יום תרועה/ראש השנה/כז/ב
תוספות ד"ה ניקב וסתמו כו' דיבור זה קש' טובא דבתחלה דחו דאין לפרש אם מעכבות את התקיע' פסול דהוי לאח' סתימה משום דקי"ל כל הקולות כשרים בשופר ובמסקנת דבריהם הסכימו דזהו הפי' האמיתי ולא תירצו הקו' שהוקשו על פי' זה תו קש' דבתחלה כתבו דנר' דאיירי קודם סתימ' והביאו ראיה לדבריהם מהירוש' דגרס בהדיא אם היה מעכ' קודם שסתמו פסול כשסתמו ובמסקנת דבריהם העלו דהפי' האמיתי הוא דאם מעכ' את התקיעה לאח' שסתמו קאמר והביא ראיה מהירוש' ולפי דבריהם הירושלמי סותר את עצמו ונ"ל דאיכא ג' מציאיות מציאות א' והוא שופר שניקב ועודו נקוב לא היה מעכ' התקיע' וכשסתמו מעכב סתימת הנקב מחמת שלא הוחלקה ומציאו' זה דחו התוס' בתחלת דבריהם דא"א לפרש כן דקולות כולן כשרים וע"כ פי' מציאות ב' והו' שופר שניקב ועודו נקוב היה מעכב וכשסתמו חזר לכמות שהיה והביאו סיוע לדבריה' מהירושלמי דאם היה מעכב קודם סתימה פסול כשסתמו ודחו גם פי' זה מכח לישנא בתרא דר"י דמשמע דאפי' היה מעכב בעודו נקו' כשר וע"כ פירש מציאות ג' והוא שופר שניקב ועודו נקוב היה מעכב וכשסתמו עדיין מעכב ולפי זה הירושלמי אינו סותר את עצמו דמ"ש אם מעכב הוא קודם סתימ' ואחר סתימ' וה"ק שופ' שניקב והי' הנקב מעכב בעודו נקוב וסתמו ועדיין מעכ' בכה"ג לרבנן אפי' דסתמו במינו פסו' ולר' נתן אם סתמו שלא במינו פסול ובמינו כשר כנ"ל אך קשה במ"ש בתחלת דבריה' דאם נפרש דאם מעכ' התקיע' דאיירי לאח' סתימה לפי שלא הוחלקה קש' מהו דקי"ל כל הקולו' כשרי' ומאי קושי' שאני התם דכן היה קול שופר זה מעולם אבל היכא דהיה קולו צלול ומסתימת הנקב שלא הוחלק נשתנ' קולו הו"ל כצפהו זהב דאם נשתנה קולו פסול וע"ק דהתוס' עצמ' בתחלת דבריה' כשראו לפרש דאיירי קודם סתימ' וכשסתמו חז' לכמות שהי' אמרו דטעמא דפסול משום דדמי לצפהו זהב דאם נשתנ' קולו פסול ואם כן בסתמו ומעכב מחמת שלא הוחלק' הסתימ' יהיה פסול מהך טעמ' דדמי לצפהו זהב תו קש' במסקנת דבריה' דהעלו דאם מעכב את התקיע' לאחר הסתימה קאמר אבל אם אינו מעכ' דחזר קולו לכמות שהיה כשר שק' טוב' אמאי כשר והלא בעודו נקוב היה מעכב ועכשיו שסתמו אינו מעכב נמצא דנשתנה קולו ע"י ד"א והו"ל כצפהו זהב וראיתי בב"י סי' תקפ"ז דהביא בשם רא"ם דעמד בקושיא זו ותי' ע"ש ותי' זה יפה הוא לעיקר הדין אמנם לתוספ' דבתחל' אמרוי דהיכא דהיה מעכב בעודו נקוב וסתמו ואינו מעכב הוא פסול מטעם דדמי לצפהו זהב היאך במסקנא כתבו להכשי' ולא חשו לתרץ דל"ד לצפהו זהב וצ"ע:
מתני' התוקע לתוך הבור כו' וכן כו' קשה מאי וכן דמה ענין זה לזה י"ל למ"ד מצות א"צ כוונה א"ש דזה העובר אחורי ב"ה צריך שישמע קול שופר למעוטי קול הברה וכיון דשמע קול שופר אע"ג דלא כיון לצאת יצא ומ"ש אם כיון לבו אם כיון לשמוע ולמ"ד צריכות כוונה י"ל דה"ק דריש' תנא בתוקע לתוך הבור אם קול שופר לחוד שמע יצא אבל אם קול הברה שמע גם כן לא יצא כדמוכח בסיפא לקמן דהו"ל תחלת תקיעה בלא סוף וה"נ בעובר אחורי ב"ה צריך שישמע התקיעה מתחלה ועד סוף אבל אם שמע מקצ' תקיע' לא יצא וכ"כ בב"י בשם רי"ו ס"ס תקפ"ז:
גמרא ת"ר ארוך וקצרו כשר כתבו התוס' אצטריך לאשמועינן כו' ואפשר היה לומר דלא תימא שופר א' אמ' רחמנ' ולא ב' צפהו זהב מבפנים פסול והיינו ודאי אפילו לא נשתנה קולו ואם כן קצת קשה מהו זה שאמרו התו' דטעמא דפיסולא הוא לפי שאינו קול שופר אלא קול זהב והלא אין כאן קול זהב אלא קול שופר ודברי רש"י נוחים יותר דכתב מבפנים פסול שהתקיעה בזהב רצה לומר אף על גב דלא נשתנה הקול מ"מ התקיעה היא בזהב ורחמנ' אמר דיתקעו בשופר:
תוספת ד"ה צפהו זהב במקום הנחת פה נראה לפ' כו' וקשה היאך אפש' לומ' כן הא זה מיקרי הוספה ותניא לקמן הוסיפו עליו כל שהוא כו' והכא תני צפהו זהב כו' דמשמע דאינו פסול אלא משום דצפהו בזהב אבל צפהו במינו כשר והא ליתא דהוספה פסולה אפי' במינו והל"מ הקשה על התוספת ע"ש ותימה לי דלא הרגיש בקושי' זו וע"כ יראה לי דהוספה לא הויא לצד הקצר אלא לצד הרחב דהקול יוצא משם ולפיכך מפסיל אפי' במינו אבל בצד הקצר אין שייך לפוסלו מטעם הוספה כיון דאין הקול יוצא משם ולא מפסיל אלא מטעם חציצה דהזהב חוצץ בין שפתו לשופ' ונמצא דהתקיעה היא בזהב ולא בשופ' ושוב ראיתי בב"י סי' תקפ"ז דדרך בדרך זה דצפהו זהב בה"פ פסול מטעם הוספה והוא תימה וצ"ע. כתבו עוד התו' שלא במקו' הנחת כו' עיין בהרא"ש יישוב לקושי' זו ונ"ל לתרץ דאי לא תני שלא במקו' הנחת פה כשר הו"א דפסול מטעם חציצה דהתוקע מכניס קצתו בפיו קמ"ל דלא מפסיל משום חציצה אלא מקום הנ"פ דהיינו עובי השופר ושלא במקו' הנ"פ דהיינו מיד סמוך לראשו אע"ג דהזהב חוצץ בין שפתו לשופר כשר:
גמרא צפהו זהב מבחוץ אם נשתנה כו' וק' אמאי לא תני גבי ניקב וסתמו נשתנה קולו פסול וא"ל דבצפהו זהב אפי' בנשתנה קולו פסול ובניקב וסתמו לא מפסיל בנשתנה קולו עד שיהיה מעכב את התקיעה דמדברי הפוסקי' משמע דניקב וסתמו כדי שיהיה כשר בעי' שיחזור קולו לכמות שהיה תחלה והיינו שלא נשתנה קולו ויראה דמאי דנקט ניקב וסתמו אם מעכב התקיעה פסול היינו לרמוז דין הירושלמי דניקב ולא סתמו אע"ג דהנקב שינ' קולו שינוי גדול דמעכ' התקיע' כשר דכל הקולו' כשרין ולא מפסיל כשהנקב מעכב אלא כשסתמו ועדיין מעכב סתימת הנקב התקיעה מחמת שלא סתמו יפה:
נתן שופר בתוך כו' פי' קול פנימי לחוד אבל שמע כו' קולות מפנימי וחיצון פסול והא דתני סיפא ואם קול חיצון שמע לא יצא פי' קול חיצון לחוד ופיר' רש"י הטעם ע"ש אבל הרא"ש פי' אם קול חיצון שמע פי' אף קול חיצון דשופר אחד אמר רחמנא ומיהו י"ל דאם היו ב' תוקעים כל א' בשופ' א' וב' תוקעים או מריעים וכן בכל התקיעות יצאו והו"ל בי' קורין מגילה או הלל דהשומעים מהם יצאו ודוק:
הפכו ותקע בו כו' אמר רב פפא וכו' יש לחקור אם הרחיב את הקצר לחוד או קיצר את הרחב לחוד אם מפסיל או לא ומכח הטעם שאמרו משום דדרך העברתו בעינן מפסיל משום דהאיל מעביר הקרן מצד א' קצר ומצד א' רחב וזה ששינה צד א' מהם לבד לא הוי דרך העברתו וא"כ ק"ק אמאי נקט הפכו דמשמע דהפך שני הצדדים דהרשי' הקצר וקצר הרחב בחד מהם ששינה סגי לפסלו דהרי שינ' העברתו וי"ל דאה"נ דצד א' ששינה פסול וזה ברור אל' לחדוש' נקט היכא דעשה ב' שינויים דהרוא' אומר דרך ברייתו בכך היא תמותו צד א' קצ' וצד אחד רחב אפ"ה פסול ולפי' הרא"ש בשם י"מ דהפכיה כי כיתונא הוא כשר צ"ע מ"ט והרי שינה אותו דרך ברייתו דעשה פנימי חיצין ומ"ש מרחיב את הקצר דפסול י"ל דהרחיב את הקצר עשה ב' דברים לריעותא כשהרחיב הקצר השחית תמונתו וכשחז' וקצר הרחב נהי דהוא תמונתו צד א' קצר וצד א' רחב אבל אינו דרך ברייתו אבל הפכיה כי כיתונא מעולם לא השחית את תמונתו מצד א' קצר ומצד א' רחב וכיון שכן לא חשיב שינוי וכשר:
ניקב וסתמו כו' רנ"א במינו כשר ופרש"י במינו כשר אם אינו מעכב התקיע' הוא מבוא' דכונתו לפרש דפלוגתא דרבנן ור"ן קאי אסיפא וזו היא שיט' הרמב"ם והר"ן אבל התו' והרא"ש וזולתם פירש' דקאי אריש' ועיין בהרא"ש והר"ן והל"מ ורגע אדבר במ"ש הרא"ש בהנך תרי לישנא דהרי"ץ ן' גיאת כתב דהלכתא כלישנא בתרא והרא"ש דחה דלא דמיא כו' ע"ש ובודאי כי נאי' הדברי' למי שאמרם אמנם ק"ל דאשכחן להרא"ש בר"פ כל הבשר גבי חמי האור דהלכתא כר"י משום דאתי כלישנא בתרא כו' ומה טענה היא זו משום דאתי כלישנא בתרא הלא בכל כה"ג דאיכא דמתני לה ארישא ואיכא אסיפא לא שייך לומר לישנא בתרא עיקר ועיין בבית יוסף א"ח סי' ק"ס וצ"ע:
וכמה שיעור תקיעה כו' הטור כתב סי' תקפ"ו דהוא טפח של אדם סתם והרי"ץ ן' גיאת כתב שצריך טפח שוחק כו' והמעיין בב"י שם יראה מ"ש דלפי' הטור שיעו' הוא טפח מצומצם ולפי' הרי"ץ ן' גיאת הוא טפח שוחק ואפש' לומ' דפלוגתא היא דלטור אפילו שהתוקע הוא גדול א"צ אלא טפח של אדם סתמא ולהרי"ץ ן' גיאת בעי שיעורא של אדם התוקע דהא קאמר דצריך טפח שוחק וטעמו משום דאם לא יהיה השופ' גדול כשיעו' טפח התוקע יאמרו לתוך ידו הוא תוקע וכ"ת א"כ מ"מ לא תני שופר בפ' י"ז דכלים בהדי הנהו דמני התם דשיעורם הכל לפי מה שהוא אדם י"ל דהתם לא תני אלא מידי מדאוריית' הוא אבל שופ' מדאוריית' סגי בטפח אדם בינוני כדמוכח בהמפולת אך מדרבנן תקנו זה א"נ הוה תני פי"ז דכלים לשופר הו"א דלתוקע ננס הוי שופר פחות מטפח לפי שיעור ידו להכי לא תני לה בהדי' הנך שהכל לפי מה שהוא אדם זהו סבר הרי"ץ ן' גיאת ואהא פליג הטור וכתב ולמאי דפרישית א"צ כלו' א"צ שיהיה השופ' גדול לאדם גדול דשיעורא דיאחזנו אאדם סתמא קאי זה היה אפשר לה ודרכו של מרן יותר נכון:
התוקע לתוך הבור כו' א"ר הונא ל"ש כו' פרש"י אותם העומדי' בבור יצאו שהם קול השופ' לעולם שמעו ע"כ כלו' אבל העומדים בשפת הבור י"פ דשומעים קול שופר וי"פ דשומעים קול הברה ובהנך דעומדים על שפת הבור הוא דמחלק מתני' אם קול שופר שמע יצא אמנם הרא"ש פי' דהעומדים על שפת הבו' לעולם אין שומעין אלא קול הברה וק' לפי' מאי ראיה מייתי מהברייתא התוקע לתוך הבור יצא וכבר עמד בזה הל"מ ותי' יפה אמנם ק' לפי' הרא"ש דמנ"ל לר' הונא דהעומדים בשפת הבור לעולם שומעים קול הברה דלמא י"פ דשומעין קול שופ' ומהבריית' לא מוכח מידי להך חלוק' גם לפרש"י והרמב"ם ק' מנ"ל לר' הונא דהעומדים בשפת הבו' לפעמים שומעים ק"ש דלמא לעולם אין שומעין אלא קול הברה כדכתב הרא"ש תו ק' לפי' הרא"ש דדברי ר' הונא אינם מסודרין יפה כפי לישנא דמתני' דמתני' קתני תחלה אם ק"ש שמע יצא והיינו בעומדים בתוך הבו' ואם קול הברה כו' היינו בעומדים בשפת הבור וא"כ ר' הונא הכי הל"ל תו ק' לפי' הרא"ש ממ"ש בגמרא לקמן אמאי ליפוק בתחלת תקיע' מקמי דלערבב קלא דכיון דמשכחת לה בעומד על שפת הבור דישמעו תחלת תקיע' בלי ערבוב א"כ לפעמים נמי ישמעו כל התקיע' בלי ערבוב ואמאי פסיק ותני דלעולם שומעים קול הברה ויש ליישב וק"ל איכא דדמי להו כו' ל"ק כו' וק' מאי בינייהו ואפשר דפליגי בפלוגת' דרש"י והרא"ש דלישנא קמא דקאמ' ל"ש ס"ל דהעומדים בשפת הבור י"פ דשומעים ק"ש כפרש"י והרמב"ם דכך הוא פשט ל"ש אמנם ללישנא בתרא דרמי להו מירמא ומשני כאן לעומ' כו' ס"ל כהרא"ש דהעומדים בשפת הבור לעולם שומעים קה"ב ודרך זה ניחא לרש"י והרמב"ם אך להרא"ש דס"ל דגם לישנא קמא ס"ל דהעומ' בשפת הבור לעול' שומעין קול הברה ק' מאי בינייהו י"ל דלא נפקא מידי לענין דינא רק לומ' הדין כפי הלשו' שנא' דחיי' אדם לומ' כל' רבו ודוק:
תוספת ד"ה ושמע קול שופר כו' הא דאמרי' פ' כל גגות כו' ק' דמשמע דקושי' זו היא ממתני' דהכא אההיא דפ' כל גגות והלא בלא מתני' דהכא בבקיאות דפ' כל גגות גופיה צריך לחלק דאמרינן התם צבור בגדולה וש"ץ בקטנה יוצאין י"ח צבור בקטנה וש"ץ בגדולה אין יוצאים י"ח וטעמא פרש"י התם משום דרוב' בתר חד לא שדינן אבל חד בתר רובא שדינן וא"כ ה"נ למי שביתו סמוך לב"ה שדינן ליה בתר רובא ויוצא י"ח ואפשר דכונת קוש' התו' היא במי שעוב' אחורי ב"ה דנמצא דהצבור דהם בב"ה הם בקטנה והעובר אחורי ב"ה והוא בר"ה הוא בגדולה וק"ל איך יוצא י"ח דכיון דהוא בר"ה שהוא גדול מב"ה האיך יוצא ותי' דשאני התם דליכא י' עם ש"ץ משא"כ הכא דאיכא י' בהדי ש"ץ וכונת החילוק הוא דההיא דכל גגות דהוי לענין צירוף לא שדינן היושבים ברשו' קטן לגבי יחיד היושב ברשות גדול אבל הכא במתני' לא הוי לענין צירוף דיש י' בב"ה אלא הוי לצאת ולפי' יצא י"ח:
כתבו עוד והא דאמרינן בשלהי כיצד צולין כו' א"כ הויא כו' דלא כריב"ל כו' ק"ל מה הוא דלא כריב"ל ודלמא ה"פ דהצבור יושבים בבית והש"ץ תחת האגף א"נ ט' בבית ויחיד תחת האגף ובכה"ג הו"ל בצבור בגדולה וש"ץ בקטנה דמצטרפי' כדאיתא פ' כל הגגות ולפי' אריב"ל דאין מחיצה מפסקת י"ל דהתוס' ס"ל דפלוגתא דר' וריב"ל מיירי דהיחיד הוה חוץ לאגף ובכה"ג ה"ל כצבור בקטנה וש"ץ בגדולה דאין יוצאין י"ח ונמצא דסוגיא דכל גגות דלא כריב"ל ולפי דבריהם אם יחיד תחת האגף מצטרף ובכן יש לתמוה על מרן הב"י א"ח סי' נ"ה דעמד בחקירה זו אם יחיד תחת האגף מצטרף ומייתי בשם רי"ו דאינו מצטרף ולא הזכיר דמוכח מדברי התו' דמצטרף כתבו עוד וכריב"ל קי"ל דהא נשי כו' עיין בס' חדושי הלכות מה שהקשה ויראה לתרץ דמ"ש התו' לענין צירוף פליגי ר"ל דפליגי גם לענין צירוף ר"ל דפליגי רב וריב"ל בין לענין לצאת בין לע"צ ואהא ק"ל דא"כ הויא סוגי' דכל גגות דלא כריב"ל ואנו קי"ל כריב"ל לענין לצא' וה"ה לענין צירוף דליכ' למימ' דלענין לצא' לא פליגי דהא בסוטה לענין ב"כ מייתי לענין לצאת מריב"ל א"כ עכ"ל דלצאת פליגי אלא שצדדו התו' לומר דאם נאמ' גם לענין צירוף פליגי סוגיא דכל גגות דלא כריב"ל וכותיה קי"ל לענין לצאת וה"ה לצירוף דאת"ל דלצאת לחוד פליגי א"כ קשיא מתני' לרב ותי' וי"ל דאיירי כו' כונתם דלענין לצאת פליגי דר' סבר דכל מידי דבעי יו"ד אין העוב' אחורי ב"ה יכול לענות קדיש ואינו יוצא י"ח משא"כ מגלה ושופ' דלא בעי יו"ד וריב"ל ס"ל דאפי' מידי דבעי יו"ד אין מחיצה מפסקת ויוצא י"ח ולפיכך מיתי בסוטה לענין ברכת כהנים דבעי י' דהם מברכים לעם שבשדות ויוצאים י"ח ועיין מה שכתב הר"ן על זה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |