חתם סופר/חולין/סו/ב

חתם סופר חולין סו ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יגדיל תורה ויאדיר כוונת תי' הש"ס מילתא דאתי' בקבלה ובלשון בני אדם טרח וכ' לי' קרא. אבל לשון זה יגדיל תורה ויאדיר לא מצינו בשום מקום. והנה בלחם חמודות הקשה תינח בפסוק ראשון הוצרך סנפיר כדי לבאר שקשקשת הוא לבושא אבל בפסוק השני כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת תרתי למה כיון שידעינן מהו קשקשת ותי' דכלל זה כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אינו אלא בדגים שבים אבל לא בחיות שבים ופסוק השני נאמר בו חי' וקאי אחית הים ע"כ אצטריך תרווייהו ע"ש ולפע"ד להביא ראי' לדבריו מסוף פרקין דקאמר ר"י בן דורמיסקות לויתן דג טהור אפוקי מגינים הם קשקשים וחדודי חרש הם סנפירין ע"ש והוא ברייתא בתוספתא ומה צורך להביא תרי קראי הא כיון שיש לו אפוקי מגינים ממילא יש לו סנפיר אע"כ משום דלויתן הוא תנין חיה שבים ואצטריכו תרווייהו והוא לפע"ד ראי' ברורה נחזור לדברי לחם חמודות הנ"ל דקרא אצטריך משום חי' ידיע נקראת שטיונקוס מורינים שהוא סם המות ויש לה קשקשת ולא סנפיר הוצרך קרא לאסור זה. ולכאורה ק' אי ליכא אלא זו א"כ בלאה"נ לא ניכול משום סם המות אלא איתא בסוף מכות רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר פירש"י כמה איסורים שבלא"ה היינו פורשים מהם כגון שקצים ורמשים המאוסים ומ"מ כתבן בתורה להגדיל ולהאדיר ולהרבות שכר. והא"ש בשמעתין דהוה סגי לתרץ מילתא דאתי' בקבלה טרח וכ' לי' קרא אך עדיין לא מתורץ פסוק השני אשר אין לו סנפיר וקשקשת ואי משום חית הים הא בלא"ה סם המות הוא ע"כ מייתי קרא יגדיל תורה ויאדיר. שוב מצאתי כעין זה בזית רענן עיין בילקוט פ' שמיני והוא דרך דרוש:

שוב נתברר לנו ע"י מומחים בחכמת הטבע וגם הראינו בספרי הטבע שהשטינקוס אינינו חית הים כלל אלא גדולו ביבשה על שפת הים וקופף בים לפעמים כצפרדע והוא מין קראקטי"ל קטן שקראו רבינו חננאל א"ל תמס"ח שלדעתו הוא הצפרדע שבמצרים ונאמנו דברי חז"ל שבמים כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר:

אבל על דרך הפשוט והאמת נ"ל עפ"י מ"ש רמב"ן פ' שמיני דטעם תליית היתר דגים בקשקשים שהם דחיות המותרת והפסולת מהגוף ונשאר הגוף נקי משא"כ אותן שאין להם קשקשת נשארה זוהמתם וחלאתם בתוכם והן אותן שאין להם סנפיר לשוט ע"פ המים מ"מ אם אין כח באויר להוציא מהם קשקשיהם נשאר חלאתם בתוכם ומשו"ה נאסרו. וצ"ל אותן שאין להם עכשיו ועתיד לגדל לאח"ז מ"מ עדיין לא נגמר בשול המותרת ולא צריך לדחות לחוץ כמו בקרניים בבהמה שנולדו אח"כ וניצות האפרוח לכשיוגמרו בשול המותרת. וא"כ י"ל משו"ה פי' רחמנא סנפיר להודיע טעם האיסור אע"פ שבגוף האסור לא הי' טעות שהרי כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר מ"מ לא הי' ידעינן טעמו והוה כמו כל החוקים והקב"ה רצה להגדיל התורה ולהאדירה באדיר ותפארת להראות חכמתינו ובינתינו לעיני העמים ע"כ ביאר טעם קשקשת משום סנפיר שעי"ז שט למעלה באויר ואינו ניזוק מעפרורית הרקן כן י"ל:

וזה שכ' תוס' הרבה טעמים אמר לנו והיינו לשון טעמים שמבאר טעמו כנ"ל:

והנה ראיתי בס' בית הילל רספ"ג בווילנא נמצא דג נקרא מין קארפי"ן ולאחר שקורעין עור דק מעל גביו מוציאין תחתיו קשקשים הנקלפים בכלי והתירו הוא וחכמי ווילנא. ולא הביא שום טעם להתירו דלכאורה כיון שצריכין לקרוע העור טרם שנמצא הקשקשים אין זה לבושא מה שנמצא בתוך גופו וכל גופו של דג מלא עצמות נפרדים ממנו שקורין פיש גרעט ואינם נחשבים לבושא אלא מה שהוא על גופו להגן ולהסך כמו גאות אפוקי מגינים אבל כל שצריך לקרוע עור ממנו ושוב נמצאים הקשקשים אפי' יהי' לו עוד עור אחר תחת הקשקשים מ"מ העור העליון אינו קשקשת ולא נקרא מלבוש כיון שהוא גדל בגוף הדג ונקרע ממנו. שוב גם מה שתחתיו אינו מלבוש ואולי יפרש בש"ס רב אשי חזי צמחי וקלפי ר"ל שהיו עור דק והציץ ע"י אור היום שתחת העור צומחים הני קשקשת וכן ע"י משיכלי דמיא. אם הדין אמת יש לפרש הש"ס כן אבל אין לחדש דין ע"י פירוש זה וראיתי פר"ח בקונטרס אחרון הביאו ולא רפרף והסכים עמו ולטעמי' אזל דכללא כייל דסמכינן אראש ושדרה אפי' בדג הבא לפנינו בלי קשקשים דלא כהרא"ש והש"ע ע"כ לא דקדק פר"ח דמסתמא יש לדג זה ראש ושדרה ושמו מורה עליו קארפי"ן אבל מי ישמע לפר"ח בזה להתיר אראש ושדרה וא"כ אהני קשקשת אין לסמוך להתיר אעפ"י שראיתי גם בפרי מגדים העתיקו ולא שת לבו. מ"מ מה אעשה ואינו יודע שום סמך להתיר רק עפ"י דעת רמב"ן שכ' טעם קשקשת משום דחיית המותרת והשתא כיון שנדחו המותרת מה לי אם טמונים תחת העור דק או לא כיון דאידחי אידחי. וידוע דאין להתיר איסור אטעמי' דקרא ונעו מעגלותיה ולא תדע. ולפמ"ש לעיל בפי' יגדיל תורה ויאדיר י"ל משו"ה רמז לנו קרא טעם זה כדי להתיר אותו הדג וכיוצא בו. וצ"ע וראוי לשאול פי חכמי ווילנא שבזמנינו אולי יש קבלה בידם מהקדמונים טעם מבורר להתיר ואם לאו ראוי לאוסרו:

אימא בכלים אפי' אית לי' לא ניכול כ' תוס' דאצטריך תאכלו דלא נימא מה הפרט מפורש מים נובעים יש לבאר כוונתם עפ"י רמב"ן שכתבנו לעיל דאותן שאין להם סנפיר גדלים בתחתית המים וניזונים מן הרקק ומשו"ה נאסרו וא"כ יובן דגדלים ע"ג קרקע הוה צד חשוב. אך להס"ד דבכלים אפי' יש לו נאסר א"כ ע"כ ליתא לטעם הנ"ל ואז הוה ס"ד דגידול ע"ג קרקע אינינו צד חשוב אלא מה שהמה נובעים אבל קרקע לא מעלה ולא מוריד וזולת זה אין מובן לדברי תוס' ודברי מהרש"א אינם מבוארים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף