חתם סופר/חולין/סו/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבנו גרשום
רמב"ן
רשב"א

חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
חתם סופר
רש"ש


שינון הדף בר"ת


חתם סופר TriangleArrow-Left.png חולין TriangleArrow-Left.png סו TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תנא דבי ר"י בכללי ופרטי כה"ג דאין פי' כי האי גוני שהכלל האחרון ממעט יותר מהראשון אבל אם אפי' לכלל האחרון אינו ממעט יותר מהראשון והפרט באמצע רבה יותר זה לא שמענו ומ"ש תוס' לעיל סוף ד"ה ר' יוסי אומר ושמו חגב שכתבו וכן מכרעיים קשה שהפרט מרבה יותר מהכלל זה קאי גם לתנא דבי ר"י ופשיט היינו בעלמא. אבל הכא למיניהם לתנא דבי ר"י לאו פרט הוא אלא כלל ומוסיף יותר מכללא קמא לא קשה לי' מכרעיים. ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת במס' ע"ז מ' ע"א יהיב עוד סי' ראש ושדרה ופי' רמב"ם וראב"ד שאינינו סי' כלל אלא טביעת עין שאם מכיר זה הדג בט"ע על ידי ראשו או שדרתו שהוא מדג פלוני ידיע יכול לסמוך על ט"ע ויאכל והקשו עליהם א"כ מאי פריך ש"ס ממשנתינו סנפיר וקשקשת ליחשב נמי ראש ושדרה הא ראש ושדרה לאו סי' הוא. ולפע"ד מדשקיל וטרי התם אפלוגתא דר"ה ור"נ ולא שקיל וטרי אמתניתין דהתם דתנן כל שראש ושדרה ניכר אע"כ משנתינו הוה מפרשי' לי' היכר בט"ע אך מדפליגי ר"ה ור"נ וס"ל דבראש לחוד שרי או שדרה לחוד זה הי' קשה לש"ס לסמוך על ט"ע של ראש בלי כל גופו ובעדות אשה בעינן דוקא פרצוף פנים עם החוטם ואיך מסרו הכא תורת כל א' בידו לסמוך אט"ע דראש לבד אע"כ הוה ס"ל דלסימנא קאמר וסימן טהרה הוא ע"כ פריך מסימני סנפיר וקשקשת ולא חשיב הני ונדחק בארא ופלמודאי וכל זה להס"ד אבל למסקנא לא פליגי אלא בצירן דכבר בטל ברוב או ציר דרבנן אבל בגופן לכ"ע בעינן ראש ושדרה א"כ שפיר י"ל אט"ע קאי ולא שיהי' ראש ושדרה סי' כלל ואפשר גם רש"י ותוס' לא פי' כן אלא להס"ד אבל למסקנא מודו לרמב"ם וראב"ד:

והנה רש"י פי' שם דמשדרה נמי פריך ליחשב מתניתין שדרה ולא חש רש"י למ"ש תוס' סי' גואי לא חשיב ס"ל לרש"י כיון דמשנתינו עסיק ובא בסי' עופות זפק וקורקבנו נקלף והוה סי' גואי וקחשיב ה"ל למיחשב נמי שדרה בדגים ואע"ג דלא דמי דקרקבנו נקלף הוה סי' בעצמו משא"כ שדרה אינו אלא סי' מובהק שיש לבעליו קשקשת ועתיד לגדלו או כבר השירן במים. מ"מ מדפריך ש"ס דה"ל למיחשב במתניתין ולא משני דמתניתין לא חשיב אלא הסימן בעצם ולא אותן המורים על קשקשת ש"מ לא ס"ל לחלק בכך א"כ כי היכי דחשיב קרקבנו נקלף ה"נ ה"ל למיחשב שדרה אע"כ שדרה לאו סי' הוא מיהו מלשון רש"י במתניתין שם ובפוסקים משמע לא בעצמות השדרה אלא בחוט השדרה וה"ל סי' גאוי דגואי ולא דמי לקרקבן נקלף וצ"ע ומסיק משום ארא ופלמודא דדמי ראשיהו לטמאים וה"ה איכא דדמי שדרה לטמאים כ"כ הרא"ש וה"ה איכא טמאים דמי לטהורים בין בראש ובין בשדרה ואין לסמוך אראש ושדרה אלא בטריף ואינו יכול לבחון בקשקשים אמרינן מסתמא היו בו קשקשים דלא שכיחי טמאים בראש ושדרה כטהורים אבל אם הדג לפנינו ואין לו קשקשים לא נימא לי' מדאית לי' רא"ש ושדרה ש"מ היו לו ונשרו או עתיד לגדל אחר זמן דגם זה לא שכיח כל אלו דברי הרא"ש וכן פסק בש"ע וכ"כ ש"ך שם וכ' הרא"ש שם דזה הי' ספיקא דברבוטא דהתיר ר"ת ונחלקו עליו ולא בדקו בשדרה משום שלא הי' לו קשקשת בפנינו:

ונ"ל הא דאמרינן התם ל"ט ע"א תורא דימא אסור חמרא דימא שרי וקדשנונא וקברנונא ושלוחפותא וכל הני דמייתי התם מיירי בכי האי גוני שהיו תוארים כתואר טהורים או בראש ושדרה או בבצים ועוברים ואותם סי' אינם מועילים כשהדג לפנינו ואין לו קשקשים ע"כ היינו צריכים לעדות בעלי תלמוד זה אסור אעפ"י שיש לו אלו הסימנים מה שלא נתברר לנו שמשיר קשקשותי' בעלותו ממים ופלוני שרי דנתברר לנו שמשיר קשקשיו במים. ודע מי שמתיר על סי' הללו אע"ג דשוב נודע שיפה הורה כגון ברבוטא שנחלקו בו ר"ת ותוס' ולבסוף בימי בעלי תוס' האחרונים נתברר להם שמשיר קשקשיו במים ומותר גמור הוא מ"מ מי שהתירו קודם הברור הזה צריך כפרה כמי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך כפרה ומכ"ש הכא דאי שרית על אלו הסימנים יבואו להתיר כל מי שיש בו אלו הסי' מבלי שיתברר אח"כ שעתיד להשירן במים ומפני זה כשהתיר ר' אפרים ברבוטא בזמנו חלם לו שהאכיל שרצים. אע"ג לבסוף נתגלה שהברבוטא טהור מ"מ חטא ר' אפרים בזה וכתבתי זה מפני שנתקשו בו בתשובת נב"י תנין סי' למ"ד וז"ל ס' החנוך פ' שמיני סס"י קנ"ה ועובר עליה ולא בדק יפה כגון שראה סי' א' לבד וסמך על האחד אעפ"י שנמצא אח"כ כשר ביטל מצוה עשה זו עכ"ל פי' עשה דבדיקת סימני ויפה חלם לרבינו אפרים והדברים דברי אלקים חיים:

נחזור להנ"ל דהב"ח כ' אעובדא דהאי דג דהוה דמי לקבר נוניא ובדקי ר' אשי להדי יומא וחזי בי' קילפי והתרו דמיירי שבדקו אח"כ אם נטלים ביד או בכלי לכל הפחות דאל"ה מאי מהני חזי בי' קולפי דלמא אינם זזים ממנו ולהנ"ל אין צורך לדוחק זה דכיון דדמי לקבר נוניא היינו שהי' בו סי' טרפה כמותו אלא שמ"מ בעליו אסורים מפני שאין קשקשים לפנינו ולא תלינן בלא שכיחי שנפלה בעלותו מן המים אבל כיון דחזי בי' קלפי ולא שכיחי שלא יתפרדו אפי' ע"י סכין ורותחין תו סמכינן אהני סי' ראש ושדרה או עוברין וכדומה ואין צריך בדיקה ובלא"ה העלה מג"א סי' תל"ז סק"ד דהיכי דאיכא רובא ואין חזקה מנגדתו א"צ לברר כלל משו"ה אין בודקין אחר י"ח טרפות אלא הר"ן פ"ק דחולין כ' טעם לבדיקת הריאה הואיל והמיעוט מצוי עכ"פ לא סמכינן ארוב בלי בדיקה והכא אפי' אי נימא מיעוט מצוי שקשקשים מסוברים בעור ובשר כעין קשקשים ברגלי תרנגולת אי נמי מיעוט המצוי שיהיו ראש ושדרה ועוברים טמאים. מ"מ שיהי' אלו הסימנים וגם חזי בהו קילפי תו ליכא אפי' מיעוט המצוי שלא יזיזים בכלי וע"כ לא בדק רב אשי אח"ז עיין ס' שיבת ציון ס' כ"ט כמה נתלבטו בזה. ובלאה"נ נ"ל שאין דוחק בדברי הב"ח דבלשון שאמר חזי בי' במשיכלי קילפי פי' שראה שהיו נקלפים דאל"ה לא חזי בי' קילפי ולשון קליפי מורה שלמראה עיניו ראה שנקלפים והיינו דגבי יומא חזי צמחי ולא קילפי דהרי חזי להדי יומא וע"י חום השמש נפרדו ונראו בנקלפים ולא צריך להזכיר קלפי ודבר זה איתא בחולין צ"ב ע"ב ההוא בר אוזא דהוה בי' מר שמואל דלא הוה קמקלף קורקובני' אותבי' בשמשא וכיון דרפו ואקלף ע"ש ועיין בסמוך אי"ה:

קשקשת הקביעין בו פירש"י שאין זזין מאליהן אלא בידים אבל הסנפירין יכול לקשקשן עכ"ל אין כוונת רש"י במ"ש אלא בידים שמסירין אותם מהדג בידים אינו כן אלא רש"י מפרש הקבועין בו כשערות ראשו של אדם וקרני הבהמה שאין בהם רוח חיים שיכולים לזוז עצמם כידים ורגלים וכסנפירי הדג ואזני האדם אינו מזוזין עצמן אבל יש בהם הרגש אבל אלו אפי' הרגש אין בהם ולזה נתכוון שהם קביעים ואינם יכולים להזיז עצמם כלל אפי' במקומם. והוצרך לפרש כן דאי תימא קביעים פי' מסובכים בעורם א"כ לא יהיו מותר אלא בעלי קשקשים המסובכים ולא כעין דגים שלנו ובש"ס ע"ז ל"ט פ"א מבואר שהקליפות נפרדו מעליהם עי"ד וקילא ע"ש ולא מסובכים בעור ובשר אע"כ האי קביעים ר"ל שאינם זזים וכנ"ל ועוד נ"ל דכ' ה"ה דהרמב"ם שינה לשון המשנה וכ' המדובקים ולא הקבועים כדי שנדע שאינם קביעים ומסובכים בעור ונלע"ד דוודאי חכמינו ז"ל נזהרו בלשונם ומסתמא הך לשון הקבועים משמע לשון מלבוש וקליפה ולא לשון מחוברים בו אי אדוקים ומסובכים אלא קבועים בו והם היו בקי בלה"ק טפי מינן ובזה הבנתי מ"ש תוס' לעיל ס"ג ע"א בסוף הדיבור דקשקשת לשון שהוד מקשקש בו ויתפרש גם על סנפיר והקשה חי' ר"ן בשמעתין א"כ דכתיב סנפיר ידעינן דקשקשת לבושא ומאי פריך ש"ס מנ"ל קשקשת לבושא דלמא מדכתיב סנפיר ידעינן. וע"כ נדחק גם בסנפיר יש לטעות ע"ש ונמשך אחריו מהרש"א בנדה ע"ש ולהנ"ל נ"ל הכי פי' ק' ש"ס נהי מדכתיב סנפיר ידעינן קשקשת הוא מה שאנו קוראין קשקשת ולא אותן ששט מ"מ מנ"ל שהוא לבושא הנקלף מדקרי לי' הקבועים שזה לשון מורה על דבר שאינו גופו ממש מנ"ל הא ע"כ מקרא ושריון קשקשים הוא לבוש דקרי לי' לבושא כמ"ש כל זה רמב"ן פ' שמיני א"כ הרי כבר ידעינן ענין קשקשת לכתוב קשקשת לחוד:

והגאון נב"י תנינא סי' כ"ח כ' שהרמב"ן נדחק לפרש נגד פשטיות לשון המשנה והיינו משום דנקרא לבוש והרי גם עור ובשר עצמן קרוים לבוש דכתיב עור ובשר תלבישני. ונפלאתי א"כ מה יאמר הגאון שלא נדחק בפי' המשנה אלא נפרש קבועים מסובכים בעור ובשר א"כ כיון דהמשנה אומרת איזהו קשקשים הקבועים בו פי' המסובכים בו ויאסר לנו כל דגי מי מדינותינו שאין א' מהם שאין הקשקשים נפרדים בסכין לכל הפחות ויותר תימה הראי' דמייתי מפסוק עור ובשר תלבישני הנה זה לשון הקרא באיוב עור ובשר תלבישני גידים ועצמות תסוככני חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי וכוונה מבואר שהוא מאמר נפשו של איוב שהקב"ה הלבישה בשר ועור על גביו וסיככה בגידין ועצמות נמצא העור והבשר הם מלבוש לנפש הרוחני. ואינם מסובכים בו וכשנפרדים זה מזה לא ישאר מזה תוך זה כלל. ורלב"ג פי' שהוא לבוש וסכך לאיברים הפנימיים היינו הלב והריאה או אפי' הקרביים מ"מ גם הם אינם מסובכים אלא מונחים בדיקולא ע"כ לא זכיתי במה בא לדחות דברי רמב"ם ורמב"ן ורש"י במשנתינו:

והנה הרב הגאון בן המחבר שם בסי' כ"ט הקשה מנ"ל לרמב"ן דקליפה ע"י כלי מהני הרי לעיל גבי קורקבן נקלף מספקא להש"ס אי קליפה ע"י סכין הוה נקלף או לא. לפע"ד לק"מ ומשם ראי' אי לאו דבעלמא קליפה ע"י כלי מקרי קליפה כמ"ש רמב"ן פ' שמיני כמו כל הקליפות דפירות ואילנות אל"ה מאי מספקא להו התם גבי קורקבן הא התם לא קליפה ולא לבוש כתיב ולא שום סי' רק שחכמים בימי מרע"ה בדקו מה בין תורים המותרים ובין נשר האסור ומצאו ד' סימנים ביניהם וא' מהם קרקבן נקלף ובתורים נקלף ביד ואלו הי' הל"מ דבעינן נקלף לא הי' סיפק קליפת סכין שמי' קליפה אך לשון זה לא נאמר למשה בסיני רק שמצאנו תורים העור הפנימי נפרד מחצוניות הקרקבן ביד ומיהו במתניתין נקיט לשון נקלף ומספקא אי בעינן דוקא כמו תורים או לא הקפידו חכמים בכך מדתנן לשון נקלף וקליפה בסכין נמי שמי' קליפה אע"ג דאינו דומה ממש לתורים ומיהו הא הוה פשיטא אותו הנקלף ביד אפי' שצריך לחממו בשמש עד שירפה בהא אין קפידא אבל אי צריך גם כי בהא מספקא אי דומה לתורים או לא אבל בלשון קליפה אין ספק. והנה בתוספתא ומייתי לי' במס' דילן סוף פרקין לויתן דג טהור הוא דכתיב גאוה אפוקי מגינים היינו קשקשים ע"ש והנה ז"ל הקרא גאוה אפוקי מגינים סגור חותם צר אחד באחד יגשו ורוח לא יבא ביניהם איש באחיהו יודבקו יתלכדו ולא יתפרדו ע"ש ואע"ג דמיירי מדבוקות הקשקשים זה לזה א' בא' ידבקו מ"מ מסתמא לא יפרדו מגוף בלי כליל וש"מ כהרמב"ן בלי ספק:

ת"ר אין לו עכשיו וכו' במס' ע"ז כ' תוס' דנפקא לי' מאין לו עיין עליו ורש"י בחומש פי' ע"פ ת"כ מדכתיב אין לו במים הא יש לו במים אעפ"י שמשירו אחר זמן מותר ונ"ל תרווייהו צריכא דבמים אין להוכיח עתיד לגדל אח"ז ומאין לו אין להוכיח שכבר נשרו שהרי ביבום וזרע אין לו אם הי' לו ומת בנו בחייו מ"מ זקוקה לה ליבום ע"כ צריכין תרווייהו ונ"ל מסברא אפי' אי לא הוה ס"ד לאסור אלא שגדלו אבל אחר שכבר גדלו קשקשים אין שום ה"א לומר שיהיו הדג אסור הואיל שלא הי' קשקשיו מתחלת ברייתו זה אין סברא ולא אצטריך קרא אלא להתירו אף בילדותו. ואין להקשות א"כ למה לי קרא תיפוק לי' שהרי מסתמא נולד מדג שכבר גדל כל צרכו והיו לו קשקשים וא"כ אפי' לא יהי' להולד קשקשים לעולם הלא כל הנולד מטהור טהור אפי' מין טמא ודוחק לומר דאצטריך קרא לכשנולד מדג בילדותו שגם לו לא הי' קשקשים זה דוחק ועוד הרי הדג הראשון מאותו המין במעשי בראשית צביונן ובקומתן נבראו ונבראו עם קשקשים א"כ כל תולדותיו טהורים ולמה לי קרא, לזה י"ל דג טהור מטיל ביצים וקא גבל לכי מסרח ולא אמרינן בי' כל היוצא מטהור טהור כ"כ תוס' בנדה נו"ן ע"ב ע"ש:

יש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור וכו' הוא כמיותר ועיין ת"ח ואוסף נופך דבנדה הקשו תוס' דלמא בחד מיניהו סגי או קשקשת או סנפיר וכ' מהרש"א אע"ג דאין קשקשת בלא סנפיר א"כ קשקשת למה לי ותי' כמ"ש חי' ר"ן הנ"ל דסנפיר ה"א היינו קשקשת וא"כ איצטריכו תרווייהו ולעולם בחד מיניהו סגי. ולפע"ד אפי' לו יהי' כן דסנפיר איכא למטעי היינו קשקשת מ"מ א"א לומר או הא או הא דא"כ ה"ל להקדים בקרא קשקשת לסנפיר וה"א קשקשת או אפי' רק סנפיר אבל השתא דכתיב סנפיר תחלה מה שייך לומר סנפיר או אפי' רק קשקשת הא כשיש לו קשקשת גם סנפיר יש לו אע"כ דלא כהתוס' והיינו דקאמר ש"ס מדקאמרה מתניתן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ממילא מוכח דיש לו קשקשת דג טהור ויש לו סנפיר לחוד דג טמא דאי לא דאשמעינן מתניתין ה"א סנפיר לחוד נמי טהור:


אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף