העמק דבר/בראשית/נ

העמק דבר בראשית נ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ויפל יוסף על פני אביו. הנראה שהי׳ יוסף עומד ברגע אחרון של חיי יעקב סמוך לו. ויעקב הי׳ מדבר עמו בחשאי. והיינו שכתוב להלן שאמר יוסף לשבטים ואלהים פקד יפקד אתכם. וידוע שהוא סימני גאולה. ומאין ידע יוסף יותר מהם אלא כך קבל מאביו מה שלא שמעו ברגע האחרון שהי׳ שפע רוה״ק עמו כנר המבהיק לפני גמר הסתלקותו. ובעמדו אצלו הרכין והביט על שפתי אביו הגוע. ע״כ נפל הוא על פניו יותר מכל הבנים:

ויבך עליו וישק לו. לא הי׳ זה בכי׳ על מתו דודאי כולם בכו מר ואפי׳ שארי אנשים כמבואר להלן. ותו דא״כ מה זה נשיקה וכי הוא כבוד המת לנשקהו אלא משום שהי׳ נפש יוסף קשורה עם יעקב יותר מכל הבנים כמבואר לעיל מש״ה באה בכיה זו מרוב אהבה מפעולת טבע הלב שנפעם הרבה בשעת פרידתו ממנו ונפל עליו ונשק לו נשיקה של פרישות בבכי:

ב

ויצו יוסף וגו׳. ידוע ברבה שהי׳ תרעומות על יוסף ע״ז עד שאמרו בפ״ק דסוטה למה מת יוסף לפני אחיו רבי א׳ על שחנט את אביו א״ל הקב״ה לא הייתי יכול לשמור את צדיקי לא כך אמרתי לו אל תיראי תולעת יעקב אל תראי תולעת את יעקב:

ויחנטו הרפאים את ישראל. כאן נרמז התרעומות שהגידו חז״ל דמש״ה כתיב כאן ישראל ולא יעקב אלא רמז להפליא כי החניטו רופאי אוה״ע את ישראל שהי׳ מצוין במעלה וקדושה שנקרא שמו ישראל:

ג

כי כן ימלאו ימי החנוטים. פירש הכתוב דמה שנתמלא ליעקב ארבעים יום. ה״מ משום שדרך החניטה כך הוא ולא נימא שהי׳ יעקב מונח איזה ימים עד שהסכים יוסף לחנוט. אלא תכף ומיד אחר הפטירה הסכים לחנטו ומש״ה נעשה מה שנעשה:

ד

וידבר יוסף אל בית פרעה. כי כל זמן שלא נקבר אביו הרי הוא בכלל אונן ואינו ראוי להתראות את המלך:

באזני פרעה. שיכנסו באזניו. ומזה למדו בב״ר שרמז לו דברים שבע״כ מוכרח הוא להתרצות:

ה

אבי השביעני. לא אמר נשבעתי לאבי. שלא ישאל פרעה היאך נשבע בלי רשות. מש״ה אמר שהי׳ נשבע מפי אביו בע״כ וכסבור פרעה שהאב יכול להשביע את הבן כמו שהאדון יכול להשביע את עבדו. כמ״ש לעיל גבי אברהם ואליעזר:

אשר כריתי לי. הכינותי וחפרתי: ולא אמר לשון חפירה דמשמעו הרבה כצורך הקבר ואין דרך האדם לחפור קבר בחייו מש״ה אמר כריתי דמשמעו רושם וחריץ בארץ כמ״ש בספר במדבר כ״א י״ח. והנה לא האריך יוסף לבאר טעם חביבות המקום אלא זה הטעם הפשוט שהוא חפרו. ויש בזה משום כבוד כדאי׳ בסנהדרין דמ״ח שאין קוברין את הבן בקבר אביו משום כבוד אביו ונכלל בזה שכבודו שהוא יקבר בעצמו שם. ע״כ אעלה נא וגו׳. כי בכלל השבועה שמה תקברני שיתעסק בעצמו בקבורתו:

ו

כאשר השביעך. בזה הקבר אשר כרה לו. ולא רק במקום הראשון של א״י לבד אלא להביאו לקברו:

ז

ויעלו אתו. לכבוד יוסף עלו מעצמם מש״ה כתיב מה שעלו עבדי פרעה קודם שכתוב עליית אחי יוסף. באשר שעליית זקני פרעה הי׳ שייך לעליית יוסף עצמו שעלו לכבודו של יוסף. כענין שכ׳ בפ׳ קרח בשעה שהלך משה לדתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל. לכבודו שלא ילך לבדו. והנה כתיב כאן ויעלו אתו. ולא כתיב עמו. וכבר ביארנו לעיל כ״ב ג׳. דאתו משמעו שלא בהשתוות כמו עמו וכן כאן לא התרועע יוסף את השרים. אלא עמדו מנגדו. שהרי הוא היה טרוד בצערו ובענין אשר לפניו:

ח

וכל בית יוסף. עבדים ושפחות שלו:

ט

ויעל עמו. לא כתיב כאן ויעלו עמו אלא ויעל. היינו שיוסף העלה עמו והם לא הלכו משום כבוד המת ולא לכבוד יוסף אלא בצווי יוסף כדי לשמור מהלך הרבים מכל נזק או שירא מהתחרות עשו על קבורת יעקב במכפלה כאשר כן הי׳ לפי מדרש רז״ל. וכתיב כאן עמו. שגם יוסף השגיח על שמירת מהלך הרבים כמו אנשי חיל אשר לקח בשביל זה:

גם רכב גם פרשים. לא כל רכב ופרשים הלכו כמו בזקני פרעה. דשם כל א׳ הלך מפני הכבוד. אבל כאן שהי׳ משום פקודת יוסף. והוא לא צוה אלא איזה חלק כפי צורך הענין:

י

ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן. באמת ההולך ממצרים מערבה דרומה של א״י לחברון מזרחה א״צ להגיע לירדן כלל. אלא בהגיעו נגד חברון מעקם דרכו לצפון ובא לחברון. אבל יוסף הקיף מהלכו הלאה כדי שיתוספו במהלכו הרבה ממואב וכנענים היושבים על יד הירדן. ומזה שנינו במס׳ כלים פ״א מ״ז ומסבבים לתוכן מת עד שירצו. הרי דדרך לסבב בנשיאה ממקום למקום עד שמגיע למקום קבורה והוא לכבודו של מת:

מספד גדול. היינו דברים הרבה. התעוררות על אבידה זו ובמשך כמה שעות האריכו ההספד וזה מיקרי גדול:

וכבד. דברים יורדים חדרי הלב:

ויעש לאביו אבל שבעת ימים. עוד הי׳ קודם קבורה וכמ״ש התוס׳ מו״ק ד״כ א׳. ובאמת אין אבלות אלא לאחר קבורה. והיינו דכתיב וירא וגו׳ את האבל בגורן האטד. שהוא לפני מקום קבורה:

יא

ויאמרו אבל כבד זה למצרים. התבוננו מזה שלא הי׳ תכלית זה האבל משום יוסף ואחיו שהמה בניו. ולכבודו נתאבלו גם כל מצרים כמו שהיה המנהג לפנים במלך שמתאבל כולם יושבים על הארץ כדאיתא בסנהדרין פ״ב. אבל כאן לא הי׳ הדבר כן. אלא עיקר תכלית האבל הזה הי׳ בשביל מצרים עצמם. ומש״ה משעה שיצא המת מגבול מצרים נחשב להם כמו שכבר נקבר כמו במסרוהו לכתפין ואין לאוננין עוד עסק ויש מנהג אבלות. כך כיון שיצא מגבולם שוב אין להם עסק בקבורתו. והגיע להם זמן אבלות והא דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים. היינו שהשהה באותו מקום מטתו של אביו כדי שינהגו המצרים אבל שמה שבעת ימים ללמד בזה לאנשי מצרים שראוים להתאבל על יעקב כמו על מתיהם באשר עשה רוב טובה להם בעליית היאור. והרי הוא כמו אב המון גוים אלה:

יב

ויעשו בניו לו וגו׳. אחר שנתאבלו המצרים כל הצורך שוב לא הי׳ להם עסק בקבורה המת. עתה התחילו בניו לעסוק עמו כאשר צום. אבל עד גורן האטד הי׳ כבוד יעקב במרובים כדאי׳ בסוטה די״ג ב׳:

כן כאשר צום. שישאו אותו כמו שיהיה בדגלים כמבואר ברבה. והכי מוכח בס׳ במדבר בחנוכת המשכן. כמש״כ שם ז׳ י״ח ותיבת כן משמעו כמו כן צדקה לחיים בס׳ משלי דמשמעו בסיס ויסוד. כך לא הביטו בסדר נשיאתו שאמר להם יעקב טעמים על מה הוא מצוה אותם שיעשו כך וכך. אבל המה לא עשו כן מחמת הטעם. אלא העיקר משום שכך צוה אביהם. ולא חשבו אז דבר אחר. ומזה למדנו הכתוב מכש״כ במצות ה׳ שאע״ג דבל״ס יש בכל מצוה טעם ויסוד מ״מ אין לנו לחקור בשעת מעשה אלא כי כך צוה ה׳:

יג

במערת שדה המכפלה אשר קנה וגו׳. כאן פי׳ עוד הפעם הכתוב סימנים אלו ולא כל הסימנים שאמר יעקב. היינו משום דקבורה הוא כבוד החיים ג״כ וממילא ערך מקום הקבורה ג״כ כבוד להם. ופירש הכתוב כאן הטעמים שנוגע גם להם א׳ מחמת שהי׳ שדה המכפלה מקום היותר מכובד. ב׳ מחמת שהי׳ קנוי לכך. שני טעמים אלו נוגע גם לכבוד החיים. אבל טעם הג׳ שאמר יעקב שנקבר שם אברהם וגו׳ זה אינו אלא נ״ר להמת. ולא שייך לכבוד החיים:

יד

וכל העולים אתו וגו׳ אחרי קברו. אע״ג שהמה כבר נסתלקו מעסק המת בגרן האטד מ״מ לא הלכו בחזרה. מש״ה פי׳ הכתוב וכל העולים אתו לקבור וגו׳. ל״מ זקני פרעה שמתחלה לא הלכו בשביל קבורה אלא בשביל כבוד יוסף אלא אפי׳ כל העולים אתו לקבור את אביו. לזה התכלית וא״כ אחר שנתאבלו בגרן האטד והי׳ נחשב להם כקבורה היו יכולים לשוב מ״מ חשו לכבוד יוסף אחר שכבר עלו והלכו עמו עד שנחשב לקבורה גם לו בשביל שהוא אביו:

טו

לו ישטמנו יוסף. לו דכאן הוא מלשון אם כמו לו חכמו. לו אנכי שוקל על כפי. כפרש״י כאן. ולא מלשון שמא שאין לו דמיון במקרא ומשמעות המקרא דישטמנו הוא מחשבה ועיון איך לעשות רעה. וכן ביארנו לעיל מ״ט כ״ג פי׳ וישטמהו. ובאשר לא בנקל ימצא יוסף למכור את אחיו לעבדים. אפי׳ הוא מושל גדול. אבל אם ישטמנו יוסף ימצא דרך להגיע לזה ולהשיב לנו וגו׳ שזה לא חשדו אותו שיהרגם ח״ו אשר זה הוא יותר בנקל מלמכור לעבדים. אבל אחר שזה לא יעשה יותר משעשו לו. אלא עצות למכרם. מש״ה אמרו לו ישטמנו:

טז

אביך צוה לפני מותו. הוא תמוה שהרי יוסף לא זזה ידו מאביו בשעת מותו. ואיך צוה והוא לא ידע. ונראה שהשכילו להבינו אשר במה שאמר בברכת יוסף ויפזו זרועי ידיו ששבח אותו שלא ירה חצים וקשת להממררים לו בזה צוה להגיד כי כן מבוקשו:

יז

פשע אחיך וחטאתם. כבר כתבנו לעיל מ״ב כ״א כ״ב. ששתים רעות עשו עמו. א׳ אפי׳ לפי מחשבתם שיוסף העביר עליהם את הדרך. והוא ראוי לעונש מ״מ לא היה להם להתאכזר כ״כ. שנית שעיקר הענין שחשדו אותו לרוצה להשתרר עליהם אינו אלא חשד ודמיון. והיינו שאמרו לו פשע אחיך שהתאכזרו הרבה יותר מדי מטבע אחים. וחטאתם ששגגו בהליכותך וכמו שאמר ראובן אל תחטאו בילד:

כי רעה גמלוך. לא החשד בעצמו הוא ענין שיש לחוש שתנטור להם. אלא שמפני החשד עשו לך רעה וא״כ אפי׳ לא היה אלא בשוגג. הכלל הוא אדם מועד לעולם בין בשוגג כו׳. מעתה אפילו לא היה אכזריות בזה העונש ולא היה פשע. מ״מ הרי חטאו במה שחשדו אותו והענישו על החשד ועשו לו רעה:

ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך. זהו דברי המדברים עצמם ליוסף. שמלבד צווי אביך אנו מוסיפים דבר שראוי לישא פשע עבדי וגו׳. שהרי בכל מעשיהם לא סרו מ״מ מיראת ה׳. אלא שעלה בדעתם שכך רצונו ית׳ להתאכזר על פושע כזה. וא״כ גם הפשע אינו אלא לש״ש:

אלהי אביך. הזכירו אותו מדת אביו לבקש שלום יותר ממדה הרגילה לכל אדם. וכאשר ביארנו בפסוק מידי אביר יעקב. ולעיל ל״א מ״ו ול״ב כ״ו:

ויבך יוסף וגו׳. כדאי׳ ביומא פ״א הוא פירש ובוכה. ומפרש בגמ׳ מפני החשד. אמנם שם תנן הוא פורש ובוכה שיש אדם שאין לבו נבהל כ״כ להגיר דמע תומ״י. וגם כי כבר ידע הכה״ג שזקני כהונה יאמרו לו משביעין אנו עליך וכו׳ מש״ה נדרש לפרוש ולהתבונן בדבר עד שיבכה. משא״כ כאן נבהל יוסף ונתבייש מזה החשד ע״כ תומ״י בדברם אליו החל לבכות. ולא דבר מאומה מעקת לבבו:

יח

וילכו גם אחיו ויפלו לפניו. לא הבינו בכייתו וחששו עוד שבכה בהזכיר לפניו צרותיו מכבר והיאך אפשר למחול ע״ז:

ויאמרו הננו לך לעבדים. בחשבם כי ישטמם יוסף וימכרם לעבדים ע״כ אמרו אין לך לחשוב מחשבות היאך להשיב נקם כי הננו מתרצים להיות לך לעבדים והרי הנקם:

יט

אל תיראו. משום מחשבה:

כי התחת אלהים אני. הלא אתם עבדי אלהים וכאשר תהיו עבדים לי הלא אני מקפח כבוד שמים ומקבל את עבדיו לי לעבדים והיאך אפשר לעשות כן. הבמקום אלהים אני שאקבל את עבדיו לי לעבדים. ובדרך שאמרה תורה בס׳ ויקרא כ״ה נ״ה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. ואין רצון הקב״ה ואין כבודו שיהיו נמכרים לעבדים לזולתו:

כ

ואתם חשבתם עלי רעה. הסביר שאין לו לגמול להם רעה שהרי המה חשבו שהוא הרע להם. וכ״כ הספורנו. וגם זה אינו חטא על מה חשבו שהוא הרע להם. ע״ז הוא מבין כי אלהים חשבה לטובה וגו׳. הוא ית׳ היסב שתחשדוני ותעשו לי רעה כדי שתגיע מזה טובה. וכענין שאמרו בב״ר פ״ד עה״פ וישבו לאכל לחם. עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם. שודאי לא היו ראוים לאותו מעשה אם לא בהשגחה עליונה ית׳ וא״כ אין ליוסף עליהם כלום:

כא

ועתה אל תיראו. אמר שנית שלא יחשבו שאע״ג שלא ירע להם מ״מ לא יכלכל אותם עוד ויותר טוב היה להם שהיה מקבלם לעבדים ושוב לא היו דואגים לפרנסה שהרי דרך אדון לזון עבדיו כמש״כ לעיל מ״ז כ׳ אבל עתה לא יוסיף לפרנסם עוד ע״כ אמר שנית אל תיראו:

אנכי אכלכל וגו׳ ואת טפכם. נתבאר לעיל מ״ז י״ב פי׳ לחם לפי הטף. הכונה בזה שיחוש לפרנסם באופן היותר נאה ומשובח שהטף יאכלו לחם נקי וסולת כמנהג אפרתי עם:

וינחם אותם. שלא ירע להם גם זה שהגיעו לצפות על שלחן אחרים וכדאי׳ בביצה דל״ב ב׳ שהעולם חשך בעדו. ע״ז ניחם אותם.

וידבר על לבם. בדברים המתישבים על הלב:

כב

הוא ובית אביו. לא היה אופן ישיבתם נבדל כל כך שיהא ניכר שהוא המושל והמה גרים גרורים אלא השתדל בכל אופן להשוות ישיבתו לבית אביו:

ויחי יוסף מאה ועשר שנים. הוא מיותר. שהרי להלן כתיב במקומו וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. אלא בא ללמדנו מאמר חז״ל שנתקצרו ימיו של יוסף מפני שהתנהג ברבנות. והיינו סמיכות המקרא שאע״ג שישב הוא ובית אביו מ״מ התקצרו ימיו שלא היה יכול לצאת י״ח והיה כ״פ מראה איזה רבנות ושררות עליהם אם בשגגה אם בשטף הליכות גדולה כזה שהיה לו. וע״ז נתקצרו ימיו. וכיב״ז אמרו בשבת די״א תחת חבר ולא תחת ת״ח תחת ת״ח ולא תחת יתום ואלמנה:

כג

גם בני מכיר בן מנשה וגו׳. לכאורה אינו מובן למה חלק הכתוב בני מכיר מבני אפרים והרי מנשה לא היו לו בנים כ״א מכיר לפי הנראה מפ׳ פינחס בפקודי מנשה. וא״כ בני מכיר היינו בני שלשים למנשה. אבל באמת נראה מס׳ יהושע י״ז א׳ דכתיב למכיר בכור מנשה. שהיו למנשה עוד בנים אלא שלא היו חשובים וראוים להזכר בשם. והיו נבלעים במשפחת המכירי מש״ה גם יוסף לא החשיבם שיהיו בניהם נולדים על ברכיו ורק בני מכיר בן מנשה המה ילדו על ברכיו. משא״כ בני אפרים שלשה. כולם היו חשובים ושמח יוסף לראות בנים להם:

כד

אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם. נחמם שלא ידאגו במותו על פרנסה. ומי יכלכלם אחריו. ומש״ה אמר שהקב״ה יפקוד אותם בימי הגלות ויהיו נזכרים לפרנסם. וגם לבסוף והעלה וגו׳:

כה

וישבע יוסף וגו׳. באשר היו כמו משועבדים לו לגמלו על הטוב שעשה עמהם. ע״כ הי׳ מועיל מה שהשביעם בע״כ. גם לדורות מאוחרים משום דכל הדורות מחויבים לגמול טובה ליוסף. ע״ז שהטיב לאביהם. ובמכילתא פ׳ בשלח תני׳ כי השבע השביע אותם שישביעו לבניהם וע׳ מ״ש שם:

פקד יפקד וגו׳. זה מדבר בפקודת הגאולה. מש״ה במקרא הקודם ואלהים פקד וגו׳ הקדים אלהים לפקידה. וכאן אמר להיפך. היינו משום דכבר ביארנו ריש פ׳ בראשית דאלהים פעם משמעו בורא הטבע ופעם משמעו מנהיג בדין ומובן לפי הענין מש״ה תחלה אמר דאלהים היינו בורא עולמו הוא נותן לחם לכל בשר ומכש״כ לזרע אברהם יצחק ויעקב. וישגיח לפרנסם. אבל כאן דמיירי בגאולה וזה אינו שייך לבריאת שמים וארץ. אלא בשביל שהוא שופט ודיין יראה בצרתם ויתבע עלבונם. ובאשר דיין אינו עושה פעולתו תדיר. אלא כשהוא רואה עושקן של ב״א. והיו סבורים במצרים שהוא מסתיר פניו ואינו רואה בצרת ישראל. עד שצעקו ושמע תפלתם ופקד לגאולה. אז הי׳ מכונה בשם אלהים. נמצא מתחלה יפקוד ואז יהי׳ מכונה אלהים. וכמש״א בב״ר פ״א דמש״ה בראשית ברא אלהים. דמתחלה פעל ואח״כ נקרא בשם אלהים. וע״ע ס׳ שמות ג׳ י״ג וט״ו:

כו

ויחנטו אתו. שלא יתקלקל:

ויישם בארון במצרים. לא קברו אותו ומן השמים היתה סיבה כדי שיכירו את הארון בצאתם ממצרים. וכ״כ הספורנו:

סליק בע״ה

---

הרחב דבר

---

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.