חק יעקב/אורח חיים/תמג
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) אסור בהנאה. וכ' המ"א ומ"מ אינו עובר בבל יראה ובל ימצא עד הלילה רק מ"ע דתשביתו מ"מ פ"ג עכ"ל וכ"כ בתשובת מהר"ם ב"ב סי' קצ"ב וע' בתמים דעים סי' רמ"ה וע' בב"ק דף כ"ט ע"ב בפירש"י ד"ה משש שעות ולמעלה וכו' לעבור עליו בב"י וב"י מבואר להדיא דסובר דעד הלילה ג"כ קעבר בבל יראה ובל ימצא:
(ב) אפי' חמצו של עכו"ם. כן מסקנת הש"ם והפוסקים וכ"כ הטור סי' ת"ן וכן העלה מהריב"ש סי' ת"א ע"ש וע' באו"ה כלל ל"ט דין ל"ג בהג"ה בגליון מסתפק בדין זה ואין ספיקו מוציא מידי ודאי:
(ג) ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם. אפי' חמץ דרבנן כגון חמץ נוקשה אסו' ג"כ וכ"ש חמץ ע"י תערובת וכ"כ בע"ש:
(ד) מתחלת שעה. לכן ימהר לאכול בשעה ד' וכ' במהרי"ל מת בע"פ יוציאו המת לבית הקברות ויחזרו לביתם ויאכלו ואח"כ יקברוהו עכ"ל ובמ"א מתמיה על מהרי"ל דאיך יפסיקו לאכילה ונעלם ממנו מנהג אשכנז שכן נוהגים אף בשאר ימים להוציא את המת לבה"ק וחוזרים לביתם עד שחפרו החופרים ושאר צרכי המת ואחר כך חוזרים וקורין לקבורת המת וא"כ ליתא כאן הפסקה כלל. ועוד דאם יאכלו קודם הוצאת המת ממילא ימשוך האכילה וביעורו עד זמנו ואחר כך ע"י הוצאת המת חוץ לעיר וקבורתו ימנעו מלהתעסק בצרכי י"ט ולישות המצות על כן הקדימו בהוצאתו והפסיקו לאכילה דאל"כ ימנעו לגמרי מלהתעסק בקבורת המת וק"ל:
(ה) אפי' הרבה ביחד. ואפי' כותח או יין שרף אף שנקרא שם בעליו עליו מותר למכרו קודם פסח בשעת היתר לנכרי אף שיודע שלא יכלה קודם פסח כן הסכמת האחרונים דלא כב"ח שמחמיר בזה והוא חומרא יתירה:
(ו) ומתחלת שעה וי"ו ולמעלה אסרוהו גם בהנאה. וסיים הטור ואם קידש בו אשה אינה מקודשת וב"י מקשה דברי הטור שבכאן ואבן העזר אהדדי הב"ח והט"ז משוים להרב ב"י כטועה גמור גם בש"ע בא"ח סי' ך"ח מתמיהים מאוד האחרונים על הב"י בש"ע ולפע"ד דברי הב"י כאן ושם באה"ע נכונים בלי פקפוק כלל לכן אציע תחלה מקור הדין דגרסינן שם בפסחים דף ז' על הא דאמר ר"י הבודק צריך שיבטל וכו' ומקשה הש"ס ונבטלה בשית ומשני הש"ס כיון דאיסורא דרבנן עלה כדאוריי' דמי' ולאו ברשותיה קאי ולא מצית מבטל ליה דאמר רב גידל א"ר המקדש משש ולמעלה אפי' בחטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין ופירש"י משש שעות ולמעלה מתחלת שש דאיסורא דרבנן הוא עכ"ל והתוס' כתבו וז"ל ולא נהירא לר"ת דמשש שעות ולמעלה משמע מסוף שש שעות ומ"מ מייתי ראיה מחטי קורדנייתא שהן קשין והוי חמץ נוקש' שאין אסור נמי אלא מדרבנן. והנה האחרונים הבינו כאן ובא"ה דגם דעת רש"י דחטי קורדנייתא אינו אלא חמץ דרבנן דהוי נמי שעות דרבנן דהיינו תחלת שש אפ"ה לא הוי קידושין בתרי דרבנן באמת אין זה מוכרח כלל לע"ד בדעת רש"י דאפש' דגם דעת רש"י בתרי דרבנן לא הוי קידושין אך שס"ל דחיטי קורדניית' לא הוי חמץ נוקשה או שס"ל כמ"ד דחמץ נוקשה דאוריי' וכן צ"ל ראיה ברורה ומוכרחת מדעת רש"י פ' כל שעה (פסחים דף ך"ח) שכ' שם אהא דרב גידל וז"ל משש שעות על כרחיך מתחלת שש דאי לאחר שש אסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן פשיטא דאין מקדשין באיסור הנאה הרי להדיא מדעת רש"י דחוטי קורדנייתא אם נחמצו הוי דאורייתא דאל"כ מה הוכיח רש"י דאי לאחר ששה אסור מדאורייתא מאי אתא לאשמועינן פשיטא הלא מ"מ אתי לאשמועינן בחמץ נוקשה דרבנן אלא ודאי דהוי חמץ דאורייתא וכך משמעות לשון התוס' דריש פסחים שהם חידוש דין זה דהוי חמץ דרבנן מעצמם ולא שיהיה כן דעת רש"י איבר' מתוספת דסוף פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ח) בסוגי' בחולין שנשחטו בעזרה ר"ש אומר מקודשת ומקשה הש"ס אלמא בחולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו מדאורייתא ורמינהו וכו' ומשני דהכא במאי עסקינן בשוחט ונמצא טריפ' דהוי שחיטה שאינה ראויה ואף שנשחטו בעזרה מותרים בהנאה וכתבו תוס' שם אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משמע דאסור בהנאה דרבנן וקשה דאיך מקדש בהם והאמר רב גידל פרק קמא דפסחים המקדש משש שעות ולמעל' אפי' בחטי קורדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין חוששין לקידושין י"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר"ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן ולפי' הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא דהא אפי' לר"ש אינה מקודשת עכ"ל תוס' ומדכ' תוס' דלפרש"י לק"מ לפי המסקנא משמע דקודם המסקנא לא א"ש לפירש"י דאף בתרי דרבנן אינה מקודשת וכן פי' מהרש"א שם בדברי תוס' (וכן דעת הרע"ב ריש פרק כל שעה) ולפ"ז צריך לדחוק לפרש לשון רש"י בפ' כל שעה שכתבתי דה"ק מדקאמר אפי' בחטי דקורדנייתא משמע דהדין עצמו קאי אשעות דרבנן כי אי אפשר לומר דמיירי בשעות דאורייתא א"כ לאיזה צורך קאמר אפי' פי' אף בחטים קורדנייתא שהוא דרבנן הלא כל עצמו של הדין לא נאמר רק בשביל זה דחמץ דרבנן דאיסור הנאה דאורייתא מאי אתא לאשמועינן דאינה מקודשת אלא ודאי דמיירי משעות דרבנן ולהכי קאמר אפי' בתרי דרבנן ג"כ אינה מקודשת ואחר דברי תוס' אלו אפשר נמשכו האחרונים אך לדעתי ודעת הב"י הפי' זה דחוק ורחוק מאוד במשמעות פרש"י וכוונת התוס' דר"פ האיש מקדש יש לפרש דלרווחא דמלתא קאמרי התוס' וכוונתו דלשיטתייהו דחטי קורדנייתא הוא רק דרבנן וגם אם נפרש דברי רב גידל בשעות דרבנן כפרש"י מ"מ לפי המסקנא לק"מ אבל באמת דעת רש"י לחוד דמיירי בחמץ דאורייתא וכן על כרחיך צ"ל שזה דעת רש"י כי היכי דלא תיקשי לפרש"י מסתמא דסוגיא דקדושין דקאמר אלמא דסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משמע דבאיסור הנאה דדבריהם מקודשת אף דלפי המסקנא לא קיימא היינו מטעם דר"ש סובר דחולין בעזרה דאורייתא ומוקי בשוחט ונמצא טריפה אבל בהא משמע מסתמא דש"ס מקודשת אלא ודאי דדעת רש"י דחטי קורדנייתא הוי חמץ דאורייתא וא"כ ל"ק מחולין בעזרה דליכא שום צד דאורייתא כתירוץ התוס' לר"ת ומ"ש תוספות שוב ולפ"ה וכו' הוא רק לרווחא דמלתא כמ"ש: (ואולי אפשר לפרש דברי התוס' עוד בדרך אחר וע"ש) ואל תטעך לשון הרא"ש דספ"ב דקדושין שכ' דלר"ת תרי דרבנן מקודשת וכו' וסיים ודלא כפרש"י ע"כ ע"ש אין זו ראיה כלל להמעיין הטיב דהרא"ש כ' ג"כ לפי שמדברי ר"ת מבואר כן להדיא דתרי דרבנן מקודשת וגם הוא מכריע שם דעיקר כפירוש ר"ת וזה שכ' דלא כפירש"י ע"כ ע"ש ולא קאי דלא כפרש"י אתרי דרבנן ע"ש. והעולה מזה כיון דלדעת רש"י מיירי מחמץ דאורייתא ושעות דרבנן וא"כ לכאורה תקשה באמת למה לא אמר רב גידל סתמא המקדש בחמץ דרבנן אינה מקודשת אלא צ"ל דדוקא קאמר משש שעות ולמעלה כיון דלבסוף אתא לידי צד איסור דאורייתא ולכך אין חוששין לקידושין משא"כ בחמץ דרבנן דלא אתא לידי שום צד דאורייתא לעולם הוי קידושין כסתמא דש"ס דקידושין באיסור הנאה דרבנן מקודשת זה נראה לשיטת רש"י וזה ג"כ דעת הרמב"ם ריש פ"ה מה' אישות שכ' ג"כ כלשון רש"י ולדעת ר"ת בכל ענין דהוי חד צד דאורייתא או בשעות דאורייתא או חמץ דאורייתא לא הוי קדושין עד דאיכא תרי דרבנן אז הוי קדושין. ודעת הר"ן בשם הרמב"ם הובא בב"י סי' זה להיפך מדעת רש"י דדוקא בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא לא הוי קדושין משא"כ בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן חוששין לקדושין דדילמא אתי למטעי בשעות כל זה נ"ל פשוט שיטות הפוסקים לדעת הב"י על כן פסק בש"ע בא"ה סי' ך"ח וחושש לדעת כולם להחמיר דדוקא בתרי דרבנן מקודשת שהוא מוסכם מכל הפוסקים הנ"ל אבל בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או חמץ דרבנן ושעות דאורייתא הוי ספק קידושין ונסתלק בזה תמיהות כל האחרונים על הב"י שם בש"ע שפסק בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא דהוי ספק קידושין הא לכ"ע לא הוי קידושין ובאמת זה אינו ובבית שמואל שם רוצה לתרץ דעת הב"י בש"ע דחושש לדעת בעל המאור דלית הלכתא כרב גידל דאינו אסור עד הלילה מדאורייתא. ומ"מ בחמץ דאורייתא מסוף שש ולמעלה אינה מקודשת משום דמ"מ לדעתו אסור מדרבנן עד הלילה והוי חמץ דרבנן ושעות דאורייתא ע"ש דבריו יותר באורך. הנה מלבד שדבריו דחוקים שהרי הב"י כתב בסי' זה ואין דבריו של בעל המאור שהוא יחיד עומדים בפני רבים עכ"ל שדוחה לגמרי דבריו והתם יחוש לדבריו להחמיר אלא דבריו עצמו שם תמוהים לי דהוא עצמו סיים בלשון המאור מדרבנן אסור באכילה עד הלילה משמע דמותר בהנאה אף מדרבנן וא"כ למה פסק בחמץ דאורייתא מסוף שש לא הוי קידושין הא יש לחשוש לדעת בעל המאור דהוי קידושין כיון דלית כאן אף מדרבנן רק איסור אכילה כמו המקדש בשאר איסורי אכילה אכן כפי מ"ש הכל נכון בלי פקפוק כלל. וכבר כתבתי הדברים כהוייתן לבעל המחבר דבית שמואל בעצמו לק"ק שידלוב ותשובתו עדיין נשאר מעל. ועפ"ז דברי הב"י בסי' זה ג"כ נכונים כמה שמקשה דברי הטור אהדדי שכאן כתב כלשון הרמב"ם ורש"י דמשעה ששה אסור בהנאה ואם קידש בה האשה אינה מקודשת ובא"ה סי' ך"ט פסק כדעת הרא"ש ור"מ. וכל זה ברור ופשוט בכוונת דעת הב"י ונסתלק תלונת הב"ח והט"ז מעליו ומ"מ כדי ליישב דעת הטור דצריך לומר דכאן כיון שאין מקום עיקר הדין לכן לא דקדק לכתוב כל פרטי דין זה רק חדא מנייהו נקט אגב אורחיה בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא וה"ה להיפך בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא וסמך עצמו על מקום עיקר הדין באבן העזר סי' ך"ח ששם ביאר הדין להדיא כדעת הרא"ש ור"ח ודוק:
(ז) וי"א עד ב' שעות קודם חצות. הסכמת האחרונים כדעת ראשונה עד שליש היום דחשבינן יום י"ב שעות זמניות בין שהיום קצר או ארוך וכן העלה הט"ז שכן עיקר. ובספר מנחת לכהן מסיק דלענין זה שהוא דרבנן חשבינן ליום מעלות השחר עד צאת הכוכבים:
(ח) חייב לבערו בזמן איסורו. אף ע"ג דאין החמץ שלו מ"מ מוטל עליו לבערו שלא יעבור עליו המפקיד אם לא ידעינן שמכרו ואין ספק מוציאו מידי ודאי ב"ח. וכ' מ"א ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפיקדון למפקיד שה"ל למכרו קודם זמן איסורו וא"ל דהמפקיד פשע שה"ל למכרו לעכו"ם במקום שהוא כיון דקי"ל דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה (כי אין ספק מוציא מידי ודאי וחייב לבערו) וחייב למכרו א"כ פשע שלא מכרו ומיהו אם החמץ בעין א"ל הרי שלך לפניך וכן משמע בב"ק דף מ"ה עכ"ל המ"א הנה בדין דהרי שלך לפניך יפה כיון כדאיתא להדיא שם בש"ך ובדף צ"ח אף שראיתי בתשובת שער אפרים סי' ך"ח מסתפק בדין זה לפי שמהרש"ל ביש"ש דפ' הגוזל קמא סי' ד' מחלק בין האי דהגוזל חמץ ובין שומר סיים שם הלכך בכל איסורי הנאה שבעולם אמרי' הש"ל גבי גזלן ולא גבי שומר עכ"ל מהרש"ל ברם הש"כ לח"מ סי' שס"ג השיג עליו עיין שם בשער אפרים עוד דבריו באורך להכריע בין הדעות אכן באמת שגגה גדולה הוא ובחנם טרח בזה דודאי מהרש"ל לא כתב להכריע שם דגבי שומר לא אמרינן הש"ל דהלכה כרבנן אלא גבי שור שנגמר דינו דאמר הוה מעריקנ' לאגמ' אבל בחמץ בפסח דאיסור ממילא כ"ע מודו דאמרינן הש"ל דאל"כ נפלגו בחמץ בפסח וכדאיתא שם להדיא בש"ס בשני מקומות וזה ברור להמעיין היטב בדברי מהרש"ל. אכן בעיקר הדין שכתב המ"א שאם החמץ אינו בעין כגון שביעורו תוך זמן איסורו דחייב הנפקד לשלם וכן משמע שם בתשובת שער אפרים סי' ך"ח אין דבריו נכונים דהרי הרמב"ם ובח"מ סי' רצ"ב כתבו דאין הנפקד מחויב למכרו רק משום השבת אבידה לבעליו וכן משמע קצת מפרש"י דב"ק דף צ"ח דפי' אדמפליג בשור לגבי שומר לפלוג נמי לגבי גזל חמץ ועבר עליו פסח ומדנקט לגבי חמץ גזל ולא נקט שומר אלא ודאי ששומר פטור אף בלא הש"ל ובתשובה לחכם אחד הארכתי יותר בביאור דין זה ואעתיקי בסמוך וע' בדברי אחרונים דה"ה אם משכן ישראל משכון אצל חברו ג"כ דינו לענין זה כמו גבי שומר וע' בהרא"ש ופסקי הרא"ש דפ' הגוזל עצים דהא דגזל חמץ ועבר עליו פסח דאומר הרי שלך לפניך מ"מ אם נשבע עליו לשקר אינו מתכפר עד שישלם לו ממון מעליה וצ"ע על שלא הוזכר דין זה בח"מ סי' שס"ג לענין גזילה וע' שם ביש"ש: ונשאלתי וז"ל מעשה שנעשה במדינה הסמוכה למדינת לבאמברג בישראל אחד שהפקיד חמץ שלו בסך ג' מאות שהוא חמץ גמור אצל ישראל חבירו שדר בעיר אחרת ונשתהה אצלו החמץ עד תוך הפסח ולא מכר הנפקד החמץ ההוא לעכו"ם והנה נגנב החמץ הנ"ל ממנו תוך הפתח שלא בפשיעתו ונסתפק לנו על מי מוטל ההפסד והנה לפי מ"ש המ"א ס"ס תמ"ג דדוקא אם הוא בעין יכול לומר הש"ל אבל אם נגנב שאין יכול לומר הרי שלך לפניך חייב הנפקד לשלם להמפקיד אך נ"ל פשוט דאף אם זה מקרי פשיעה שלא מכר החמץ מ"מ כשנגנב תוך הפסח פטור כיון דעל מה שלא מכר החמץ פטור דהיזק שאינו ניכר הוא ואגניבה פטור כיון דלא פשע בגניבה והוא שומר חנם ועוד דעיקר הדין שכ' המ"א ולחייבו על שלא מכר משום דהוי פשיעה דחייב בו שומר חנם צ"ע. דמרש"י דב"ק דף צ"ח ד"ה אדמפלג בשור לפלגו בחמץ בפסח ופרש"י אדמפלגי בשור ושומר לפלוגי בגזל חמץ משמע דבשומר אין לחייבו כלל בחמץ על שפשע ולא מכר אותו דרמב"ם ובח"מ סי' רצ"ב סעיף י"ז כתב ז"ל המפקיד חמץ אצל חברו והגיע ערב פסח אחר חמשה יצא ומוכר בשוק מפני השבת אבידה לבעלים הרי שאינו חייב מדין שמירה אלא מדין השבת אבידה לבעלים אינו חייב באבידה לטפל במכירה כולי האי ושוב ראיתי בתשובת דברי ריבות סי' קך"ג גבי אפטרופוס שפשע שלא מכר נכסי יתומים דגרם הפסד וכ' זה לא מקרי פשיע' דגרמא בעלמא הוא עד כאן לשונו בכן בקשתי שטוח' שיורנו מר הדרך אשר נלך בה הקטן עוזר בלא"א הר"ר מאיר מלובלין לע"ע פה באמברג: ואף שהשואל האריך מאוד בלשון שאלתו ולפי שלע"ד אינם ענין לנדון זה כלל כאשר השבתו על דבריו באריכות. לכן קצרתי כאן ולא העתקתי רק מה שנוגע לעיקרא דדינא וזאת אשר השבתי אשר שאל יעקב בעזר בדין החמץ הנה סברתו ראשונה לפטור הנפקד כיון דעל מה שלא מכר החמץ פטור דהיזק שאינו ניכר הוא ואגניבה פטור דלא פשע ואם כן פטור הנפקד בנדון זה אף לדעת המ"א זה ודאי אינו אם זו פשיע' הוא על שלא מכר וא"כ אם היה תובעו תוך הפסח דאז לא הי' יכול לומר ליה הש"ל לפי שהכל מצוה עליו לבערו באותו פעם כאלו שרוף ועומד דמי נמצא שאינו מחזיר לו כלום ומה"ט נקטו הש"ס והפוסקים חמץ ועבר עליו פסח אומר הש"ל משא"כ תוך הפסח וכדאיתא שם בב"ק דף צ"ח גזל חמץ קודם פסח ובתוך המועד בא אחר ושרפו פטור דהכל מצויין עליו לבערו וא"כ אף שנגנב או שנאנס תוך המועד הוה כתחלתו בפשיעה וסופו באונס שחייב כדאי' בסי' רצ"א סעיף וי"ו ויע"ש בסמ"ע והכא ג"כ נוכל לתלות האונס ע"י הפשיעה דאלו מכר לעכו"ם שמחוץ לבית היה נשמר על ידו יותר ומכ"ש אם היה יכול למכור לעכו"ם ממש והכספים היה יכול לשמור בשמירתן אך במ"ש לדחות דעת המ"א דלא מקרי פשיע' מפרש"י דב"ק ומרמב"ם וח"מ סי' רצ"ב בזה שפתו ברור מללו וכוונתי ג"כ לזה בספרי בסי' רמ"ג סק"ז כהלכת' ולא כטעמו ועדיין צריך אני למודעי לפי מה ששמע מדבריו שהשיג על המ"א דאין לחייבו מטעם פשיעה כשומר חנם אבל אי הוה שומר שכר יש לחייבו וכן משמע בתשובת שער אפרים סי' ך"ח וא"כ אכתי הדרי הקושיא לדוכתא אפרש"י דפי' בב"ק לפלוגי לגבי גזל ואמאי לא פי' ג"כ בש"ש ובאמת על עיקר ראיה זו מפרש"י יש לפקפק ולומר דלכך פרש"י בחמץ בפסח בגזל לפי דבגזל מיירי המתני' וממתני' מוכח דלא פליגי וכמו שפרש"י בהדיא בב"ק דמ"ה בד"ה לפלוגי וכו' לכן דקדקתי בלשוני בספרי וכן משמע קצת מפרש"י כי ראיה גמורה אינה. תו מה שמבואר מתוך דבריו כיון דאינו מחויב למכור רק משום השבת אבידה אינו חייב באבידה לטפל במכירה כולי האי אין זה ברור כלל לע"ד דלדעת הרמב"ם מה' אבידה דשומר אבידה הוה ש"ש אי רואה שהאבידה הולך לאיבוד צריך לעשות תקנה שלא יתאבד כיון שכבר זכה באבידה וכל שלא עשה כן אע"ג דפשיע' לא הוי מ"מ אונס ודאי לא הוי וחייב לשלם לדעת הרמב"ם (וכן משמעות לשונו קצת בה' פקדון יע"ש) כדין ש"ש ולהחולקים הוי שומר חנם והוי ספיקא דדינא כמבואר בב"י סי' ע"ב וא"כ ה"ה הכא בנדון דידן אף על גב דהוי שומר חנם מ"מ בהגיע סמוך לשש דנתחייב מטעם השבת אבידה הוי כש"ש באותה שעה כיון שהפקדון בידו והו' באותה שעה כשומר אבידה והוי כש"ש לדעת הרמב"ם משום פרוטה דרב יוסף וכמ"ש בספרי תורת השלמים שאלה ט"ו יע"ש אם כן לדעת הרמב"ם לכאורה יש לחייבו מדין שומר שכר באותו שעה על שלא מכר ואל תשיבני מהא דכ' הרמב"ם ובש"ע ח"מ ס"ס רצ"ב דאם מכר הפקדון על פי בית דין יש לו רשות להשתמש במעות לפיכך הרי הוא עליהן ש"ש משמע דאי לא ה"ל רשות להשתמש במעות לא ה"ל ש"ש אמאי לא אמרינן דהוי כש"ש מכח שנעשה שומר אבידה בשעת דמכירה כיון שהולך לאיבוד אי משום הא לא תברא דודאי אחר שכבר מכר הפקדון אם כן כבר קיים השבת אבידתו לענין זה ואחר כך לא הוי רק על המעות כמו שהיה מתחלה על הפקדון שומר חנם אי לאו משום דיש לו רשות להשתמש בו וק"ל משא"כ באותו שעה שהולך לאיבוד הוי כשומר אבידה ממש. אך יש לפטרו מטעם אחר והוא מה שאיתא ב"ס ור' הרמב"ם ובש"ע ס"ס רצ"ב וז"ל בד"א בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל היה עמו באותו ארץ הרי לא יגע בו אף על פי שיאבד עכ"ל מטעם דאיהו אפסיד אנפשי' וכאבידה מדעת דמי ואם כן ה"ה הכא ואף דלשון הרא"ש והטור דוק' שהו' עמו באותו עיר כבר כ' הסמ"ע שם דעיר לאו דוקא יע"ש ועוד דאי תימא דדוקא עיר היינו דוקא בהני שהולכין לאיבוד או ערקב או להחמיץ דכיון שהמפקיד לא היה בעיר ולא ה"ל לידע שפירותיו הולכין לאיבוד לכן על הנפקד לחייב בהשבת אבידתו מימשא"כ בחמץ בפסח כיון שהמפקיד ידע שחמצו הו' ביד הנפקד ויגיע זמן אסורו ה"ל למכרו במקומו אף שהיה רחוק מן החמץ אפשר לו לעשות תקנה בענין המכירה כמבואר בתשובת מהר"ס לוי סי' י"ב וע"ל סי' תמ"ח ואף על גב דהנפקד לא הי' יכול בסמוך על זה וה"ה מחוייב לבערו כמ"ש המ"א מ"מ ה"ל להודיע בכתב או על ידי שליח להנפקד ואם לא מכרו והודיעו לנפקד איהו דאפסיד אנפשיה ואבידה מדעת הוא ומכל מקום הנפקד מחויב לבערו כדי שלא יעבור המפקיד בב"י. אכן אם המפקיד היה במדינת הים בענין שאי אפשר להודיע ואם כן אף אם היה מוכרו במקומו מכל מקום על הנפקד לבערו על כן מחויב למוכרו משום השבת אבידה ואפשר לחייב אם לא מכרו לדעת הרמב"ם כמו שכתבנו אבל מ"מ פשיעה ודאי לא הוי כמו שהוכחנו ואפטרופוס שלא מכר החמץ ודאי אין לחייבו כיון שאינו חייב אלא בפשיעה כמבואר בחושן משפט סי' ר"ן יע"ש כנ"ל ברור:
(ט) מותר וכ' מ"א בשם ב"ח דוקא אם שפחה קנא' בלי ידיעתו אז מותר הבעל הבית ליהנות ממנו אבל אותו האיש שקנאה אסור להנות ממנו ע"כ. וקצת מאחרונים מקילין בזה וכן נראה דעת הש"ע כאן וגיסי הרב בספרו א"ז כ' דאחר שש עד הלילה אכן חליפי חליפין יש להתיר אף לדידיה ול"נ דאף המחמיר לדידיה בחליפין תוך הפסח היינו דוקא כסות פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה כ"כ תוס' פ"ק דחולין דף ד' ע"ב ומבואר שם בפסקי תוס' שתירוץ זה עיקר להלכה אבל דמיו מותרין אפי' לכתחלה וכן משמעות התו' ריש פ' כל שעה ועיין בתשובת שער אפרים סי' ד' וכל זה דוקא חליפי החמץ מותרין אבל החמץ עצמו אף שנחלף וחזר וניתן לישראל מ"מ באיסור הראשון קיימא כמשמעות הש"ס ופוסקים דחמץ של ישראל שעבר עליו פסח דאסור בהנאה דלא כמשמע שם בתשובת שער אפרים להתיר אף החמץ עצמו כה"ג בהנאה ובקונטרס אחרון הרגיש ג"כ גיסי הרב עליו בזה שהוא פשוט לאיסור:
(י) שחמץ אינו תופס דמיו. וחליפיו מותרין ונראה לי דה"ה בדגן שנתחמץ ועבר עליו פסח ונזרע דגדוליו מותרין דחליפין כגדולין ועיין בנדרים דף מ"ז וצ"ב נ"ז בסוגיא דש"ס ובפ"ק דשבת אע"ג דגדולי תרומה אסורין משום דדלמא משהי ליה ואתא לידי תקלה אבל בחמץ שעבר עליו פסח דרבנן לא גזרו האי בדבר שזרעו כלה וכ"כ בספרים ותוס' פ"ק דפסחים דגדולי איסורי הנאה מותר:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |