הר המוריה/ביאת מקדש/א

הר המוריה ‏ ביאת מקדש א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הכשר

לעבודה. לאפוקי חללים ובעלי מומים כדאי' בתו"כ בסדר שמיני (אחר מכילתא דמלואים) פרשה א' והובא במרן.

מן המזבח וכו'. שם מנין לעשות את המזבח כאהל מועד ת"ל אתה ובניך (וכתב הקרבן אהרן כלומר בכל מקום המיוחד לך ולבניך שהוא אהל מועד או המזבח עכ"ל) ועוד שם רבי אומר נאמר כאן בבואכם ונאמר להלן בבואם אל אהל מועד מה בבואכם אל אהל מועד עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן עשה יציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ולא יהי' חייב אלא בשעת עבודה עכ"ל ולפנינו אי"ה יבואר מזה.

עבודתו

פסולה וכו'. שם מנין דשתוי יין שעבד עבודתו פסולה ת"ל ולהבדיל בין הקדש ובין החול עכ"ל ועיין זבחים י"ז ב' דעיקר הלימוד הוא מחוקה חוקה דמחוסר בגדים דמכאן לא ידעינן רק בעבודה תמה שחייבין עליה מיתה יעו"ש היטיב וק"ל ורש"י בסנהדרין כ"ב ב' פי' לפי הס"ד כדרכו וכן פי' בתענית י"ד ב' ועיין מש"כ ר' ישעיה ברלין בתענית שם על הגליון בתוס' ד"ה שתויי וכו' יעו"ש היטיב (וע"ע תוספתא פ"א דכריתות יעו"ש).

שנאמר

ולא וכו'. כן הוא בסנהדרין פ"ג ב' והקשו תוס' בזבחים י"ח א' ד"ה אתיא וכו' דאמאי לא מפיק גז"ש דחקה חקה ותירצו דאיצטריך משום שלשה כתובין הבאין כאחד כדאיתא התם כ"ד א' יעו"ש היטיב ועי' סנהדרין כ"ב ב' ותענית י"ז ב' יעו"ש היטיב. וכתב מרן וז"ל ומשמע מדברי רבינו דאסור ליכנס מהמזבח ולפנים אע"פ שלא עבד אבל אינו חייב מיתה אא"כ עבד עכ"ל ואיני יודע מה צריך למשמעות במקום אשר רבינו לא בסתר דיבר לקמן הלכה ט"ו יעו"ש היטיב ושם יבואר אי"ה בזה.

יין

חי וכו'. עי' תו"כ שם ותוספתא שם ובכריתות י"ג ב' דת"ק ס"ל דאינו חייב רק על יין דילפינן שכר שכר מנזיר ויין אתי במוזהר עליו בכל שהוא ועל יין מגיתו. ור' יהודה ס"ל דשכר לרבות שאר המשכרין אבל אינו חייב מיתה רק על היין ועל שאר המשכרין באזהרה ור' אליעזר ס"ל דאינו חייב רק בדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או שנתן בו מעט מים ה"ז פטור יעו"ש היטיב ואיפסיקא הלכתא בש"ס שם כר"א יעו"ש היטיב וא"כ לר"א י"ל דאינו באזהרה כלל ביין מגיתו ובפחות מרביעית וא"כ אזיל לה מש"כ ותמה מרן וכתב וז"ל ומ"מ יש לתמוה כיון שמוזהרים על כל שהוא ויין מגיתו למה לא כתב שלוקים עליהם עכ"ל ולפי מש"כ מיושב היטיב הדבר ולפנינו אי"ה יתבאר עוד בזה.

יין

מגיתו וכו'. ובתוספתא שם איתא וז"ל שתה מגיתו יתר מרביעית פטור שתה פחות מרביעית בן ארבע בן חמש שנים חייב בין שמזגו בין ששתאו חצאין עכ"ל בדברי הת"ק והאי שתה פחות מרביעית חייב אין לו שחר לכאורה והמפרש שם הגיה שכצ"ל שתה מגיתו או פחות מרביעית פטור יותר מרביעית בן ד' וה' שנים חייב יעו"ש אבל לא נראה לענ"ד כן דא"כ מאי יותר מרביעית דנקט ויותר היה נ"ל לומר כפשוטה דאולי ס"ל לת"ק דפחות מרביעית ביין מיושן שהוא יותר משלש שנים חייב אף בפחות מרביעית ולא יהא הדבר קשה כ"כ דגדולה מזו מצינו בנזיר דלר' עקיבא חייב אף בכזית עיין תוס' עירובין ד' א' ד"ה גפן וכו' ותוס' סוכה ו' א' יעו"ש ועוד י"ל דיש להגיה רביעית בן ד' בן ה' שנים חייב אמנם ברישא כדקאי קאי דשתה מגיתו יתר מרביעית פטור וק"ל ומכאן יליף לה רבינו דמה אם לת"ק כך כ"ש לר' אליעזר דהלכתא כוותיה.

חייב

מיתה וכו'. והראב"ד כתב ע"ז וז"ל א"א לא מחוור מן הגמרא שיהא חייב מיתה ויפסול עבודה אלא שהוא באזהרה עכ"ל והנה לשון הש"ס שם מורה ובא כדברי רבינו דהכי איתא התם וז"ל א"ל והאמר רב הלכה כר"א ומר הוא דקא רמי ביה מיא א"ל הא לא קשיא הא ברביעית הא ביותר מכדי רביעית עכ"ל מבואר מזה דביותר מכדי רביעית אית ביה נמי חיוב מיתה ומחלל עבודה דאי נימא דלא מחלל עבודה ואינו מחויב מיתה אם כן מאי דוחקיה דלוקמיה ביותר מרביעית לימא דאכתי איכא אזהרה ביה ואפילו בכדי רביעית ואי משום דר"א אמר פטור הא ת"ק נמי אמר בתוספתא דביין מגיתו פטור ומ"מ איתא בש"ס דאזהרה מיהא אית ביה וה"נ נימא בדר"א אלא ודאי דהש"ס משמע ליה דהוראה תלוי בחיוב מיתה ובחילול עבודה והכי משמע בתוספתא מדתני התם וז"ל וכשם שאם היה כהן פסול בעבודה וחייב בה מיתה כך אם היה חכם או ת"ח אסור ללמד ולהורות עכ"ל משמע דזה תלוי בזה ולקמן יבואר עוד אי"ה מזה, והא דרב לא מוקים אמורא עילויה וכו' י"ל דשתה יין חי והכי משמע קצת מדקאמר ומר הוא דקא רמי ביה מיא משמע אבל רב היה שותה חי דאל"כ הו"ל להקשות דרב אדרב דהוא בעצמו אמר הלכה כר"א ולמה לא מוקים אמורא עילויה וק"ל ולפי האמת י"ל דרב שתה טפי מרביעית ולכן לא מוקים אמורא עילויה אף בשתה מזוג.

ב

ה"ז

לוקה וכו'. פיסקא זו תמוה כיון דפסק לעיל כר"א א"כ איצטריך שכר למידי דמשכר ומנ"ל לחייב בשאר משקין ובמרן הובא תשובת הרשב"א בזה בב' דרכים.

הדרך הראשונה והוא דמחלוקתם בהא. דת"ק ס"ל דהאיסור שנאמר בו דהיינו מיתה לא הוי רק בשותה שיעור כדי לשכר ובאיכותו כדי לשכר והיינו רביעית בן ארבעים יום וכל ששתה בדרך זה אפילו שלא נשתכר כגון שתה והפסיק או שהיו מזוג חייב ויין אתי להורות דאם היה פחות מרביעית או שהיה יין מגיתו ה"ז באזהרה דאי לא תימא הכי לכתוב שכר לחוד וילפינן שכר שכר מנזיר ור"י ס"ל דשכר לשאר המשכרין אתי וס"ל דלא בעינן משכר דווקא ולפי"ז אפי' פחות מרביעית או מזוג או שהפסיק בשתייתו ואפילו יין מגיתו נמי חייב ויין למיתה ושאר משכרים באזהרה. ור' אליעזר ס"ל כת"ק דבעינן כדי לשכר דווקא ועדיפא מיניה דבעינן ראוי לשכר בשעת שתיה והיינו שלא יהיה מזוג ושלא יפסיק בשתייתו ושכר אתי לשאר המשכרין ומדכתיב שכר אל תשת היינו דבעת שתייתו יהא משוכר וע"כ שכר לשאר המשכרין הוא דאתא דאל"כ למה לי אל תשת לכתוב יין אל תשת ושכר ואמרינן אל תשת כדי לשכר ל"ל אל תשת אל תשת תרי זימני (וכוונתו על דברי הש"ס שם דקאמר התם ור"א אומר יין אל תשת ושכר אל תשת ועיי"ש בש"ס על הגליון) אלא ודאי דתרי מילי נינהו ושכר לכל מילי דמשכר נמי אתי ויין דאתי לחלק כר' יהודא דיין במיתה ושאר משכרים באזהרה והנפק"מ בין ר"י ובין ר"א דלר"י לא בעי שיעור רביעית כלל לא ביין ולא בשאר דברים ולר"א בעינן שיעורא דווקא והברייתא דאכל דבילה מיירי אפילו בלית ביה שיעורא כלל אלמא דכר"י אתי וכיון דאיפסיקא הלכתא כר"א ממילא דבעינן שיעורא דווקא והיינו רביעית יין בלתי מזוג ובלתי הפסקה למיתה ושאר משכרים בהך גוונא באזהרה יעו"ש שהאריך בזה.

והדרך השניה דלר"י נמי בעינן רביעית דווקא דשתיה אין פחות מרביעית והא דקאמר ת"ק יכול אפילו כל שהוא אינו עיקר אלא יכול יין מגיתו הוא העיקר אבל כיון שסוף סוף מרבה כל שהוא לרבות לאזהרה נקטיה א"נ האי כל שהוא כוונתו אכזית וס"ל בנזיר נמי חייב בכזית והוי ילפינן שכר שכר מנזיר (וכזית מיקרי כל שהוא כדאיתא בשבת צ"א א' והתימה על רשב"א שלא הראה מקום לזה) ומסיק דכתיב יין ושכר יין כדי לשכר בעינן והיינו רביעית ובן ארבעים יום למיתה ופחות מרביעית ויין מגיתו לאזהרה. ור"י ס"ל דשכר לשאר משכרים וכולהו בעינן רביעית דווקא ור"א ס"ל דיין שיעורא כדי רביעית ובלתי מזוג בלי הפסק אבל בשאר משכרים בעינן דווקא שיהי' משוכר ממש וברייתא דנקט אכל דבילה קעילית וכו' משמע כל שאכל כשיעור כדי שישתכר או ששתה רביעית שאר משקין אע"ג דלא נשתכר חייב אתי כר"י דלר"א אינו באזהרה בשאר משקין רק עד שישתכר ממש ורבינו פסק כר"א וזה שכתב ביין רביעית ובשאר משקים כתב היה שכור משאר משקין ולא כתב רביעית יעו"ש היטיב וע"ע בקרן אורה מש"כ בזה.

אך צל"ע קצת דהא ר' יהודה ס"ל דשאר משקים מחלי עבודה כדאיתא בבכורות מ"ה ב' וא"כ כיון דר"א ס"ל בשאר משכרים כר"י הו"ל למיפסק דמחלל עבודה וסבור הייתי לומר דסמך עצמו אסוגייא דבכורות מ"ה ב' דשם סתם משנה דשכור משאר משקין פסול הוא מלעבוד אבל אחולי עבודה לא אחיל ודלא כר"י דס"ל אחולי עבודה נמי (ועי' תוס' זבחים י"ד ב' ד"ה שיכור וכו' יעו"ש היטיב שדבריהם מגומגמין והעיקר שט"ס הוא וצ"ל כמו שהוא בתוס' יומא מ"ט א' יעו"ש היטיב וק"ל) אבל אי קשה הא קשה דכתב רבינו כאן דלוקה והא שם בבכורות מ"ג ב' איתא מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית העין איכא בינייהו עשה עכ"ל משמע דעשה לחוד הוא דאיכא בינייהו וא"כ הא אעשה לא לקי הן אמת דרבינו אזיל לשיטתו פ"ו ה"ו כתב בהדיא וז"ל וכל מי שיש בו מום מן המומין המיוחדין לאדם ועבד אע"פ שהוא לוקה לא חלל עבודדלקמן בתו עכ"ל וכ"כ בפי' המשניות בבכורות שם במשנת החרום פסול וכו' יעו"ש ועי' במל"מ שם מש"כ בזה אמנם שפתי רבינו ברור מללו דדבר שאינו שוה בזרעו של אהרן ועבד מילקא לקי ואחולי עבודה לא מחיל וא"כ רבינו כתב כאן שפיר ולק"מ עליה ופסק לגמרי כר"א והתימה בעיני על השליטים האלה שלא תירץ כן בפשיטות.

והא דמוקי לה הש"ס בכריתות ובבכורות הך ברייתא דאכל דבילה קעילית וכו' כר' יהודה ולפום דברי רבינו אתיא ככו"ע גם מהא לק"מ דהנה רבינו גרס התם בברייתא ונכנס במקדש ועבד וכמו שהוא לפנינו בכריתות שם והנה על כרחך האי חייב היינו מלקות ולא מיתה דבמיתה אף לר"י אינו חייב וא"כ על כרחך היינו מלקות וא"כ תיקשי ל"ל ועבד הא לרבינו חייב מלקות אף בביאה ריקנית וכמש"כ לקמן בהלכה ט"ז יעו"ש אלא ודאי דקמ"ל דמחיל עבודה נמי ואהכי מוקי לה כר' יהודה א"נ י"ל דהוא גורס כמו שהוא בתוספתא פ"א דכריתות ה"ז לוקה ארבעים ועובר בל"ת יעו"ש וסבור הייתי לומר דרבינו לא גרס ועבד ובשכור בשאר משכרין בעינן דווקא ועבד אבל משום שתוי יין חייב על ביאה ריקנית ולמה חייב בלא עבד אלא ודאי שאתי כר"י דמשווה שאר משכרין ליין לאזהרה אבל לדידן יש לחלק בין ביאה ריקנית בין שתוי יין לשאר משכרין אבל באמת זה אינו וכמש"כ רבינו בהלכה ט"ז בפי' דחייב בביאה ריקנית ג"כ בשאר משכרין וחיליה מהא דבכורות מ"ג ב' דקאמר איכא בינייהו אחולי עבודה ולמה לא חילק בינייהו בביאה ריקנית ושם יבואר עוד בזה. וזהו שרציתי לבאר כעת.

ולפ"ז העיקר לדינא כתירוץ שני ב' של הרשב"א שלרבינו אינו לוקה בשאר משכרין רק כשהוא שכור ממש ועי' לשונו בפי' המשניות בבכורות פ"ח במשנת הכושי והגיחור וכו' וז"ל ומה שאמר שהשכור מכלל המומים המיוחדים המותרים באדם כבר זכרנו (הוא במשנת החרום וכו') שבעלי מומין המיוחדים באדם אינם מותרים לעבודה ולפיכך השכור אינו מותר לעבודה וזהו אמת אבל מי שנשתכר מדברים המבלבלין המוח זולתי מיין והשכר כגון ששתה חלב הרבה או אכל דבש או העשב הנקרא בלשון ערב סיכרא"ן ובלעז נושקימא"י אינו נדון כדין זה רק כשהוא שתוי יין או שכר הוא מחלל עבודה עכ"ל (והנה לשונו מגומגם ונ"ל להגיה אבל במקום רק ורק במקום אבל ותיבות אינו נדון הוא ט"ס וצ"ל נדון וכו') אבל דווקא כשנתבלבל דעתו והטעם משום דאינו שוה בזרעו של אהרן ועי' לפנינו מה שאכתוב עוד בזה אי"ה (והנה אחר כותבי זה מצאתי בס' מגן גבורים בסי' קכ"ח שהביא בשם ס' חק נתן שכתב ג"כ כמש"כ ונתתי שמחה בלבי שנחני ה' בדרך אמת).

ג

אסור

לכל וכו'. עיי"ש בתורת כהנים וז"ל יכול יהו ישראל חייבים מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך ולא תמותו אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים מיתה יכול לא יהו ישראל חייבים על ההוראה במיתה אבל יהא אהרן ובניו חייבים על ההוראה במיתה ודין הוא ומה אם ישראל שמוזהר לבא אל אהל מועד שתויי יין ולא שתויי יין אין חייבין מיתה על ההוראה אהרן ובניו שאין מוזהרין לבא אל אהל מועד אלא שתויי יין אינו דין שלא יתחייבו מיתה על ההוראה יצאו ישראל מן הכתוב אהרן ובניו מק"ו עכ"ל ועי' כריתות שם ושם בתוספתא וביצה ד' א' ועירובין ס"ד א' וכתובות י' ב' וזבחים י"ח א' יעו"ש היטיב.

אפילו

אכל וכו'. עי' בתוס' כריתות שם ד"ה אמר רב וכו' דכתבו דהא דאוכל תמרים אל יורה היינו מדרבנן יעו"ש ובכתובות שם כתבו דאע"ג דלעבודה אינו פסול מ"מ פסול להוראה מידי דהוי שיכור משאר משכרים דאע"ג דלא מחיל לעבודה מ"מ פסול לעבודה כדאיתא בבכורות מ"ה ב' ה"ה כאן אע"ג דלא מחייב אביאת מקדש מ"מ פסול להורות יעו"ש ובאמת אין מהך דבכורות שום ראיה לפענ"ד די"ל דהתם הוי טעמא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן משא"כ כאן (וכנ"ל בהלכה ב') ועוד יש להקשות לפי תירוץ התוס' הכא והתם מאי מקשה רב אחא דהוצל לרב אשי מר קא רמי ביה מיא ומאי קושייא הא גבי הוראה או מדרבנן אסור או משום דשאני מחיוב ביאת מקדש וכבר העירותי לעיל בס"ק ז' וכן מצאתי כעת בס' שאילת שלום על השאלתות פרשת שמיני אות פ"ח שהרגיש בזה וכתב שמכח זה פסק השאלתות דר' אליעזר מודה לר' יהודה בשאר משכרים יעו"ש היטיב. והנה יש ליישב דברי התוס' דכאן דבשלמא בשאר משכרים כיון דלא נזכרו בתורה בהדיא לא לאיסור ולא להיתר יש כח ביד חכמים לגזור ולאסור אבל ביין מזוג כיון דתורה התנה בהדיא דאינו אסור להורות רק בשתה יין דרך שכרות אבל כל שהפסיק בה או מזג כיון דמן התורה יכול להורות שוב אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור וכדעת הט"ז הבאתיו לעיל סי' פ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו ד"ה לישב יעו"ש.

ולענ"ד נראה לחלק בענין אחר דהא חזינן בעירובין ס"ה א' בצר אל יורה יעו"ש והנה הסברא נותנת כל שאין דעתו מיושבת עליו ישתבש בסברא כידוע מהחוש ועי' ש"ך יו"ד סי' רמ"ב ס"ק כ"א. ולכן כל שהוא שיכור אין לו להורות והא דפריך בכריתות שפיר פריך אטו לא מזוג ולא הפסיק כתוב בתורה רק שכר כתוב בתורה וס"ל לר"א דמזוג או בהפסיק אין זה דרך שיכרות ולכן שפיר תמה רב אחא כיון דשתה מזוג אין בו כדי לשכר ודעתו צלולה עליו ואמאי לא רצית להורות אבל כל שיש בו שכרות יהיו מאיזה טעם שיהיה הרי הוא אסור להורות וחזינן דהתורה הקפידה על השכרות ממילא ידעינן דכל שהוא שיכור אסור להורות וכדמשני דביותר מרביעית אף במזוג יש בו כדי לשכר ממילא דחייב מיתה בזה וכדעת רבינו בהלכה א'.

והנה מדברי השאילתות הללו מבואר כדברי הדרך הראשונה שבתשובות הרשב"א בהלכה ב' יעו"ש.

בתורה

עד וכו'. שם בכריתות. והטעם דאין זה הוראה וכן מבואר בהוריות ד' א' יעו"ש ודווקא דבר המפורש בתורה אבל דבר המפורש בספרים אסור להורות עי' ש"ך שם ס"ק כ"א ובט"ז ס"ק ג' ועיי"ש באחרונים.

ד

קבוע

להוראה וכו'. עי' ש"ך שם ס"ק י"ט.

ה

והי'

בה מים וכו'. כתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א אף זה לא מחוור דפטור קאמרינן אבל מותר לעבוד לא אמרינן אלא שהוא מותר להורות עכ"ל והנה כאן החמיר הראב"ד בעבודה יותר מהוראה ולעיל בסעי' א' ביותר מרביעית מזוג החמיר בהוראה יותר מבעבודה ורבינו משווה מדותיו והכי משמע שם מדמקשה ליה והאמר רב הלכה כר"א יעו"ש ומאי קושיא והא ר"א פטור קאמר ולא מותר ומאן יימר לחלק בין עבודה להוראה אלא ודאי דהכל חד דינא להו ועי' בתוס' כתובות שם שהבאתי לעיל דס"ל דהוראה חמיר מעבודה. וגם מש"כ הראב"ד לעיל בהלכה א' דיותר מרביעית מזוג אינו חייב מיתה ולא מחלל עבודה רק שהוא באזהרה. דמבואר ממנו דדבר שהוא באזהרה אינו מחלל עבודה ובבכורות מ"ה ב' מבואר דשאר משכרין לר' יהודה ה"ז באזהרה ומחלל עבודה וצ"ע בזה (וע"ע במר"ן מש"כ בזה) ועי' רדב"ז ח"ה סי' ק'.

או

ישן וכו'. זה מבואר בש"ס בתענית ט"ז ב' ובסנהדרין כ"ב ב' לענין עבודה ובעירובין ס"ד ב' לענין הוראה ובזה לא פליג הראב"ד.

מרביעית

אפילו וכו'. עי' לעיל הלכה א'.

שינת

מעט וכו'. עי' מרן שכתב וז"ל ודקדק רבינו לכתוב שינה מעט כלומר דאילו שינה הרבה מפיגה את היין עכ"ל וכ"מ דקאי אהא דאמר שינה כל שהוא ודרך מיל ועלה קאי דליותר מרביעית לא מהני משמע אבל הרבה שינה מהני ליותר מרביעית. ואף דרבינו לא כתב דהילוך ג' מילין מהני אף ליותר מרביעית משום דבש"ס שם מוכח דלא מהני דכי משני שם שאני יין האיטלקי דמשכר טפי ופריך והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא ששתה רביעית אבל שתה יותר מרביעית כ"ש דרך טורדתו ושינה משכרתו וכו' ואי איתא דהילוך יותר ממיל מהני ליותר מרביעית מאי פריך דהא התם ג' מילין הוי אלא ודאי דפשיטא ליה דאפי' ביותר ממיל משכרתו אבל לענין שינה י"ל דדוקא שינה מעט לא מהני ליותר מרביעית אבל שינה הרבה מהני ג"כ ליותר מרביעית. ולכאורה יש לעיין בזה כיון דפסיקא ליה להש"ס דהילוך יותר ממיל לא מהני ליותר מרביעית א"כ מנ"ל לרבינו דשינה הרבה מהני ליותר מרביעית אבל באמת לא דמי אהדדי דאטו מי שישתה יותר מרביעית וכי לעולם לא יפוג יינו ממנו ולכן כל שישן הרבה בענין שפג יינו ממנו מהני וזה לא אתי רק מצד הסברא וכן בהילוך גופיה מהני עד שיפוג יינו מעליו כמבואר שם בש"ס וכאן בדברי רבינו ועיין באו"ח סי' צ"ט סעיף ב' דברכוב מהני אף ליותר מרביעית ודוקא בשלשה מילין מהני יעו"ש היטיב ובאחרונים ועיי"ש בט"ז וב"ח שהאריכו ליישב אמאי לא מייתו הרי"ף ורבינו והרא"ש הך דרכוב יעו"ש היטיב ובפשיטות נ"ל כי לפי סוגיית הש"ס מעיקרא מסיק דביותר מרביעית לא מהני דרך כלל רק ברכוב מהני אפי' ליותר מרביעית ולבסוף קאמר דהשתא נמי לר' אבא לא קשיא דרכוב שאני ור"ל דלעולם לרביעית מהני דרך מיל רק דברכוב לא מהני מיל והנה לפי תירוץ בתרא לא מהני דרך ליותר מרביעית אפי' ברכוב ואפי' ביותר ממיל ולתירוץ קמא מהני ברכוב במיל ברביעית ויען כי מסתפקא להו איזה לשון הוא עיקר לכן השמיטו לגמרי וע"ע שם בקרבן נתנאל מש"כ בזה יעו"ש היטיב ומה שנראה לענ"ד כתבתי.

ו

מותרין

לשתות וכו'. עיין תענית י"ז ב' ובירוש' שם פ"ב הי"א יעו"ש ובתוספתא שם פ"ב יעו"ש.

וישכים

לעבודתו וכו'. הכי מפרש לה רבינו הא דקאמר שהם תדירין בעבודה והראב"ד השיג ע"ז ועיין מרן ועיין בריטב"א הגירסא מפני שעובדין יעו"ש.

ז

קבועים

בעבודת היום וכו'. האי היום מוקף בשני חצאי לבנה ולענ"ד נראה דבכוונה גדולה כתב רבינו תיבת היום כי רבינו אזיל לשיטתו לעיל סי' י"ב שמ"ע שיתחלקו הכהנים כלם למשמרות יעו"ש ובס' המצות מ"ע ל"ו והרמב"ן השיגו שם והביא ראיה מהך דקתני ויודע שבתי אבותיו קבועים יעו"ש ובריטב"א בתענית שם ובפ"ד וכמש"כ בחי' לתענית. אמנם רבינו בהא דסיפא אינו גורס ויודע שבתי אבותיו קבועים (גבי הא דאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו) וכמש"כ מרן יעו"ש והיינו טעמא דלרבינו כל הכהנים היה להם בית אב קבוע והא דנקט ברישא ויודע שבתי אבותיו קבועים היינו ר"ל שיודעים למשל שהם ממשמרת יהויריב ויודעים שם הבית אב שלהם ויודעים היום שבית אב שלהם משמש אבל זה א"צ לידע כי בתי אבותיו קבועים כי לא סגי בלא"ה ומיושב בזה השגתם (ודע כי הלשון בהשגת הרמב"ן שם הוא כך וז"ל אבל יש מהם שאין להם משמר קבוע כמו שאמרו בגמרא תענית י"ז ויודע שבתי אבותיו קבועים ואינו יודע שבתי אבותיו קבועים עכ"ל והנה בש"ס שלפנינו ליתא להך דואינו יודע שבתי אבותיו קבועים ואולי היה לו גירסא אחרת).

היום. ולדעת הראב"ד שרי בכל ענין כי רבי פליג על כל זה שכתב וז"ל א"א הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו שאין עכשו שעת עבודה ולמהרה יבנה לא חיישינן ובין מכיר ובין שאינו מכיר מותר לשתות יין דסתמא אמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי עכ"ל אמנם דעת רבינו כמש"כ מרן דרבי לא פליג רק אבבא דסיפא דאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו יעו"ש ויש להביא ראיה ממאי דאיתא בירושלמי פ"ב שם הי"א וז"ל וכל מי שאינו מכיר לא אנשי משמר שלו ולא אנשי בית אב שלו ואינו מבתי אבות קבועים (זהו ט"ס וצ"ל והוא מבתי אבות הקבועים כמש"כ הקרבן העדה) רבי אומר אומר אני שהוא אסור לעולם אלא שתקנתו קלקלתו יעו"ש אלמא משמע דבהא לחודיה פליג וע"ע בתוספתא וז"ל כל שאין מכיר לא את משמרתו ולא את בית אב שלו והוא מבתי אבות קבועים אסור כל חדש רבי אומר אומר אני שיהא זה אסור לעולם אלא שתקנתו קלקלתו עכ"ל מבואר מלשון זה שרבי פליג רק על זה האחרון ועיי"ש בחידושי אגדות לרש"א שכתב ג"כ כרבינו וצ"ע שלא הביא דברי רבינו.

ועיין בסנהדרין כ"ב ב' דפריך ויין שלא בזמן ביאה שרי והא מדרבי שרי אלמא דרבנן אסרי. והנה לרש"י וראב"ד ניחא דלרבי בכל ענין שרי אפי' במכיר משמרתו ובית אב שלו אבל לפי' רבינו הו"ל להקשות גם מרבי במכיר משמרתו ובית אב שלו לענין אותו יום או במכיר משמרתו ולא בית אב שלו לענין אותו שבת ויש לעי' בזה ויש לדחוק דסתם כהנים האידנא אינם מכירים כלל משמרתם ומשמרת בית אב וזמן ביאה מיקרי באותם המכירים ושלא בזמן ביאה מיקרי אותם שאינם מכירים וצ"ע בזה ולכאורה יש ראיה לרבינו דלפירש"י יקשה אמאי קאמר הש"ס מכלל דרבנן אסרי הא בהדיא מבואר כן בברייתא דרבנן ס"ל דאסורים לשתות במכיר את משמרתו ובית אב שלו ביום המיועד לעבודתו וכן במכיר משמרת שלו ולא בית אב שלו אסור בשבת שלו ובאינו מכיר לא משמרתו ולא בית אב שלו אסור כל השנה אלא ודאי דהפלוגתא היא באינו מכיר משמרתו ולא בית אב שלו ועיקר הגירסא כמו שהוא בירושלמי דתענית דבבבא האחרונה לא נזכרו החכמים כלל ורק דברי רבי בלבד ושפיר קאמר הש"ס מכלל דרבנן אסרי. שוב ראיתי בחי' הר"ן בסנהדרין שם שהרגיש בזה וכמה דברים שעלו על דעתי מצאתי שם יעיין המעיין משם יעו"ש היטיב (וע"ע בריטב"א בתענית שם שדעתו כדעת הראב"ד ומה שאמר מכלל דרבנן אסרי ה"ט משום דס"ד דרבנן מיירו בזמן שביהמ"ק קיים ומיירי כגון שהוא חוץ לירושלים יעו"ש היטיב).

שאינו יכול וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א כמה חלושים דבריו וקלושים וכי כשיבנה ביהמ"ק לא יהיה שם מצרף ומטהר ומודיע המשמרות הראויות ושבתם ויומם ואיזה שהות יהיה שם לקביעותם עכ"ל ותורף כוונתו כי הבין מדברי רבינו דמותרים לשתות אף לאחר בנין ביהמ"ק עד שיקבעו במועדם וע"ז השיג וכי איזה שהות יהיה שם והלא תיכף כשיקבע הביהמ"ק תיכף ישב מצרף ומטהר לקבוע משמרותם ובתי אבותם והו"ל לרבינו לכתוב בקצרה והרי הוא מותר לשתות תמיד עד שיבנה ביהמ"ק ועיין במר"ן מש"כ ע"ז וכתב עוד וז"ל ועוד י"ל דרבינו לא בא ללמד שכשיבנה ביהמ"ק אסור לו לשתות עד שיקבע אלא בא ליתן טעם למה מותר לשתות יין בזה"ז וה"ק שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו וכיון שעכשו אינו קבוע אינו ראוי לעבודה ולפיכך מותר ביין ולכשיבנה ביהמ"ק ויקבע אז יאסר ולא קודם עכ"ל ודבריו תמוהים ואדרבה אם היה עולה על דעת הראב"ד שרבינו אוסר לאחר בנין ביהמ"ק עד שיקבעו המשמרות לא היה משיג עליו כלל ומי הגיד לו כלל שהכוונה היתה מתחלה לאסור לאחר הבנין עד שיקבעו המשמרות הא אדרבה איפכא משמע דעד שיקבעו המשמרות מותרין בשתיית יין. לכן נראה לענ"ד כי ט"ס הוא וצ"ל דרבינו לא בא ללמד שכשיבנה ביהמ"ק מותר לו לשתות עד שיקבע וכו' וכוונתו כי גם רבינו לא התיר רק עד שיבנה ביהמ"ק ואז יקבעו המשמרות ויאסרו אבל קודם בנין ביהמ"ק מותרים ולכשיבנה ביהמ"ק תיכף יאסרו לשתות יין כנ"ל ברור ונכון.

ועיין בירושלמי פ"ב דתענית הי"א מבואר שם לפי' הקרבן העדה דאימתי שהכהן אסור בשתיה לרבנן כגון במכיר משמרתו ובית אב שלו דאסור באותו יום או במכיר משמרתו ולא בית אב שלו דאסור כל השבת אסור נמי בהספד ובמלאכה יעו"ש היטיב ועיי"ש בס' שלום ירושלים דפי' דזה קאי אליבא דרבי באינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו דאם יהיה אסור לעולם בשתיית יין יהא נמי אסור בהספד ומלאכה וזה ודאי אי אפשר יעו"ש היטיב.

ח

אסור

לו וכו'. עיין לעיל פ"ז מהל' בית הבחירה ה"כ יעו"ש היטיב.

חייב

מיתה וכו'. כ"ה בתענית י"ז א' ובסנהדרין כ"ב ב' ושם פ"ג ב' ועיין מרן שכתב דמפסוק ראשיכם לא תפרעו לא ידעינן רק דאין מחוייבין לפרוע הא חיוב מיתה לא שמעינן יעו"ש היטיב והכי משמע במו"ק י"ד ב' אמנם עיין בתו"כ שמיני במכילתא דמלואים אי' וז"ל ובגדיכם לא תפרומו לא תקרעו בגדיכם ולא תמותו ממשמע לאו אתה שומע הן עכ"ל ומשמע מזה דמגופיה ידעינן דבמיתה ועי' לקמן סעיף י"ד ועיי"ש בקרבן אהרן ולכאורה דברי רבינו סותרים עצמן דכאן תפס שיטת הש"ס שלנו ולקמן בקרועי בגדים תפס שיטת התו"כ וסבור הייתי לומר דהתו"כ לא קאי רק אקרועי בגדים ולא אפרועי ראש וראיה לזה דסתם סיפרא ר' יהודה והוא ס"ל דמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו כדאי' בר"ה ט' ב' אבל מ"מ אינו ניחא דהא לדידן קי"ל דנדרש לפני פניו כמבואר שם בר"ה ובחולין קי"ח ב' יעו"ש ועיין בס' המצות לרבינו בל"ת מצוה קס"ג וז"ל שהזהיר הכהנים מלהכנס במקדש מגודלי שער כמו שיעשו האבלים שלא יספרו שערם והוא אמרו ראשיכם אל תפרעו אמרה תורה לא תרבו פרע ויחזקאל באר ואמר ופרע לא ישלחו וכן אמר במצורע וראשו יהי' פרוע ואמרינן בספרי יגדל פרע ולשון ספרא ג"כ ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו שער וכבר נכפלה אזהרה זאת בכה"ג ואמר את ראשו לא יפרע ואמנם נכפלה כדי שלא תחשוב שאמרו לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו אמנם הוא בעבור המת לבד אבל אם עשה זה שלא ע"ד האבלות מותר ולכן באה בכה"ג שזה בעבור העבודה והעובר על לאו זה במיתה כלומר ששימש והוא פרוע ראש ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש לפי אמרו ולא תמותו וכשנכנס למקדש והוא פרוע ראש ולא עבד ה"ז באזהרה ולא במיתה עכ"ל והנה לפי"ז מבואר שלא מיחזקאל למד רק מתורה גופיה רק דהו"א דדוקא על אלעזר ואיתמר נאמר ועל המת דוקא אמנם שלא על המת מותר לעבוד בפרוע ראש לכן נכפלה בכ"ג להורות שהאיסור הוא משום עבודה והנה במצוה קס"ד כתב במצות קרועי בגדים וז"ל שהזהיר הכהנים מהכנס למקדש והם קרועי בגדים והוא אמרו יתעלה ובגדיכם לא תפרומו וכו' ונכפלה זאת האזהרה ג"כ באמרו בכה"ג ובגדיו לא יפרום ודע שכה"ג אסור אפי' שלא בשעת עבודה לקרוע על מתו שמת לו ובעבור התוספת הזה נכפל בו הלאו עכ"ל ומבואר מזה להיפך כי בכה"ג אסור על מת אפי' שלא בשעת עבודה וזה היפך ממש"כ במצוה קס"ג ועיין לעיל פ"ה מהל' כלי המקדש ה"ו יעו"ש והנה כבר הרגיש הרמב"ן בסתירת דבר זה, אמנם לפענ"ד אין סתירה בזה כי כוונתו במצוה קס"ג כי אם לא היה מזהיר בכה"ג הו"א כי הלאו שנאמר באלעזר ואיתמר הוא שלא בשעת העבודה רק על המת כמו שהוא דיננו היום בכה"ג אבל משנאמר הלאו בכה"ג דהוא מוזהר על המת מכלל דכהן הדיוט אינו מוזהר על המת א"כ מה זה דכתיב ראשיכם אל תפרעו ע"כ היינו בשעת עבודה ונמצא שאין סתירה בדברי רבינו ודבריו שפיר עולים לדינא.

והנה לרמב"ן ז"ל דרך אחרת בזה והוא כי מצוה של אלעזר ואיתמר היא מצוה לשעה שהיו אסורים אז באבילות כדין כה"ג אמנם לדורות לא הוזכר כאן כלל ורק גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא דפרועי ראש במיתה ומחללי עבודה וקרועי בגדים ג"כ במיתה ומחללי עבודה והטעם כי הם בכלל מחוסרי בגדים יעו"ש היטיב וע"ע בפירושו לתורה בפרשת שמיני ובספרו תורת האדם שער הקריעה דף י"א ע"א וע"ב יעו"ש היטיב ורק שבתורת האדם כתב וז"ל תדע דהא התם משום עבודה קא מזהר להו רחמנא כדקי"ל בפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה וקרועי בגדים נמי מחוסר בגדים נינהו דקמחללי עבודה כדאיתא בזבחים י"ז ב' הלכך במיתה נינהו וה"ק רחמנא לא תפרעו ולא תפרומו משום עבודה ולא תמותו הא אם תעשו תמותו ואע"ג דפרועי ראש ומחוסרי בגדים דבמיתה לאו מהכא מפקינן להו בסנהדרין פ"ג ב' משום דהאי קרא לשעה והנהו לדורות מ"מ קרא לבני אהרן פרועי ראש ומחוסרי בגדים ששימשו דבמיתה אתא וה"ק רחמנא ולא תמותו הא אם תעשו תמותו עכ"ל ועיי"ש מ"ד ע"ב יעו"ש. והנה זה לכאורה נגד דבריו שבס' המצות שכתב שם שזה לא נאמר רק מטעם על מת וכאן כתב שמטעם העבודה נגעו בה ונגד דבריו שבפירושו לתורה שמסכימים לדבריו שבס' המצות יעו"ש.

והנה בחפשי בספרים מצאתי בחי' הר"ן לסנהדרין דבספ"ב שם שעמד ג"כ על חקירה זו והקשה דברי רמב"ן אהדדי יעו"ש היטיב שהעלה דהעיקר כדברי רבינו שבס' המצות יעו"ש היטיב וכתב וז"ל ועוד קשה לפי שיטה זו מאי דאמרינן בגמרא עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה והלא הכתוב מפורש בתורה ראשיכם וכו' על שעת עבודה אלא שאתה חושש שמא מצוה זו לא נאמרה אלא לשעתה ומדברי יחזקאל אתה למד שהיא לדורות ובכה"ג לא הו"ל להגמרא למימר עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה דאדרבה מן הסתם יש לנו לומר שכל מצוה הכתובה בתורה שהיא לדורות עכ"ל ולכאורה לענ"ד בקצרה יש ליישב ולומר דלא קאי על הא דבמיתה רק על שאר דברים דילפינן מיחזקאל כגון דעד ל' יום מותר לירבי ויותר מכאן אסור מדכתיב ופרע לא ישלחו וכן הא דדוקא בזמן ביאה אסור שלא בזמן ביאה שרי דאתקש לשתויי יין והבן.

וע"ע בשבועות ל"ו ב' דמשמע שם לכאורה קצת דפרועי ראש ילפינן דבמיתה מקרא דראשיכם אל תפרעו יעו"ש היטיב ודו"ק אמנם אין זה מוכרח דהא פרועי ראש ילפינן משתויי יין ושתויי יין הוא הן מכלל לאו והבן.

והנה הארכתי בזה להביא דברי הראשונים בזה המפוזרים בכל עבר ופינה והנה עדיין נשאר ליישב דברי רבינו שגבי פרועי ראש הביא הך קרא דיחזקאל וגבי קרועי בגדים הביא הך דראשיכם אל תפרעו. ויש ליישב על פי דברי הר"ן שם שכתב וז"ל אבל מה שכתב הרמב"ן שם (היינו בתורת האדם) שקרועי בגדים במיתה בשעת עבודה מן קרא דראשיכם וכו' ובגדיכם וכו' אינו מחוור מן הטעם שכתבנו דאי הכי אמאי אמרינן בגמרא דזבחים שם דפרועי ראש מתורת משה לא למדנו רק מיחזקאל בן בוזי למדנו הא מקרא מלא הוא לפי דברי הרב ז"ל והרב היה מתרץ ואומר דעיקר קרא לתלמודו בא לחייב בני אהרן אם ישמשו פרועי ראש וקרועי בגדים וכן הדין בכל הכהנים ההדיוטות אלא מפני שהפסוק נאמר לשעה הוצרכו ללמוד מדברי קבלה שלא תאמר שאין מצוה זו לדורות וכיון שלמדנו על פרועי ראש למדנו ג"כ על קרועי בגדים שאף הן במיתה בכל הכהנים ההדיוטות וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בס' המצות עכ"ל (ולא ידעתי אנא מצא כן ברמב"ם בס' המצות) ולפי"ז אתי שפיר דברי רבינו ודוק היטיב ונוכל לומר ג"כ שס"ל לרבינו כאן כדעת רבינו בס' המצות דמכאן יכול לומר דלא לענין עבודה מיירי ולכן מייתי מיחזקאל וכיון דגלי קרא דיחזקאל אלמא חזינן דהפסוק דראשיכם וכו' ובגדיכם וכו' מיירי לענין עבודה שבמקדש לכן מייתי שפיר מקרא דבגדיכם וכו' לענין קרועי בגדים ודו"ק היטיב ובהכי אתי שפיר דברי התו"כ שהבאתי לעיל והכל על מקומו יבא בשלום.

והנה הר"ן כתב להקשות ע"ז כמה קושיות וכתב וז"ל ופשטא דקרא לא מיירי על שעת עבודה אלא על מת כדין כה"ג שהוא על מת כדכתיב את ראשו לא יפרע וכו' עכ"ל והנה זה י"ל רק לפי שיטת הרמב"ן בתורת האדם אמנם לרבינו יש ליישב בפשיטות דמה לנו אם פשטא דקרא מיירי על מת הא מקרא דיחזקאל מוכח דקאי על שעת עבודה וזה פשוט ונכון.

ומה שכתב עוד וז"ל ועוד דא"כ למה אמרו כאן על פרועי ראש דלא מחלל עבודה הרי כיון דאית לן בקרועי בגדים שהן מחללין עבודה מקרא דבגדיכם לא תפרומו הרי הוקשו פרועי ראש לקרועי בגדים וה"נ הוי ילפינן מקרא דיחזקאל אי לאו משום דדחינן מקמי דאתי יחזקאל מאן אמרה כי גמירי הלכתא למיתה לאחולי עבודה לא גמירי הא אייתר לן הקישא מקרא דכתיב באורייתא על כרחך אית לן למיעבד הקישא לגמרי (ואזיל בשיטת התוס' דסנהדרין כ"ב ב' בד"ה אלא גמרא וכו') עכ"ל ואזיל לשיטתו דקרועי בגדים פשיטא דמחלל עבודה וכ"ה שיטת הרמב"ן מהא דלעיל פ"ח מהל' כלי המקדש ה"ד אמנם רבינו ס"ל דקרועי בגדים נמי לא מחלל עבודה כמש"כ כאן בסעיף י"ד וס"ל לחלק בקרועי בגדים להא דלעיל וכמש"כ לעיל פ"ז מהל' בית הבחירה ה"כ יעו"ש וס"ל דבפרשה זו לא נזכר כלל הא דמחלל עבודה רק מיתה נזכר ולא חילול עבודה ורצה למילף מיחזקאל משתויי יין לענין אחולי עבודה נמי ותירץ שפיר לענין אחולי לא איתקש לשתויי יין.

ודע דהרמב"ן כתב בס' המצות וז"ל אבל מצוה הנוהגת לדורות בפרועי ראש היא באמת שלא יעבדו עבודה ואם שמש כן חלל וחייב מיתה עכ"ל אלמא דס"ל דפרועי ראש מחללי עבודה וגרס כגירסת רש"י בסנהדרין שם קשיא יעו"ש א"כ פשיטא דלק"מ קושיית הר"ן לפי האמת אך אולי ט"ס הוא וצ"ל לא חלל. ודו"ק היטיב בכל זה וזהו מה שרצינו לבאר בזה בעזר ה'.

ט

מחללין

עבודה וכו'. כבר הבאתי בס"ק הקודם דברי הרמב"ן שבס' המצות מש"כ בזה ועיין בתוס' רפ"ב דזבחים ובמנחות ו' א' ד"ה שקמצן וכו'. ועי' מש"כ בסי' ז' ס"ק מ"ג.

י

כך

אין אסורים וכו'. עי' בראב"ד שכתב וז"ל א"א ליתיה להאי כללא שאפילו שלא בשעת ביאה אסור לגדל פרע שהרי מחוייב להסתפר משלשים יום לשלשים יום כדכתיב ופרע לא ישלחו ביאה למקדש פי' במשמרתם עכ"ל ועי' מש"כ מרן ע"ז והנראה לענ"ד דהנה מבואר זה בתענית י"ז א' ובסנהדרין כ"ב ב' דאיתקש שתויי יין לפרועי ראש דמה שתויי יין בזמן ביאה אסור שלא בזמן ביאה שרי ה"נ לענין פרועי ראש וקיל פרועי ראש משתויי יין דאילו האידנא שרי לכו"ע להיות פרועי ראש מטעם דאם יבנה ביהמ"ק יגלח ויעבוד משא"כ בשתויי יין לרבנן דהאידנא נמי אסור כמבואר שם ושם ועי' בהלכה ז'. והנה מעיקר הדין דאסור מן התורה הוא שלא יעבוד הכהן הדיוט וראשו פרוע יותר משלשים יום הא שלא בשעת עבודה שרי לו להיות מגודל פרע זהו דינו מן התורה וכשם שהכהן מותר לו לשתות יין שלא בשעת משמרתו כך מותר לו להיות מגודל פרע והא דכהן הדיוט מגלח משלשים יום לשלשים יום לאו מה"ת הוא דהא דכה"ג מגלח אחת לשבוע וכי מן התורה הוא והלא כתיב את ראשו לא יפרע והיינו ג"כ ל' יום וכן הא דאנשי משמר ואנשי מעמד אסורין מלספר ומלכבס (תענית ט"ו ב') וכי מה"ת הוא והא טעמא שלא יכנסו למשמרתם כשהם מנוולים כדאיתא שם י"ז א' ושם בסנהדרין ומש"כ רבינו בהלכה י"א לפיכך כהן העובד וכו' כוונתו דכהן שאינו בר עבודה מחמת מום או שהי' טמא וכה"ג [אינו] מגלח אבל בכהן הכשר לעבודה הטילו עליו חכמים לגלח משלשים לשלשים. והרחקה עשו לתורה כן נראה לענ"ד ברור הדברים. והנה אי לא מסתפינא אמינא דהא דקאמר כהן הדיוט מגלח משלשים לשלשים ה"ק דכשבא לעבוד אז יהא מגולח שלא יהא עליו שערות יותר משלשים יום אבל יותר נ"ל כאשר כתב תחלה דא"כ הו"ל כהן הדיוט מגלח לשלשים יום ולא משלשים לשלשים (אבל לישנא דש"ס יש ליישב כן) ומש"כ הראב"ד ראיה מקרא דיחזקאל דכתיב ופרע לא ישלחו י"ל דזה קאי על זמן עבודה דוקא ועוד י"ל מש"כ כהן העובד וכו' ר"ל היינו שעוסק בעבודה ממש אם אירע כך ששימש זמן מרובה רצוף אזי צריך לגלח כל ל' יום אבל הראוי לעבודה ואינו עובד א"צ לגלח רק בשעת ביאה וק"ל.

שהרי

תמיד וכו'. מהטעם הזה נראה כי הוא מפני שאצלו הוא תמיד זמן ביאה למקדש ובאמת משמע שכה"ג הוזהר מלקרוע ומלפרוע על מת נוסף על האזהרה של כהן הדיוט וכמש"כ רבינו בס' המצות לאוין סי' קס"ד וז"ל ודע שכה"ג אסור אפילו שלא בשעת עבודה לקרוע על מתו שמת לו ובעבור התוספת הזה נכפל זה הלאו וכו' וכה"ג לבד הוא אסור עליו תמיד שיפרע או שיפרום אפילו לא נכנס למקדש וזהו ההבדל שבינו ובין כהן הדיוט עכ"ל. ולפי דברי רבינו בכאן לכאורה דין אחד להם דכלם בזמן ביאה אסורים וע"כ צ"ל דכוונתו בס' המצות דמטעם זה לחודיה שנתוספה עליו האזהרה מבואר כי תמיד אסור אבל הטעם הכל אחד מדכתיב ומן המקדש לא יצא דזה מיקרי אצלו זמן ביאה ולפי"ז אתי שפיר מש"כ שם רבינו בסי' קס"ג שם וז"ל ואמנם נכפלה כדי שלא תחשוב שאמרו לאלעזר ולאיתמר ראשיכם אל תפרעו אמנם הוא בעבור המת לבד אבל אם עשה זה שלא ע"ד האבלות מותר ולכן באה בכה"ג שזה בעבור העבודה עכ"ל וכבר כתבתי בזה בה"ח ד"ה חייב מיתה יעו"ש היטיב אבל לפי"ז אתי שפיר בפשיטות כי נכפלה האזהרה בכה"ג שהטעם שאצלו תמיד זמן ביאה וממילא מוכח דבכהן הדיוט שלא בשעת עבודה מותר ועיי"ש סי' קס"ה יעו"ש היטיב ודו"ק ועי' לעיל פ"ה מהל' כלי המקדש ה"ו יעו"ש היטיב.

יא

שלשים

יום. עי' תענית שם וסנהדרין שם ובמו"ק י"ט ב' וע"ע בספרי נשא פיסקא כ"ה.

יב

בשבת וכו'. ט"ס דמוכח וצ"ל בשבתן ור"ל בשבוע שלהן ופשוט. כתב מרן וז"ל משנה ט"ו ב' וגמרא י"ז א' בפ"ב דתענית ומסיים שם במשנה ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו עכ"ל וכוונתו דאף שכתב רבינו זה לעיל סוף פ"ו מהל' כלי המקדש יעו"ש הנה כתב זה רק לענין אנשי מעמד אבל כאן היה לו לרבינו לכותבו לענין אנשי משמר וזה פשוט וברור ובחנם תמה עליו המל"מ וי"ל כי רבינו לא כתב זה לפי שסמך על מש"כ התם. ודחוק. והנה אי לא מסתפינא אמינא דבר חדש והוא כי רבינו הוקשה לו בסוגיא דמו"ק י"ז ב' (והובא במרן בסעי' י"ג) האי כהן ה"ד אילימא דשלים משמרתו ערב הרגל איבעיא ליה לגלוחי ערב הרגל אלא דשלים משמרתו ברגל יעו"ש היטיב וברש"י דערב הרגל היינו דשבת חל בערב הרגל ומאי דקאמר איבעיא ליה לגלוחי ערב הרגל היינו בע"ש שלפני ערב הרגל יעו"ש והנה הלשון דחוק וראיתי בריטב"א שם שפי' וז"ל פי' דשלים משמרתו בכניסת ערב הרגל כגון שהיה יום ראשון בשבת ערב הרגל ושלימות המשמרות בשבת שלפניו כי כל המשמרות מתחדשות בשבת וכיון שכן הוא פושע דהו"ל לגלוחי יום ראשון פי' שהוא ערב הרגל ואלא דשלים משמרתו ברגל פי' בכניסת הרגל כי הרגל יום ראשון בשבת וכו' והקשה רש"י ז"ל (לפנינו ליתא) דנהי דמדין משמרתו מותר לגלח כדאמרן משום דשלימה משמרתו מ"מ יהא אסור מדין מועד שהרי היה לו פנאי קודם המועד בשבוע שעברה דקי"ל בחמישי מותרין מפני כבוד השבת ותירץ דההוא אכיבוס קאי ולכבס להניח עד השבת אבל לגלח בחמישי אינו כבוד שבת וכההיא דאמרינן (תענית כ"ט ב') גבי תשעה באב ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ואמרינן עלה דהיינו לכבס ולהניח דאילו לכבס וללבוש מאי כבוד שבת איכא ואינו נכון דגבי כבוס שלבש אותו בה' וודאי ליכא כבוד שבת שהוא מתלכלך קודם אבל בגלוח וודאי כבוד שבת איכא כשהוא מגלח בחמישי ועוד יגלח ביום שישי שהוא וודאי כבוד שבת דהא וודאי חמישי דהכא לאו דווקא כי ההיא דתשעה באב דהוי דווקא דהתם הוא משום דיום שישי ט"ב. ובתוס' פי' דוודאי אם חל הרגל יום ראשון אסור לגלח במועד לד"ה דהא היה לו פנאי בחמישי ובשישי והכא שלימות משמרה דאמרינן לאו שלימות ממש אלא כדשלמה ביה לענין גילוח ודאמרינן דשלמה משמרתו ערב הרגל כגון שהיה ערב הרגל יום חמישי דקי"ל בחמישי מותרין ודאמרינן דשלמה לו ברגל כגון שהיה הרגל יום חמישי ממש ולא הו"ל פנאי לגלח באותו שבוע כלל עכ"ל יעו"ש עוד מש"כ בזה.

והנה רבינו מפרש לה כפשוטה כפי' הריטב"א דשלמה ערב הרגל היינו שחל יום ראשון ערב הרגל ודשלמה ברגל היינו דחל הרגל ביום ראשון והוקשה לו דהו"ל לגלח ביום חמישי או ביום שישי ועוד הוקשה לו ז"ל דהו"ל למיחשב אנשי מעמד ששלמה מעמדן ברגל דהתם לכו"ע מותר לגלח ברגל דבשלמא בכהנים תנא דידן ס"ל כיון דברגלים כל משמרות שוים בחילוק לחה"פ וכו' הו"ל כמאן דלא שלים משמרתו ברגל אמנם במעמדות לא מצינו כזה לכן מכל הלין טעמא נ"ל כי מפרש הא דתנן ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת זה קאי על אנשי מעמד לבד אבל אנשי משמר לעולם אסורין בכל השבת ובאנשי משמר שהם הכהנים העוסקים בעבודה החמירו טפי ולכן אצל אנשי מעמד שפיר כתב זה ולא אצל אנשי משמר ודוק היטיב (אבל י"ל דמתניתין תנא ושייר אנשי מעמד דליכא טעמא למיסר דזה מוכרח דאל"כ אכתי אמאי לא תני מתניתין אנשי מעמד וכגון דחל הרגל ביום חמישי ודו"ק).

יג

לגלח

ברגל וכו'. עיין מרן ז"ל שהביא בשם הה"מ דלהכי פסק כתנא ברא ולא כתנא דמתניתין מאחר דהלכה כמותו לענין אבל כן הלכה כמותו בכהן יעו"ש בפ"ז מהל' יו"ט וכוונתו דתלינן פלוגתתם לענין אבל דמיירי בחל שביעי שלו בשבת ערב הרגל ותנא ברא ס"ל דהלכה כאבא שאול דמקצת יום שביעי ככל היום יעו"ש ובזה פשיטא דהלכה כאבא שאול יעו"ש י"ט ב' אלמא דהלכה בזה כתנא ברא לגבי תנא דמתניתין וה"נ בכהן הלכה כתנא ברא ופשוט לפיענ"ד ולאפוקי ממש"כ הלח"מ שם בפ"ז מהל' יו"ט יעו"ש היטיב.

ומש"כ מרן בשם ר"י קורקוס די"ל דתנא דמתניתין תנא ושייר יעו"ש עיי"ש תוס' ד"ה ותנא דידן וכו' יעו"ש היטיב וצע"ק אך עיי"ש בריטב"א ולדבריו יש ליישב דדוקא באבל לא שייך לומר תנא ושייר משא"כ בכהן וצ"ל דהש"ס נקט דתנא דמשנה פליג בכהן אגב דאבל אבל באמת אין זה מוכרח ודו"ק.

יד

אע"פ

שעבודתו וכו'. כבר כתבתי בהלכה ח' דעת הרמב"ן והר"ן דמקורעי בגדים חייב מיתה ומחלל עבודה ולא מטעם דאיתקש לפרועי ראש כלל יעו"ש היטיב ובמש"כ בפ"ז מהל' בית הבחירה ה"ב ויש נפק"מ בין טעם רבינו ובין טעם השליטים הללו כי לדעתם דטעם הוא משום מחוסרי בגדים א"כ דין זה לא שייך רק בעבודה שיש בה חיוב מיתה כמו דאיתא בזבחים קי"ב ב' ועיין לקמן פ"ט הי"ד ולעיל פ"י בהל' כלי המקדש ה"ד במל"מ יעו"ש היטיב) אמנם לרבינו אין זה דווקא בעבודה שזר חייב עליו מיתה רק בכל עבודות חייב מיתה עי' זבחים י"ח א' (ומה שיש להקשות ממש"כ כאן על מש"כ בהלכה ח' כבר הארכתי לעיל ס"ק כ"ג ביישובו).

טו

ה"ז

לוקה וכו'. עי' ס' המצות לרבינו לאוין סי' ע"ג קס"ג קס"ד יעו"ש היטיב והרמב"ן בסי' ע"ג האריך להשיג עליו יעו"ש באורך ובמגילת אסתר שם והנה מש"כ בשכור משאר משכרין דחייב אביאה ריקנית עיין בתוס' כריתות י"ג ב' ד"ה ונכנס וכו' שלא כ"כ וכ"כ התוס' ישנים שם והיינו כהרמב"ן. ובאמת צריך ביאור לענ"ד דכתבתי לעיל בסעיף ב' דטעם דרבינו בשאר משכרין הוא מטעם שאינו שוה בזרעו של אהרן א"כ מהיכי ילפינן דביאה ריקנית חייב בזה ובס' המצות מצוה ע"ג כתב וז"ל ואם שתה מן המשקים המשכרים זולת יין ועבד חייב מלקות לבד ולא מיתה עכ"ל אלמא דוקא בעבודה הוא דחייב וצ"ע בזה וע"ע בתו"כ פרשת שמיני פרשה א' יעו"ש היטיב ובקרבן אהרן דמפרש דוקא בעביד עבודה. והראב"ד כתב כאן דבין המזבח ואולם אינו לוקה אבל במזבח לוקה יעו"ש היטיב ולא ביאר דעתו אם דוקא בעבד עבודה במזבח או אפי' אביאה ריקנית חייב במזבח ויותר נראה דמיירי בעבד עבודה ודומיא דרחוץ ידים דבעינן דוקא שיעבוד עבודה במזבח וכדאיתא בזבחים י"ט ועי' יומא ה' ב' תוס' ד"ה להביא וכו' ותוס' סנהדרין פ"ג א' ד"ה ולא משום וכו' ובר"ש וברא"ש ספ"ק דכלים יעו"ש היטיב ועי' מש"כ לעיל ס"ק ח' דרבינו מפרש לה להא דאיתא בכריתות י"ג ב' כר' יהודה משום דנקט ושימש ואילו לדידן אפי' בלא שימש חייב יעו"ש ונ"ל דרבינו מפרש להא דאי' בבכורות מ"ה ב' ודלא כר' יהודה דתניא אכל דבילה קעילית וכו' דהיינו לסיוע דאפי' לדידן חייב על הכנסו למקדש ולהכי ליתא לשם להאי ושימש ואתי ככו"ע ובהכי ניחא דלא מייתי ברייתא דכריתות דשם מחייב ר' יהודה בהדיא ומייתי ברייתא דאתי כוותיה דר' יהודה אמנם לפי מש"כ ניחא ובהכי אתי שפיר דמייתי הך ברייתא ביומא ע"ו א' ובשבועות כ"ג א' להקשות מינה ולפי מש"כ אתי שפיר כיון דלא נקט ושימש אתי ככו"ע ודו"ק אבל לפי"ז יש לגרוס בנזיר ד' א' ונכנס למקדש ושימש דשם מיירי לר' יהודה ודו"ק היטיב.

טז

כגון

ששתה וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א אם לדבריו אין צורך שישתה בין האולם למזבח ומה שאמרו בתו"כ מנין אף ביציאה לומר שאף אם שתה בחוץ ונכנס להיכל חייב דה"ק רחמנא בזמן ביאה לא תהא שכרות בהיכל ובמזבח מיתה נמי איכא בשתויי יין עכ"ל עיין בס' המצות בלאוין סי' ע"ג ברמב"ן שפי' כפי' רבינו כאן ועיין בקרבן אהרן שם בתו"כ פרשת שמיני פרשה א' יעו"ש היטיב ועי' בפי' הרמב"ן בפרשת שמיני אמנם דעת הראב"ד הוא ע"ד דאיתא בב"מ צ' ב' יעו"ש היטיב ומש"כ הראב"ד אם לדבריו אין צורך שישתה בין האולם למזבח. זה הלשון לדעתי אין לו שחר ואי לא מסתפינא אמינא שט"ס הוא וכצ"ל אם לדבריו צורך הוא שישתה היין וכו' ור"ל לדבריו צריך על כרחך לומר כן ומאין בא לשם היין א"נ יש להגיה אין צודק שישתה וכו' ועי' בקרבן אהרן מש"כ בזה וע"ע שם מש"כ על דברי הסמ"ג יעו"ש היטיב.

יז

עזרת

ישראל וכו'. עיין מש"כ לעיל הלכות בית הבחירה פ"ז ה"כ יעו"ש היטיב.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.