חידושי רבנו חיים הלוי/איסורי ביאה/יז

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ איסורי ביאה יז

פי"ז ה"ב

כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים אלו בין גדול בין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה משום זונה או גרושה או חללה שנאמר לא יקחו עד שיקח ויבעול אבל כ"ג שבא על אלמנה לוקה אחת אע"פ שלא קדש שנאמר לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה, אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות ועומדות קודם בעילתו, ולפיכך לוקה כ"ג לבדו על בעילת אלמנה לבדה. עכ"ל. ובהשגות ז"ל אין השכל מודה בזה שהרי למדו כהן הדיוט מכ"ג לחילול הזרע בגז"ש זונה זונה הלכך כי הדדי נינהו באיסוריהו וכו' מה שראה בגמ' כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל והוא סבר דוקא כ"ג ולא היא אלא משום דלא מתני לי' בכהן הדיוט חלול דאשה בשלא גמר ביאתו קמיירי דליכא חלול זרע. עכ"ל. והוא בסוגיא דקידושין דף ע"ח א"ר יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל, ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו, וכן שם עוד בסוגיא אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה וכו' רבא אומר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל וכו' ומודה רבא בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל, והמבואר מתוך הסוגיא, דבביאה שע"י קידושין לקי תרתי, משום לא יקח ומשום לא יחלל, ובגמר ביאה לוקה שלישית משום חילול זרע, וביאה בלא קידושין לית בה משום לא יקח ולוקה רק משום ולא יחלל, אלא דהרמב"ם חידש דהא דלוקה גם בביאה בלא קידושין משום ולא יחלל הוא דוקא באלמנה, אבל לא בגרושה זונה וחללה לפי שהן מחוללות ועומדות, ובדידהו ליכא רק מלקות של לא יקח, האמור רק על מעשה ביאה עצמה שהיתה בקידושין ג"כ, משא"כ בביאה בלא קידושין. דהולא יחלל שבה אינה על מעשה ביאה בלבד, כי אם בצירוף מה שמחלל את האשה והזרע, בזה מהני טעמא דמחוללות ועומדות למיפטר בגרושה זונה וחללה שפסולות לכהונה בלא"ה, ולא מיחייב בזה רק באלמנה לבד שהיא כשרה לכהונה ואינה מחוללת, ובזה גם דעת הראב"ד כן, אלא שסובר דבגמר ביאה מיהא מיחייב בכולהו משום חילול זרע, דלא הוי מחולל ועומד, וזהו שהשיג על הרמב"ם שפסק דבגרושה זונה וחללה מיפטר לעולם, והא בגמר ביאתו ליכא טעמא דמחולל ועומד. ובאמת שקשה עוד מהא דאיתא בסוגיא שם מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות מאי לאו שני שמות ותו לא, לא שני שמות על זה ושני שמות על זה, הרי להדיא דגם בגרושה לוקה משום לא יחלל ולא מיפטר מטעמא דהיא מחוללת ועומדת, ולדעת הראב"ד י"ל דהמשנה איירי בגמר ביאתו דלקי משום חילול זרע, אבל לדעת הרמב"ם דמיפטר לעולם הרי קשה מסוגיין דמבואר דגם בגרושה לוקה שתים, וצ"ע.

והנה בפי"ט מהל' איסורי ביאה הט"ו כתב הרמב"ם ז"ל כהנים לויים וישראלים מותרין לבוא זב"ז והולד הולך אחר הזכר, לויים וישראלים וחללים מותרין לבוא זב"ז והולד הולך אחר הזכר שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם בית אביו היא משפחתו ואין בית אמו משפחתו. עכ"ל. והנה הך בבא דנקט גבי חללות דהולד הולך אחר הזכר תנן לה בקידושין דף ע"ז בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם, ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה לכהונה, והיינו משום דתלוי בזכר, ושם בסוגיא מנלן אר"י משום ר"ש נאמר כאן לא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות, הרי להדיא דהא דחלל זכר פוסל זרעו וחללה נקבה לא פסלה זרעה הוא מקרא דבעמיו, וקשה על הרמב"ם שכתב טעמא אחרינא משום למשפחותם לבית אבותם, וצ"ע. ואשר נראה מבואר מזה בדעת הרמב"ם, דבהך דינא דחלל פוסל זרעו לעולם איכא תרי דיני, דהא דדרשינן ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה, שזהו עיקר הדרשא שחלל פוסל לזרעו, נראה דיסודו הוא פסול ביאה שהחלל מחלל זרעו בביאתו, וכמו דדרשינן ביבמות דף ס"ט מקיש זרעו לו מה הוא פוסל לאשה אף זרעו נמי פוסל לאשה, ובאשה הלא ודאי דפוסלה בביאתו ככהן בפסולה לו, א"כ ה"נ לענין חילול דזרע דילפינן ג"כ מהך דמקיש זרעו לו ג"כ הוי פסול ביאה. ולפ"ז הרי לא שייך הכא כלל הך דינא דלמשפחותם לבית אבותם, דהוא רק לענין דין משפחה, ולענין אם נימא דהולד מתיחס אחריו בהפסול שלו, משא"כ בסוגיין דאיירינן לענין פסול ביאה, שפוסל לזרעו בביאתו, בזה לא שייך כלל הך דלמשפחותם לבית אבותם, כיון דאינו דין משפחה, ובכה"ג שפיר יש לחול הפסול גם מצד האם כמו מצד האב, דהרי גם באם יש לומר פסול ביאה, אם אך תוכלל בהיקשא דמקיש זרעו לו, וכיון דבזרעו הרי נכלל גם נקבות וכמבואר בקידושין דף ע"ז שם דזרעו בין זכרים ובין נקבות במשמע, ע"כ זהו דפריך הגמ' דא"כ גם האם החללה תפסול לזרעה ע"י חילול דביאה מגזה"כ דמקיש זרעו לו, וע"ז משני הגמ' דילפינן מקרא דבעמיו דאין הנקבות פוסלות בחללות, רק הזכרים, אלא דכ"ז הוא לענין הך דרשא דמקיש זרעו לו ולענין פסולא שפוסל זרעו בביאתו, אבל מלבד זה צריך להיות חלל פוסל גם משום פסול משפחה וכדאיתא בקידושין דף ס"ז דפריך שם הגמ' והרי חלל שנשא בת ישראל דיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, ר"ל וא"כ ליתני' בהדי הנך דהולד הולך אחר הזכר, והרי הא דהולד הולך אחר הזכר לא שייך רק בדין יחוס ומשפחה, וא"כ מה שייך הא דחלל פוסל להך דינא דהולד הולך אחר הזכר, אלא ודאי דזרע חלל פסול גם משום דינא דהולד מתיחס אחריו, וכמו שהוא חלל גם זרעו חלל, ובזה הרי ג"כ רק הזכר פוסל ולא האם, וזהו הך דינא דהולד הולך אחר הזכר המבואר בהסוגיא דקידושין שהבאנו, וע"ז הוא דנקט הרמב"ם טעמא דלמשפחותם לבית אבותם משפחת אב קרוי' משפחה ולא משפחת האם. ונמצא דהא דנקט הרמב"ם טעמא דלמשפחותם לבית אבותם והגמ' נקטה טעמא דבעמיו, שני דינים הם, דהגמ' מיירי לענין פסול ביאה, שפוסל זרעו בביאתו, ובזה הוא דשייך טעמא דבעמיו, והרמב"ם איירי לענין פסול משפחה, שהולד הולך אחר הזכר, ובזה הוי הטעם משום למשפחותם לבית אבותם.

עוד י"ל, דבאמת הא דילפינן מקרא דבעמיו דאין האם פוסלת לזרעה הוא גם על דין חללות שבא ע"י יחוס שהולד מתיחס אחר אביו בהפסול שלו, וע"ז בא הך קרא דבעמיו לאשמעינן דאין האם פוסלת לזרעה ואינו מתיחס אחריה בהפסול חללות שלה, והא דהוצרך הרמב"ם לטעמא דלמשפחותם לבית אבותם, הוא משום דביסוד הדין של חללות תרתי בי', דין משפחה של חללות, דחשיבא משפחת כהנים שנתחללו, וענינו הוא דין חילול והפקעה של כהונה, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות שהחלל כזר לכל דבר, וכ"ה ביבמות דף ע"ד ע"ב חללה לאו זרעו דאהרן היא, ושנית דין פגם ופסלות של חללות, הפוגם ואוסר את הבת מלהנשא לכהן, וכמו לר' דוסתאי דס"ל בקידושין דף ע"ז דבנות ישראל מקוה טהרה לחללין וחלל שנשא בת ישראל בתו כשרה לכהונה, ומ"מ הרי ודאי דהבת אסורה לאכול בתרומה, וכן הבן הנולד אינו עובד ומותר בטומאה, והיינו משום דנתחללו מכהונתן, דלא עדיפי בדין כהונה מאביהן דנתחללה כהונתו, וכיון דאית בהאב דין הפקעת כהונה א"כ ממילא הרי ליכא מה למשוי' לברא כהן, וגם פשיטא דעבודתו כשרה בדיעבד כדין חלל שעבד, ובע"כ דדין משפחת חללות לא פקע מהולד גם לר' דוסתאי, ואך דדין פסלות של חללות הוא דלית בהולד ומותרת לכהן, וא"כ ה"נ לרבנן הא דולד חלל חלל תרתי בי', דין משפחה של חללות מכהונה, ודין פסלות של חללות. וכן הוא פשוט דשני דינים חלוקין הן, דהרי דין משפחה של חלול והפקעת כהונה לא שייך רק במשפחת כהונה, משא"כ דין פסלות של חללות הא נוהג גם בזרים, וכדחזינן דכל הנבעלת באיסור כהונה משוי לה חללה, ואף דהיא זרה ולא שייך בה כלל דין חלול של משפחת כהונה, אלא משום דהפסול חללות הוא דין בפ"ע שנוהג גם בזרים, וממילא דגם בזרעו של חלל הדין פסלות של חללות והדין חלול של משפחת כהונה שני דינים הם, ואע"ג דנבעלת שאני דאית בה חילול של איסורי ביאה, אבל מ"מ הא מיהא חזינן דבעיקר הדין חלל שני דינים חלוקים הם וכש"נ. ולפ"ז הרי ניחא הא דנקט הרמב"ם טעמא דלמשפחותם לבית אבותם, אף אם נימא דהסוגיא דבעמיו קיימא לענין פסול חללות הבא מחמת משפחה, דמ"מ הא תרתי בי' בהדין חללות, והקרא דבעמיו קאי לענין הדין פסול של חללות דהוא חלות שם פסלות, והי' הדין נותן בי' דהולך אחר הפגום שבשניהם, ככל פסולי דעלמא דהלך אחר פסולן, וע"ז הוא דצריכינן לקרא דבעמיו דאין האם פוסלת, אבל הרמב"ם לא איירי הכא כלל מדין הפסול של חללות, כי אם לענין דין חילול של הפקעת כהונה, דבזה לא שייך כלל הדין דהלך אחר פסולן, כיון דאינו דין של פסול כי אם דין משפחה ככהונה לוי' וישראל דהולכין בזה אחר האב, וע"כ זהו שכללן הרמב"ם יחד מקרא דלמשפחותם לבית אבותם.

והנה בפי"ח מהל' איסורי ביאה כתב הרמב"ם ז"ל מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה וכו' או שנבעלה לחלל אע"פ שהיא מותרת להנשא לו וכו', מבואר בדבריו דהנבעלת לחלל נעשית זונה, אכן התוס' בקידושין דף ס"ז והרשב"א שם חולקין ע"ז, וס"ל דהויא חללה ולא זונה, וכמש"כ שם דאי לאו דבחללות הולד הולך אחר הזכר הי' ולד חלל חלל גם מצד האם הואיל ונפסלה בתחילת ביאה, והלא דין זה דמשפחת חללות ליתא בזונה כי אם בחללה, וע"כ דס"ל דהא דחלל פוסל בביאתו חללה הוא דמשוי לה ולא זונה, והאומנם דטעמו של הרמב"ם מבואר דהוא זה משום דאין חללות אלא מביאת איסור ודוקא איסור כהונה וכמבואר בקידושין דף ע"ז, משא"כ זונה דלא תליא כלל בביאת איסור כי אם בפגימה, וממילא דביאת חלל דהויא היתרא משוי לה רק זונה ולא חללה, וכמבואר כן בדברי הרמב"ם בפי"ח שם, אבל אכתי דברי הרמב"ם צ"ע דהרי הך כללא דאין חללה אלא מאיסורי כהונה הוא בין אאשה ובין על הזרע, וא"כ חלל דפוסל לזרעו שנעשים חללים בע"כ דמופקע מהך כללא, מגזה"כ דמקיש זרעו לו דאיתקש ביאת חלל לביאת איסורי כהונה, וא"כ הוא הדין והוא הטעם גם להאשה שתעשה חללה, ולמה פסק הרמב"ם שהיא זונה. ונראה מוכרח מכאן, דדעת הרמב"ם היא דהא דחלל פוסל לזרעו אינו משום פסול ביאה, ורק משום פסול משפחה, דהולד מתיחס אחר האב, וממילא דלא אשכחינן כלל שביאת חלל תגרום חללות, דפסול זרעו הא לית בה דין פסלות כלל, ולא משום דפוסלן הויין חללים, כי אם דין יחוס משפחה הוא דאית בהו, דהויין חללים ממילא, וההיקש דמה הוא פוסל אף זרעו פוסל הוא רק בעיקר הדין דחלל פוסל בביאתו, אבל אה"נ דלא משוי רק זונה ולא חללה, ומשום דאין חללה אלא מאיסורי כהונה. וממילא מובן נמי דעת הרשב"א והתוס' דס"ל דהויא חללה ולא זונה, ואע"ג דאין חללות אלא מאיסורי כהונה, אלא דהרשב"א והתוס' ס"ל דהא דמקיש זרעו לו הוא שחלל פוסל לזרעו בביאתו, ומשום פסול ביאה הוא דנעשין זרעו חללים, ובע"כ דהגזה"כ הוא דביאת חלל איתקש לאיסורי כהונה בחלות שם חללות, וע"כ גם הנבעלת היא חללה ולא זונה. אשר לפ"ז נסתר מש"כ בתירוץ הראשון לדעת הרמב"ם דהסוגיא דקידושין דילפינן מבעמיו דאין האם פוסלת קיימא לענין פסול ביאה, כיון דנתבאר דלדעת הרמב"ם ליכא בזרעו של חלל כלל פסול חללות הבא מחמת ביאה, ובע"כ צ"ל כתירוץ השני שכתבנו דהסוגיא קיימא לענין פסול חללות של משפחה. אלא דאין זה מוכרח כ"כ.

ולפי המבואר דתרי דינים הם, פסלות של חללות, ומשפחת חללות, ניחא דעת הרמב"ם במה שפסק דבגרושה זונה וחללה אינו לוקה אף משום חילול זרע, דנראה דהלאו דולא יחלל האמור בחילול זרע הוא רק על חילול של חלות דין פסלות דחללות, אבל חלות דין משפחת חללות בלא דין פסלות לא שייך להלאו, דהלא יסוד הלאו של ולא יחלל הא קאי גם על חילול דאשה, דהוא גם בזרה, דלא חללה רק בדין חלול של פסול ואיסור כהונה, וא"כ הוא הדין גם בחלול זרע הלאו דולא יחלל הוא ג"כ מה שמחלל זרעו בפסול ואיסור כהונה, אבל החילול של הפקעת משפחת כהונה לית בי' אזהרת ולא יחלל, ואע"ג דכל יסוד הדין חילול של הפקעת משפחת כהונה הוא ג"כ מקרא דולא יחלל, היינו משום דבעצם חלות החילול תרווייהו חד מילתא וחד חלות נינהו, חילול של כהונה הגורם הפקעת משפחת כהונה ופסלות ואיסור כהונה, אבל מ"מ אזהרת ולא יחלל לא נאמרה רק על הפסלות ואיסור כהונה, ולא על הפקעת משפחתו, והיינו טעמא של הרמב"ם שהוסיף על הדרשא דבעמיו קרא דלמשפחותם לבית אבותם על דין חילול של הפקעת משפחת כהונה שהולד הולך אחר הזכר, משום דמקרא דבעמיו לא ילפינן רק לענין דין פסלות של חללות, דאיתי' באזהרת ולא יחלל, ולא על דין חילול של משפחת הפקעת כהונה דליתי' באזהרת ולא יחלל, והוא באמת מקרא דלמשפחותם לבית אבותם. אשר לפ"ז הא נמצא דהלאו של חילול זרע הוא לעולם במחולל ועומד, כיון דבכל מקום שחל החילול של פסלות ואיסור כהונה דאיתי' בלא יחלל חלה נמי בהזרע החילול של הפקעת משפחת כהונה דאינו באזהרת ולא יחלל, ואדרבה גורם להיות מחולל ועומד, ושחלות החילול של פסול כהונה יהי' ג"כ במחולל ועומד ולא ילקה עלי' משום לא יחלל, ואע"ג דשני החילולים באין כאחת, מ"מ כיון דאית בי' מיהא גם חלות של חללות דלא שייך להלאו, ע"כ שפיר י"ל דחלות הלאו האמור על חלול של פסלות כהונה דין מחולל ועומד בי', ונמצא דלא מצינו חילול שאינו במחולל ועומד רק באלמנה לכ"ג ובחילול דידה לבד, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דלעולם לא לקי על חילול כי אם באלמנה לכ"ג, כיון דבשארא לעולם הוי מחולל ועומד בין בחילול דאשה ובין בחילול דזרע. ובזה הראב"ד חולק וס"ל דבחילול זרע לא שייך בה כלל הך טעמא דמחולל ועומד, וע"כ בגמר ביאתו לוקה אכולהו.

והנה בהא דתנן בפ"ג דקידושין כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וכו' וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, פריך ע"ז בירושלמי שם ויתביני' הרי חלל שנשא לבת ישראל הרי קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ובע"כ צ"ל דהירושלמי פליג אתלמודין, דבתלמודין הרי מבואר בקידושין דף ס"ז דהא דבחלל שנשא בת ישראל הולד חלל הוא משום דהולד הולך אחר הזכר, והירושלמי סובר דבחללות הולד הולך אחר הפגום שבשניהם. אכן אכתי צ"ע, דהרי להדיא תנן בקידושין דף ע"ז דבת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם וישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, הרי להדיא במשנתנו דבחללות הולד הולך אחר הזכר, ואיך ס"ל להירושלמי דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם. ונראה לומר, דבאמת בהא דכתב הרמב"ם דבחללות הולד הולך אחר הזכר מקרא דלמשפחותם לבית אבותם י"ל בתרי גווני, או דעצם הפסול של חללות מופקע מכלל דינא דלהם הלך אחר פסולן, ודין שם חללות הוא ככל דיני משפחות דהולד הולך אחר הזכר ומשפחת אב, או דנימא דבאמת גם בפסול חללות הי' נוהג הך דינא דלהם הלך אחר פסולן, כיון דהוא זה שם פסלות, וכל שם פסלות הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, והא דבחללות הולד הולך אחר הזכר הוא משום דחללות הבאה מחמת משפחה אינה נוהגת רק במשפחת כהונה וכעיקר דינה דהוא זה חילול כהונה ע"כ אינו שייך רק במשפחת כהונה, וע"כ ממילא דהולד הולך אחר הזכר, כיון דבעינן לחלות הפסול שיהא גם ממשפחת כהונה, וחלל עצמו שהולד מתיחס אחריו הוא ג"כ משום דדין משפחת כהונה בי', וממילא דהולד הולך אחר הזכר כדין משפחת כהונה. אשר לפ"ז נמצא דבכהן או חלל שנשא חללה, מלבד החללות דאית בי' משום איסור כהונה ומשום משפחת אב, אית בי' גם פסול חללות מחמת האם, דכיון דהולד הוא ממשפחת כהונה א"כ ממילא נוהג בי' הך דינא דלהם הלך אחר פסולן דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם, וזהו דקאמר הירושלמי דבחלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ולא קשה עלי' ממתניתין דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, דשאני ישראל שנשא חללה דאין להם משפחת כהונה מחלל שנשא כשרה דהוא זה משפחת כהונה, וכש"נ. והסוגיא דקידושין דחלל שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר נימא דאיירי לענין דין חללות הבא מחמת ביאה, דבזה ג"כ שייך דינא דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם, וכדתנן דאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הויין בכלל דינא דהולד הולך אחר הפגום שבשניהם, ומשום דכל דהדין חללות שבו בא מכח הפסול בכהונה שיש באמו הוי בכלל פגום שבשניהם, וממילא דבישראל שנשא חללה וחלל שנשא כשרה דרק האב פוסל לזרעו בביאתו ולא האם ע"כ הוי בכלל דינא דהולד הולך אחר הזכר, אבל אה"נ דתלמודין לא פליג על הירושלמי, משום דתרי גווני נינהו, דתלמודין איירי בדין פסול חללות הבא מחמת ביאה, והירושלמי איירי בדין חללות הבאה מחמת משפחה.

ולפי"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם דבגרושה זונה וחללה אינו חייב מלקות מלאו דולא יחלל משום דהן מחוללות ועומדות, וכבר הבאנו ע"ז השגת הראב"ד דלילקי משום חילול זרע, דהרי נראה פשוט דהלאו של ולא יחלל זרעו אינו אלא כשזרעו מיפסל משום פסול ביאה, ועצם הביאה היא שפוסלתו, אבל היכא שמיפסל מצד יחוס משפחה בודאי דלא שייך כלל ע"ז הך לאו דולא יחלל זרעו, וא"כ לפמש"נ דבכל כהן שנשא חללה הולד מיפסל גם מצד יחוס משפחה של חללות האם, וכן בשארי איסורי כהונה לפי"מ דקי"ל דהיא עצמה מתחללת ונמצא דבשעה שהיא מתעברת כבר היא חללה מתחלת ביאה, א"כ ממילא דלעולם יש בהולד גם פסול חללות מצד האם נוסף על הפסול חללות שיש בו מחמת ביאה, ולפ"ז הא נמצא דהלאו של ולא יחלל זרעו הוא לעולם במחולל ועומד, כיון דלעולם כל אימת שחל בהולד הפסול חללות של ביאה יש בהולד גם דין חללות משפחה שמצד האם שזה אינו שייך כלל להלאו וכש"נ, א"כ ממילא דחלות הלאו של חילול זרע האמור רק על החילול של ביאה הוא במחולל ועומד, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דאינו לוקה משום חילול זרע, משום דס"ל דגם לענין חילול זרע איכא הך דינא דמחולל ועומד, וע"כ אינו לוקה. ובדעת הראב"ד כבר נתבאר דס"ל דעל חילול זרע לא שייך כלל טעמא דמחולל ועומד, וע"כ ס"ל דבגמר ביאתו לוקה בכל גווני משום חילול זרע.

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף