ישועות יעקב/אורח חיים/תלט

ישועות יעקב ‏ אורח חיים תלט

א

(א) תשע צבורין. דינים אלו צריכין ביאור בש"ס דפסחים מבואר דין זה דף ט' ופירש"י דנ"מ לענין בדיקה והתוס' הקשו ע"ז דמה מדמי לתשע חניות דשם הוא איסור תורה וכאן בדיקת חמץ דרבנן ותירצו דאיירי בלא ביטל דהוא מה"ת אך עדיין קשה נוקמ' בחזקת בדוק ולא מצאתי שדברו בזה הקדמונים והנה בהך דשני צבורין הדבר תמוה ג"כ אמאי לא נוקמינן אחזקת בדוק ובזה שייך יותר לאוקמי אחזקה כמו בכל ספק נגע ואמאי קאמר הש"ס בפשיטות אימור דאמרינן שאני אומר בדרבנן וכו' הא גם בדאורייתא שייך זה מטעם חזקה והדבר תמוה על רבותינו בעלי התוס' דמחמת קושי' זו דנוקמי' אחזקה דחו פירש"י וכתבו דהנ"מ לענין תשע צבורין הוא לענין אי מותר באכילה ומה יענה בהך דשני צבורין וכבר הרגישו בדבר זה הקדמונים עוד קשה בהא דקאמר הש"ס שם דף יו"ד אטו בדיקת חמץ דאורייתא הוא הרי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי תינח היכי דביטל אבל אי לא ביטל עדיין הרי ספק נולד בדאורייתא ואף שיבטל עכשיו מהראוי שלא יהי' מועיל כמש"ל סי' תל"ח ועוד שאר קושי' וספיקות שיש בזה יבואר מתוך הדברים ולענ"ד דהנה ידוע דקיי"ל בשני קדירות אחת של היתר ואחת של איסור ונפל איסור לתוך א' מהן אנו חולין איסור לתוך איסור נפל אבל בשני קדירות של היתר לא שייך לתלות בזה יותר מבזה ושניהם אסורין ולכאורה היכי שמן התורה שניהם היתר ומדרבנן נאסרה קדירה אחת ואח"ז נפל איסור לתוך אחת מהן מהכ"ת ניזול בתר דרבנן לקולא ומחמת זה נימא שאסור נפל לתוך אותו הקדירה הרי מן התורה שניהם התר אמנם הדבר פשוט מאוד דכיון דהך איסור שנפל ג"כ אינו רק איסור דרבנן דבאיסור תורה בלא"ה ל"א שאני חומר א"כ מה"ת אין כאן איסור כלל ומדרבנן שייך לומר תולים הקלקול במקולקל מדרבנן ואמנם זה לענ"ד ברור דאף אי הוי אמרינן בדאורייתא ג"כ שאני אומר היינו אם א' אסור מה"ת וא' אסור מדרבנן השני מותר כפל איסור תורה לתוך א' מהן שניהם אסורים בודאי דלא שייך לומר שאני אומר כיון דמה"ת שניהם מותרים לא מהני איסור דרבנן לחלק על ידו באיסור תורה וזה ברור מאד א"צ ראי' ולפ"ז יש לי מקום עיון לפי שיטת הפוסקים הבאתי דבריהם לעיל דבית שלא נבדק עדיין מן התורה א"צ בדיקה כלל רק מדרבנן החמירו להצריכו בדיקה ומה"ת א"צ בדיקה כלל רק בית שהכניסו בו חמץ לפנינו והוא ודאי חמץ צריך ביעור וא"כ קשה הא דקאמר הש"ס אימור דאמרינן שאני אומר בדרבנן בדאורייתא מי אמרינן קשה הא אף אי הוי אמרינן שאני אומר אף בדאורייתא מ"מ בזה בודאי שאין אומרים שאני אומר דהרי מן התורה שני בתים א"צ בדיקה ואי נימא דבודאי חמץ שהיה בפי עכבר נכנס לבית זה א"כ צריך בדיקה מן התורה ולענין מילתא דאורייתא שניהם שוים וא"כ אמאי ניתלי בזה יותר מזה דהרי בשני קדירות של היתר בודאי אין אומרים שאני אומר והדבר צ"ע לכאורה אמנם אחר העיון הדבר נכון מאד דע"י שאני אומר לא נחשב בודאי רק שאנו תולין שנכנס לבית זה והיינו לפטור הבית השני מבדיקה אבל מ"מ לא חשוב הבית השני כמו ודאי חמץ שיהי צריך עי"ז בדיקה מן התורה וכיון שאין בזה חשש בדיקה מן התורה ע"כ אמרינן שאני אומר לענין דהבת הבדוק אי"צ בדיקה כלל ובזה נתיישב קושיית מוהר"ש דאי נימא מטעם חזקה הרי נודע דע"י החזקה נעשה הדבר כודאי וא"כ כשתאמר שזה הבית הוא בחזקת בדוק ע"י הבית השני בחזקה שבודאי נכנס החמץ לשם וצריך בדיקה מן התורה וא"כ שני הבתים בחזקת שאינו צריך בדיקה מה"ת וא"כ אמאי ניזול בתר הך חזקה ניזול בתר חזקת הבית השני כמו דלא היה צריך בדיקה מן התורה עד עתה כן גם עתה א"צ בדיקה ולכן צריכין שניהם בדיקה ודוק היטב:

ב

(ב) אם הככר קטן וכו'. עיין במ"א שהקשה דהא בעינן שיודעו שני הספיקות וכאן ספק הראשון נולד בעת ששקל העכבר החתיכה ואינו ידוע אם חמץ הוא ואח"ז בעת שנכנס לבית נולד הספק השני ולא חשוב ס"ס והט"ז הקשה ג"כ מה בכך שהוא ככר גדול הא מבואר בירושלמי הובא בתוס' מס' ב"מ דף מ"ם הני עכברי רשיעי ננהו לא מסתיין דאכלן אלא דקריין לחבר הון דאכלן עמהם ולכאור' הדבר פשוט עפמ"ש התוס' פסחים ד"ט גבי הך דמדורות הכותים דקאמר הש"ס דאם יש חולדה מצויה שם א"צ בדיקה משום דאימור הוי אימור לא הוי ואת"ל הוי אימור אכלתי והקשו התוס' דהא מדורות הכותים רה"י הן ואנן קיי"ל דכל ספיקי וספק ספיקות שאת' יכול להרבות ברה"י ספיקא טמא ותירצו דאכלתי' הוי ספק הרגיל וא"כ ה"ה בזה בככר קטן אף דבעלמא לא חשוב ס"ס בספק א' וגוף וכו' כאן לא מטעם ס"ס קאתינן עלה רק משום דאכלתי' הוי ספק הרגיל והרי ברה"י פשיטא דלא מהני ס"ס וע"מ מהני כאן במדורות הכותים ה"ה בזה והיינו דהוא בעצמו יאכל ממנה אבל לקרות לחבריהן אף דלפעמים נמצא כן זה לא חשוב ספק הרגיל ואינו רק ספק השקול כשאר ספיקות וזה אינו מועיל להצטרף דהוי ספק ספיקא שלא נודעו ב' הספקות ביחד וזה ברור:

עוד נראה לי דבר אחד נכון מאד דבאמת כבר כתבתי לעיל שהפוסקין נחלקו בדבר אם לא ידע שיש חמץ בבית אם עובר בבל יראה וכתבו הפוסקים דבנית שמכניסין בו חמץ חשוב כחמץ ידוע ואמנם בבית שכבר נבדק אלא שאנו מסופקין אם נכנס לתוכו הוי כמו ספק מעתה אף שבאמת יש חמץ בתוך הבית אינו עובר עליו מן התורה כיון שאינו ידוע להבעלים ומעתה אף שלא ביטל החמץ אינו עובר עליו מן התורה וכיון שכן מהראוי להקל בספיקו דשמא באמת אין חמץ בבית ואף אם יש חמץ בבית הרי מן התורה א"צ בדיקה דאינו עובר עליון בבל יראה אלא דזה אינו כיון שנכנס לבית זה עכבר ובפיו דבר מאכל אלא שאינו ידוע אם חמץ שקל או מצה ובעת שלקחו העכו"ם מן מקום קביעותו נולד הספק ואנו מחמירין לומר שהוא חמץ הרי הדבר ידוע לבעה"ב ג"כ כיון שנכנס ואנחנו אומרין לו שחמץ הכניס ודוק אבספק אם יש שם דהיינו אם בא לשם חמץ כלל בזה אף אם ידוע לאחד שיש שם חמץ כיון שהבעלים אינן יודעים אינו עוברים בב"י אבל בזה כיון שנכנס הדבר לתוך הבית וזה ידוע לבעה"ב מחוייב הוא לשמוע לקול המרוה אשר יאמר שיש חשש שדבר זה שהכניס הוא חמץ דומה לזה כתבוהפוסקים באבהע"ז לענין ספק קרוב לו דאם יש ספק להעדים אני קרוב לו אמרינן דאף אם אמת שקרוב לה מ"מ הוי כמקדש בלי עדים אבל בספק שמא שוה פרוטה במדי אף שאין העדין יודעים מ"מ כיון שהקידושין באים לידה ועל ספק דדינא מחוייבים הם לשמוע לקול הבית דין והוי כאילו הם יודעים עייש"ה וה"ה בזה ואמנם כיון דספק אכלתיה הוא ספק הרגיל ועכ"פ אינו ידוע להבעלים אם בא הדבר לבית זה דהיינו אם נשאר בבית זה דשמא אין כאן שום דבר ממה שהכניס העכבר דאפשר אכלתיה א"כ אינו רק מדרבנן דליכא בל יראה כיון שהבעלים אינן ידועים אם יש דבר זה בבית א"כ אף אם באמת נשא' בתוך הבית ולא אכלתיה אינו רק דרבנן ובדרבנן אמרינן ספיקא להקל שמא מצה נכנס ולאו מטעם ס"ס קאתינן עלה רק כיון דאף בלי ספק עלה אינו רק מדרבנן מהני ספק א' דשמא מצה הוא כן נראה לפענ"ד ברור:

והנה התוס' כתבו הך מילתא דאיירי בככר גדיול אהך דשני תבורים אחד של חמץ וכו' ולפניהם שני בתים א' בדוק וכו' דקאמר הש"ס דבביטל אמרינן שאני אומר בזה חלקו בין ככר גדול לקטן ואמרתי בחידושי דלאו מטעם ס"ס קאתי עלה אלא דכוונתם על דרך אחר דהם הקשו בתשע חניות נוקמי' אחזקת בדוק וע"כ כתבו דבאמת הך מילתא דתשע ציבורין לא איירי לענין בדיקה ותמהו ע"ז דעדיין מהך דשני ציבורין נוקמיה אחזקת בדוק וכתבתי ליישב לעיל דכיון דבית שלא נבדק כראוי לשיטות התוס' אינו חשוב כחמץ ידוע ואי נימא דבוודאי העכבר נכנס לבית שאינו בדוק משום דחזקה משוי לה כוודאי דלא נכנס לבית הבדוק א"כ כיון דע"כ לאחד מהבתים נכנס א"כ ע"י שעתה אזלת בתר חזקה לומר שהבית בדוק בחזקתו עומד כדי לפטרו מבדיקה ולומר שהוא כמות שהי' ע"י אתה מחזיק הבית שאינו בדוק בחזקה שהוא צריך בדיקה מן התוטרה ועד עכשיו היה מן התורה בחזקה שא"צ בדיקה ע"כ אנו אומרין דיש כאן ספק אי ניזול בתר חזקת פטור מן הבדיקה של בית זה מה"ת או אחר חזקת בדיקה של הבית זה מדרבנן והוי ספק השקול וזה ברור אבל בככר קטן דאף אי ניזול בתר חזקת בדוק עלך הבית הבדוק ונימא דבוודאי נכנס לביתש יאנו בדוק מ"מ הבית שאינו בדוק אי"צ בדיקה רק מדרבנן משוםם דשמא אכלתיה העכב' ועכ"פ מה"ת א"צ בדיקה דספק אכלתיה משוי ליה כמחמץ שא"י ממילא אמרינן דלביתש יאנו בדוק נכנס דמוקמינן בית הבדוק בחזקתו שפטור מן הבדיקה אף מדרבנן והבית שאינו בדוק צריך בידקה מדרבנן כמו שהיה צריך עד עתה ומה"ת גם כעת א"צ בדיקה דלא חשוב חמץ ידוע להצריכה בדיקה מה"ת כיון דנוכל לומר אכלתיה ודוק היטב כי הדבר נחמד מאוד:

ג

(ג) שני צבורין א' של חמץ. דעת הרמב"ם ז"ל דגבי בדיקה כיון שאנו רק מדרבנן אף שבאו בב"א אי"צ בדיקה ותה"מ הקשה ע"ז דבש"ס קאמר היינו שני שבילין והיותר תימא איך אפשר לומר בדרבנן אף בב"א אין חשש דהרי מתניתין דטהרות פ"ב משנה ה' בהך דשני שבילין תנינן וכן שני ככרות אחת טהורה ואחת טמאה אכל אחד מהן ועשה טהרות ובא חבירו ואכל השני' ועשה טהרות אם נשאלו זה בפני עצמו כוו' כמו שני שבילין ושם אוכל אוכלין טמאים אינו רק טומאה דרבנן ומ"מ בב"א טמאו' ואחר העיון מצאתי קושי' זו בספר משנה למלך ונראה לי דבאמת גוף הדבר תמוה דהרי ספק טומאה ברה"ר טהור ויליף לה מסוטה ומ"מ מחמירין בבת אחת וה"ה ספיקא במידי דרבנן ואמנם באמת הדבר נכון דגבי הך דתני בנזיר שני נזירים שאמר להם ראיתי א' מכם שנטמא שניהם מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה וקאמר הש"ס שני נזירים והך דקאי הוי להו תלתא וספק טומאה ברה"ר ספקו טהור ואמאי מביאין קרבן טומאה ומשני באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם והקשו התוס' א"כ הוי ליה ספק טומאה ברה"י וסיפיקו טמא ואמאי מביאין קרבן טהרה וכתבו התוס' דכיון דהך ספק טומאה ברה"י מסוטה ילפינן לא ילפינן מיניה אלא כמו סוטה דיכול להיות טמאה או טהורה אבל כאן דאחד מהן וודאי טהור וא' וודאי טמא אינו דומה לסוטה והקשו א"כ אף ברה"ר דטהורה אינו יכול לילף מסוטה מה"ט דאינו דומה לסוטה ותירצו דלאו מצשום ספק טומאה ברה"ר מטהרין אל משום דמוקמינן ליה אחזקת טהרה ומעתה הך דשני שבילין דמטהרין בזא"ז ואף שידעינן שיש אחד שנטמא בוודאי ויש אחד שהוא טהור בוודאי ואינו דומה לסוטה אלא דמטעם חזקת טהרה קאתינן עלה וא"ה ה"ה בשני שבילין כיון דידוע שאחד מהן נטמא לא שייך לומר ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור דלא ילפינן מסוטה ואמנם משום חזקת טהרה אנחנו באים לטהר הטהרות זה אינו כיון דאנו דנין על שניהם ואחד מהם בודאי נטמא אזיל חזקת טהרה דמה חזית לילך בתר חזקת טהרה של זה ניזול בתר חזקת טהרה של זה ומטעם ספק מטמאין שניהם דספיקא דאורייתא היכי דליכא חזקת טהרה לחומרא אבל היכי דאנו מתירין הדבר משום ספיקא דרבנן לקולא מה בכך דהוי תרתי דסתרי אהדדי כיון דספיקא לקולא אנו מקילין בשניהם זהו שיטתו ל רבינו דדוקא לענין חזקת טהרה שייך לומר כיון שאנו דנין על שניהם וא' מהן בוודאי נטמא א"כ מחמירין בשניהם מטעם ספק תורה להחמיר ואמנם הא דמחמירין באכלו שני בני אדם שתי ככרות אחד טהור ואחד טמא דבר זה צריך ביאור ואמנם לכאורה עלה על לבי כיטון דכתבו התוס' דהא דמחמירין בבאו לשאול בב"א היינו מדרבנן וכיוםן דדעת רבינו דאף בשל תורה הא דאמרינן ספיקא לחומרא היינו מדרבנן ומן התורה כל הספיקות לקולא ובדרבנן לא החמירו חכמים לאסור מספיקא ואוקמה על דבר תורה אף בבאו בב"א כיון דמה"ת אסלינן להקל אף בדאורייתא לא החמירו חז"ל בדרבנן. ואמנם בהך דככרות דאיירי ברה"י וכמ"ש הר"ש ועיין משנה למלך פי"ט מהל' אבות הטומאות וכיון דמילתא דאורייתא אזלינן לחומרא מה"ת א"כ ביש תרתי דסתרי כגון שבאו בב"א החמירו חכמים אף בדרבנן כמו במילתא דאורייתא דברה"י אזלינן לחומרא מה"ת ה"ה בדרבנן אזלינן לחומרא מדברי סופרים והדבר ברור כשמש ואמנם לפמ"ש דכאן כיון שאין הדבר יכול להיות דשניהם טמאים לא ילפינן מסוטה לטמא ברה"י הווי כמו שאר הספיקות ובזה אתי שפיר הא דקאמר הש"ס פסחים שם היינו ב' שבילין ולא מחלקינן כמש"ל דדוקא לענין מילתא דאורייתא ועיקר ההיתר מטעם חזקת טהרה בזה כיון דאנו דנין על שניהם לא שייכת חזקת טהרה ובזה א"ש דממ"נ דייק להחמיר בב"א דאי נימא דאף היכי דאין הדבר יכול להיות כמו סוטה ילפינן לטהר ברה"י א"כ יש ראיה מהך דשני שבילין ואי נימא דדווקא היכי דיכול להיות כמו סוטה א"כ ה"ה לענין רה"י אינו טמא טומאה וודאית מן התורה כיון דאינו כמו סוטה א"כ יש ראיה מהך דככרות לטמא אף בדרבנן וה"ה בענין בדיקת חמץ והדרא קושיא לדוכתיה ואמנם אחר העיון הדבר נכון וטרם כל נבאר לשון התוספת במס' חולין ובמס' נדה שהבאתי דכתבו דלאו משום דילפינן מסוטה מטהרין ברה"ר רק משום חזקת טהרה דא"כ מה משני הש"ס באומר ראיתי טומאה שנזרקה דהוי רה"י מה בכך כיון דלא ילפינן מסוטה לא טומאת רה"י ולא טהרת רה"ר היכי דאינו יכול להיות כמו סוטה אך מחמת חזקת טהרה הקשה הש"ס א"כ אף באומר ראיתי טומאה שנזרקה בינכם מ"מ כיון דלא ילפינן מסוטה א"כ נוקמא אחזקה ברה"י כמו ברה"ר והוא תימא באמת וראיתי שהרגיש בדבר מהר"ש ואמנם באמת הדבר נכון מאד דבאמת חזקה זו לא מהני דממ"נ אחד מהם נטמא ומה חזית זאזלת בתר חזקת דהאי גברא ניזול בתר חזקת טהרה של השני אלא דבעת שאנו דנין על זה אין אנו דנין עלך השני אבל ברה"י ממ"נ אם באת לדון רק ע"ז הרי ספק טומאה ברה"י טמא וע"כ צריך לומר דהוי דבר שאי אפשר להיות כמו סוטה והיינו מחמת השני שעמו וכיון שע"כ אתה צריך לדון מחמת שאחד מהן נטמא בוודאי והיינו כיון שהם שנים הוי כבא לשאול עליו ועל חברו או כמו באים שניהם בב"א כיון שעל שניהם אתה דן ומחמת כן חשבתי אותם כדברכ שא"י להיות כמו סוטה אבל ברה"ר דאי באת לטהר מחמת ספק טומאה ברה"ר אין אתה צריך לדון עלה מחמת השני וע"כ אף שאין הדבר יכול להיות כמו סוטה שייך לאוקמי אחזקה ולטהר מחמת חזקה דהוי כמו בא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והדברים ברורים כשמש בצהרים בכוונת התוס' ועתה נבוא לנידון שלפנינו דבשני ככרות דהוא ספק טומאה ברכה"י ואי הי' הדבר ענין טומאה של תורה הי' בודאי טומאה ומה"ת אזלינן לחומרא דאף דאין הדבר דומה לסוטה לפי שהוא דבר שא"א להיות כמו סוטה מ"מ כיון דעל שניהם אתה דן מה חזיל דאזלת בתר חזקת טהרה של זה ניזול בתר חזקת טהרה של השני אבל בבדיקה דאף אם היה חיוב של תורה לבדוק מ"מ כיון דבזא"ז שייך לומר דאזלינן לקולא אף בב"א אינו אסור מה"ת רק מדרבנן ובדרבנן לא החמירו חז"ל והדבר נכון מאד בשיטת הרמב"ם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף