יום תרועה/ראש השנה/כז/א
ופיו מצופה זהב והתניא ציפהו זהב כו' איכא למידק דמאי א א פריך והלא התירוץ הוא ברור ודקארי לה מאי קארי לה ותו קשה באריכות לשון אביי דמתני תנן מתניתן שלא במקום הנחת פה תנן דלא הול"ל אלא אמר אביי מתני' שלא במקום הנחת פה כו' וי"ל דכבר נודע דיש פירושים רבים בהך ברייתא מה נקרא מקום הנחת פה ומה נקרא שלא במקום הנ"פ עיין בב"י סי' תקפ"ו וא' מן הפירושים הוא מ"ש הרא"ש דעובי השופ' מקום שמני' עליו הפה נקרא מקו' הנ"פ ושלא במקו' הנ"פ היינו מבחוץ סמוך להנ"פ וזה הפי' הוה ס"ל למקשן בברייתא ולכך פריך מברייתא אמתני' דקתני ופיו מצופה זהב דס"ל דאינו נקרא פי השופר אלא במקום הנחת פה ממש דהוה ס"ל דוח' גדול לאוקומי ופיו מצופה זהב דהיינו מבחוץ סמוך להנחת פה ותי' אביי כי תנן מתניתן כו' כלומ' דשלא במקום הנחת פה מבחוץ סמוך להנחת פה קרוי נמי פי השופ' משום דכיון דפי השופר טמון ומכוסה בפי התוקע מה שהוא נגלה סמוך להנחת פה קרוי פי השופר. א"כ י"ל דאביי חידש לו פירוש הר"ן דבמקום הנחת פה הוא עובי השופר לצד פנימי והצד החיצון מן העובי עצמו קרוי שלא במקום הנחת פה ולפי' זה אתי שפיר לישנא דמתניתן ופיו מצופ' זהב דהוי ממש פי השופ' והמקשן סביר' ליה כפיר' הרא"ש ז"ל ואביי חידש לו פי' הר"ן ודוק:
פיסקא וב' חצוצרות תרי קלי מי משתמעי והתני' כו' לכך מאריך בשופ' כו' פרש"י לכך מאריך בשופ' תיר' הו' דכונתו לאשמועי' דלא תימ' דזו היא כונת המשנ' ממוסכל א' דהבנת המשנ' היא דטע' אריכות השופר הוא לידע שמצות היום בו כדמסי' וזו הוא דעת המקשן בפי' המשנ' לכך פריך אלא דהתרצן הוליד פי' חדש במתניתן דלכך מאריך בשופר כדי שיצא י"ח שמיעת קול שופר א"נ י"ל דרש"י הרגיש דלפי מוסכל א' דטעם האריכות הוא לידע שמצות היום בשופר והוא פי' המסקנא א"צ שיאריך בשופר אחר שפסק קול חצוצרות שיעור תקיעת שופר אלא כל דהו בעלמא לידע שמצות היום בשופר וזהו כונת רש"י במ"ש בפי' המשנה וז"ל שופר מאריך לאחר שחצוצרות פוסקים תקיעתם נשמע קול השופר כלו' תקיעה כל דהו ולא שיעור תקיעה אמנם למאי דס"ד דתרי קלי לא משתמעי וכדי שיצא י"ח קול שופר לבד מאריך בשופר אם האריכות הוא כל דהוא אכתי לא יצא י"ח וא"כ לא תריץ כלום אלא ודאי עכ"ל דמחדש התרצן ג"כ דמאריך שיעור תקיעה אחר שפסק קול חצוצרו' ולזה כיון רש"י במ"ש תיב' הוא כלו' מה שצריך לפרש עתה דמאריך שיעור תקיע' הוא לפי תירץ זה אבל לפי הס"ד ומסקנת הגמר' דתרי קלי משתמעי וטעם אריכות השופר הוא לידע שמצות היום בשופר א"צ שיאריך בשופר שיעור תקיעה אלא כל דהו. א"נ י"ל דרש"י ק"ל דנהי דתריץ לענין שופר אמנם כיון דבמקדש צריך לשמוע קול חצוצרות ושופר היכי נפיק והלא תרי קלי לא משתמעי ולזה י"ל דלענין חצוצרו' ל"ק דכן צוה הכתו' באו' בחצוצרו' וקול שופ' הריעו וכו' שיהיו הקולות מעורבי' במקדש אמנם לציווי הכתוב דציוה דיתקעו בשופר דמשמע שופר לחוד בלי תערובות קול אחר נפיק במה שמאריך בשופר שיעור תקיעה אחר שפסק קול חצוצרות ולזה כוון רש"י באו' תירוצא הוא ר"ל אע"ג דיקש' לך דאינו תירוץ יפה דאכתי קש' מחצוצרות דוק ותשכח דהוא תירוץ ול"ק מידי דאעיקר' דדינ' מחצוצרות לא הוה ק"ל אלא אשופ' ולענין השופר דהקש' הוא התירוץ ודוק:
למימרא דשמע סוף תקיע' בלא תחלת תקיעה פרש"י וממילא וכו' דמה לי סוף בלא תחלה וכו' לכאורה משמע מרש"י דמשום דבעי לאותובי אתרוייהו דייק הך דיוקא ר"ל דאם היה רוצה המקשן להקשות אחדא לחוד הוה פריך בלי הך דיוק' וזה תימא דאת"ל דשמע סוף תקיעה בלא תחלת תקיעה יצא אבל תחלתה בלא סופ' לא יצא לא מצי פריך דתסלק ליה בתרתי דעכצ"ל דאין בידו אלא א' משום דתחל' תקיעה בלא סופה לא יצא ולפי' אין בידו אלא א' לסוף סי' תשר"ת דאינו יכול ליקח סוף התקיעה לתש"ת משום דנמצא דסוף תשר"ת הי"ל תחלה בלי סוף וא"כ המקשה הוכרח לו לעשות הך דיוקא דאל"כ לא הוה פריך מידי וכ"ת מנ"ל לעשות הך דיוקא דדייק וממילא וכו' יאמר דיש לחלק דתחלת תקיע' בלא סוף לא מהני ובכן ל"ק מידי י"ל דאין טע' לחלק דמה לי סוף בלא תחלה ומה לי תחלה בלא סוף כדפרש"י ועוד נמי יש להוכיח כן ממתני' דתחלת התקיעה דתוקע עם חצוצרות יצא י"ח מש"ה בחצוצרו' וקול שופ' הריעו וכו' וממה שמאריך בשופר אחר שפסק קול חצוצרו' יוצא י"ח מש"ה יום תרועה יהיה לכם דיתקעו בשופר נמצא דשמעי' ממתני' דסוף בלא תחלה מהני וממילא שמעי' דתחלה בלא סוף מהני ולכך פריך מההיא דתקע וכו' דתסלק ליה בתרתי ומשני פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקי' כלום דשם צריך התקיע'. לב' לס"ס תשר"ת ולתחלת סי' תש"ת ומנין התקיעות הוא מהכתוב דבעי' של ג' ג' ולכך לא פסקי' התקיעה לב' דמנין הקולות מעכב אבל בנדון דמתני' אע"ג דתחילת התקיעה שהי' בצירוף החצוצרות הי' תחלה בלא סוף ומה שמאריך בשופר אחר שפסק קול חצוצרות הוא סוף בלא תחלה בכה"ג לא איכפת לן למפסק התקיעה לב' כנ"ל לפרש השמוע' ואפשר לפרש דברי רש"י עפ"י מ"ש ודוק:
ת"ש תקע באחד וכו' איכ' למידק לפי' המפרשי' דאינו עולה לו כלל אפילו לאחרונ' של תשר"ת ואין בידו אלא א' ר"ל הא' של תשר"ת כמ"ש הרא"ש פ' בתרא מאי פריך תסלק ליה בתרתי והלא שניי' ההי' דאפי' לחד' אינה עול' לו משום דנתערב' באות' תקיעה ב' כוונות דכיון שתעלה לו לסוף מלכיו' ולתחל' זכרונות וזה א"א דמלכיות לחוד וזכרונות לחוד והלכך אפי' לחד' אינה עול' לו משא"כ הכא במתני' דאין כאן עירוב כוונות ולכך מהני סוף בלא תחלה י"ל דהמקשה היה סבור דמ"ש שאין בידו אלא א' ר"ל דעולה לו לס"ס תשר"ת דמלכיות ולכך פריך דיעלה נמי לתחלת תש"ת דזכרונות והתרצן כשתירץ לו פסוקי תקיעת' מהדדי לא פסקינן חידש לו נמי דבההי' אפי' לחדא לסוף תשר"ת דמלכיות אינה עולה לו כדאמרן:
ת"ש התוקע לתוך הבור וכו' איכא למידק מאי פריך נימא דההי' בשלא היה שיעור תקיעה בתחלת תקיע' מקמי דלערבב קלא ולכך לא יצא י"ל דמדקתני סתמא אם קול הברה שמע לא יצא משמע אפי' היה בה שיעור בתחלה לא יצא משום דהוי תחלה בלא סוף ומכאן ראי' למ"ש הטור ס"ס תקפ"ז בשם בעל העיטור שאפי' שיש במקצתה שיעור לא יצא אמנם לדעת הפוסקים והיא דעת הטור דשומע תחלה בלא סוף או אפכא דלא יצא היינו כשאין באותו מקצת שיעו' אבל אם יש יצא ק' דלישנ' דההי' דקול הבר' שמע לא יצא מיירי דאין שם שיעור תקיע' ומתני' איירי דיש שיעו' ומאי פריך בגמר' י"ל דהטור סל דכשתירץ המתרץ מעיקר' לכך מאריך בשופר ר"ל דסוף בלא תקיע' יצא מיירי דאין באותו אריכות שיעור ואפ"ה יוצא משום דהתוקע תקע תקיע' שלימה ואפי' דלא שמע אלא מקצת' דיו וההכרח שלו הוא דכשם דלפי המסקנ' דלכך מאריך בשופר להודיע שמצות היום בשופר מיירי דאין באותו אריכות שיעור תקיעה ה"נ למאי דמשני תחלה לכך מאריך בשופר לצאת י"ח שופר מיירי דאין באותו אריכות שיעור תקיע' דדחיק' ליה לו' דלשינויי' קמא מאריך שיעור תקיעה שלימה אחר שפסק קול חצוצרות דלא כמסקנ' אמנם לדעת העיטור צ"ל דיש חילוק בין שינוי' קמא לשינוייא בתרא וכן דקדקתי לעיל מלשונות רש"י:
ומתרי גברי מי משתמעי וכו' קש' מאי ס"ד דמקשה דפריך והתני' וכו' וכי לא ראה סיפא דבריית' בהלל ובמגל' אפי' י' קורין וע"כ לחלק דכיון דחביב יהיב דעתי' דאל"כ קשי' רישא אסיפ' ואדמותיב מריש' דבריית' סייעיה מסיפ' י"ל דהמקשה ס"ל דיש לחלק בין תורה להלל ומגיל' באנפא אחרינ' דכיון דיש קריאת התור' שהי' מן התור' כגון פ' זכור וגם משה תיקן שיקראו בב' ובה' מחמירין אבל בהלל ומגילה דקריאתם מד"ס ואין להם שורש מן התורה אפילו יוד קורין ולפי חילק זה ק"ל משופ' דשמיעתו הוי דבר תור' ומשני דאין החילוק כן אך אכתי קשה מהו חילוק זה דהלל ומגילה אם הוא מפני שקריאת המגל' הוא משנה לשנ' וכן ההלל הוא מזמן לזמן א"כ בתורה נמי פ' שקורין בשבת זו בציבור אין קורין אות' בציבור עד שנה אחרת והוי חדש וחביב וע"כ היה נר' דמ"ש בגמ' כיון דחביב יהיב דעתיה היינו מטעם דמגיל' הוא סיפור נס וקריא' ההלל הוא על הנס של יציאת מצרים או על נס חנוכ' וכיוצא מתוך חיבת הנס הוא דבר חביב אצלו ויהיב דעתיה ובשופר נמי כיון דהוא כדי שיזכור הב"ה לנו עקידת יצחק ויכתבנו בס' חיים הוי נמי דבר חביב והשת' א"ש אריכות לשון התרצן דאמר ה"נ לענין שופר כיון כו' משום דאינו דומה ממש להלל ומגי' דטע' החביבות הוא מטעם הנס אמנם לפרש"י דפי' כיון דחביב יהיב דעתי' ר"ל דהוא דבר חדש ק' דתורה נמי חדשה היא כדכתיב י"ל דתורה שאני דחייב אדם להשלי' פר' עם הצבור שמו"ת ומתעסק בה כל השבוע ללומד עם פי' א"כ כשיבא שבת לשומעה בצבו' לאו חדשה היא ואינו נותן דעתו לשומעה מב' גברי וא"ת לפי מסקנת הגמרא במידי דחביב יהיב דעתיה מהו זש"א זכור ושמו' בדבו' אחד נאמרו מ"ש האזן יכולה לשמוע הלא כיון דחביב יכולה לשמוע יש לומר דזה התירוץ היינו היכי דהם שני קלי משני גברי אבל תרי קלי מחד גבר' אין האזן יכולה לשמוע אלא דרך נס ודוק:
הא לא דמיא אלא לסיפא בהלל כו' פרש"י י' קורין ויוד קולות יש כאן שא"א להם לצמצם דבורם בתיבה א' קש' למאי אצטריך רש"י לומ' די' קורין הו' שאחד קורא לאחור וא' לפנים ואפ"ה משתמעי נימ' די' קורין כל תיבה ותיב' יחד ואז דוק' משתמעין ולפרש"י א"כ רישא דקתני בתור' א' קורא וכו' הוי כה"ג דא' לאחור וכו' אבל אם קורין יחד כל תיב' ותיבה נשמעי' ב' קלי וא"כ קש' ליפלוג וליתני בדידי' דבתור' נמי משכחת לה ב' קורין היכ' דקורין יחד י"ל דודאי ב' קלי לא משתמעי באינו חביב אף דקורין יחד ומה שהוצר' רש"י לפרש די' קורין ההלל הוא אפי' א' לאחו' וא' לפנים משום דאי מוקמת דהוא דוק' בקורין יחד כל תיבה אבל אם אחד לאחו' וא' לפנים לא יהיב דעתי' אע"פ שהוא חביב משום שהם ב' קולות נפרדים מב' ענינים א"כ שופ' נמי לא יצא י"ח כיון דהם ב' קולות נפרדים מב' ענינים קול שופ' וקול חצוצרות ולפיכך הוצרך רש"י לפרש מה שפירש כדי שיהי' הדמיון עולה יפה לשופ' וחצוצרות:
ומתרי גברי מי משתמעי והתני' וכו' דע דכתב הרמב"ם פ"ג משופ' דין ו' שמע ט' תקיעו' מט' בני אדם כא' לא יצא אפילו ידי א' וכתב הל"מ מהדורא ב' דף ל"ז דבטע' דין זה כתב הר"ן והוא מהתו' דף ל"ד משום דאין כאן תרועה פשוט' לפניה ולאחריה אבל מ"מ קשה אם דעת הרמב"ם כן למה לא יצא אפי' ידי א' כיון דב' קלי משתמעי יצא מידי תקיעה א' לבד ולזה נראה לתת טעם אח' משום דאית ליה דאע"ג דאסיקו בגמ' גבי חצוצרות ושופר דמשתמעי בב' גברי היינו מפני שהם ב' קולות משונים חצוצרות ושופר אבל הכא שהכל הוא קול שופר לא משתמעי אעפ"י שזה תרועה וזה תקיעה ומש"ה אפי' ידו א' לא יצא וכי פריך בגמ' מהא דא' קורא בתורה הוי מצי לשנויי הכי דהתם לא משתמעי מפני שהוא קול שוה אלא דעדיפ' מיניה קא משני דלא דמיא אלא לסיפ' עכ"ל ובסכה"ג הסכים לדבריו ודבר תימה הוא לומ' חילוק זה דאם איתא דכל מידי דהוא קול שוה לא משתמעי אפי' שהי' חביב אם כן אמאי בהלל ומגילה אפי' יוד קורין הרי הוא קול שוה ואפי' שהוא חביב לא משתמעי ותו קשה דהיאך אפשר לומ' חילוק זה הלא בגמ' הקשו אמתני' דשופ' וחצוצרו' מהא דזכו' ושמו' בדיבו' א' נאמרו דתירצו ב' קלי מחד גברא לא משתמעי הא מב' גברי דא' יאמ' זכור וא' שמו' יחד משתמעי אע"פ שהם קול אחד וא"כ איך כתב דהא דפריך מהא דאחד קורא בתור' דהוה מצי לשנויי דהתם לא משתמעי מפני שהוא קול שוה הרי בזכור ושמור דהוא קול שוה אמרו דטעמא דאין האזן יכול' לשמוע הוא משום דהוי ב' קלי מחד גברא הא מב' גברי משתמעי וצ"ע ולעיקר קשה על הרמב"ם ז"ל דלעול' טעמו כטעם התוס' והר"ן דבעינן פשוט' לפני' ולאחריה והטעם דלא יצא אפי' ידי א' היינו משום הך טעמא גופא דכיון דהוא לא כיון בשמיעת התקיע' שתהיה לפני תרועה אלא שתהיה תקיעה עם התרועה יחד אפילו ידי תקיעה לא יצא דבעינן שיכוין בתקיעה לעשות' לפני התרועה:
תוספות ד"ה בתורה א' קורא פי' לבדו כו' קשה מהו הפירוש שהי' בגמ' שדחו אותו וי"ל דהו"א דה"פ בתורה א' קורא וא' מתרגם יחד דכיון דהם ב' קלי משני מינים דהיינו מקרא ותרגום משתמעי אבל ב' אין קורין וגם אין מתרגמין דתרי קלי ממין א' דהיינו ב' קולות ממקר' או מתרגו' לא משתמעי ולפי' זה לא הקש' המקשה דתרי קלי דחצוצרות ושופר משתמעי מפני שהם ב' מיני קולות והוי כמקרא ותרגום ולפיכך פי' פריך שפיר א"כ י"ל דהתוס' ק"ל כפל ובלבד שלא יהיו ב' ע"כ אמרו דתרוייהו אצטריכו דפי' דרישא הוא א' קורא פי' לבדו ואח"כ המתרגם מתרגם לבדו למעוטי שלא יקראו שנים יחד א' תרגום וא' מקרא והו"א דטעמ' הוי כדי שיבין פי' הפסוק אבל אכתי היינו סוברין דיכולין לקרות ב' מקרא או תרגום דתרי קלי משתמעי קמ"ל סיפא בלבד שלא יהיו ב' דתרי קלי לא משתמעי ולכך הוצרך המקש' להביא סיפא דבריית' ובלבד וכו' דעיקר ראייתו דב' קלי לא משתמעי הוא מסיפא ולפי' הנז' מ"ש עוד התוס' אבל ב' לא והא דאמרי' בפ"ק דבתרא כו' הוא דבר בפני עצמו אך י"ל עוד דהכל הוא דבור אחד כשנקדים דהך בריית' איתא במגלה פרק הקורא עומד וז"ל ת"ר בתור' א' קורא וא' מתרגם כו' ולפי גירס' זו הוי ס"ד דה"פ א' קורא וא' מתרגם שניהם יחד ותרי קלי משתמעי כיון דהם חד לגבי חד אבל אין א' קורא וב' מתרגמין יחד דבכה"ג לא משתמעי דחד בתרי בטיל ולפי' זה הוה פריך דגם קול השופ' א' עם ב' חצוצרות לא משתמעי והיינו מרויחי' בפי' זה הקו' דמקשי' התוס' מהא דפ"ק דבתרא דח' פסוקי' שבתור' יחיד קור' אותם דמשמע דבכל התור' קורים ב' אמנם התו' דחו פי' זה ואמרו בתור' א' קורא פי' לבדו כו' ולפי' יצא להם הקו' ההוא דפ"ק דבתרא ח' פסוקים כו' דמשמע דבכל התורה ב' קורין:
עוד כתבו התוספו' והא דאמרי' פ"ק דבתרא ח' פסוקי' כו' דע דזה הפי' שדוחים התוס' אמרו ר' משולם כמ"ש התוס' פ"ק דבתר' ובפ' הקומץ וי"ל מה יתרץ להא דבכל התורה נמי אין ב' קורין ומה שינוי יש בח' פסוקים אלו דאמרינן בהו יחיד קור' אותם י"ל דר"מ סובר דתקנת חכמי' הוא דהש"ץ יהיה מסייע את העולים לקרות בתורה בנקודי' וטעמי' כמ"ש רש"י פ"ק דשבת אהא דתנן החזן רואה היכן תינוקות קוראין דהא דאמרי' דאין קורין בתורה ב' היינו בקול רם דב' קלי לא משתמעי כמ"ש טא"ח סי' קמ"א אבל לעול' הדין הוא דהש"ץ מסייע לעולה לקרות בתורה וח' פ' יחיד קורא אותן שלא יקרא עמו ש"ץ והשתא ק' אמאי דחו התוס' פירוש ר"מ ולכאור' י"ל דס"ל דהש"ץ מקר' בלחש ואין שומעין הצבו' אלא קול העולה בלבד א"כ אין שום הפרש ניכר לקהל בין ח' פסוקי' לכל התור' דלעולם אין הצבור שומעי' אלא קול אחד ולפי' סברת דר"מ ס"ל דהש"ץ מסייע לעולה בקול רם ובח' פסוקי' אלו הוא דסבר דלא יקר' עמו ש"ץ כדי להורות דיש בהם הפרש מכל התור' למ"ד יהושע כתבו או למ"ד משה ולכך הקשו עליו דבכל התורה נמי אין ב' קורין בקול רם ומש"ה פי' דמ"ש יחיד קורא אותם היינו שלא יחלקום לב' ומתוך מ"ש לקמן אין צורך לזה:
כתבו עוד ומה שנוהגים כו' סמכו כו' קשה מנהג זה היאך הוא דאם נהגו שש"ץ והעולה שניהם יקראו בקול רם היכי עבדי הכי והא ב' קלי לא משתמעי ומה סמך יש מההיא דביכורים דהתם א"צ הצבור לשמוע מפיו דבר אלא מביא הבכורים הוא קורא מקרא בכורים ואם המנהג הוא דש"ץ מסייע לעולה בלחש ולית כאן דינ' דב' קלי לא משתמעי כיון דאינו נשמע בקול רם אלא קול א' א"כ למה זה הוצרכו להביא סמך למנהג ממתני' דבכורי' ויראה דס"ל דר' משולם סוב' דמדינ' הש"ץ מסייע בלחש וח' פסוקי' אשתני דיחיד קור' אותם ואין הש"ץ מסייעו בלחש ויש סעד לכאור' לר"מ ממנהג שנהגו דהש"ץ מסייע לעול' אלמ' דדינ' הוא דבתור' כולה קורין ביחד העול' בקול רם והש"ץ בלחש דאם אינה מעכב מדינה דיהא מקרא הש"ץ את העולה אמאי נהגו דש"ץ יסייע גם לבקי לא יסייע רק למי שאינו בקי דוקא ולדחות זה באו התוס' דמה שנוהגין לקרות ב' ר"ל דהש"ץ מסייע לעולה בלחש גם לבקי לאו מדי נ' הוא אלא טעם המנהג הוא כדי שלא יתבייש מי שאינו יודע ולכך הנהיגו דהש"ץ מקר' לכולם בלחש גם לבקי וסמכו הדבר אמתניתין דביכורים לסייע גם לבקי באופן דמה שמביאי' סמך ממתני' דבכורי' הוא לתת טעם אמאי מסייע הש"ץ גם לבקי כי היכי דלא אימא דדינא הוא דב' קורין בתור' הש"ץ בלחש והעולה בקול רם ובסמך זה דהביאו התוספו' ממתני' דבכורי' הקשה הרא"ש בר"פ הקור' עומד דאין הדמיון עולה יפה כו' ע"ש ולע"ד יראה לתרץ דהתוספ' ס"ל דאם בקיאי' יקראו שאינם בקיאים ימנעו מלבא לב"ה להתפלל מפני שאינם מעלים אותם לקרות בתור' ותו דבכמה דוכתי אשכחן דמפני הבושה עושים תקנה אף שלא יש עקירת דבר מן התורה כההיא ר"פ בתרא דף נ"ד דהתחילו מטבילין על הכל שלא יתביישו זבין ונדות ובשלהי מ"ק אייתי תקנות טוב' ע"ש ובדין ח' פסוקי' אלו כתב הרמב"ם פי' זר פי"ג מה' תפלה וכבר השיגו הראב"ד ז"ל ועוד יש לי דיוק דכת' דטעמ' הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו וכו' דאין זה הטע' הוא דכל התור' ה' אומ' ומשה אומ' וכותב ובח' פ' היה משה שותק וכותב בדמע:
גמרא מ"ש התם דזהב כו' ק' מהו דעת המקש' אם ס"ל דהכל ראוי ליעשו' מזהב א"כ לא יקשה אלא בסיפ' אמאי עביד דכסף ואם להפך יקשה מרישא י"ל דהמקשה הוא מסופק דאיכ' למימ' הכל כסף דהתור' חסה על ממון ישראל או דלמא הכל זהב דאין עניות במקום עשירו' לכך פריך אתרוייהו ומשני אב"א כל כנופייא דכסף ר"ל האמת הוא דאין עניות במקום עשירות אלא תעניו' הוי דכסף משום דהוי לכנופי' וכל כנופיי' בכסף דכתיב עשה לך שתי חצוצרו' כסף והיו לך למקרא העדה ואפש' דמדכתי' והיו מרבה כל מידי דכנופיי' כגון תעניות ואב"א התורה חסה כו' קש' השתא דאתית להכי לומ' טעמא דכבוד י"ט ל"ל טעמא דהתור' חסה והלא לתת כבוד לי"ט ע"כ צריך לעשות די"ט זהב ודתעניות כסף י"ל דאי משום כבוד י"ט הו"ל לעשות של י"ט זהב מזוקק יפה ודתענית בזהב יותר גרוע אמנם השתא דאיכ' טעמא דהתור' חסה אינו רשאי לעשות של תענית אפי' בזהב הפחות כיון דיכול לעשותו מכסף דהוא בזול יותר מזהב הפחות ופרש"י התור' חסה דכתי' וצוה הכהן כו' והו' משנ' פי"ב דנגעי' אר"מ וכי מה מטמא לו א"ת כלי עציו כו' וקש' מנ"ל דעל כלי חרס הקפיד דלמ' הקפיד על כלי משי ורקמה דאם יטמאו ויטבילם יהיה בהם הפסד גדול י"ל דקרא כתיב ופנו את הבית ולא יטמא כל אשר בבית ומלתא דפשיטא דעיקר' הצווי של ופנו הוא משום כלי משי שלא יטמאו אלא דק"ל תיבת כל דבא לרבות ומה ריבה שלא יטמא כלי עציו כו' הלא אין בהם שום הפסד דמטבילין והם טהורים אלא ודאי דהכתוב לא בא לרבות אלא שיפנה גם כלי חרסו שאין להם טהרה משום דהתור' חסה אפי' על ממון הבזוי וא"ת ובכלי חרס מה הפסד יש בהם ישהה אותם להשתמש בהם בימי טומאתו י"ל דכיון דהם בזול אין דרך להשהותם שלא יבואו לידי מכשול ומשליכים אותם לבער הטומא' וא"ת דהכא אמרי' דהתור' חסה נ"ל מקרא דוצוה הכהן ובספ"ז דמנחות נ"ל מדכתי' והשקי' את העדה ואת בעירם י"ל דמאן דמפיק לה מקרא דוצוה הכהן סבר דמאי דכתיב והשקית את העדה הוי טעמא משום צער ב"ח ומאן דמפיק לה מוהשקית סבר דצער ב"ח לאו דאוריית' ולא כתוב בעירם אלא משום דהתור' חסה וקרא דופינו אצטריך לרמוז דאפי' פשוטי כלי עץ טמאי' כסב' ר"י פי"ב דנגעי' והוא חדוש כדאמרי' פ"ק דמ"ק דף מ' ע"א אבל כ"ע מודו דהתור' חסה על ממונן של ישראל וא"ת דהכא אמרי' התורה חסה ובזבחים ס"פ המזבח מקדש אמרי' דסכין שנפגם אין משחיזין כו' דאין עניות במקום עשירות גם בפ' שני דייני גזירות אמרים אין משתכרין בשל הקדש אין עניות במקום עשירות וירא' דאית' להא ולהא יש דברי' דצריך להתר בהם פיסת יד דאין עניו' כו' ויש דברי' דצריך לדקדק בהוצאה דהתור' חסה כו' וזה תלוי בשיקול דעת חכמים לתת הפרש בין דבר לדבר ובפ' שתי מדות דף פ"ט אמרי' התם דשיעורו חצי לוג א"ד ממטה למעלה כו' ע"ש:
פיסקא שוה היובל כו' כמאן מצלינן כו' כתבו התוס' כמאן מצלינן תימה הא קי"ל כר"י כו' ואומ' ר"ת כו' ע"ש וקש' מנ"ל לר"ת דר' עינא סבר דאו' אותו בר"ה ויובל דלמא סבר דא"א אותו לא בר"ה ולא ביובל ולזה י"ל דאם אית' דרב עינא סבר דא"א אותו הו"ל למיפרך והא א"א אותו ומדלא הקשה כן משמע דרב עינא מודה דמצלינן האידנ' זה היום כו' ולא משום ברייתו של עולם אלא משום תחלת מעש' דין ולפי' ס"ל דא"א בר"ה ויובל אך קשה דא"כ אמאי לא פריך רב עינא והא אומרי' אותו ביובל ומדאומרי' אותו ביובל משמע דהו' משום תחלת מעשה דין י"ל דלא מצי פריך הכי משום דר' עינא לא ראה מעש' דא"א ביובל דהוא לא היה בזמן היובל נוהג אלא פליג בסברא בעלמא דר' שמואל סבר דאומ' זה היום בר"ה ולא ביובל וא"כ עכ"ל דהוי כר"א ורב עינ' סב' דא"א בר"ה ויובל וטעמ' משום תחלת מעש' דין וא"ת אכתי מאי פריך ר' עינא מדתנן שוה היובל לר"ה כו' דלמא מה שא"א בר"ה הוא לב' כונות חדא משום דס"ל כר"א ועוד משום תחלת מעשה דין ומשום כונה זו הב' א"א גם ביובל ולפי' שוה היובל לר"ה כו' י"ל דר' עינ' סב' דכיון דא"א בר"ה ויובל אין הכרח לומ' דבר"ה א"א לב' כונו' הנזכ' דדילמ' מה שאומרי' אותו בר"ה אינו אלא דווקא משום תחלת מעש' דין ומדראה ר' עינא דר' שמואל הכריח דמאי דמצלינן האידנ' זה היום כו' הוי כר"א עכצ"ל דס"ל דליתי' ביובל דאל"כ אלא דס"ל דא"א גם ביובל ע"כ הוי משום תחלת מעש' דין וא"כ מנ"ל לר"ש דמ"ש אותו בר"ה היא משום דהוי כר"א דלמ' א"א אותו אלא משום תחלת מעש' דין ומדהחליק הדב' ר"ש דהוי כר"א עכצ"ל דס"ל דא"א בר"ה וא"א אותו ביובל ולפי' פריך ליה שפי' מדתנן שוה היובל וכו' אמנם ר' עינ' ס"ל דא"א בר"ה ויובל וע"כ הוי משום תחלת מעש' דין מדא"א גם ביובל ודוק:
כתבו עוד ומיהו לאידך לישנ' קש כו' ואפש' ליישב קושי' זו דבליש' בתרא דקאמ' מתני' דלא כר"א משמע דס"ל דמנהג העולם הוא דאומ' זה היום בר"ה ולא ביובל משום דהלכ' כר"א והיה תמה לפי שיטתו דנמצ' דמתניתין דשוה היובל לר"ה דמשמ' דא"א אותו לא בר"ה ולא ביובל והוי דלא כר"א ודרך התרצן הוא להניח הנחת המקש' ואינו בא רק לתרץ תמיהתו ולפי' משני כי קתני אשאר' כלומ' לעולם אימא לך כדסבר' דא"א בר"ה ולא ביובל כר"א ומתני' אינו סותר מנהג זה וסבר' דילך דכי קתני שוה היוב' לר"ה היא אשאר' ולפי תירוץ זה הניח התרצן הנחת המקש' אבל אם היה מתרץ לי דזה היום תחלת מעשיך לאו אבריא' עולם קאי אלא אתחלת מעש' דין ואומרי' אותו בר"ה ויובל נמצ' דעוקר כל הנחת המקשן והוא חולק עליו במנהג דהמקש' סבר דא"א רק בר"ה והתרצן סבר דא"א גם ביובל משום תחלת מעשה דין ואין זה דרך התלמוד לעקור הנחת המקש' כ"ז שיכו' לתרץ תמיהתו ע"פ הנחתו ולפי' משני כי קתני אשאר' ודוק:
כתבו עוד ומה שיסד ר"א הקלרי כו' אין להקשות דהיאך אפש' לומ' כן דהל' פלוגת' גמור' הי' בין ר"א ור"י דודאי הכי קושט' דמלת' דפליגי ר"א ור"י ומיהו הקלירי סב' כר"י דבניסן נבר' העולם ולענין מחשב' ס"ל דבתשרי עלה במחשב' ונבר' בניסן והשת' נמי ניח' אמאי לא תירץ איפכא דבניסן עלה במחשב' משום דהקלירי סב' כר"י דהבריא' ממש הית' בניסן ומחשבה בתשרי אך ק"ק כיון דמחשב' היתה בתשרי היאך רצה להוכיח דמדמצלינן האידנא זה היום כו' דהוי כר"א דלמ' הוי לענין מחשבה וכר"י וכדסב' הקלירי י"ל דא"א לומ' כן מדאמרינן זה היום תחלת, מעשיך דמשמע מעשה ולא מחשבה וא"ת במ"ש התוס' לעיל דר"ע סב' דהא דאמרי' זה היום לא משום ברייתו של עול' אלא משו' תחל' מעשה דין שהעול' נידון בו להתקיי' או לאו דלפי' זה קש' מהו זה דמסיי' זכרון ליום א' בשלמא אי בתשרי נברא העולם ניחא דהוי זכרון ליום ראשון אבל אם בניסן ברא העול' ובניסן נידון אדם הא' ושאר בני אדם נדונין מתשרי לתשרי נהי דתתיישב זה היום תחלת וכו' דהוי משום תחלת מעשה דין מ"מ מהו זה דמסיי' זכרון ליום א' י"ל דהיינו טעמ' כמ"ש בפסיקת' הובא ילקוט תילים קי"ט פ' לעולם ה' דברך נצב דאמ' הקב"ה דכשם שדן את א"א ברחמי' כן התנה לדון את בניו דאלולי כו' לא היינו יכולין לעמוד אפי' שעה א' ע"ש וא"ת אכתי תיקשי מ"ש דהוקבע יום הדין בר"ה אא"ב דבר"ה נבר' העול' ונידון א"א ניחא אבל אי אמר' נבר' העול' ונידון אדה"ר אמאי בני אדם נידונין בתשרי י"ל דהטעם דבאותם הימים נתרצ' הב"ה למשה בעבו' עון העגל ונגמרה סליחתם ביוה"ך לפי' נקבעו ימי' אלו לדין זכרון ליום א' דמשה דהתפלל על ישראל ונתרצה לו הק"ב עיין בדרשי מהרי"ט דף רכ"ח ע"ד ובהר"ן פ"ק דר"ה במתני' בד' פרקי':
תוספות כמאן דלא כר"א תימה כו' קש' אמאי לא הקשו זה לעיל לר' עינא דמותיב מדתנן שוה היובל כו' דמאי מותי' הא ע"כ לא שוה לכל מילי ומיהו לקושית התוס' נרא' דל"ק מידי דאדרב' כח המקשה הוא זה דהלא בין במתני' בין בברייתא אמרו דשוה היובל לר"ה ואף הבריית' דפי' לנו מקצת דברים דלא שוו לכל מילי לא הזכי' בכלל החילוקי' שינוי זה דבר"ה אומ' זה היום לא ביובל ולפי' ס"ל לר' עינא דא"א בין בר"ה בין ביובל משום תחלת מעשה דין ולכך מותיב מינה ואידך לישנא דקאמ' כמאן דלא כר"א ס"ל דמתני' דתנן שוה היובל היינו לומ' דא"א זה היום לא בר"ה ולא ביובל והוא תימה דהוי דלא כר"א דאי מתני' סבר' כר"א הול"ל דיש חילוק דבר"ה אומ' זה היום ולא ביובל ומשני כי קתני אשאר' כלו' דהתנאי' לא שנו במשנתם רק דברים שהם לעיכוב' כתקיעת וברכות אבל ענין זה דזה היום כו' דאין באמירתו חיוב לפי' לא תנא דיש חילוק בין ר"ה ליובל ודוק:
מתני' שופר שנסדק כו' כתבו התוס' פי' בקו' כו' קשה דכיון דלפי דרך התוספת ניחא להו לומ' דמתני' זו ואין צ"ל זו קתני א"כ גם לפרש"י יש ליישב כן י"ל דלפי' התוספ' אם התנא היה שונה דיבק שברי שופרו' לא הוה נפקא לן שופר שנסדק מצד א' והגם דבריש' תנא שופ' שנסדק מצד א' פסול א"כ כ"ש דיבק שופרו' ל"ק דכן דרך התנא זו ואצ"ל זו קתני אבל לפרש"י דשופר שנסדק הוא מב' צדדים דנחלק לב' חתיכות א"כ אפי' שהתנא לא היה שונה אלא דיבק שברי שופרות היינו יודעי' דשופר שנסדק מב' צדדין פסול וא"כ ב' חלוקו' דנפקא חד מחברת' ל"ל ומיהו יש לומ' בעד רש"י דגם לפי' אם התנא היה שונ' דיבק שברי שופרו' הו"א דה"ט משו' דהם חתיכו' משופרו' הרב' ושופ' אחד אמר רחמנ' אבל שופר שנסדק מב' צדדיו וחזר ודבקו לא הוי ב' שופרו' קמ"ל דגם זה פסול ונמצא דגם לרש"י מתני' זו ואצ"ל זו קתני אך התוס' לא נחה דעתם בזה דלא מסתבר להו לחלק בין שברי שופרות משופר א' או מב' שופרות דהכל שוה ונקרא שברי שופרות:
כתבו עוד א"נ יותר כו' קש' מאי איכפת לן אם נאמר דדיבק שברי שופרו' פסול משום ב' וג' שופרות י"ל דהתוספ' לפי דרך א"נ ר"ל דמתני' הוי לא זו אף זו וכולה מתני' טעמא הוי משום דאין שם שופ' עליו ואם נאמר דבסיפ' איכא ב' טעמי לפיסולה חדא משום דלא מיקרי שופ' ב' משום דהוי ב' שופרו' א"כ הוי זו ואצ"ל זו כיון דבריש' ליכא אלא טעמא חדא משום דלא מיקרי שופ' א"נ י"ל דתוספ' סוברים דדיבק שברי שופרו' היינו אפי' שיהיו משופר א' וכיון שכן ס"ל דאין לפוסלו מטעם ב' וג' שופרו' אלא מטעם דלא מיקרי שופר ואם השברים הם משופרו' הרבה רוצים לפוסלו משום דכתיב והעברת דרך העברתו כי היכי דפסלי' הפכו ותקע בו והכי נמי דיבק שברי שופרות הרבה לפעמים חתיכות שופ' ממקום הרחב ינוח במקום הקצ' או איפכא ולא הוי דרך העברתו ואפי' נפסל דיבק שברי שופרו' מטעם ב' וג' שופרות ל"ק מידי דבריש' תנא שופר שנסדק פסול דהוי חד טעמא דלא מיקרי שופ' ובסיפא תנא דיבק שברי שופרות דאית ביה טעמי' הרבה והוי זו ואצ"ל זו דאין זה דוחק ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |