הפלאה/כתובות/קא/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גמרא לא תימא הא סתמא וכו'. לכאורה קשה דאם התנה בפירוש שלא נתקדשה א"כ אפילו גיטא לא בעי כמו שהקשו התוס' לעיל דף ע"ב ע"ב ודוחק גדול לומר דהזכירה כן ולא היה תנאי מפורש דהא אפילו בסתמא היא בחזקת פנויה מעולם ואפ"ה אמר ר"פ דיש לה כתובה. וצ"ל דרב הונא כרב ס"ל דאמר לעיל קידשה על תנאי וכנסה סתם צריכה גט. וכתבו התוס' לעיל דף ע"ג בד"ה אלא וכו' דאפילו כנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט. ומזה ראיה לדבריהם שם. אלא דצ"ע אם נימא בכה" "ש לדעת הרמב"ם דאינו לוקה משום לא יקח אא"כ קידש א" "ג כתב הב"ש בסימן קמ"ח וסימן קמ" "ל דהר"ן כתב גבי איילונית והביאו הב"ש דאם לא הכיר בה ואח"כ הכיר בה ודר עמה הוי כאלו נשאה מתחלה לשם כך. ונראה דזה דוקא באיילונית אבל באלמנה כיון דאיכא איסורא לא תקנו חכמים בזה כתובה ומזונות. כמ"ש הרמב"ם גבי עוברת ע"ד אע"פ שלא הוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו'. ולפ"ז צ"ל בחייבי לאוין דאית לה כתובה בשהכיר בה היינו משום דבתחלה נשואין לא חילקו חכמים בין אשה לאשה דאפילו בעוברת על דבריו כשניסת לאחר מסתמא יש לה כתובה. אבל זו שאין לה כתובה מתחלה אלא אח"כ הכיר בה ודר עמה אף דמסתמא אי' לה כתובה משום דאסור להשהות בלא כתובה כדאיתא באה"ע סימן ס"ו דאפילו מחלה כתובתה כשדר עמה אח"כ יש לה כתובה מ"מ במקום איסור לא תקנו חכמים שיהיה לה כתובה משום דהא דאסור להשהות דהיינו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וממילא דבמקום איסור לא שייך זה. אם כן יש לומר דהא קמ"ל דיוקא דדוקא כנסה לשם כך ודר עמה אח"כ בחזקת שהיא כן. הא כנסה סתם אף שאח"כ נודע לו ודר עמה ואינו מקפיד דהיינו נמצאת אצלו בידוע שהוא כן אפ"ה ל"ל כתובה. ובזה נכון הא דמשני הא כנסה בחזקת שאינו כן וכו' דבכה"ג דאינו מקפיד כשנודע לו ודר עמה בחזקת אישות כיון שהתנה בפירוש אין לה כתובה אע"ג דדר עמה אח"כ כשנודע לו אבל גט בעיא כיון שהוא מרוצה לשם אישות. ובזה נכון נמי מה שיש לדקדק קצת מאי מקשה הש"ס דדילמא ברייתא איירי באיילונית דמודה רב הונא דבלא הכיר בה אין לה כתובה כמפורש במתניתין דצ"ל שהיה ידוע לש"ס דברייתא מיירי בחייבי לאוין. ולפי מ"ש יש לומר דבאיילונית הא כתב הר"ן דאם נודע לו אח"כ ודר עמה ה"ל כנשואה תחלה לשם כך. ולא שייך דיוקא דנמצאת דוקא שהוא כן. מיהו עיינתי שם בר"ן ולא כתב באיילונית אלא לענין מזונות דאיילונית דליכא לפרושי בהכיר בה ודר עמה דלמה לא יהיו לה מזונות אבל לכתובה לא כתב שם. ואפילו אם יהיה כוונת הר"ן גם לענין כתובה מ"מ אלולי דבריו ז"ל היה נראה דפשטא דמתניתין מיירי בהכיר ודר עמה אח"כ. וכן משמעות לשון פירוש המשנה להרב"ם שכתב אע"פ שהוא מצוי בעיר והם תחתיו ובזה א"ש הלשון ואם מתחלה נשאה לשם כך. וא"ש נמי מה שהקשו תוס' דמשמע הא גיטא בעיא דכיון שדר עמה פשיטא בעי גט והוי כההיא דקידשה על תנאי וכנסה סתם דצריכה גט ואין לה כתובה. ואפילו שמואל מודה כיון דהכיר בה ודר עמה ואפילו במום דאיילונית. וצ"ל דפשיטא להו לתוס' ור"ן דבכה"ג שדר עמה אח"כ הרי הוא מוחל על מום דאיילונית ותקנו בזה כתובה וכל תנאי דכתובה כיון דליכא עבירה שיכול לישא אשה אחרת עליה. ודוק: ועיין בקונטרס אחרון.
תהלת ה' אבשר . שזכני להשלים חדושי פרק אחד עשר . ובחסדיו המרובים בלי מרה ומשר . יעזרני ויגמלני בפרק שנים עשר .
פרק הנושא
מתניתין ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים. נראה לפענ"ד דנקט בכה"ג חמש שנים היינו משום דמתניתין אשמעינן דמזונות הבת אצל אמה כדקאמר ר' חסדא לקמן. ופחות מבת ששה שנים הוא מילתא דפשיטא דניזוני' במקום אמה כדאמר לעיל בס"פ אע"פ מוסיפין לה על מזונותיה לאו משום דבעי למיכל בהדה ויוצאת בעירוב אמה ולהכי נקט ה' שנים ובודאי לא נשא מניקת חברו ע"כ דהיתה בשעת נשואין בת שתי שנים ושפיר מוכח משנה שביעית. אע"ג דאיתא לקמן בגמרא ממאי דבגדולה עסקינן דילמא בקטנה ומשני א"כ ליתני למקום שהיא מאי למקום שאמה הרי דמיירי אפילו בגדולה. נראה דהכי פירושו דאי מטעם חשש מעשה שהיה א"כ אין הטעם משום שתהיה אצל אמו אלא משום שלא תהיה אצל מי שראוי ליורשה וה"ל למתניתין למקום שהיא אבל אי הוי ס"ד דמיירי בפחות מבת שש שנגררת אחר אמה לא הוי קשה מידי מלשון למקום שאמה ולא הוי מוכח כלל דבת גדולה אצל אמה. אבל לבתר דמיירי שהיא בת שתי שנים א"כ אין שום חילוק בין קטנה לגדולה אלא משום מעשה שהיה וזה אין חשש אלא כשהוא אצל מי שראוי ליורשה וה"ל למיתני למקום שהיא וק"ל:
תוס' ד"ה הנושא וכו' כאלו התנה וכו'. כתב מהרש"א דלא אתי כר"מ דהא לר"מ לא מהני תנאי במזונות ונראה ליישב דאפ"ה נפקא מיניה לר' מאיר לפמ"ש לעיל בחידושינו בכמה דוכתין דהא דלא מהני מחילה לר"מ היינו שיכולה לחזור בה אבל כל זמן שלא חזרה מהני מחילה דלא עדיף מעונה דלכ"ע לא מהני מחילה ואפ"ה אמרינן לעיל ברשות כמה דבעי א"כ נ"מ לענין מזונות שעברו ולא תבעה אותם דאי ה"א דה"ל כאלו התנה אינה יכולה לתבוע אותן המזונות למפרע. מיהו ממ"ש הרמב"ן והמגיד והביאו רמ"א באה"ע סימן עיין סס"ח דאם מכרה נכסים ופירנסה עצמה אין עליו כלום דמסתמא מחלה א"כ אין נ"מ במזונות שעברו דלעולם מחלה אך הר"ן נסתפק בזה שם בר"פ אלמנה ניזונת. ועיין קונטרס אחרון סימן ע":
ועוד יש לומר דר' מאיר מודה בנשואה קטנה דנשואין מדרבנן דלא עשו בו חיזוק דהא ס"ל לר"מ דבדרבנן לא עביד חיזוק א"כ נ"מ בקטנה אף שבקטנה אין מחילתה כלום מכל מקום בפעוטות מהני כמ"ש התוס' לקמן דף ק"ז בד"ה קטנה וסיפקה וכו' ואפשר דאפ"ה אין לחלק לר"מ כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב בכתובת אלמנה כיון דעיקר כתובה דאורייתא הוא. ודוק:
תוס' ד"ה והן נותנין וכו'. איצטריך וכו'. קצת קשה לפמ"ש התוס' לעיל דף נ"ו ע"ב למ"ד מפני שאין קצובין הא דבנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין לפי שאין קצובין למטה שאפשר שינשאו א"כ ממילא מוכח דבת אשתו אפילו נשאה חייב במזונותיה דאל"ה למה בת אשתו גובה מנכסים משועבדים הא אינם קצובין מיהו ה"מ למטעי דהטעם הוא מפני שאין כתובין. וק"ל:
תוס' ד"ה והיא ניזונת וכו' וא"ת למ"ד קצובין וכו' מיהו מאב אין כל כך קושיא וכו". לכאורה קשה דאכתי יתקנו דאותן הבנות שנולדו כבר בשעה שלקחו הלקוחות יטרפו ממשעבדי דיכול להניח כפי הצורך להם עד שיתבגרו ונ"ל משום דקי"ל לעיל דף נ"א דמוציאים לבנות קטנות מבנות גדולות א"כ אפילו אם הוציאו הלקוחות כדי פרנסת הבנות שנולדו כבר מ"מ כשיהיו לו עוד בנות יוציאו הבית דין לקטנות מן הגדולות וממילא לא יספיק לאותן שנולדו כבר ושוב יחזרו על לקוחות וצ"ל דלא שייך לומר הנחתי דה"ל כאשתדף בני חרי וכה"ג כתבו התוס' לעיל דף צ"ו ע"ב בד"ה ור' יוסי סבר באשה שמכרה הרבה נכסים למזונות אפ"ה יכולה לטרוף לכתובה משום דה"ל כאשתדף בני חרי. אך לפ"ז קשה כיון דודאי לא קשיא להו על מזון האשה עצמה דאין לה קיצבה הרי ניזונת כל ימי חייה וא"כ יש לומר דגם במזון הבנות אין קיצבה במקום שיש אשה דהא קי"ל לעיל דף מ"ג דעשו אלמנה אצל בת כבת אצל אחין ומוציאין לאשה מן הבנות א"כ אפילו אם יניחו הלקוחות שיעור מזונות הבנות עד שיבגרו הא האלמנה תוציא מהם ויחזרו הם על הלקוחות דלא שייך לומר הנחתי דה"ל כאשתדף בני חרי דטרפא ממשעבדי כנ"ל א"כ יש לומר דהא דקאמר מזון האשה והבנות היינו שיש אלמנה ובנות ואפילו נימא דזה דוחק להם לפרש כן דמשמע אפילו במקום שאין לו אשה מ"מ אין קושיא שיטרפו ממשעבדי דאב דהא אינן קצובים דשמא ישא אשה ומיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף מ"ג דהא דמוציאין לאשה מן הבנות היינו דוקא בשיש בנים ג"כ דאז תיקנו לאלמנה ליתן לה מה שהיה ליקח לבת והיינו עד שתתבגר הבת אבל כשאין אלא אלמנה ובת שהבת יורשת לא עשו תקנה בשביל אלמנה וכו' הפקיעו בשביל הבת וכו' וא"כ יוכלו הלקוחות להניח כשיעור שיספיק לבנים ולבנות עד שיבגרו דזה שיעור נכסים מרובים כדאיתא בב"ב ר"פ מי שמת וכיון דבנכסים מרובים אין מוציאים לאלמנה אין חשש שיטרוף מהלקוחות. אלא דלפ"ז אכתי לא מתרצא היטב מה שכתבו התוס' מיהו מאב אין קושיא כל כך דלא ידעינן כמה בנות יהיו לו ולפמ"ש א"צ לומר שיוליד עוד בנות דוקא דבין אם יוליד בנים או בנות מ"מ שוב לא יהיו נכסים מרובים דבעינן שיספיק לכולם עד שיבגרו הבנות וא"כ לא יועיל מה שיניחו בלקוחות להבת כלום שהרי האשה תקח הכל כיון שיהיו נכסים מועטים ודוק:
בגמרא מאי לאו כה"ג וכו'. מכאן הקשה הראב"ד על הרמב"ם שפסק בפרק י"א מהלכות מכירה דאין אדם יכול להתחייב בספר שאינו קצוב אם לא בשעת נשואין דהא המקשה דלא אסיק אדעתיה הך דר' גידל ואפ"ה לא הקשה אלא לריש לקיש אבל לר' יוחנן ניחא אע"ג דה"ל דבר שאינו קצוב ונראה לפע"ד ליישב דנראה מדברי הרמב"ם דס"ל הטעם בזה משום דכל שאינו קצוב בשעת החיוב ה"ל אסמכתא כמבואר שם שכתב דין זה בתוך דיני אסמכתא וס"ל דהוי כמו האומר כל מה שיש לי בבית הזה מכור לך או שנים שהחליפו בכל מה שיש להם כדאיתא בח"מ סימן ר"ז סעיף א' ובזה ניחא הא דהקשו עליו המפרשים במה שכתב דמחייב עצמו לזון את חבירו ה' שנים הוי ליה דבר שאינו קצוב ובהנזקין דף נ' משמע דלמ"ד מפני שאין קצובין ניחא מתניתין דהכא דמתחייב לזון את בת אשתו ה' שנים דטרפא ממשעבדי משמע דמזונות ה' שנים הוי דבר קצוב ולפמ"ש יש לומר דלא דמי להך דדבר קצוב לענין לקוחות דהיינו שאינם יכולים ליזהר כמה יניחו א"כ יכולין לשער שיניחו כ"כ להספיק בודאי לה' שנים. אבל בטעם מחייב עצמו דבר שאינו קצוב כל דבר שאינו ידוע קצבתו לא סמכה דעתו א"כ ממילא אין כאן קושיא על הרמב"ם דיש לומר דלדעת המקשה באמת אתיא מתניתין כר' יוסי דס"ל אסמכתא קניא וכ"ש לפי מה שנבאר בסמוך דע"כ ס"ל להמקשן דמתניתין ר' יוסי הוא ממילא לק"מ ועיין בסמוך ודוק:
תוס' ד"ה חייב לזונה וכו' אע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי וכו'. ונדחקו המפרשים בפירוש דבריהם ולפענ"ד נראה דס"ל להתוס' דע"כ אין הקושי' מרישא דהוי מצי לאוקמא בשטר גמור ולא תיקשי מאי למימרא כמ"ש רש"י דהוה מצי לומר דקמ"ל דיכול אדם להתחייב בדבר שאינו קצוב ומכ"ש לפי שיטת הרמב"ם דבאמת איו אדם יכול להתחייב בדבר שאינו קצוב ולפי דעת המקשה מתניתין ר' יוסי הוא א"כ טובא קמ"ל כרבי יוסי דאסמכתא קניא. אלא דעיקר הקושיא מסיפא דאי בשטר גמור מאי קמ"ל וע"כ דקמ"ל דאע"ג דלא הוי שטר גמור גבי ממשעבדי דאית ליה קלא (גם יש לומר דס"ל להתוס' דמרישא לא מצי להקשות דה"מ לאוקמא רישא דמתניתין באתם עידי אף דאמר הש"ס אי דאמר אתם עידי מ"ט דר' יוחנן מ"מ אין קושיא על המתניתין דהא גופא קמ"ל דאתם עידי מהני אלא ע"כ דקושית הש"ס מסיפא דגביא ממשעבדי דליכא לאוקמא באתם עידי) אלא דאכתי קשה דהא ר' יוחנן וריש לקיש תרוייהו ס"ל בגיטין דף נ' דהטעם דמזון האשה והבנות לא גביא ממשעבדי הוא מפני שאין כתובין ומקשה התם ממתניתין דהיא ניזונת מנכסים משועבדים ומשני בשקנו מידו. ובנות כיון דאיתנהו בתנאי בית דין אימור צררי אתפיסנהו וע"כ צ"ל דכל עיקר מאי דקמ"ל בסיפא הא דבתו כיון דאיתנהו בתנאי בית דין חיישינן לצררי דאל"כ בקנו מידו מאי למימרא וא"כ מאי מקשה הכא דילמא מיירי נמי בשקנו מידו או בשטר גמור וקמ"ל בסיפא דבבתו חיישינן לצררי כיון דאתנהו בתנאי בית דין ונראה ליישב ע"פ שיטת הרמב"ם הנ"ל דהתם בגיטין מיירי לפי המסקנא הכא דמיירי בשטרי פסיקתא אבל לפי הס"ד מתניתין ר" יוסי הוא דס"ל אסמכתא קניא ושמעינן ליה לר" יוסי בגיטין דף נ' דס"ל הטעם מפני שאין קצובין א"כ מילתא דפשיטא דבתו אינה יכולה לטרוף וע"כ דעיקר סיפא אשמעינן דבת אשתו ניזונת מנכסים משועבדים ואי בשקנו מידו מאי למימרא ופריך שפיר דע"כ אשמעינן בכה"ג נמצא מזה ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל דאל"כ לוקמא בשקנו מידו וכדמוקי בגיטין שם לר' יוחנן וריש לקיש עצמו ומשני בשטרי פסיקתא וכו' וא"כ אצ"ל דמתניתין כר' יוסי ושפיר אתיא מסקנא דהתם בשקנו מידו. ודוק:
ונראה עוד דיש ליישב קצת לפמ"ש הרשב"א בגיטין שם דחשש התפסי צררי לא שייך רק בבתו דמעשה ידי' לעצמה אבל באלמנה דמעשה ידיה ליורשים לא מתפיס צררי א"כ יש לומר דסוגיא דגיטין ולקמן אליבא דר' אשי דאמר לא ניתן לכתוב שפיר משני צררי אתפסיה דר' אשי לשיטתיה דס"ל לעיל דף מ"ג דמעשה הבת לעצמה אבל סוגיא דהכא אזלא למ"ד דס"ל לעיל דמעשה הבת לאחין ולא שייך חשש התפסת צררי וא"א לאוקמא בשקנו מידו וכ"ש לפמ"ש לקמן בסוף הסוגיא לפרש דברי הירושלמי דכל עיקר שינויא דהתפסת צררי היינו דוקא לר' אשי דס"ל מעשה הבת לעצמה א"ש טפי. וקצת ראיה לדברי התוס' כפי מה שפרשנו דבריהם דהקושיא מסיפא מדמשני בשטרא פסיקתא וכר' גידל ואי הקושיא מרישא לא הל"ל אלא כדר' גידל וכו' אבל אי קאי אסיפא צ"ל בשטרי פסיקתא מדגובה ממשעבדי וק"ל. ועיין מ"ש לקמן בדף ק"ג ע"ב בתוס' ד"ה הב"ע וכו':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |