינו מינו. [ובהמשך יבואר בעזה"י מד' השיטה מקובצת דלא סגי בחדא זימנא] או"ד דבעינן שיוחזק ג"פ שאינו נוגח שאינו מינו דרק בכה"ג חשיב שאינו מועד לשאינו מינו, ומאידך י"ל דבכה"ג שנגח ג"פ מינו ואח"כ חזר ג"פ בשאינו מינו חזר לתמותו, ודברי ר"ז הוא שבין הנגיחות של מינו ראה אינו מינו ולא נגחם. [ויבואר עוד בהמשך בעזה"י].

העדאה וחזרה

בגמ', קמ"ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא

בתורע"א הקשה ע"ד התוס' לעיל ב: בשם הר"ר מנחם דלר"פ חזרה דבהמה לאו חזרה היא ונמצא דפליגי ר"פ ור"ז בסברות הפוכות דלר"ז מועד לאדם הוי מועד לבהמה וחזרה דבהמה לאו חזרה היא ולר"פ הוא להיפוך. וכבר עמד בזה הגליון השיטה מקובצת, ותי' דהכא מיירי שנגח ג"פ בנ"א ולא ראינו שנגח בהמה ומסתמא הוי מועד לבהמה ובזה מהני חזרה מבהמה, אבל לעיל מיירי שנגח גם בהמה ובזה חזרה דבהמה לאו חזרה היא. וצ"ב טעם החילוק דלא משמע דבסוגיין הוא מדין איגלאי למפרע שלא הי' מועד לבהמה אלא הוא מדין חזרה, ועכ"פ למדנו מד' השיטה מקובצת דלא כהפנ"י [שהובא לעיל] שנסתפק שבנגח ג"פ למינו ושוב ראה פ"א שאינו מינו ולא נגח ע"ז אמרו ואינו מועד לשאינו מינו, ולד' השיטה מקובצת הרי מבואר דאופן זה הוא מדין חזרה ובעינן ג"פ ולא שאינו מועד, וע"ע בשיטה מקובצת שתי' בעוד אופן.

ובחי' ר' ראובן סי' א' תי' לפ"מ שיסד דדין העדאה אין זה רק הרגל וראי' אלא יש דין שאין השור משלם נז"ש עד שיגח ג"פ וראי' מהא דבעינן נגיחת חיוב וכמש"כ תוס' כד: סוד"ה במכירין, [וביותר מבואר בראב"ד [הובא ברשב"א ובשיטה מקובצת] לק' מד. דשן אינו משלם כופר עד שיעידו בבעליו ג"פ והתם הוא כאורחי']. ואשר ע"כ מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה, וכ"ז הוא לענין העדאה אבל לענין חזרה זהו מכח הוכחה על טבעו דחזר לקדמותו והא חזינן לר"מ דחוזר ע"י שימשמשו בו התינוקות. ובטו"א חגיגה ד. כתב דלרבי נגח שור שור חמור נעשה מועד לכל. וזה מתבאר אי נימא דטעמא דבעינן ג' זימני בשוה"מ הוא רק מדין העדאה משא"כ קביעת המינים הוא מדין הוכחה וסגי לרבי בב' פעמים וכמשנ"ת. [וכמו"כ יש להוכיח מהא דלרבי מועד הוא בג"פ ומ"מ כתב התוס' שאנץ [הובא בשיטה מקובצת] בדף כג: דבחזרה לרבי הוא בתרי זימני, וי"ל כמשנ"ת דבחזרה הוא מכח הוכחה וסגי בתרי זימני, וכן יש להוכיח מהא דתינוקות ממשמשין כתב הנמוקי יוסף בפ' כיצד דסגי בפעם אחת, היינו דהוא סברא דחזי לתמותו וצ"ת במש"כ שם דחזרה בעינן ג' ימים ולהנתבאר כיון דהוא סברא ליסגי ביום א', [וע"ע לקמן מד' החוו"ד במועד לג' מינים וחזר ממין א' בטלה העדאתו לגמרי והיש"ש פליג, ולכאו' נראה מד' החוו"ד דחזרה הוא ביטול ההעדאה דאי מתורת הרגל הרי לענין שאר מינים לא חזר בו וצ"ע שכתב כן לענין ווסתות ושם ע"כ סברא הוא ועיין.] ומה"ט מסתברא דאע"ג דהעדאה בעינן בני חיובא מ"מ בחזרה לא בעינן בני חיובא, [וכן אמר מו"ר הגרי"ג שליט"א, וראיתי לדון להוכיח כן מגמ' כד: בדברי ר"ז ואביי עיש"ה] ובמש"כ תוס' שאנץ דלרבי חזרה בתרי זימני וכן בד' הטו"א הגר"ר הוכיח מד' תוס' יבמות סה. ד"ה נישאת דרבי לא פליג לענין ממון ומה"ט מודה רבי בשור המועד ולפ"ז הוא אף לענין חזרה, ועיין באו"ג פ"ב מ"ה מש"כ בזה].

ומעתה ביאר הגר"ר דב' הפלוגתות לא תליין זב"ז דלר"ז מועד לאדם הוי מועד לבהמה ומ"מ חזרת בהמה חזרה היא, אבל ר"פ סבר דמועד לאדם אע"פ שמורה על טבעו שנוגח גם בהמה מ"מ אין כאן העדאה על בהמה, ולענין חזרה התם דנים על טבעו וכיון שנשאר מועד לאדם ה"ה מועד לבהמה.

מדברי החוו"ד סי' קפ"ט ס"ק כ"ט יש ללמוד דשור שנגח ג' מינים דנעשה מועד לכל אם אח"כ ראה ג' מינים אחרים ולא נגחן לא חזר לתמותו אלא נשאר מועד לג' מינים שנגחן ולמד כן משמעתין. ולפמש"כ הגליון בפי' הב' דשמעתין מיירי שמתחילה כשהועד לאדם ראה בהמות ולא נגחן דמסתמא נעשה מועד לבהמה ומ"מ אמרינן דכשחזר מבהמה חזרה היא ולכאו' בזה הגדר דאיגלאי שלא הי' מועד לבהמה, ואין ראי' לדינו של החוו"ד. וכן לפמש"כ הפנ"י [ד"ה בגמרא] דמיירי דאחר שחזר מבהמה נגח שוב אדם ג"כ אין ראי' לדינו של החוו"ד ודו"ק.

רש"י ד"ה מאדם לבהמה

דהא פשיטא לן דתם משלם חצי נזק

הקשה בחי' ר' ראובן דהא מסיק הש"ס דקמ"ל דחזרה דבהמה לאו חזרה אלמא דס"ד [והכי ס"ל לסומכוס] דאע"ג דחזר מבהמה מ"מ אכתי הוא מועד וא"כ ה"ה אי מעיקרא חזינן שאינו מועד לבהמה י"ל דישלם נ"ש ומדוע כתב רש"י דפשיטא הוא ועי"ש מה שביאר בזה.

בגמ', מועד לשבתות וכו'

כ' המהרש"א לק' ע"ב דבשבתות לכו"ע מסתמא הוי מועד לחול אא"כ ראה בחול ולא נגח. והפנ"י כ' ולא ראיתי לשום פוסק שהסכים עמו, ובנמוקי יוסף פי' משנתנו דלכו"ע מיירי בראה בימי החול ולא נגח, ופי' כן מטעם אחר עי"ש, ודעת הרמב"ם פ"ו מנ"מ ה"ח דלא כנמוקי יוסף, ולד' הנמוקי יוסף י"ל דקו' הש"ס דכשם דבשבתות ע"כ הגירסא ואינו מועד ה"ה בשאר בבי דמשנתינו.

נגח ג' מינים

בגמ', ואת"ל וכו' נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל

בפשוטו הוא מועד לכל המינים וכמש"כ תוס' לעיל ב:, ופי' הנמוקי יוסף דילפינן לה מהעדאה דיומי דכיון דאייעד לתלתא יומי דלא דמי להדדי כמאן דאייעד לכולהו יומי דעלמא דמי ה"נ כיון דאייעד לתלתא מיני כמאן דהועד לכולהו מיני דמי עכ"ד [וערש"ש לעיל כג: מש"כ עפ"ד הנמוקי יוסף בנגח ג"פ ביום א'], אמנם מד' רש"י דפי' דלא בעינן ג' נגיחות לכל חד וחד מאחר שנתקיימה העדאתו ע"י ג' מינין, העירו לדקדק דס"ל דלא נעשה מועד לכל וע"ז פי' דהקמ"ל שא"צ ג' נגיחות בכל מין. ויש לדחות דהי' מקו"ל דע"י ג' נגיחות בכל מין נעשה מועד לכל דהוחזק שנוגח ג' מינין אבל במה שנגח רק ג' נגיחות משלשתן יחד בזה הרי כל נגיחה היא נגיחת מקרה ואינה מצטרפת, ויעויין ברא"ה [הובא בשיטה מקובצת] דמתבאר כן, שו"ר בחגיגה ד. ברש"י ד"ה כמו דמתבאר כדברינו.

ובדעת הר"מ כתב ה"ה סופ"ו מנ"מ דס"ל שאינו מועד אלא לאותן ג' מינים ובאבן האזל שם כתב דיקשה ע"ז הוכחת הנמוקי יוסף דנגח ג' ימים נעשה מועד לכל עי"ש. [ויבואר עוד בעזה"י בסמוך] וכמו"כ יקשה להרא"ה דלר"פ גופי' נגח שור חמור וגמל לא נעשה מועד לכל אא"כ נגח ג"פ מכל מין וכן להירושלמי דמספק"ל אם נעשה מועד לכל ויקשה מנגח יום א' ב' ג' דנעשה מועד לכל, ולא תלינן בימי השבוע או בימי החודש וצ"ע.

כ' הנמוקי יוסף בשם הרמ"ה נגח שור חמור ואדם לא הוי מועד לאדם והוא דלא כתוס' לעיל ב: והרא"ה בשיטה מקובצת כאן, ודעת הר"פ שם [הובא בשיטה מקובצת] כהרמ"ה, ומ"מ לבהמה נעשה מועד. ורווחא שמעתתא לבאר בזה דתליא בהחקירה אי העדאה ג"פ הוא הוכחה או הרגל, דאם זה הוכחה א"כ הכא יש הוכחה שהוא מועד ג"כ לאדם, דג"פ אין תולים במקרה, וא"א לתלות נגיחת אדם במקרה, אבל אי מדין הרגל י"ל שלא הורגל לאדם, ועוד דלדעת הר"פ שנעשה מועד לבהמה מוכח שאין זה הוכחה דאי מדין הוכחה הרי נגיחת האדם ע"כ היתה מקרה דהרי לא נעשה מועד לאדם ואיך מצטרף להעדאתו וע"כ דהוא מתורת הרגל, והקשו בסתירת הר"פ בשאלת גשמים, ועקה"י.

הלח"מ פ"י מנ"מ ה"ג כתב דלהר"מ יקשה קו' תוס' בדף ב: דכתי' התוס' לא מצי לתרוצי דהרי להר"מ אף בבהמה כי נגח ג' מינים לא נעשה מועד לכל וכן תי' הר"ר מנחם לא סבר הר"מ דהא סבר דחזרה דבהמה חזרה היא עי"ש. ובפשוטו י"ל דהר"מ יפרש כהר"פ דמועד לאדם היינו בנגח אדם וב' בהמות נעשה מועד לבהמה ולא נעשה מועד לאדם.

ולכאו' יש למישדי נרגא בזה דלהר"מ דבג' מינים נעשה מועד רק לאלו המינים א"כ נמצא שנגיחת השור היתה מדין נגיחת שור וכן החמור ואעפ"כ מצטרף להעדאתו א"כ ה"ה בנגח אדם שור וחמור יהא מועד לאדם, וי"ל דבג' מינים בבהמות התם באמת יש הוכחה על טבעו שהוא נגחן אף ממין א' לחבירו אלא דמ"מ לא הוחזק בזה וע"כ דעת הר"מ דלא נעשה מועד אלא לאותם המינים שנגח משא"כ באדם ובהמה נגיחת הבהמה אינה הוכחה כלל על טבעו לנגיחת אדם, וזה דלא כמשנ"ת לעיל בד' הרמב"ם בכופר ועוד צ"ב בדרך זו דא"כ מדוע סגי הנגיחת פעם א' בכל מין והרי לדין מועד בעינן ג"פ. ודו"ק.

נגח נשף בעט יל"ד אם נעשה מועד לכל ועיין חי' ר' שלמה סו"ס ג' ומה שציין שם למש"ח פ' משפטים עה"פ וכי יגוף מש"כ בזה.

שור שור וחמור

כתב הרא"ה [הובא בשיטה מקובצת] ואם שני שוורים וחמור או שני חמורים ושור נעשה מועד לשוורים ולחמורים עכ"ד וברע"א יו"ד סי' קפ"ט סעי' כ"ג נקט בפשיטות דבכה"ג לא הוי מועד.

ובדברי הרע"א צ"ת מסברא דהרי כשנגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל ומודע שור שור וחמור לא נעשה מועד עכ"פ למינים אלו ונראה דס"ל דכיון דלא הוחזק לכל המינים ממילא לא נעשה מועד למינים אלו, ולפ"ז לדעת הר"מ דבנגח ג' מינים נעשה מועד לאותם המינים [עכ"פ באופן דסירוגין] א"כ מבואר דשייך מועדות למינים מסויימים א"כ כ"ש דשור שור וחמור דנעשה מועד לאלו המינים, וכ"כ הרש"ש, [וד' הרע"א ביו"ד מוסבים על השו"ע שמקורו מהמגיד משנה ועפ"ז העמיד הרע"א שם קושיתו. וא"ש להנתבאר דלה"ה גופי' לא יקשה. ובאמת ברשב"א שם איתא באופ"א וי"ל דהרשב"א יסבור שאין מועד לחלק מהמינים ודו"ק] ומ"מ הרא"ה אע"ג דס"ל דנגח ג' מינים נעשה מועד לכל וכמש"כ בשיטה מקובצת משמו מ"מ ס"ל דבנגח שוורים וחמור נעשה מועד למינים אלו, ומאידך העירוני מדוע קאמר נגח שור חמור וגמל וטפי הול"ל נגח שור שור וחמור ובשלמא להסוברים דנעשה מועד לכל המינים ע"כ נקט בג' מינים אבל להר"מ שנעשה מועד רק למינים אלו א"כ לימא רבותא שור שור וחמור וצ"ע.

וברש"ש הוכיח מעירובין צז. בלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודק שתים של יד וא' ש"ר או שתים ש"ר וא' ש"י אלמא דמתחזק בכה"ג, ולדעת הרע"א י"ל דהכא ל"ש מועד למינים מסויימים אא"כ הוא מועד לכל או מועד למינו משא"כ שם י"ל דהוחזק לתפילין ודו"ק. ועיין בסו"ס שיעורי אבי עזרי במכתבים מש"כ בזה.

ובאבן האזל פ"ו מנזקי ממון הוכיח עוד מנגח שבת וא' בשבת וב' בשבת דנעשה מועד והרי לדעת ה"ה שבת קובע בפ"ע ואעפ"כ מצטרף לימות החול ה"ה כאן יצטרף שור שור וחמור ולהנתבאר י"ל דהתם הוחזק לכל הימים משא"כ הכא אינו מועד לב' מינים, וע"ע לק'.

ולדברינו מתבאר מש"כ היש"ש בסוף פרקין בנגח פ"א בקרן ימין ואח"כ בשמאל ואח"כ בימין נעשה מועד, דהתם הוחזק לנגחן גמור אע"ג דאין כאן ג"פ בכל קרן.

בגמ', נעשה מועד לסירוגין לשוורים

צריך לבאר מדוע לא נימא דיהא מועד לכל ומה שלא נגח השוורים באמצע הוא משום דאכתי לא אתחזק למועד וי"ל דמ"מ לא ראינו שהוא מועד רק לסירוגין.

בגמ', ראה שור נגח חמור לא נגח וכו' נעשה מועד לסירוגין לכל

ק' מדוע לא נימא דהוא מועד לשור סוס ופרד לעולם ואינו מועד לכל המינים בסירוגין. ובשלמא אי נימא דאין מועד רק לכל המינים א"ש אבל לדעת הר"מ והרא"ה דיש מועד למינים מסויימים [ואף שא"ר אין הכרח דפליגי] תיקשי, וביותר דהר"מ כתב דנעשה מועד רק למינים אלו וממ"נ כיון דנעשה מועד רק למינים אלו מדוע נעשה מועד לסירוגין, ובאבן האזל פ"ו מנזקי ממון פי' דאין לנו הוכחה שהוא מועד לעולם דדלמא סירוגין גרמי. ובקה"י פי' עפ"מ שחקר בגדר מועד ג"פ אם הוא הוכחה או הרגל, ופי' ע"ז בדעת הר"מ דהוא הרגל וממילא לא הורגל אלא ג' מינים אלו ולסירוגין.

תוד"ה שור

בתרא דנקט כדי וכו'

עיין חי' ר' ראובן סי' ט"ז מש"כ לבאר בזה, עפ"מ שחקר במועד לסירוגין האם עיקר העדאתו הוא במה שנגח ג"פ אלא דלא הוחזק לנו טפי מסירוגין וע"כ נעשה מועד רק לסירוגין, או"ד דמה שלא נגח הוא ג"כ חלק מההעדאה ובעינן שג"פ לא יגח, וכתב דמד' תוס' מבואר דבמה שנגח ג"פ סגי להעדאתו וע"כ כתבו דבתרא דנקט כדי נקט, אבל בדעת הנמוקי יוסף כתב דמה שלא נגח ג"פ הוא ג"כ חלק מהעדאה, וכתב ג' נפ"מ בזה א. ראה שור נגח, לא נגח, נגח, לא נגח, נגח, נגח, לא נגח, נגח, דלד' תוס' בשור החמישי נעשה מועד לסירובין ועל נגיחת שור השישי משלם ח"נ ומ"מ לא חזר לתמותו, אבל להנמוקי יוסף אכתי לא אייעד דלקבוע העדאתו בעינן שיוחזק בג"פ שאינו נוגח ב. באופן שנגח ג"פ ובין ראשונה לשני' ראה שור ולא נגח אבל בין שני' לשלישית ספק אם ראה שור ולא נגח, דלשיטת תוס' נעשה מועד דהרי נגח ג"פ אלא דיש ספק שמא אין כאן סירוגין ויש כאן דבר המקלקל את החזקה אמרינן בזה אסממ"ו אבל להנמוקי יוסף הרי לא הוחזק לפנינו ג"פ שלא נגח. ג. [כתב בסי' י"ז] בנגח ג"פ וספק אם ראה שור באמצע ולא נגח דלדעת תוס' הרי הועד בפנינו וספק אם הוא מועד לסירוגין, אבל להנמוקי יוסף כל שראה שור ולא נגח אין כאן העדאה כלל, וכיו"ב דנו לענין ווסתות בראתה א' ניסן א' סיון א' תמוז ובא' אייר אינה יודעת אם ראתה האם קבעה וסת וי"ל דאין ראי' לנ"ד וכמש"כ לקמן ע"ב דחלוק ווסתות משור המועד דשוה"מ עיקר ההעדאה הוא לקבוע שהוא נגחן משא"כ ווסתות עיקר הווסת הוא לקבוע אימת זמני ראייתה וע"כ בעינן שיוחזק לפנינו ג"פ ודו"ק.

תוד"ה נעשה מועד לסירוגין לשוורים

וא"ת לרב זביד אפי' לכל דבר הוי מועד

ביש"ש סי' ד' כתב לחדש דאע"ג דלר"ז מועד למינו הוי מועד לאינו מינו כ"ז בשור נגחן אבל שור שנוגח רק לסירוגין לא אמרו כן.

תוד"ה נעשה מועד לסירוגין לכל

דאי ראה לא הוי מועד [לכל] לסירוגין

דקדק האבן האזל פ"ו מנזקי ממון ה"י ד"ה אפשר דלאותן מינים הוי מועד, אלמא דשייכא ההעדאה למינים מסויימים.

כ' הר"מ פ"ו מנזקי ממון ה"י ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה חמור ולא נגחו וכו' נעשה מועד לסירוגין לכל. וק' דאף אם ראה באותו יום חמור ולא נגח ג"כ נעשה מועד לסירוגין ועיש"ש. ואולי י"ל דאם באותו יום ראה חמור ולא נגח לא נימא דהוא מועד לסירוגין אלא נימא דבכל יום נוגח פעם אחת.

איתא בירושלמי בפרקין ה"ב ובפ"ב ה"ו יצא ביום הראשון ונגח בשני לא יצא בשלישי יצא ונגח וכו' נידה שבדקה עצמה ביום ראשון ומצתה טמא בשני לא בדקה בשלישי בדקה וכו' ומשמע שיהא מועד ע"י ב' נגיחות דתלינן שאם הי' יוצא ביום שני הי' נוגח וכן פי' הפנ"מ והוא מחודש מאד, ובאו"ש פ"ו מנ"מ ה"ז פי' דמיירי שנגח גם ברביעי ועי"ש שביאר המשך הירושלמי לפ"ד. ועיין יפה עינים.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף