חידושי הר"ן/ראש השנה/כז/א

חידושי הר"ן ראש השנה כז א

דף כ"ז ע"א

לכך מאריך בשופר. נ"ל דלא מפרשינן שופר מאריך השתא כדמפרשי' ליה בסיפא דשמעתין דכיון דהשתא אתינן לה משום דשמע סוף תקיעה בלא תחיל' תקיעה יצא על כרחין כי תנן שופר מאריך היינו שהיה מאריך בסוף כל קול וקול מקולות הסימן תקיעה ותרועה ותקיעה כשיעור דלא משמע ודאי דאפילו השתא הוה סבירא לן דמי שלא שמע מכל הסימן כלום אלא סוף פשוטה אחרונה שיצא ידי חובת כל הסימן אלא על כרחין כדאמרן. אבל במסקנא דמסקי' דתרי קלי הכי משתמ' וכי תנן שופר מאריך היינו לידע שמצות היום בשופר ודאי שלא היה מאריך אלא בסוף הסימן דלידע שמצות היום בשופר בהכי סגי:

וממילא שמע תחילת תקיע' בלא סוף תקיעה יצא. כתב רש"י ז"ל דמשום דבעא לאותובי אתרוויהו דייק הך דוק' ותמהני דהא בלאו האי טעמא נמי צריכה ליה האי דיוק' דאם איתא דמעלי טפי סוף תקיעה מתחילת התקיע' לא פריך מידי דדלמא היינו טעמא דאין בידו אלא אחד משו' דנהי דשמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא שמע תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה לא יצא ולפיכך איני מבין דבריו בזה. אלא א"כ הוא מפרש אין בידו אלא אחת כדברי המפרשים דהיינו תקיעה שתקע לפני התרועה אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו לכלו' משו' דאיהו סבר לאפסוקי דתסלק ליה בתרתי ולית לה הפסק הלכך לא רישא אית לה סופה ולא סופה אית לה רישא והביא ראיה לדין זה מן הירושלמי דגרסי' התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זמינא בשם ר' זעירא אפילו אחת אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף וסיפא גבי רישא מצטרף לא רישא אית לה סופה ולא סיפא אית לה רישא. והיינו נמי דקתני תקע בראשונה דאי לא למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה אלא ודאי לומר שאין בידו אלא אותה תקיעה שתקע בראשונה. והקשו על זה למאן דאמ' מצות אין צריכות כוונה למה לא תעלה לו אותה תקיע'. משום אחת מיהת דהיינו שתעלה לפשוטה שלאחר הסימן דאטו מי גרע מן התוקע לשיר דיצא. ולמאן דאמר נמי מצות צריכות כוונה בדין הוא דיצא דהכא כונת מצוה איכא ועדיף טפי מתוקע לשיר. ועוד דאם איתא דלא עלתה לו אותה התקיעה לכלום אפילו אותה התקיעה הראשונה לא תעלה לו דהא איפסקא לה אותה התקיע' פסולה בין תרועה לתקיעה שיחזור ויתקע עכשיו כדמשמ' בפרקין דלקמן גבי דר' אבהו דחיישינן להפסק שבין תרועה לתקיעה ושבין תקיעה לתרועה כדאמרי' וקא אתו שברים ומפסקי בין תקיעה לתרועה וקא אתיא תרועה ומפסקי בין שברים לתקיעה ומיהו בהא איכא למימר דהתם לכתחילה קא אמרינן כלומר היכי אתקין ר' אבהו לכתחילה מלתא דאתי לאפסוקי בין שברים לתקיעה אי נמי בין תקיעה לשברים אבל פירכ' קמייתא מיהא קשיא. לפיכך פרשו דכי קתני אין בידו אלא אחת היינו תקיעה שלאחריה ולומר דלסוף הסימן עלתה לו ולא לתחילת סימן שני. וכי תימא א"כ למה ליה למתני תקע בראשונה ליתני האריך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת דבהכי סגי. תירץ הרמבמז"ל דלפי שאין שיעור לתקיעות למעלה שאלו האריך הרבה אין הדבר ניכר כשהו' מאריך שיכוין לשתי תקיעות אלא מחמת שהוא כפלים בשיעור תקיעה ראשונה ומשו"ה קתני תקע בראשונה שבתחילת הסימן והאריך בשניה כשתים בראשונה סד"א דכיון שהאריך בראשונה שבראשונות דלהוי כאלו הפסי' בנתי' ואיכא שתי תקיעות קמ"ל וכך נראין דברי הרמבמז"ל בפ"ג מהלכות שופר. והירושלמי שהביאו לראיה דחאו הרמבמז"ל וכתב דלא קאי אמתני' דתקע בראשונה אלא אהא דאמרינן התם גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א"ר יוסי הדא אמרת פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא. ועלה קאמר ר' אבא אפי' אחת אין בידו. והכי גרסי' התם הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והדא אמרה דאי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זעירא בשם ר' מונא אפי' אחת אין בידו למה וכו' וכך פירשו זאת אומרת תקיעה שהתחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו איכון ותקע לי והשלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעורה או שהתחיל לתקוע לשם מצוה ואח"כ נמלך להתעסק יצא והיידא אמרה דא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים דתנין אין בידו אלא אחת ואעפ"י שאין בידו אלא אחת ונמצא שאריכותו אינו אלא כמתעסק אפי"ה עולה לו מקצתה לאחת. ואתא ר' בא לחלוק על ר' דוסא ולומר דלעולם תקיעה שהיתה מקצתה מן המתעסק אינה כלום כאלו היתה תחילתה מן המתעסק לא סופא אית לה רישא דכיון שראשה אינה כלום אף סיפא נמי אינה כלום ואלו היתה סיפא מן המתעסק כיון שסיפא אינה כלום אף סיפא נמי אינה כלום דלא רישא אית לה סיפא. ולא דמי למשך בשניה כשתים שאעפ"י שנתכוין באריכותו לשתים ולא עלו לו אחת מיהא עלתה לו דהתם היינו טעמא משום שתחילת התקיעה וסופה לשם תקיעות מצוה היו והלכך לשתים הוא דאינה עולה דאפסוקי תקיעתה מהדדי לא מפסיקינן משום אחת מיהא עולה דסופה ורישא תקיעות מצוה הן והא דקאמר אפילו אחת אין בידו דמשמע וא"צ לומר שתים לישנא בעלמא קאמר דפשיט' דלא תעל' לשתי' דר' יוסה נמי דאמר פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ידי אחת קאמר אלא משום לתא דמתני' דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קאמר הכא אפי' אחת אין בידו אלו דבריו ז"ל. ותמהני עליהן דע"כ ר' יוסא דאמר הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ומוכח לה ממתני' על כרחין ס"ל דבסוף תקיעה זו שהאריך בה כשתים לא יצא אי משום דס"ל מצות צריכות כוונה אי משום דס"ל דאפי' למאן דאמר אין צריכות כוונה והתוקע לשיר יצא בכי הא לא יצא משו' דהוה ליה כמתעסק דגרע מתוקע לשיר כדמוכח בפרקי' דלקמן וכך נראה לי בטעמו של דבר דנהי דאמרינן דמצות אין צריכות כונה והתוקע לשיר יצא דוקא תוקע לשיר שהוא חול ואין כוונתו בה כוונה של כלום ולפיכך אינה מעכבת מלחול מצוה באותה תקיעה אבל מי שמתכוין בתקיעתו למצוה אחת אינה עולה לה תקיעתו למצוה אחרת ומשום הכי תנן דהשומע מן המתעסק לא יצא ואפי' למאן דאית ליה מצות אין צריכות כוונה לפי ששמתעסק היה מכוין למצוה לחנך את התינוקת ולפיכך אין מצוה אחרת חלה עליה משא"כ בכוונת חול שאינה מעכבת מצוה דלאו בת מינה היא ודמיא האי מלתא למאי דאמרי' בריש זבחים דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה. ומשך בשניה כשתים נמי כיון דלתקיעה אחרת היה מכוין אעפ"י שלא עלתה לו אפי' הכי כוונתו מעכבת שאינו יוצא ידי תקיעה בסוף הסימן וכיון דעל כרחין ר' דוסא הכי ס"ל דגרע הא מתוקע לשיר אמאי נימא דר' בא בר זמינא יחלוק עליו בזה ונצטרך לדחוק לשון הירוש' ולהוציאו ממשמעותו לגמרי אלא ודאי משמ' דר' בא בר זמינא מודה דמקצת תקיעה שמשך בה כשתי' כמתעסק דמיא ומשו"ה קאמר דאפי' אחת אין בידו. ולפום גמרא דילן נמי אפשר דנקטי' הכי או אפש' שכיון שלא הזכירו כן נקטי' מתני' כפשטא דאחת מיהא יש בידו דנהי דאי מקצרה למתעסק דמיא איכא למיחש לטעמא דלא סופה אית לה רישא ולא רישא אית לה סופ' כיון דבגמ' מסקי' דשמע תחילת תקיעה בלא סופה וסופה בלא תחילתה יצא אפ"ה אפשר דלא דמי למתעסק דאלו מתעסק מתכוין לדבר מצוה ועשה מצוה ומשו' הכי אין מצות אחרת חלה בתקיעתו אבל האי מתכוין לעשות שתי מצות ולא עשה אלא מצוה אחת ולפיכך אין כונתו מעכבת אותה מצוה שהיא ראויה לחול ורישא אית לה סופה וסופה אית לה רישא:

ואמאי ליפוק בתחילת תקיעה מקמי דליערבוב קלא פי' דקים להו דאיכא שיעור תקיעה מקמי דלעירבב קלא:

מקום שיש חצוצרות אין שופר. פירש"י ז"ל כגון תעניות. והקשה הראב"ד ז"ל מדאמרי' בפ"ק דתענית במה מתריעין בשופרות. ותירץ דהכא בתקיעו' שבסוף כל ברכה וברכה מאותן שש ברכות שמוסיפין ומאי דאמרי' בפ"ק דתענית שמריעין בשופר היינו בשע' שמרבין בתפלה ובתחנונים והיינו דאיכא מאן דאמ' התם דאין מתריעין אלא בפה והכא תנן בהדיא בשל זכרים כפופים אבל הר"א הלוי ז"ל כתב שראה בתשוב' הגאונים שנהגו לתקוע בתענית בשופר. וה"נ מוכח בירושלמי דגרסי' התם בשמעתין דהכא קומי ר' יהושע תקעון בתעניתא כלו' בשופרא ר' יוסי בעא ויתקעון קומי בחצוצרתא כלו' אף בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ולפי זה הא דתניא מקום שיש חצוצרות אין שופר היינו בשעת מלחמה שתוקעין בחצוצרות כדכתיב והרעותם בחצוצרות אבל בתעניות בגבולין בשופרות מתריעין ולא בחצוצרות והיינו טעמא משום דכיון דאמר רחמנא דבשעת מלחמה מתריעין ילפי' מינה נמי לכל צרה וצרה שלא תבא על הציבור דמתריעין ומיהו כיון דחצוצרות בכנופיא דכלהו ישראל הו' דאשכחן להו כדכתיב והיו לך למקרא העדה ותענית דגבולין לאו כנופיא דכלהו ישראל נינהו מתריעין בשופר בר"ה ולא בחצוצרות וכך נהגו בכ"מ בתעניות בשופר:

כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך. כמאן כר' אליעזר דאמר בתשרי נברא העולם. וא"ת והיכי מצלינן לה והא קיימ"ל כר' יהושע דאמר בניסן נברא כדאמרינן בפרק קמא ולתקופה כר' יהושע. תירץ ר"ת ז"ל דסמכינן אדרב עינא דפריך משוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות והכי קאמר והא איכא זה היום תחלת מעשיך דלדבריך איתא בר"ה וליתא ביובל אלא ודאי לאו משום דזה היום תחילת מעשה בראשית קאמרינן אלא תחילת דין קאמר שהיום הוא תחילת דין על כל המעשי' הוא מילתא ביובל נמי איתא שהרי הוקש לר"ה. ולישנא בתרא נמי מוכח דלר' יהושע נמי מצלינן ליה מדאמרינן כמאן דלא כר' אליעזר דאי כר' אליעזר כיון דאמר בתשרי נברא העולם הא איכא זה היום תחלת מעשיך וכו' כלו' דבשלמא לר' יהושע משום דין אמרי' ליה אבל לר' אליעזר כיון דס"ל בתשרי נברא העולם משמעותיה דהאי לישנא נמי לבריאת עולם משמע וביובל ליתא וכתבו בתוספות דר"א הקליר יסד בטל של פסח כר' יהושע ובגשם של סוכות כר"א ואומר ר"ת ז"ל דאלו ואלו דברי אלקים חיים דאיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן דדכותיה אמרי' בפ' עושין פסין גבי בריאת אדם וחוה:

שופר שנסדק ודבקו פסול. פירש"י דהו"ל כשני שופרות. ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות. ולא נהיר דאי הכי היינו דבק שברי שופרות אלא נסדק היינו שהוא נסדק מצד אחד על פני כולו לארכה והיינו טעמ' משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו אלא כחתיכ' שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי. ומיהו לא מיפסל אלא בנסדק כלו אבל נסדק מקצתו ועדיין מקצתו קיים כשר והא דתניא בברייתא בגמ' נסדק לארכו פסול לרחבו אם נשתייר בו שיעור תקיעה כשר ואם לאו פסול לאו למימר' דמדמפליג בלרחבה ולא מפליג בלארכה דלארכה לעולם פסול בין נשתייר בין לא נשתייר דאדרבא דוק מינה לאידך גיסא דלרחבה הוא דכי לא נשתייר פסול אבל לארכה אפילו לא נשתייר כשר והיינו דתנן נסדק סתמא דלגמרי משמע. זו היא שיטת הרשב"א ז"ל. אבל הרב ר' יהונתן ז"ל כתב דנסדק לארכה אפילו בכל שהו פסול לפי שכשהוא תקע בו מתבקע אעפ"י שדבקו. ולפי שיטה זו אם הדקו הרבה בחוט או במשיחה כשר שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע וכן דעת הראב"ד ז"ל בדרש' שלו. ולכלהו פירושו כי תנן ודבקו פסול כל שכן לא דבקו ודבקו לרבות' נקטיה לומר שעפ"י שדבקו בעצמו אפי"ה פסול דאין שם שופר עליו אלא כמו שחיבר חתיכה שופר ועשאה שופר דמי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף