המאיר לעולם/א/כה
המאיר לעולם 
א כה
|
< הקודם · הבא > |
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי | |||
חילוקא דרבנן ליום ראשון של פסח
תנן בסוף פרק קמא דברכות (יב:) מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים ימי חייך וכו' להביא ימות המשיח.
והנה יש להקשות, חדא מה ששמעתי מקשים בשם בעל המחבר ספר מעשה נסים[השלם מקור] דממה נפשך אם ידע רבי אלעזר בן עזריה מדרשת בן זומא מדוע המתין עד שדרשה בן זומא ולא דרש הוא עצמו כן. ואם לא ידע מדרשת בן זומא אם כן מנא ליה דמזכירין יציאת מצרים בלילות קודם שדרשה בן זומא. והגם דלעניות דעתי אין זו קושיא דהא יכול להיות שהיה לו קבלה מרבותיו שמזכירין יציאת מצרים בלילות או שהיה לו דרשה אחרת על זה אלא שלא היה יכול לנצח אותם עד שדרשה בן זומא. מכל מקום הואיל ונפיק הקושיא הזאת מפומא דגברא רבה אמינא בה מילתא. עוד יש להקשות דמה הוא הנצחון[1]. בדרשת בן זומא הא חכמים פליגי על זה ודרשו כל ימי חייך להביא ימות המשיח:
ונראה לעניות דעתי ליישב שתי הקושיות בחדא מחתא. והוא דמה דפליגי בני מחלוקתו של רבי אלעזר בן עזריה על רבי אלעזר בן עזריה לומר דאין צריך להזכיר יציאת מצרים בלילות אין הטעם משום דכתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך דמשמע ימים ולא לילות. דזה אינו, דכל ימי חייך אף לילות בכלל כמו שנאמר בקללת הנחש (בראשית ג יד) ועפר תאכל כל ימי חייך דגם לילות בכלל. אלא נראה לעניות דעתי דטעם מחלוקתם תלוי בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי לעיל ד' ע"ב אם צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית או לא דרבי יהושע בן לוי סובר דאין צריך להסמיך גאולה לתפילה בערבית ורבי יוחנן סובר צריך. ואמרינן שם אב"א קרא ואב"א סברא. אבע"א קרא בשכבך ובקומך וכו' ואב"א סברא רבי יוחנן סובר גאולה מאורתא נמי הוה אלא עיקר גאולה לא הוה עד צפרא ורבי יהושע בן לוי סובר כיון דלא הוה עיקר גאולה עד צפרא אינו צריך להזכיר יציאת מצרים בלילה. וכן נראה לעניות דעתי בזו הפלוגתא שנחלקו אם צריך להזכיר יציאת מצרים בלילה או לא, דרבי אלעזר בן עזריה סובר כרבי יוחנן דגאולה מאורתא נמי הוה לכן צריך להזכיר יצאת מצרים בלילה. והחולקים עליו סבירא להו כרבי יהושע בן לוי דהואיל ולא הוה עיקר גאולה עד צפרא אינו צריך להזכיר יציאת מצרים בלילה.
ועל פי זה יתיישבו שתי הקושיות הנ"ל. דהקושיא של בעל המחבר מעשה נסים בודאי לא קשה כלל על פי הנ"ל דלעולם לא ידע רבי אלעזר בן עזריה מדרשת בן זומא ומכל מקום סבירא ליה דמזכירין יציאת מצרים בלילה מסברא דגאולה באורתא נמי הוה אלא שלא היה יכול לנצח את החכמים שהם סוברים דאזלינן בתר עיקר גאולה דלא הוה עד צפרא עד שדרשה בן זומא מקרא. ואין להקשות אם סבירא ליה לרבי אלעזר בן עזריה מסברא דאזלינן בתר התחלת הגאולה דהוה בלילה אם כן למה לי קרא דכל ימי חייך לרבות הלילות תיפוק ליה מסברא הנ"ל דזה לא קשה מידי דכבר כתבו התוס' בשבועות כ"ב ע"ב ד"ה איבע"א וכו' דכל מקום דאמרינן אי בעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא היינו משום דאין הסברא פשוטה בלא הקרא ע"ש. והגם דלרבי אלעזר בן עזריה לא נוכל לומר כן דהא איהו סבירא ליה דמזכירין יציאת מצרים בלילות מסברא הנ"ל גם טרם שדרשה בן זומא והיה לו הסברא הנ"ל פשוטה גם בלא קרא. יש לומר דבאמת רבי אלעזר בן עזריה לא דריש לקרא דכל ימי חייך כבן זומא רק כחכמים דסבירא להו דכל ימי חייך להביא ימות המשיח. ולילות לא צריך קרא דמסברא ידעינן דמזכירין יציאת מצרים בלילות כנ"ל. ומה שאמר ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא לא הוצרך לדרשת בן זומא רק לטעמייהו דבני מחלקותו שנחלקו עליו ולא סבירא להו הסברא הנ"ל סברא פשוטה בלא קרא. לכן דרש להו בן זומא מקרא.
וקושיא השניה גם כן מיושב על פי הנ"ל דהא בש"ס שם אמרינן שאמר להו בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח וכו' ואמרו לו חכמים לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכות עיקר ויציאת מצרים טפל. כיוצא בדבר אתה אומר ולא יקרא עוד שמו יעקב וכו'. והנה יש לכאורה להקשות הואיל ושעבוד הוא נס יותר גדול מיציאת מצרים למה באמת יזכירו יציאת מצרים לימות המשיח הלא על כיוצא בזה אמרו לקמן ל"ג ע"ב משל למלך בשר ודם שהיו לו אף אלפים דינרי זהב והיו מקלסים אותו בשל כסף, לא גנאי הוא לו. אלא ודאי דהטעם הוא דהואיל ולולי הנס של יציאת מצרים לא היה מקום לשום נס ולא לנס שעבוד דהא אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים עד היום ולא קבלו ישראל את התורה. אם כן הנס של יציאת מצרים הוא הגורם שיהיו כל הנסים וגם נס של שעבוד. לכן יזכירו נס של יציאת מצרים גם לימות המשיח הואיל ונס של יציאת מצרים הוא הגורם לנס של שעבוד. אם כן ממילא מוכח מזה דצריך להזכיר יציאת מצרים בלילה אף על פי דעיקר גאולה לא הוה עד צפרא מכל מקום הואיל וגאולת לילה גרמה לגאולת יום דלולא מכת בכורות שהיה בלילה לא היה פרעה מניחם לצאת ביום, לכן גם גאולת לילה חשובה גאולה וצריך להזכיר גם בלילה יציאת מצרים כמו שצריך להזכיר יציאת מצרים גם לימות המשיח. אם כן גם לפי מה שדרשו חכמים כל ימי חייך להביא לימות המשיח גם כן מוכח דמזכירין יציאת מצרים בלילה כנ"ל אלא דלפי מה שדרש בן זומא אתא עיקר קרא דכל ימי חייך להכי דהיינו לומר שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילה ולחכמים עיקר קרא לא אתא להכי רק לומר דיזכירו יציאת מצרים לימות המשיח, אלא דממילא ידעינן מזה דגם בלילות צריך להזכיר יציאת מצרים ונמצא דאתי קרא דכל ימי חייך וגלי על הסברא הנ"ל דגם גאולת לילה גאולה היא וכמו שכתבו התוס' בשבועות הנ"ל. נמצא דבין לבן זומא ובין לחכמים מזכירין יציאת מצרים בלילה אלא דמשמעות דורשין איכא בינייהו כנ"ל ומיושב שתי הקושיות הנ"ל:
ועל פי הנ"ל נראה לי ליישב מה שהקשה הגאון רבי ישעיה ברלין מדוע לא הביאו הפוסקים שהקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו כמבואר בברכות י"ג ע"א בלי חולק. ולפי הנ"ל מיושב היטיב. דהנה באמת מצינו פלוגתא בזה. דהא הש"ס שם מקשה על זה אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב ה"נ ומשני שאני התם דאהדריה קרא וכו' ולכאורה יש להקשות דהא סוף סוף הזינן דביעקב ג"כ כתיב ולא יקרא שמך עוד יעקב ואנו מפרשין אותו שלא יעקר יעקב ממקומו רק יהא שם ישראל עיקר ויעקב טפל. א"כ גם באברהם נפרש כן. וצריך לומר דשאני ביעקב דמצינו דאהדרי' קרא על כן אנו מוכרחין לפרש כן משא"כ באברהם דאין לנו הכרח לפרש כן לכן מסתברא לומר כפשוטו שיעקר שם אברם לגמרי ואין ראיה מיעקב לאברהם. אכן דבר זה תלוי בפלוגתא דבן זומא וחכמים הנ"ל דהא בן זומא מקשה לחכמים וכי מזכירין יציאה מצרים לימות המשיח וכו' והשיבו לו חכמים לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד עיקר ויציאת מצרים טפל. כיוצא בדבר אתה אומר ולא יקרא עוד שמך יעקב וכו'. ולכאורה קשה מאי ראיה מיעקב שאני התם דמצינו דאהדרי' קרא בפירוש. משא"כ בהך קרא דירמיה מהיכי תיתי לן להוציאו מפשוטו דמשמע שלא יזכירו יציאת מצרים כלל לימותהכמשיח ואין לנו שום מקרא המגלה לנו שמ"מ לא יעקר יציאת מצרים לגמרי כמו שיש לנו קרא ביעקב ואי משום קרא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך מנא לן לדורשו על ימות המשיח דילמא אתי קרא לרבות הלילות כמו שדרש בן זומא.
וצריך לומר דסברת חכמים הוא דאע"ג דאין לנו ראיה מקרא שלא יעקר יציאת מצרים לגמרי שנהיה עבור זה מוכרחים להוציא קרא דירמיה מפשוטו מ"מ הואיל וביעקב ג"כ כתיב ולא יקרא שמך עוד יעקב וכו' ומ"מ מצינו דאהדרי' קרא וקראו יעקב ומוכרחים אנו לפרש מה דכתיב ולא יקרא שמך עוד יעקב שלא יהא עיקר השם יעקב רק טפל א"כ גם קרא דירמיה נוכל לפרש כן דלא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל ממצרים הכוונה שלא יהא נס יציאת מצרים עיקר. והואיל וכן א"כ גם באברהם נוכל לפרש כן מה דכתיב ולא יקרא עוד שמך אברם וכו' הכוונה הוא שלא יהא לו שם אברם לעיקר. רק לטפל ושמו העיקר הוא אברהם. אע"ג דבאברהם אין לנו הכרח לפרש כן. מ"מ הואיל וביעקב מוכרחים אנו לפרש כן א"כ גם באברהם נוכל לפרש כן. וכמו שהביאו ראיה חכמים דבן זומא מקרא דיעקב לקרא דירמיה ולא אמרינן ביעקב דגלי לן קרא שלא יעקר שם יעקב גלי ובקרא דירמיה דלא גלי לא גלי. אלא סברי דמקרא דיעקב נשמע לקרא דירמיה כנ"ל א"כ גם באברהם נימא הכי ומנא לן דאסור לקרוא לאברהם אברם. ולכן צריך לומר דר"א דס"ל דהקורא לאברהם אברם עובר בעשה ס"ל כבן זומא דלא דריש קרא דכל ימי חייך לרבות ימות המשיח. משום דמשמע ליה קרא דירמיה דלא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו' מארץ מצרים וכו' כפשוטו שתעקר יציאת מצרים לגמרי וס"ל דאין ראיה מיעקב דשאני גבי יעקב דגלי קרא כנ"ל. וא"כ גם באברהם דלא גלי קרא ג"כ מפרשינן ליה כפשוטו שיעקר שם אברם לגמרי ולכן הקורא אברם עובר בעשה ולאו. נמצא דמה דתני ב"ק דהקורא לאברהם אברם עובר בעשה אינו רק לסברת בן זומא ולא לסברת חכמים.
אמנם אין זה מעלה ארוכה לקושיא כנ"ל דמה בכך הא דלא אתי רק כבן זומא הא אנן קי"ל כבן זומא דהא קי"ל מזכירין יציאת מצרים בלילות א"כ ממילא דקי"ל ג"כ דהקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו ואמאי השמיטוהו הפוסקים.
אבל לפי מה שכתבתי לעיל א"ש דגם חכמים ס"ל כבן זומא דמזכירין יציאת מצרים בלילות ולא פליגי רק בדרשה דקרא דכל ימי חייך וא"כ נוכל לומר דבדרשה דקראי קי"ל כחכמים דבן זומא דכל ימי חייך הוא לרבות ימות המשיח וכן מסתבר משום דיחיד ורבים הלכה כרבים וא"כ קי"ל כחכמים דמזכירין יציאת מצרים לימות המשיח ומפרשינן לקרא דירמיה שלא יאמר עוד חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים לומר שלא תהא יציאת מצרים עיקר רק טפל וראיה מקרא דיעקב כנ"ל וס"ל דאע"ג דבקרא דירמיה אין לנו קרא המגלה לנו שלא נפרש אותו כפשוטו מ"מ מקרא דיעקב נשמע לקרא דירמיה וא"כ גם גבי אברהם נוכל לפרש כן שלא יעקר שם אברם לגמרי רק יהא אברהם עיקר ואברם טפל וא"כ הקורא לאברהם אברם אינו עובר בעשה ולאו, ושפיר השמיטו הפוסקים הך דהקורא לאברהם אברם עובר בלאו ועשה:
היוצא לנו מכל הנ"ל דמה דפליגי תנאי אם מזכירין יציאת מצרים בלילה או לא פליגי בזו הסברא. דמ"ד דאין מזכירין ס"ל דהואיל ועיקר גאולה לא הוה בלילה רק ביום לכן אין צריך להזכיר והוא כסברת ריב"ל דס"ל דא"צ לסמוך גאולה לתפילה בערבית. ומ"ד דצריך להזכיר יצי"מ בלילה ס"ל דאע"ג דלא הוה עיקר גאולה בלילה מ"מ הואיל ולולא גאולת לילה לא היה גאולה ביום לכן גם גאולת לילה חשיבא גאולה ובתר התחלת הגאולה אזלינן שהיה בלילה כסברת ר"י דס"ל מה"ט דצריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית:
והנה יש להקשות לכאורה דכאן ס"ל לרבי יוחנן דאזלינן בתר התחלת הגאולה אע"ג דעיקר הגאולה לא הוה עד היום מ"מ אזלינן בתר ההתחלה שהיה בלילה מטעם שהיא הגורמת לגאולת יום כנ"ל. ואילו בתענית כ"ט ע"א ס"ל לרבי יוחנן דאלו הוה התם לא קבעתיה אלא בעשירי משום דרובו של היכל בו נשרף. ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא. הרי חזינן דס"ל לרבי יוחנן דאע"ג דאותו המעט שנשרף ההיכל בתשעה באב גרמה להיות ההיכל דולק והולך עד תומו בעשירי באב מ"מ לא אזלינן בתר ההתחלה רק בתר סופו.
אמנם אין זו קושיא ונהי דס"ל לרבי יוחנן דצריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית ג"כ מ"מ מודה הוא דעיקר הגאולה לא היה רק ביום. וכן שם בתענית ס"ל ג"כ דעיקר יום התענית צריך להיות בעשירי ורק לענין סמיכת גאולה לתפילה אנו הולכין גם בתר תחילת הגאולה שהיה בלילה. דהא רבי יוחנן לא קאמר שא"צ לסמוך גאולה לתפילה רק בערבית ולא בשחרית רק ס"ל דצריך להזכיר בשחרית וגם בלילה. וזה שייך לענין סמיכת גאולה לתפילה דיכול לסמוך בשניהם בשחרית ובערבית. משא"כ לענין תענית דאי אפשר לגזור תענית בשני ימים רצופים ואין מטריחין על הציבור יותר מדאי כמו שכתב הבית יוסף באו"ח סימן תקמ"ט לענין תענית י"ז בתמוז דלא רצו לגזור גם בט' בתמוז משום דאין מטריחין על הציבור יותר מדאי להתענות שני ימים בחודש אחד. וא"כ פשיטא שאין מטריחין על הציבור להתענות שני ימים רצופים. משו"ה הואיל ואי אפשר להתענות בתשיעי ובעשירי ואין יכולים לגזור תענית רק יום אחד, סבירא ליה לרבי יוחנן דיותר טוב לקבוע התענית בעשירי שבו היה עיקר שרפת ההיכל וא"כ לק"מ דר"י אדר"י.
וגם אין להקשות על ר"י בתענית שם מהא דס"ל לר"י גופא אשו משום חציו בב"ק כ"ב ע"א ועיין בנ"י שם שהקשה לר"י איך מותר להדליק נר בערב שבת סמוך לחשכה והיא דולקת והולכת בשבת הלא כל מה שדולקת בשבת הו"ל כאילו הוא מדליק בידים מדחייב מיתה משום סברא זו כמבואר בש"ס דב"ק שם. ותירץ הנ"י שם דאין הכוונה דכל משהו ששורף הו"ל כאילו מדליק בידים בשעת שרפת המשהו אלא דדומה כאילו בשעת הדלקה בתחילה היה שורף כולו בידים בשעת הדלקה הואיל וממילא ישרוף שוב בלא שום מעשה רק ברוח מצויה ועיין בסנהדרין ע"ז ע"א בתוס' ד"ה סוף חמה וכו' וא"כ שפיר מותר להדליק נר סמוך לחשכה בע"ש ולא חשיב כמדליק בשבת רק כאילו שרף כל הנר בשעת הדלקה קודם לשבת ע"ש בנ"י. וא"כ לכאורה העובדי כוכבים שהדליקו ההיכל בט"ב סמוך לערב נהי דלא נשרף בט"ב רק מקצת ההיכל מ"מ הואיל וס"ל לר"י אשו משום חציו א"כ הו"ל כאילו שרפו כל ההיכל בט"ב בשעת הדלקה וא"כ אמאי קאמר ר"י דאילו הוה התם היה קובע התענית בעשירי משום שבו נשרף רובו של היכל דאדרבה חשוב כאילו נשרף כל ההיכל בט"ב בשעת הדלקה. אך לק"מ דנהי דלענין חיוב המדליק בין ממון ובין מיתה חשיב כאילו נשרף כולו בשעת הדלקה. וכן לענין שחיטה דבעינן כח גברא חשיב כאילו נעשה ע"י אדם עיין בסנהדרין ע"ז ע"א בתוס' ד"ה סוף חמה. מ"מ הדבר הנשרף לא חשיב כשרוף תיכף ומיד משעת הדלקה. ולכן לענין קביעת יום תענית על שרפת בית קדשינו יותר ראוי לדעת ר"י לקבעו ביום עשירי באב שבו נשרף רוב ההיכל.
וראיה לזה דהא קי"ל דהמכה לחברו מכת מות חייב מיתה אע"ג שלא מת המוכה עד זמן רב מ"מ הואיל ומת המוכה ע"י המכה חייב מיתה המכה. וא"כ צ"ל דעיקר החיוב הוא על שעת ההכאה דחשיב כאילו הרגו לגמרי בשעת ההכאה אלא שגזה"כ הוא שלא ימיתו את המכה עד שימות המוכה בפועל. דאל"כ אמאי חייב המכה מיתה הא אח"כ אנוס הוא וכמו שהקשה הנ"י בפ"ב דב"ק למ"ד אשו משום חציו. אלא ודאי צ"ל דעיקר החיוב שנתחייב המכה הוא על שעת ההכאה שחשיב כאילו מת המוכה מיד הואיל והכהו מכה שסופו למות ממנו אבל מ"מ המוכה עדיין חשוב כחי גמור ולכן גזרה התורה שלא יומת המכה עד שימות המוכה בפועל.
ולכן קביעת התענית לבני המוכה שמצוה להתענות ביום שמת בו אביו ואמו אשר הוא משום דאתרע מזלייהו באותו יום. אינם מתענים יום שהכה אותו המכה רק יום שמת בו בפועל. דאע"ג דלענין חיוב המכה חשיב כאילו הרגו בשעת ההכאה מ"מ המוכה עדיין חשיב הוא כחי גמור לכל דבר עד שעה שימות בפועל ולכן עיקר ריעותא של מזלייהו אינו אלא ביום מיתתו בפועל לא בשעת הכאה.
וכן הוא ממש לענין קביעת התענית על שרפת בית המקדש שהעיקר שבאותו יום אתרע מזלייהו של שונאי ישראל לכן אין להשגיח על מעשה התחלת השרפה רק על היום שבו נשרף רוב ההיכל אע"ג דלענין עונש העובדי כוכבים ששרפו את בית המקדש חשיב כאלו שרפוהו כולו בשעת ההדלקה בט' באב מ"מ לענין קביעות יום התענית אינו כן וכל זה פשוט.
ועיין בבבא קמא י"ז ע"ב בתוס' ד"ה זרק וכו' וז"ל נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר וכו' הרי מבואר בהדיא משם דאע"ג דהזורק חץ על הכלי חייב על מעשה הזריקה ואם היה נשבר הכלי ע"י הזריקה של החץ היה חייב הזורק על מעשה הזריקה דחשיב כאילו שברו בשעת זריקה דאל"כ אמאי יתחייב הא אחר שיצא החץ מתחת ידו אנוס הוא כמש"כ הנ"י שם. מ"מ זה אינו רק אם נשבר ע"י הזריקה שלא ע"י אחר אבל אם קדם אחר ושברו חייב השני ולא חשבינן ליה כאלו מנא תבירא תבר. וא"כ הכי נמי לענין שריפת בית המקדש הואיל ולא נשרף כולו בט"ב רק נגמר שריפתו בעשירי באב חשוב כאלו נעשה כל השריפה ביום עשירי ולכן ראוי לקבוע התענית ביום עשירי זו היא סברת ר"י שס"ל שיותר ראוי לקבוע התענית בעשירי וכל זה פשוט:
אך יש להקשות על דברי הש"ס בברכות ד' בפלוגתא דר"י וריב"ל אם צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית דלפי המבואר שם מודו תרווייהו דעיקר גאולה לא היה בלילה רק ביום אלא דס"ל לר"י דהואיל ועכ"פ גם בלילה היה גאולה במקצת לכן צריך לסמוך גם בלילה גאולה לתפילה. ולפי מה שביארתי הוא דוקא משום שיכולין אנו לסמוך גאולה לתפילה גם בלילה וגם ביום. אבל אם היה באופן שלא נוכל לסמוך רק באחד מהם ראוי שלא יסמכו גאולה לתפילה רק ביום שאז היתה הגאולה העיקרית ומשו"ה לענין קביעת התענית על שריפת בית המקדש שאי אפשר לקובעו בשני ימים רצופים יותר ראוי לקובעו בעשירי לדעת ר"י. וא"כ יש להקשות לכאורה דהא המצות עשה דוהגדת לבנך ביום ההוא וכו' אשר היא מצוה נוספת בליל ט"ו בניסן לספר ביציאת מצרים נוסף על מה דנצטוינו להזכיר יציאת מצרים בכל השנה ביום ובלילה כמו שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. והיא מצוה שיש לה זמן קבוע דוקא בליל ט"ו בניסן ולא ביום ט"ו[2] כמבואר בהגדה יכול מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
ואגב אורחא אכתוב מה דקשה לי בזה המאמר, דבשלמא מה דאמר יכול מראש חודש א"ש דשפיר היינו טועים דמר"ח יתחיל חיוב בסיפור יציאת מצרים דהא כתיב בקרא מקודם והגדת לבנך כו' ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה ש"מ דמשעת תחילת החודש מתחיל חיוב העבודה הזאת והואיל ואי אפשר לומר דעל מ"ע דמצה ומרור קאי דבהדיא קבעה התורה זמן אכילתם בליל ט"ו. כמו דכתיב בערב תאכלו מצות. ומרור אתקיש למצה. לכן היינו טועים דעל מצות ההגדה נאמר ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה שיתחיל חיובו מר"ח. וכיוצא בזה מצינו בחגיגה ט' ע"א על קרא דבחודש השביעי תחוגו אותו. יכול יהא חוגג והולך כל החודש ת"ל אותו וכו'. וא"כ ה"נ הואיל וכתיב ועבדת וגו' בחודש הזה היינו טועים כנ"ל. אבל מה דקאמר אח"כ אי ביום ההוא יכול מבעוד יום וכו', זה הוא תימא דמאיזה מקום יבוא לנו הטעות שיתחיל חיוב ההגדה בעוד יום של י"ד בניסן. הא מעיקרא כתיב זכור את יום הזה אשר יצאתם ממצרים וגו' וידוע הוא שיום היציאה ממצרים הוא יום ט"ו לא יום י"ד וע"ז כתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, מבואר בהדיא דעל יום ט"ו נאמר ואין שום מקום לטעות דקאי על יום י"ד. ואדרבה לאידך גיסא היינו יכולים לטעות דאולי מ"ע דהגדה הוא דוקא ביום ט"ו לא בליל ט"ו כפשטי' דקרא והגדת לבנך ביום ההוא וכו' דמשמע דיום ממש ולא בלילה. ואפילו אם נאמר דגם לילה בכלל יום כמו שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דגם ליל שבת בכלל (עיין בטורי אבן במגילה ז' ע"ב ד"ה סעודת פורים וכו' ע"ש) מ"מ היינו יכולים לטעות דגם ביום ט"ו יכול לקיים מ"ע דהגדה אם לא קיים בלילה כמו בקידוש של שבת דכתיב זכור את יום השבת לקדשו ומבואר בפסחים ד' ק"ה דאם לא קידש בליל שבת זמנו כל היום. ואין לומר דבאמת מה דאמר אי ביום ההוא יכול מבעוד יום הכוונה על יום ט"ו לא על יום י"ד. דז"א דא"כ הול"ל יכול ביום. ומדקאמר יכול מבעוד יום מבואר דעל יום י"ד קאי וא"כ קשה כנ"ל.
ונראה לי ליישב על פי מה שכתב הרש"ל בתשובה (סימן ס"ח) דאע"ג דקי"ל דיכול להתפלל של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס כמבואר בברכות כ"ז ע"ב מ"מ בכניסת שמיני עצרת אין לקדש על הכוס מבעוד יום של יום ז' לחג משום דאיך יעשה עם ברכת לישב בסוכה דאי אפשר לו לברך דא"כ הו"ל תרתי דסתרי אהדדי וגם אי אפשר שלא יברך דלמה יגרע הברכה דלא דמי להא דקי"ל דבשמיני עצרת מתיב יתבינן ברוכי לא מברכינן דשאני התם שכבר נכנס חג שמיני עצרת ממש א"כ ישיבה בסוכה אינו אלא מדרבנן ולא תיקנו חז"ל ברכה על זה הואיל וסתרי אהדדי אבל כאן קודם שתבוא הלילה דעדיין הוא חייב בסוכה מן התורה אין לגרוע הברכה.
וכתב עוד שם דאין לומר דהואיל וכבר קיבל עליו קדושת שמיני עצרת וקי"ל דתוספות מחול על הקודש הוא דאורייתא א"כ גם אז פטור מסוכה כמו בעיצומו של יום שמיני עצרת. דזה אינו, דנהי שמוסיפין מחול על הקודש כדאשכחן רב צלי של שבת בערב שבת אבל מ"מ לא לעשות לילה שהרי ק"ש של ערבית היה אומר בעונתה. ומשו"ה ג"כ אין ראוי לספור ספירה בליל שבת אחר קידוש עד לילה ע"ש באורך. ומבואר מדבריו דלא מהני קבלת שבת או יו"ט מבעו"י רק להמשיך קדושת יום הבא על סוף יום העבר דהיינו לאסור אז במלאכה שהוא תלוי בקדושת היום וכן לומר קידוש על הכוס משום שהוא תלוי ג"כ בקדושת היום. אבל פשיטא דבשביל קבלתו את השבת מבעו"י לא נאמר דחשובה אותה השעה ליום מחר לענין שארי דברים שאינן תלוים בקדושת שבת כגון נדה שחל יום ז' שלה בערב שבת בודאי דאינו מועיל קבלת שבת שלה מבעו"י שתוכל לטבול קודם צאת הכוכבים דהא מה שיכולה לטבול בלילה אין זה בשביל קדושת שבת. דגם בחל יום שמיני בחול יכולה לטבול בכניסת ליל שמיני. נמצא דהיתר טבילתה בלילה אינו בשביל קדושת שבת אלא מקרה הוא שקרה שחל ליל שמיני בשבת. לכן אינו מועיל קבלת שבת מבעו"י להתיר לה לטבול קודם הלילה דלא מהני קבלת שבת מבעו"י רק להוסיף קדושת יום הבא על סוף יום העבר, אבל לא לומר דבאמת שייך אותה השעה למעת לעת של מחר לענין דברים שאינם תלוים בקדושת שבת רק בהתחלקות הימים, ואפילו להחמיר אינו מועיל קבלת שבת להחשב כיום מחר לענין דברים שאינם תלוים בקדושת שבת. כגון אשה שקבלה שבת מבעוד יום ופירסה נדה קודם בוא הלילה דאם היינו חושבין אותה השעה ליום המחרת לא היתה יכולה לטבול עד ליל שבת של שבוע הבאה כדין אם ראתה בשבת. אבל באמת יכולה לטבול מן התורה בלילה השייך ליום ו' הבא כמו בראתה ביום ו' (ועיין בש"ך ביו"ד סימן קצ"ו ס"ק ד') וזה הוא החילוק בין קידוש לק"ש דבקידוש מסקינן בברכות שם דאומר קדושה על הכוס והוא משום דתלוי בקדושת שבת כנ"ל. ואילו בק"ש כתב הרא"ש בריש ברכות שהיה ממתין עד צאת הכוכבים והוא משום דקריאת שמע אינו בא מקדושת שבת דהא אף בחול חייב לקרוא ק"ש של ערבית. ואף אם לא היה נוהג חובת ק"ש של ערבית רק בליל שבת מ"מ מדאינו נוהג ק"ש של ערבית רק בלילה (דביום יש חיוב ק"ש אחרת של יום אבל ק"ש של ערבית אינו נוהג רק בלילה) א"כ ש"מ דאינו תלוי בקדושת שבת דא"כ לא היה חיובו נתלה במה שהוא לילה דהא לענין קדושת שבת אין חילוק בין יום השבת לליל שבה ומדאינו נוהג ק"ש של ערבית רק בלילה ש"מ דאינו תלוי בקדושת שבת לחוד רק בלילה תלוי מילתא לכן אינו מועיל קבלתו שיהא רשאי לקרות ק"ש אז דהא מ"מ אינו לילה, אבל קידוש נוהג מצותו כל המעת לעת של שבת דאם לא קידש בלילה חייב לקדש ביום וכולי יומא זמנו רק משום זריזות מקדשין בלילה כדמבואר בפסחים ד' ק"ה. ש"מ דקידוש עיקר חיובו בשבת הוא משום קדושת שבת לכן יכול לקדש גם קודם הלינה ע"י קבלתו את השבת מבעוד יום. ומשו"ה פסח ומצה ומרור אע"ג דאינם נוהגים רק ביו"ט של פסח מ"מ הואיל ואינם נוהגים רק בלילה ולא ביום צריכין שיהי' דוקא בלילה ממש ואינו מועיל לזה קבלת יו"ט מבעו"י לענין שיהא רשאי לקימם קודם הלילה כמו שכתבו התוס' ריש פ' ערבי פסחים צ"ט ע"ב. וכן ספירת העומר אפילו למ"ד דאם לא ספר בלילה סופר ביום בברכה א"כ חזינן דמצות ספירת העומר אינו תלוי דוקא בלילה רק נמשך חיובו כל מעת לעת. מ"מ אינו מועיל קבלת שבת ויו"ט מבעו"י שיהא יכול לספור קודם הלילה. דאם דרך משל יום השבת הוא יום שביעי לספירת העומר מה שהוא יום שביעי לספירה אינו תלוי בקדושת שבת אלא מקרה הוא שקרה לכן אינו מועיל קבלת שבת מבעו"י שיהא יוכל אז לספור ספרה"ע דאיך יאמר היום שבעה ימים לעומר ובאמת עדיין הוא יום ששי דלענין התחלקות הימים אינו משתנה העתים בשביל קבלת שבת מבעוד יום.
ולכן אם קיבל עליו קדושת שמיני עצרת מבעו"י אינו נפטר בשביל כך מן התורה ממצות סוכה עד הלילה ממש דמה שפטור מה"ת בשמיני עצרת מסוכה אינו בשביל קדושת שמ"ע דהא גם בשאר ימות השנה פטור בעבור שבעת ימי החג. א"כ חזינן דמה שפטור בשמיני עצרת מסוכה אינו בשביל קדושת היום דגם אם יום שמיני לא היה קודש ג"כ היה פטור אז מסוכה משום שכבר עברו שבעת ימי החג כמו שפטור בשאר ימות השנה מסוכה ולכן אינו מועיל מה שקיבל עליו קדושת שמ"ע מבעו"י לפטור ממצות סוכה. ולכן שפיר כתב הרש"ל דאע"ג שקיבל עליו מבעו"י קדושת שמ"ע מ"מ חייב בסוכה מן התורה עד הלילה. זה הוא שיטת הרש"ל.
והט"ז באורח חיים (סימן תרס"ח) חולק על מהרש"ל וס"ל דעל ידי מה שקיבל עליו מבעוד יום קדושת שמ"ע נפטר מחיוב סוכה מן התורה, ולפי המבואר לעיל אין זה טענה כלל (ובמקום אחר הארכתי בעזהי"ת בזה לבאר שדברי מהרש"ל נכונים והעיקר כדבריו ואין כאן מקומו):
ולפי הנ"ל מיושב מה שהקשתי על הא דאמרו בהגדה אי ביום ההוא יכול מבעוד יום. דאיך יבוא לנו הטעות הזה. ולפי זה מיושב דהטעות יהיה דמצות הגדה נוהג כל המעת לעת של יום ט"ו בניסן, דהיינו אם לא קיים מצות הגדה בליל ט"ו יהיה מחויב לקיים זאת ביום ט"ו כמו בקידוש וא"כ היתה מצות הגדה תלויה בקדושת היום הואיל ואינו נוהג רק ביו"ט הראשון של פסח וגם נוהג בלילה וביום. וא"כ אם קיבל עליו קדושת יו"ט מבעו"י היינו טועים שיכול לקיים מצות הגדה אז קודם הלילה כמו בקידוש דקי"ל דאם קיבל עליו שבת מבעו"י אומר קדושה על הכוס. ושפיר קאמר אי ביום ההוא יכול מבעוד יום דהואיל דכתיב ביום ההוא היינו טועים דמצות הגדה זמנה כל היום דאם לא קיים בלילה יקימנה ביום ט"ו כמו בקידוש וא"כ יכול לקיים מצות הגדה גם מבעו"י של ערב פסח אם קיבל עליו קדושת יו"ט מבעוד יום.
ועל זה קאמר ת"ל בעבור זה דהיינו בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ומצה ומרור ידעינן דאין זמנם רק בלילה ואם עבר ולא אכל בלילה אין לו תשלומין דאתקשו לפסח דכתיב ביה ואכלו את הבשר בלילה הזה כמו שכתבו התוס' בר"פ ערבי פסחים ולכן אף אם קיבל עליו קדושת יו"ט מבעו"י אסור לו לאכול פסח ומצה ומרור קודם הלילה כמש"כ התוס' שם הואיל ואינו נוהג רק בלילה והואיל וחובת הגדה אינו רק בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ממילא אין זמן הגדה רק בליל ט"ו ואם עבר הלילה ולא אמר הגדה אין לו תשלומין ביום:
ונחזור לעניננו דמצוה הגדה בליל פסח אינו רק בלילה ואם עבר הלילה ולא אמר אין לו תשלומין ביום. וא"כ קשה טובא הואיל ומצות הזכרה יציאה מצרים של כל השנה עיקר החיוב הוא ביום משום דעיקר הגאולה לא היה עד היום אלא דקי"ל דגם בלילה מזכירין יציאת מצרים הואיל וגם בלילה היה קצת גאולה כמו דס"ל לרבי יוחנן לענין סמיכת גאולה לתפילה. וא"כ מה נשתנה מצות והגדת לבנך וכו' שיהיה חיובו דוקא בלילה ולא ביום הא אדרבה עיקר הגאולה לא היה עד היום:
וליישב זאת נקדים מהתחלה להבין דברי הש"ס בריש ברכות ד' ע"ב בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי לענין אם צריך לסמוך גאולה לתפילה בערבית או לא, דרבי יוחנן סובר דצריך לסמוך משום דגם בלילה היה קצת גאולה ורבי יהושע בן לוי סובר דאין צריך לסמוך דאין אנו משגיחין על זה מה שהיה בלילה קצת גאולה. אבל בין רבי יוחנן ובין רבי יהושע בן לוי סוברים דבלילה לא היה רק קצת גאולה.
וקשה טובא דזה הוא נגד הסברא דלכאורה עיקר הגאולה היה בלילה, אז הרג ה' במצרים כל בכור ובשביל זה נתרצה פרעה לשלחם וזה הוא עיקר הגאולה ומה בכך שלא יצאו ממצרים עמד עצם היום הא זה לא היה בשביל עיכוב מפרעה רק הם לא אבו ללכת ממצרים עד עצם היום וזה הוא בשביל ציווי השי"ת שציוה להם ע"י משה ע"ה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר וא"כ אדרבה עיקר הגאולה היה בלילה.
ועוד קשה סברת הש"ס דבשביל שזמן גאולה לא היה בלילה א"צ לסמוך גאולה לתפילה בלילה. הא גם ביום לא היה זמן גאולה רק ביום ט"ו ניסן ולא בשאר ימות השנה. וא"כ אם אזלינן בתר זמן הגאולה, מהראוי שלא יצטרכו לסמוך גאולה לתפילה רק ביו"ט ראשון של פסח ולא בשאר ימות השנה.
ועוד צריך להבין מה שנתחבטו המפרשים במצוה דוהגדת לבנך ביום ההוא לאמר שהיא מ"ע לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו כמבואר ברמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז' הלכה א'. ונתחבטו בזה המפרשים הא בכל לילות השנה ג"כ יש חיוב הזכרת יציאת מצרים דקי"ל מזכירין יציאת מצרים בלילה וכן פסקו כל הפוסקים וא"כ אין חילוק בין ליל ט"ו בניסן לכל הלילות:
וליישב כל זה נקדים עוד להבין מה דאמרינן בהגדה של פסח בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם שנאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו.
וקשה דלכאורה הוא כפל לשון דכבר אמר בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וא"כ מה הוצרך לומר עוד לא את אבותנו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם וכו' דהא זה הוא מה דאמר בכל דור ודור וכו'.
ואין לומר דבאמת אינו אלא דבר אחד אלא דתני והדר מפרש דמה טעם חייב אדם וכו' משום דלא את אבותינו בלבד וכו'. דזה אינו דא"כ לא היה לבעל ההגדה לנקוט שני פסוקים, דעל הא דאמר בכל דור וגו' נקט קרא דוהגדת לבנך ועל הא דאמר לא את אבותינו וגו' נקט הקרא דואותו הוציא משם וש"מ דלאו מילתא חדא הוא רק שני דברים. ובאמת בנוסח ההגדה של הרמב"ם נאמר בנוסח אחר וז"ל: ובכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שלא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל שנאמר ואותנו הוציא משם וגו' ועל נוסחו של הרמב"ם נוכל לדחוק ולאמר דתנא והדר מפרש משום דמביא רק פסוק אחד. אבל לפי נוסח שבכל הגדות שלנו קשה טובא:
וליישב כל זה נראה על פי מה שכתבו המפרשים בטעם החפזון שהיה ביציאת מצרים משום דאם היו ישראל משתהים עוד במצרים היו משוקעים בחמשים שערי טומאה ולא היו יוצאים עוד משם לעולם. וזהו מה דאמרינן בהגדה. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ולכאורה הא גם אם לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים באותו הזמן שיצאו מ"מ כאשר נשלם ארבע מאות שנה היה הקב"ה צריך להוציאן בכדי לקיים הבטחתו לאברהם. אלא ודאי כנ"ל. וכן אמרו במדרש פ' בא א"ר שמעון גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום עבודה זרה ובמקום טינופות ובמקום טומאה בשביל לגאלן. משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות אמר מה אעשה לטמא את עצמי אי אפשר ולהניח תרומתי אי אפשר מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחד וחוזר ומטהר ולא אאבד את תרומתי. כך ישראל הן תרומתו של הקב"ה וכו'. ומדברים אלו מוכח דאם לא גאלם הקב"ה אז היו שונאיהם של ישראל נאבדים כמו תרומה שנפלה בבית הקברות.
ולפי זה היו שני עניני גאולה ביציאת מצרים. האחת היא גאולת הגוף שנצולו משעבוד בחומר ולבנים. והשנית היא גאולת הנפש דאיתא בפרקי רבי אליעזר בשעה שהפיץ ה' את העמים בדור הפלגה הביא שבעים שרים של מעלה ונתן לכל שר ושר אומה אחת שתהיה תחת השר וישראל נפלו בחלקו של הקב"ה שנאמר בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם וגו' כי חלק ה' עמו וגו' ואם לא היה הקב"ה גואל אז את אבותינו ממצרים היו נפשותיהן של ישראל נשקעים תחת שרו של מצרים. וזו היא גאולה השייך לנפש. ולפי זה א"ש מה דאמרינן בברכות ד' דעיקר גאולה לא הוי עד צפרא דאע"ג דפרעה נתן להם לצאת בלילה מ"מ זה לא היה רק גאולה וחירות להגוף שניצלו משעבוד אבל גאולה לנפשותיהן עדיין לא היה להם שכל זמן שלא יצאו מארץ מצרים לגמרי עדיין היו באותה הסכנה שלא ישתקעו נפשותיהם תחת שרו של מצרים.
וזו היא הכונה מה דאמרינן בהגדה בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים וכו' לא את אבותינו וכו'. כי לפי דברי כנ"ל אין כאן כפל לשון. דהבעל הגדה מבאר לנו שני עניני הגאולות, דמתחילה ביאר לנו גאולה השייך לגוף ועל זה אמר דחייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ודייק לומר כאילו אבל לא שיצא ממש דהואיל והגופים שלנו עדיין לא היו בעולם אז וא"כ לא היינו מעולם במצרים ואיך שייך לומר שיצאנו משם, אכתי לא עייליתיה אפיקתיה, לכן אמר כאילו יצא ממצרים דהואיל ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו וכו' וא"כ חשוב כאילו אנחנו יצאנו ממצרים ועל זה מביא הפסוק והגדת לבנך דמוכח מכל הפסוק דעל גאולת הגופים הכתוב מדבר מדציוה דוקא מצות ההגדה בלילה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניו ולא ביום ש"מ דעל גאולת הגוף הכתוב מדבר שגאולת הגוף היתה בלילה.
ואח"כ אמר בעל ההגדה לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם כלומר שאותנו גאל ממש כמו את אבותינו ולא דנחשב כאילו גאל אותנו וקאי על גאולת הנפשות דבזה שייך לומר דגם אותנו הדור האחרון גאל ממש משרו של מצרים דהא כל הנפשות אף מדורות העתידין להולד נבראו בששת ימי בראשית וגם נפשות של דור האחרון היו אז במציאות ולולא שגאל הקב"ה את אבותינו, פירוש נפשותיהן, משרו של מצרים, היו גם נפשותינו משועבדים תחת שרו של מצרים וא"כ אף אותנו גאל ממש כמו את אבותינו. ועל זה מביא הפסוק ואותנו הוציא משם וגו' דמוכח מכל הפסוק דקאי על גאולת הנפשות והוא דבכל מקום דמיחס הפסוק יציאה ממצרים להקב"ה הכוונה על המכות ששלח הקב"ה למצרים שעל ידי זה הוכרח פרעה לתת להם רשות לצאת והוה כמו שהוציאם הקב"ה בעצמו דבלא"ה לא שייך לומר שהקב"ה הוציאם דהא לא תפס הקב"ה בידו של כל אחד מישראל והוציאו אלא דהכוונה כנ"ל דע"י ששלח המכות למצרים חשוב כאילו הוציא הקב"ה בעצמו את ישראל ממצרים וזה הוא מה דכתיב בפ' בא: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה. פירוש דמה שיצאתם ממצרים מיוחס להקב"ה שהוא הוציא אתכם מזה ועל ידי מה ע"י החוזק יד שעשה במצרים במה שיסרם בעשר מכות נמצא דמה שמיוחס יציאתם ממצרים להקב"ה הוא מצד המכות ששלח על מצרים. אבל בפסוק דאותנו הוציא משם כתיב מתחילה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים בפרעה ובכל ביתו לעינינו ואח"כ כתיב ואותנו הוציא משם וגו' מבואר הוא דמיחס להקב"ה פעולת ההוצאה מלבד המכות ששלח על המצרים אלא ודאי דעל גאולת הנפשות הכתוב מדבר דמלבד המכות ששלח על המצרים. והוציא אותנו על ידי זה משעבוד הגופים. הוציא אותנו הקב"ה, היינו את נפשותינו, מהיותם תחת שרו של מצרים והכניסנו לחלקו. וזה הוא מה דמסיים למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ וכו' וידוע הוא דעיקר מה שנתן הקב"ה לישראל את ארץ כנען הוא בעבור שלמות הנפשיי דלא נתן הקב"ה לישראל את ארץ כנען לאכול מפריה ולשבוע מטובה רק כדי לקנות שלמות הנפש כידוע מעלת הדר בארץ ישראל כמבואר בסוף כתובות (קי:):
היוצא לנו מכל הנ"ל דשני מיני גאולות היה ביציאת מצרים, האחת היא גאולה השייך לגוף והיא היתה עיקרה בלילה. והשנית היא גאולה השייך לנפש והיא היתה עיקרה ביום אלא שהסיבה לגאולה זו היתה בלילה. ועל זה כיונו חז"ל בברכות ד' באמרם עיקר גאולה לא הוה אלא ביממא וגאולה במקצת היתה בלילה. ולענ"ד יש לכוון זה בלשון הפסוק דבפרשת ראה כתיב שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. ועוד כתיב שם שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. הרי דבפסוק הראשון נאמר הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה ולא כתיב מארץ מצרים. ובפסוק השני נאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.
ונראה דהכוונה היא על פי הנ"ל דשני מיני גאולה היו אז וגאולת הנפש היתה עיקרה ביום וכל זמן שנשארו במצרים עדיין היו מסוכנים שלא ישתקעו תחת ממשלתו של שרו של מצרים ולא לחנם הקפידה התורה שלא יוסיפו לשוב למצרים עוד. לכן על גאולת לילה יתכן לומר שיצאו ממצרים פירוש משעבודם ומעול של אנשי מצרים אבל עדיין לא יצאו מארץ מצרים. ועל גאולת יום שיצאו ממש מהארץ שייך לומר שיצאו מארץ מצרים. לכן בפסוק הראשון דמדבר מגאולת לילה דהא כתיב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. לכן כתיב ממצרים ולא כתיב מארץ מצרים. ובגאולת יום דבו מיירי הפסוק דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים וכו' דבפסוק זה לא נאמר לילה רק יום צאתך והיינו דדייק וכתב מארץ מצרים משום דגאולת יום אשר גופם כבר היו נגאלים וגאולה זאת אינה שייך רק להנפש אשר בעוד היו על אדמת מצרים היו מסוכנים בל ישתקעו תחת שרו של מצרים. לכן נאמר את יום צאתך מארץ מצרים וכו'. ובפרשת בא דכתיב זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מיירי ג"כ בגאולת לילה דהא כתיב להלן והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ס' לי בצאתי ממצרים. ודרשו חז"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך שהוא בלילה. ומדהקפידה כתורה על מצוה זו של סיפור יציאת מצרים שיהיה דוקא בלילה מכלל דבגאולת לילה ככתוב מדבר. לכן כתיב זכור את היום כזה אשר יצאתם ממצרים וכו' ולא כתיב מארץ מצרים כנ"ל:
ועל פי זה יתפרש לנו לשון הפסוק בפרשת בא ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. ולכאורה הוא כפל לשון. ומתחילה אמר ליל ואח"כ אמר לילה. ועל פי הנ"ל יובן היטיב דידוע הוא דהחילוק בין ליל ללילה הוא כך דכל מקום שנאמר ליל הוא דבוק למה שאחריו כמו שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ובלשון חז"ל לרבות ליל יו"ט האחרון לשמחה דהכוונה הוא ליל של יום טוב. ובכל מקום שנאמר לילה אינו דבוק כלל. נמצא דבמקום שנאמר ליל הוא טפל להיום ובמקום שנאמר לילה אינו טפל להיום וכבר נתבאר דלענין גאולת הגופים היתה הלילה עיקרית ולענין גאולת הנפשות היה היום עיקר אלא דהלילה היתה סיבה לגאולה זו. וזו היא כוונת הפסוק ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים כלומר דלענין להוציאם מארץ מצרים שהיא גאולה השייך לנפש היא בבחינת ליל שהוא טפל להיום ולכן אמר לה' שהוא דבר הנוגע לה' בשמירת תורתו ומצותיו שדרשו חז"ל בנדרים ט"ו ע"ב מקרא דאיש כי ידור נדר לה' דנדרים חלים על דבר מצוה דהפירוש הוא דאפי' דברים הנוגעים לה' חל נדרים עליהם. וכן הכא נמי פירושו כן ליל שמורים הוא לה' פירוש לענין דברים הנוגעים לה' שהיא גאולה הנפשיית היא בבחינת ליל שהוא טפל להיום. ואח"כ אמר הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם. פירוש מצד שהוא שמור לבני ישראל דהיינו מה שנוגע לבני ישראל שהיא גאולת הגופים היא בבחינת לילה שאינה טפל להיום רק העיקר היה בלילה.
ועל פי זה מיושבים כל הקושיות שהקשתי לעיל. דמה שאמרו בברכות שם דעיקר הגאולה היה ביום והקשתי הלא אדרבה עיקר הגאולה היה בלילה, כבר נתבאר דלק"מ דאף על פי שציותה התורה להזכיר יציאת מצרים גם בלילה מכל מקום גם בלילה אין החיוב להזכיר רק מצד הגאולה שהיתה ביום שהיא גאולה הנפשיית דהא מקרא דכל ימי חייך מרבינן הלילות ובפסוק זה כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ונתבאר לעיל דמדכתיב מארץ מצרים מוכח דהכונה היא על גאולת הנפשות. ולענין גאולת הנפשות היה היום עיקר והלילה רק טפל.
וכן מה שהקשתי לעיל על סברת הש"ס בטעם ריב"ל דסובר דאין צריך לסמוך גאולה לתפלה בלילה משום דלא היה עיקר הגאולה בלילה. והקשתי הלא גם ביום לא היתה הגאולה רק ביום ט"ו ניסן וא"כ מהראוי שלא יזכירו יציאת מצרים רק ביו"ט הראשון של פסח ולא יצטרכו לסמוך גאולה לתפלה רק ביו"ט ראשון של פסח. ולפי הנ"ל לק"מ דכבר נתבאר דמה שציותה התורה להזכיר יציאת מצרים לעולם אינו אלא מצד הגאולה השייך לנפש משום דלולא שהוציאם ממצרים אז אף שהיה צריך הקב"ה להוציאם בכלות ארבע מאות שנה בשביל הבטחתו לאברהם אבל בזה האופן כבר היו נפשותיהם של ישראל מזוהמים ולא היו מסוגלים לקבלת התורה. ובאמת גזרת השעבוד מה' לא היה רק על גופם אבל הואיל וישראל קלקלו מעשיהם ולמדו ממעשי מצרים לעבוד עבודה זרה כמבואר במדרש, לכן היה עליהם שליטה משרו של מצרים עד שלולא הוציאם הקב"ה לפני הזמן לא היה באפשר להוציאם עוד כי ישראל במה שקלקלו את מעשיהם השקיעו את נפשותיהם תחת שרו של מצרים. ונמצא לפי זה דהגזרה לא היה רק שיהיו עבדים למצרים רק בעבודת הגוף אבל לא שיהיו בעינוי הנפש לעשות כמעשה מצרים באופן שלא היה עליהם שליטה כלל מהשר אלא שישראל בעצמם גרמו במעשיהם הרעים להשליט עליהם שרו של מצרים. נמצא דלענין גאולה הנפשיית לא שייך לומר דזמן הגאולה הוא ביום ט"ו ניסן דהואיל ועל זה לא היה גזרה כלל א"כ כל הימים מוכשרים לגאולה זו. רק לגאולת הגופים דע"ז היה הגזרה בבין הבתרים ושייך לומר על זה דזמן הגאולה הוא ליל ט"ו ניסן. וא"כ אתי שפיר דאע"ג שציותה התורה להזכיר יציאת מצרים בכל ימות השנה אין שייך להקשות הלא הגאולה לא היתה רק ביום ט"ו בניסן ומה צריך להזכיר יציאת מצרים ביום אחר דזה לק"מ דהא לא ציותה התורה להזכיר יציאת מצרים לעולם רק מצד גאולה השייך לנפשותיהם ולגאולה זאת לא היה צריך יום מוגבל דכל הימים היו ראוים לזה אלא דהעיכוב היה מצד שהיו מעוכבים תחת יד פרעה בשעבוד גופם. אבל הואיל וחזינן דבליל ט"ו כבר היו בני חורין מפרעה ומ"מ הוצרכו להתעכב במצרים עד היום ש"מ דהלילה אינה מוכשרת לגאולה הנפשית. לכן ס"ל לריב"ל דאין צריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית וכן איכא מ"ד דא"צ להזכיר יציאת מצרים בלילה מטעם זה כנ"ל דהואיל ובלילה לא היה זמן לגאולה השייכה לנפש לכן אין מקום לחיוב הזכרה.
והשתא מיושב גם מה שהקשתי על הא דמבואר בברכות שם דעיקר הגאולה לא היה בלילה ומטעם זה ס"ל לריב"ל דא"5 לסמוך גאולה לתפלה בערבית וגם ר"י נא אמר רק דגם בלילה צריך לסמוך גאולה לתפלה. אבל גם ר"י מודה דביום הוא סיקר החיוג. ומדוע לענין סיפור יציאת מצרים של פסח כוקבע זמנו דוקא גלילה ואם פגר כלילה ולא אמר ההגדה אין לו תשלומין ביום. ולפי הנ"ל ניחא דכזכרת יציאת מצרים של כל כשנה הוא הזכרה מצד גאולת כנפשות שלכם והראיה מדצריך להזכיר כל ימות כשנה דגאולת הגיף אין זמנו רק בנדו בניסן ובגאולת כנפש עיקרה היה ביום וכלילה טפלה. משא"כ סיפור יציאת מצרים של פסח הוא מצד שעבוד הגיף ולכן אין זה חובה רק ביו"ט של כפסח ולא בשאר ימות השגה דגאולה זו הואיל שהיא באה סל גזרת שעבוד צריך נזה יום מוגבל לגאולה והואיל דסיפור זה של יציאת מצרים בפסח אינו רק אלא מצד גאולת כגופים לכן אין זמנו רק בלילה דלענין ז.ה הלינה הוא סיקר. וכן מרומז בלשון כפסוק דבציוי סיפור יציאה מצרים בליל יו"ט ראשון של פסח נאסר זטר את כיום כזה אשר יצאתם ממצרים וכו' ולא כתיב מארן מצרים ומבואר לעיל דבכל מקום דכתיב יציאה ממצרים הכוונה היא על חירות כגוף אם לא כתיב מארן מצרים:
אמנם מדברי הש"ס בברכות ט' ע"א מוכח דגם במקום דכתיב יציאה ממצרים סתם אין ככוונה על גאולת כגוף שהיתה בלילה רק על כגאולה שכיתה ביום שיצאו מארן מצרים. דככי איתא כתם וכני תנאי ככני תנאי דתניא שם מזבח את כפסח בערב כבוא כשמש מועד צאתך ממצרים. רא"א בערב אתה זובח וכבוא כשמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף ר"י אומר בערב אתה זובח כבוא כשמש אתה אוכל ועד מתי אהה אוכל וכולך פד מועד צאתך ממצרים. נמצא מבואר דגין ר"א ובין ר"י מפרשים מה דכתיב מועד צאתך ממצרים על כגאולה שכיתה ביום לא על גאולת לילה אסייג דכתיב מועד צאתך ממצרים. ונראה לי דלשיטת רבי יוחנן בע"כ נצטרך לפרש דמועד צאתך ממצרים קאי על גאולת לילה וכמו שהארכתי לעיל דרבי יוחנן אינו יכול לפרש קרא דמופד צאתך ממצרים לא כר"א ולא כרבי יהושע כאשר אבאר. דכרבי יהושע אינו יכול לפרש. דבפרק קמא דראש השנה (כ' ע"ב) מוכח דס"ל לרבי יוחנן חמן אכילת מצה בליל פסה אינו רק פד מצות דאמר שם מאי בינייכו אמר רבא מצות לילה אירא בינייכו ומיין ברש"י שם דר"י דאמר מקרא דממרג מד ערב צריך שתהיה תחילת לילה מן החודש ולר"ל דאמר מקרא דפד יום כאחד ועשרים לחודש בערב סגי שתהיה מצות לילה מן כחדש ועיין ברש"י שם דהיינו כמאן דאמר דזמן אכילת מצה אינו רק מד מצות. ונמצא דסוכח מזה דר"י ס"ל כמ"ד עד מצות דלככי לא הוכיח ממקרא כקודם שהביא ר"ל מסי בא פד יום האחד ועשרים למודם בערב והיינו בפ"כ מטם דס"ל לר"י כמ"ד חמן אכילת מצה הוא סד מצות. ואם כן היה די שתהיה מצות לילה מן כסודש ובאמת ס"ל לר"י דצריך שתהא תחילת לילה מן המודם לככי הוצרך להביא קרא כמאוסר היינו קרא דפ' אמור מסרב פד ערב. וא"כ מוכח דס"ל לר"י חמן אכילת מצה בליל פסח הוא פד מצות דוקא וממילא מוכח דגם זמן אכילס ססס הוא פד מצות דוקא דמצה אתקיש לססס ומיקר מה חמן אכילת מצה הוא עד מצות לא ידפיגן רק מפסח דבפסס כתיבי קראי דאינו נאכל רק עד מצות כמבואר בברכות טי פ"א ובמצה לא כתיב שום קרא דאין זמנו רק מד מצות אלא דסססח ילפינן מדאיהקשו להדדי. וא"כ הואיל וס"ל לד יוסנן חמן אכילס ססס אינו רק עד מצות אי אפשר לו לפרש קרא דמועד צאתך ממצרים כרבי יהושע. וגם כר"א אינו יכול לפרש. והוא דלכאורה יש להקשות על ר"א למאי נפקא מינה קבעה התורה זמן שרפה במועד יציאתם ממצרים שהוא בבוקר יום ט"ו הלא אהור לשרוף קדשים פסולים ביו"ט ומקרא מלא הוא ולא תותירו מייני עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו ודרשו הז"ל בשבת כ"ד ע"ב לתן בוקר שני לשרפתי שהוא יום ט"ז. ולכאורם נשלים בדעתי לומר על פי מה שכתבו התוס' בתולין קמ"א ע"א בשם ריב"א דאמ"ג דקי"ל דאין עשה דיתה לא העפה ועשה מ"מ אם עבר ועשה את העשה אינו לוקה דהלאו נדתה מפני העשה ולא נשאר רק העשה ואין לוקין על עשה. א"כ יש נ"מ במאי ־קבעה התורה זמן שרפה במיעד יציאה ממצרים דאע"ג שאסור לשורפו עד ביקר של יים ט"ז מ"מ תיכף בבוקר של יום ט"ו מקרי זמן שרפה ונפקא מינה שאם יעבור ויפרפנו אז אינו לוקה משום מלחכת יו"ט דהא אסיק רב אשי בשבת שם דלהכי אין ניתר נשרף ביו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת ואין עושה דוחה ל"ת ועשה וא"כ אם שרף נותר בבוקר של ט"ו אינו לוקה דהלאו נדחה מפני העשה ולא נשאר רק העפה דיו"ט ואין לוקין על עשה. משא"כ אם שרף את הנותר קודם אור הבוקר של יום ט"ו חייב מלקות משום דאז לא הגיע עדיין זמן שרפה אף בלא איסור יו"ט ונמצא שלא עשה מצוה כלל בשרפתו ועבר על לאי דמל'אכס יו"ט וחיי־ מלקות. ובזה היה נראה לי לומר דחה דפליגי חזקיה ור' יוחנן בזבחים נ"ו ע"ב במחשב לאור שלישי דתזקיה אמר כשר משום דעדיין לא אינתיק לשרפה ורבי יוחנן אמר פסול דהא אדהי ליה מאכילה. וכן פליני שם חזקיה ור"י באוכל לאור שלישי דהזקיה אמר פטור משום דלא אנתיק לשרפה ור"י אמר חייב דהא אדחי ליה מאכילה. נראה לי דאזקיה ור"י אזלי לשיטתייכו. והוא דכבר הקשתי לעיל דלמאי נ"מ קבעה התורה זמן שרפת הפסח במועד יציאתם ממצרים הא אסור לשורפו ביו"ט ותירצתי על פי שיטת ריב"א. אך לא יתכן לימר כן רק למאן דסובר בשבת כ"ד דיו"ט עשה ולא תעשה אבל חזקיה דיליף שם דאין שורפין קדשים ניו"ט מקרא דוהנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו תן בוקר שני לשרפתו בע"כ דסובר דלא כרב אשי וסובר דביו"ט אין לנו רק לאו דאל"כ למאי אצטריך עד בוקר ן"־ה שלא לשרוף קדשים ביו"ט הא בלא"ה אי אפשר לשרוף קדשים ביו"ט משום דיו"ט עשה ולא תעשה. אלא ודאי דסובר דביו"ט אין לנו רק לאו וא"כ נסתר כתירוץ הנ"ל כמובן. לכן סובר חזקיה בזבחים שם דהמחשב לאור שלישי אינו פיגול והאוכל לאור שלישי אינו חייב משום נותר משום דעדיין לא אנתיק לשרפה. ובהיות כן שפיר מתורץ גם לחזקיה דיש נ"מ רבתי במה שקבעה התורה זמן שרפה במועד יציאתם ממצרים אע"ג דגם אז אסור לשורפו משום איסור יו"ט מ"מ נ"מ במם שהגיע זמן שרפה באור הבוקר של ט"ו דאם בשעת שתיטת כפםח או שאר עבודותיו יחשוב לאכול מבשרו אחר אור הבוקר של ט"ו הוא פיגול ואם יחשוב לאכלו אסר חצות הלילה קודם אור הבוקר אינו פיגול מפום דעדיין לא אנחיק לשרפה. וכן אם אכלו אסר הבוקר חייב משום נות־־ משום דכבר אנסיק לשרפה משא"ב אם אכלו אסר מצות קודם אור הבוקר אע"ג שאסור אז באכילה מ"מ אינו חייב משום נוהר משו ז דעדייו לא אנתיק לשרפה נמצא דגם סזקיה סובר דמסברא הדין עם ר' יומן דחה בכן דלא אנתיק עדיין לשרפה הא התורה אמרה דמחשב על קרבן חוץ לזמן אכילתן הוא פיגול וא"כ גם במחשב לאור שלישי כבר עבר זמן אכילתו וכן לענין חיוב אכילת נותר ג"כ מה בכן שלא אינתיק עדיין לשרפה. סנס ודחי כנ"ל דחזקיה אית ליה הוכחה לסברתו. והוא דכיה קשה לו הקושיח הנ"ל שהקשתי לעיל למאי נ"מ קבעה התורה זמן שרפת הספח במועד יציאה ממצרים ולא מצא סזקיה תירוץ לקושיא זו לשיטתי' דס"ל דאין עשה במלאכת יו"ט רק במה שסובר דהמסשב לאור שלישי אינו פיגול והאוכל לאור שלישי אינו חייב משום נוחר דנזה מתורץ הקושיא הנ"ל. אבל ר"י דסובר בשבת קי"ד ע"ב דשבתון דכתיב גבי שבת לא אתי לקניבת ירק רה לעשה יתירה א"כ הובר דשבתין הוא עשה (ועיין בלס"מ ריש פרק א' מהלכות שביתת עשור ודבריו לא נהירא לי יעוי"ש היטיב). א"כ כמו כן כובר רבי יוחנן דשבתון דכתיב גבי יו"ט הוא ג"כ עפה וא"כ ס"ל כרב אשי בשבת ד' כ"ה דיו"ט עשה ולא תעשה וא"כ אין לנו הכרח לומר כחזקיה דהמחשב לאור שלישי אינו פיגול וכן כאוכל לאור שלישי אינו חייב ננשום נותר משום דעדיין לא אנתיק לשרפה דכבר כתבתי לעיל דעל פי כסברא א־ן להשגיח רק על זמן האכילה ולא על זמן שרפה רק חזקיה הוכרח לומר כן לשיטתו דאין עשה במלאכת יו"ט. וא"כ רבי יוחנן דס"ל כרב אשי דיו"ט עשה ולא תעשה נסתר ההכרה כנ"ל דבלא"ה מתורץ הקישיא דלמה קבעה התורה זמן שרפת כפסח במועד יציאה ממצרים. ננשום דיש נ"מ לעני[ מלקות כנ"ל. לכן כובר רבי יוחנן כסברא החיצונה דאזלינן בתר זמן אכילה. כן היה עולה על דעתי לומר בהשקפה ראשונה. אך באמת לא יתכן לומר כן דאין להעמיד יסוד על דברי ריב"א מפני שכתוס' בחולין שם התרו דברי ריב"א מסוגיה הש"ס וגם עיקר ראית ריב"א לפי הנראה היא מקושית הש"ס בפסחים מ"ז ע"ב אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור והוקשה לרינ"א הא אין עשה דוחה לאו דיו"ט משום דהוה לאו ועשה כמבואר בביצה ח' וכן הקשה ריב"א בפסחים שה כמו שכתבו התוס' שם בשמו ומשו"ה לפי הנראה הוכרח ריב"א לחדש שיטתו דנהי דלא דחי עשה דמלאכת יו"ט מ"מ אם עבר ועשה העשה לא לקי משום דהלאו נדחה ולא נשאר רק העשה וקושית הש"ס הוא על מה דלקי משום יו"ני. אמנם התוס' בפסחים שם תירצו לקושיא זו בטוב טעם גם בלא דברי כריב"א נמצא דאי אפשר נתרץ קושיא הנ"ל כמש"כ לעיל משום דנדחו דברי כריב"א בשתי ידים מבעלי התוס':
ונראה לתרץ קושיא הנ"ל באופן אחר דנ"מ בקביעת זמן שרפה לפסח במועד יציאה ממצרים לענין אם חל יום א' של פסח בשבת ושגג ושרף את בשר הפסח שנתוחר לבוקר של ט"ו ואנן קי"ל דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטוי מחטאת וחם לא עשה מצוה חייב חטאת אע"ג שטעה ברב־ מצוה וא"כ יש נ"מ רבתי בקביעת זמן שרפת הפסח לענין חיוב חטאת דאם חל ט"ו בניסן בשבת ושרף את הנוהר מן הפסח לאחר שהאיר הבוקר של ט"ו שפטור מחטאת כיון שעשה מצוה אע"פ שטעה ואם שרף קודם שהאיר כבוקר הוא חייב חטאה כיון שלא עשה מצוה אע"ג שטעה בדבר מצוה. ובזה אפשר לומר דר"א ור"י בברכות ט' ע"א אזלי לשיטתייכו. דבשבת קל"ז ע"א אר"מ לא נחלקו ר"א ור"י על מי שהיו לו שני תינוקית אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת שהוא פטור על מה נחלקו על מי שהי' לו שני תינוקות אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבח ושכח ומל של אחר השבת בשבח שר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר נמצא דר' אליעזר סובר דאם טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור מחטאת. ואם טעה נדבר מצוה ולא עשר מצוה חייג חטאת. ור' יהושע סובר דאף אם טעה כדבר מצום ולא עשה מצוה ג"כ פטור מחטאת. וא"כ א"ש דלר"א לשיטתו יש נ"מ רבתי גמה שקבעה כתורה זמן שרפת הפסח במועד יציאה ממצרים לכיכא שחל ח' דפסח בשבת ושגג ושרף את כנותר מהפסח לאחר שהאיר בוקרו של ט"ו שאף שעבר בשוגג ועשה מלאכה בשבת מ"מ פטור מחטאת כי הוא טעה בדבר מצוה ופשה מציה. אבל אם לא כתבה התורה שבמבוי לילה של נדו מיסן ראוי לשרוף גוהר הפסה. והיינו סומים לומר שמצד הזמן אין הנוהר ראוי לשורפו א"כ אם שגג ומגר ושרף הרי הוא מומה בדבר מצוה וצא עשה מצוה לכן הוא סייג ממאה ולכן סוגר ר' אלימזר דמופד צאתך ממצרים אתי לכורוה זמן שרפת נוחר כפסס. אבל רי יהושפ דס"ל דאף ממה בדבר מצוה ולא עשה מצוה ג"כ פטור מחטאה א"כ אי אפשר לומר כנ"מ כנ"ל דאין שום נ"מ מזה דגם אם לא קבטה כתורה זמן השרפה גמופד יציאה ממצרים והיינו אומרים דלא כגיס פוד זמן שרפת מתר כפסח בכאיר הבוקר שנ נדו בניסן ג"כ פטור מחטאת מי ששגג ומגר ושרף את נוהר הפסח ביום אי של פסח שחל בשבת משום דלר' יהושע פטור כטועה בדבר מצוה אף אם לא משה מצוה, לכן אי אפשר לו לדרוש מומד צאתך ממצרים כרבי אליעזר משום שאין שום נ"מ מזה לכן סובר דעקרא אתי להגביל סוף זמן אכילת כפסח שהוא פי אור כבוקר. אך באמת זה הוא ספות דגם לר"י אינו פטור בטמה בדבר מצוה וגם משה מצוה רק אם ניחנה שבת לדחות אצלו באותו כדבר מצמו כמבואר בשבת שם ובפסחים ע"ב ומיין בתוס' שם ד"ה שקדם ובלהיימ גס"ב מהלכות שגגות הלכה ח'. ואיך שיהיה לרבי יוחנן דס"ל בפסחים פ"ב בנהמלף לו שס1ד של נותר בשפוד של צלי ואכלו פטור (למד לישנא שם) א"כ ס"ל דממה ביבר מצוה פטור אף בלא משה מצוה. א"כ אין שום נ"מ בין אם שרף כנותר מבשר כפסח בלילה או ביום למולם פטור מחטאה דהא ג"כ לא כוה ליה לשיולי (ובהך דטעה בדבר מצוה צריך התבוננות בדברי הרמב"ם פ"ב משגגות הלכה ח') נמצא שלר' יוחנן אי אפשר ליה לפרש קרא דמופד צאתך ממצרים לא כרבי יכושפ משום דאיכו ס"ל בר"ה כ' פ"ב דזסן אכילת מצה ופסח פד מצות. וכרבי אלימזראי אפשר ליה ג"כ לפרש משום דלרבי יוחנן דפליג פצ תזקיה בזבחים ע"ג וסובר דאזלינן בחר זק אכילה לפנין מחשבת פיגול וחיוב נותר וגם אית ליה דטפה נדבר מצוה פטור גם בלא משה מצוה אין שום נ"מ במה שקבפה כתורה זמן שרפת נוהר כפסח במומד יציאה ממצרים. לכן אין שום מקום לר' יוחנן לפרש קרא דמומד צאתך ממצרים רק כמו שכתבתי לעיל דכל מקום דכתיב יציאה ממצרים הכוונה היא על גאולת לילה שנגאלו משעבוד כגוף וא"כ יפרם ר יוחנן קרא דמומד צאתך ממצרים כר' יהושע דכוא זמן הגבלה לסוף זמן אכילת פסח אלא דבכא סליג ר' יוחנן על ר' יהושע דלד יכושט קרא דמומד צאתך ממצרים פירושו על גאולת יום שאז יצאו לגמרי גם מארץ מצרים ונמצא שקבעה ההורה זמן אכילת כפסח מד מלות כשחר. ולר• יוחנן קרא דמומד צאתך ממצרים פירושו סל גאולת לילה הואיל ולא כתיב מומד צאתך מארץ מצרים. ונמצא שקגמה כתורה זמן אכילה כפסח עד מצות שאז כתחילה לכם כגאולה לגוף משעבוד:
ועל פי כנ"ל נראה לי לבאר מה דאיחא במדרש איכה השביעני במרורים זה ידט כראשון של פסח דכהיב בו על מצות ומרורים וכו' כרוני למנה. מה שהשביעני בליל יו"ט כראשון של פסח כרוני בליל תשעה באב למנה כוי ליל יוים כראשון של פסח הוא ליל ט' באב. ודברי כמדרש תמוכים דחה שייכות יש למצות מרור של ליל פסח לליג ט' באב ורחוק הוא שלא יכוין כמדרש רק להודיענו הסיק שליל ט' באב הוא באותו כלילה שמל ליל יו"ט ראשון של פסח כי מה נ"מ יש בזה וכבר נשאו• ונתנו המחברים בזה לפרש זה בכה וזה בכה. ופל סי כנ"ל יתפרש לנו כמדרש הנ"ל היטיב. והוא דלעיל כקשתי על כא דאמר רבי יוחנן בתפנית כ' מ"אאלו כוינא כתם קבסתא בעשירי סל כא דסובר רני יוחנן דצריך לסמוך גאולה לתפלה גם במרבית משום דגם בלילה היתה גאולה במקצת. וכן הקשתי מדוע גסציין סיפור יציאת מצרים בליל נדו בניסן הוא דוקא בלילה. והמולה מגל זה דלרגי יוחנן הפקר הוא גמר כדבר ולכן אם היה התם היה קמט את כתפנית בעשירי באג. אך לעניו סמיכת גאולה :לתפלה שאפשר לסמוך גם בשחרית.גם במרבית לכן סומכין בשניהם דגם מקצת גאולה מילהא היא משא"כ לענין כתפנית פאי אפשר לקבוע תפנית בשני ימים רצופים לכן יופר ראוי לקבוע התפנית בעשירי.שאז היה מיקר השרפה. וכן נתבאר דלרבי יוחנן היכא דכתיג ממצרים ולא מארץ מצרים הכוונה על גאולת לילה שכיתה שייך מיקרה להגופים וא"כ מה דכתיב זכור את כיום הזה אשר יצאתם ממצרים וכוי שבו נרמז כציוי לספר ביצ"מ בליל נדו בניסן ג"כ הכוונה היא על יציאה ממצרים כשעמד הגיף ונמצא דמקר סיפור יציאה מצרים גליל נדו הוא מצד חירות הגיף לכן אין, לתמוה כלל מדוע סיפור יציאת מצרים בט"ו בניסן הוא דוקא בלילה משום דגאולת הגופים מיקרה היה בלילה. ומס שאמרו מרכות שעיקר הגאולה היה ביום ככוונה על גאולה כנפשות שכיה מיקרה ביום דהא בכל כשנה קיימינן שם ומקר הזכרת יציאת מצרים בכל כשנה הוא מצד גאולת כנפשות שכיתה מיקרה ביום. וכן כתיב לממן הזכור את יום צאתך מארן מצרים וכו' הרי דלענין הזכרת יציאת מצרים בכל כשנה כתיב מארץ מצרים דסירושו פל גאולת כנפשות שהיתה ביום. אכן כבר התבאר דרק לר' יוחנן יש חילוק נין אם כתיב יציאה ממצרים לבין אם כתיב מארץ מצרים אבל סתמא דש"ס אמרו בברטת ט' ע"א אליבא דרגי אליעזר ורבי יהושע דחה שנאמר מועד צאתך ממצרים נטנתו על גאולת טם. א"כ אין לנו שום הוכחה דחה דכתיב זכור אם כיום אשר יצאתם ממצרים הכוונה היא דמצד גאולת לילה נצטוינו לספר ביציאת מצרים בליל נדו בניסן מאמר דאין חילוק אצלינו בין אם נכתב יציאה ממצרים או מארץ מצרים:
ואוסיף עוד לומר דלדידן שאין־מילוק בין אם כתיב יציאה י ממצרים או מארץ מצרים. אדרבה יש להוכיח איפכא דחה שציותה כהורה לספר ביציאת מצרים גליל ט"ו בניסן הוא דוקאסצד גאולת כנפש שכיתה ביום. וכואדאמרי' במגילה י"ד פ"א דפ"ח נביאים עמדו לישראל ולא פחתו ולא הותירו על כתורה אלא מקרא מגילה. מאי דרוש ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממיתה לחיים לא כש"כ ומקשה א"ה הלל נמי נימא ומשני גשלמא כתם כללו מגדי הי ונא מבדי פרמה אבל ככא כללו מבדי ה' ולא מגדי אחשירוש אכתי מבדי אמשורוש אנן. והנה יש להקשות דא"כ נסתר כק"ית שלכם דחה לנס מצריתן, שאמרו פירה משים דנגאלו לגמרי אף מעבדות תאמר לנס מרדכי ואסתר שלא נגאלו רק ממיתה אבל מ"מ נשארו גפגודחן לאמשורוש. וצ"ל דנהי דאם נבחין מצד המפמד פכי' לישראל אמר כגאולה יגדל גם מצרים מנם סורים. אבל אם נבחין מצד מפסד של ישראל קודם הגאולה טתר גדול גם סורים מנם מצרים דמם מצרים נכי דאמר כגאולה היו מסשים לגמרי מ"מ גם קודם כגאולה לא היו בסכנת מיתה ונמצא שלא הועיל לכם הנם כל כך אבל מם פורים .נכי דגם אמר כגאולה היו מבדים אבל קודם כגאולה היה עליכם גזרת מיתה וא"כ הועיל לכם כנם כרבה מאוד. לכן א"ש דברי כש"ס במגילה דלמנין שירה יש קדח מנם מצרים פל גם פורים ואין אגו משגימין על מצבם אמר כגאולה. אלא דמ"מ למגץ כלל אי אפשר לומר כלל בסורים יאף שנם סורים הוא גדול יותר מגם מצרים מצד מצבם שקודה כגאולה מ"מ אין לומר דגר שקר דכללו מבדי כ' משמע ולא מבדי אמשורוש ובאמת אכהי פגדי אמשורוש אנן. והנה כשנחקור על שתי הגאולות הייט גאולת לילה שכיתה להגיף וגאולת יום שכיסה לרנפש אע"ג דלפי כרנתה הג"ל גאולת לילד יותר גדולה מגאולת יום לנכי דגאולת לילה לא הובילה רק להיות גני חורין משעבוד הגיף אבל גם אחר כגאולה עוד היו מסוכנים לבלתי יושקעו סחת שלטונו של שר מצרים ואלי גאולת יום הועילה שלא יהיו מהוננים בהכנה זו ר,"מ הא כבר הוכחתי מש"ס דמגילה הנ"ל שאין אנו דנין מצד מצבם שאמר כגאולה רק מצד מצבם שקידם כגאולה וא"כ לכאורה יגדל כנם של גאולת לילה יותר מגאולה יום דאילו בגאולת יום גם קידם הגאולה היו בני הורין מעבדות הגיף ואילי בגאונת לילה קידם כגאולה היו עבדים ממש. מ"ה אין זה נכון דהואיל וגאולת לילה היתה שייכה לגיף וגאולת יום שייכה ננפש בודאי דגאולה כשייכה לנפש יותר גדולה מגאילה השייכה לגוף לחוד כי ידוע שכאדם לא נשלה בעולם הזה בשביג צירכי והנאת גופו לאכול ולשתות וצישון ולטייל. אך בשביל צרכי הנפש לעבוד את כ' נברא וצרכי כגוף אינם רק ככנהלצרכי כנפש שבלעדי צרכי כגוף אי אפשר להתקיים בעוצם אבג מ"מ כעיקר הוא צרכי כנפש לכן בודאי גאולת יום יותר גדולה בערכר מגאולת לילה ואינו דומה כלל לה־ דמגינה דבין מעבדות לחירות ובין ממיתה להיים ככל צרכי הגוף הס וזה הוא פשוט. אמנם זהו בלה בידיני דאם באנו להגדיל איזו גם צריכין אני לבחון תהילה על כמצב שהיה קידם ביא הנס ולפי גודל רוע ערך המצב של קידם הנם כן יגדל הנם. וא"כ אם נאמר שעיקר ציווי התורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניםן הוא מצד גאולת הגיף שהיסה בלילה יקשה. דמנינו שציותה כתורה לאכול בליל ט"ו מצה ומרור וגם כציווי הוא לאכול מצה החילה ואח"כ מריר כמבואר בפכתיס קי"ד ע"ב בתוס' ד"ה זאתוכו'. אצא דבדעביד איפכא גם קיוצא ידי חובתו. וא"כ לכאורה יקשה אחרי שידוע שאכילה מצה הוא זכר לחירות והמרור הוא זכר לעבדות א"כ אם היה כל זה כציווי לכודות להקב"ה על גאולת הגוף היה מהראוי שתצוה התורה לאכול תחילה מרור ואת"כ מצה כי אחר שגאולת כגוף לא היתה עדיין גאולה שלמה כנ"ל ואין להגדיל ערכה רק מצד רוע המצב שהיה לכם קודם הגאולה א"כ מהראוי שיאכל תהילה מרור זכר לוימררו את תייכס ואח"כ מצה כדי להגדיל כנם מצד קושי כשעבוד שמקודם הגאולה. ומדחזמן שציותה התורה לאכול מקודם מצה ש"מ שכל הסיפור של יציאת מצרים בליל ט"ו הוא מצד גאולת הנפש שהיא גאולה עיקרית ושלמה וגם קודם גאולה זו כבר היו משומד־ין מעבדות כגוף לכן אין מהצורך להגדיל ערך גאולה זו מצד קושי כשעבוד שמקודם וא"ב יש ראיה לכאורה מזה שעיקר סיפור יציאת מצרים של ליל ט"ו הוא מצד גאולה המיוחסת ליום שכיא שייכה לנפש. אמנם לר' יוחנן בע"כ צ"ל דהוא גזרת הכתוב מה שציותה כתורה לאכול מצה קודם מרור דהא כבר נתבאר לעיל דלר' יוחנן יש הכרע מלשון כתורה דכל מקום דכתיב יציאה ממצרים הכונה היא על גאולת הגיף וא"כ הואיל וכתיב זכור את כיום כזה אשר יצאתם ממצרים ש"מ שציווי כתורה הוא לספר יציאת מצרים בליל ט"ו ניסן מצד גאולת הגוף א"כ הואיל שיש הכרע לזה מלשון הכתוב שוב לא יועיל לנו מה שציותה כתורה לאכול מצה קודם מרור להוכיח איפכא ובע"כ צ"ל שגזרת הכתוב הוא:
אמנם לדידן דס"ל דגם אם כתיב יציאה ממצרים ג" כ אפשר דככוונה דעל גאולת יום קאי וכמו שהוכחתי מש"ס דנרכוה ט' ע"א א"כ ודאי דיש מזה הכרעה מכא שציותה כתורה לאכול מצה קודם מרור דמצד גאולת יום כשייכה לנפש ציותה כתורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו ניסן דהיאיל ואין לנו ראיה מלשון הכתוב להוכיח בהיפוך א"כ מדוע נאמר דהא שציותה כתורה לאכול מצה קודם מרור הוא גזכ"כ בהיפוך מסברתיגו יותר טוב לומר דעיקר ציווי כהורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו ניסן הוא מצד גאולת כנפשות ושוב לא יקשה מדוע ציותה התורה לאכול מצה קודם מרור. א"כ עלה בידנו דלדידן דלא ס"ל כר"י לחלק בץ אם כתיב יציאה ממצרים או מארן מצרים יש ראיה דעיקר צייוי של התורה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו גיסן הוא מנד גאולת הנפש שהיתם עיקרה ביום אלא שגאולת לינה היתה סיבה לגאולה זו. אמנם אם נאמר כן יקשה לנו הלא גאולה השייכה לנפש היתה עיקרה ביום ומדוע ציותה התורה סיפיר יציאת מצרים מצד גאולה זו דוקא בלילה. וצריך לומר דהואיל והתחלת גאולה זו היתה בלילה דכגאולה שהיתה בלינה היתה סיבה לגאולה זו ג" כ א"כ אזלינן בתר התחלת הגאוצה וא"כ מוכח מזה שהתענית שגזרו על חורבן ביה המקדש ראוי שיהיה ביום השעה בחב וצא בעשרה באב משים דאתחלהא דפורענותא עדיפא וכסברת חכמים בתענית כ' ע"א החולקים על רבי יוחנן וסבירי דצריך להשגיח על התחלת וסיבה הדבר. ורבי יוחנן דס"ל דיותר ראוי היה לקבעו בעשירי משום דאזל בתר פיק־ הפורעניות שהיה בעשירי היינו השים דאזל לשיטתו שיש חילוק בין אם כתיב ממצרים בין אם כתיב מארן מצרים וא"כ בקרא דזכור את היום כזה אשר יצאתם מממצרים שבו נרמז הציווי לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו. ג"כ עיקר כציווי מצד גאולת כגוף הכתיב בקרא זה ממצרים והואיל ויש הוכהה מלשון התורה דסמצוה של יציאת מצרים בליל מ"ו בניסן הוא מצד גאולת הגוף שוב אין להוכיח איפכא ממה שציותה התורה לאכול מצה קודם מרור וצ"ל שהוא גזכ"כ וא"כ אין לנו ראיה דאזלינן בתר כהתחלה דהא שציותה התורה לספר גליל ט"ו בניסן דוקא ולא ביום הוא משום דעיקר הסיפור הוא מצד גאולת כגוף וגאולה זו היתה עיקרה וגמר שלה בלילה אבל לעולם גמר הדבר הוא כעיקר וכן הוא לענין התענית:
וזה הוא כוונת המדרש שהובא לעיל השביעני במרורים זהו יו"ט ראשון של פסח הרוני לענה בליל ע"ב וכו' ממה שהשביעני בליל יו"ט ראשון של פסח כרוני לענה בליל ע"ב. והוא על פי מה דתנן בברכות מ"ה ע"א עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. ובש"ס שם מ"ט ע"ב מפרש דבקראי פליגי ר"מ סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזיס. ור"י סובר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה. מבואר מזה דשיעיר שביעה הוח כביצה. וכן אמרו ביומא ע"ט ע"ב דבגרוגרת מיתב דעתיה וכביצה משביע. וידוע הוא דשיעור כזית הוא חצי ביצה כמבואר בשו"ע או"ח סימן תפ"ו וא"כ כביצה הוא שני זיתים וא"כ כזית מצה וזית מרור שאנו אוכלים יש בשניהם יחד שיעור כביצה שהוא שיעור שביעה והואיל שאנו אוכלים בתחילה מצה ואחר כך מרור א"כ כגמר שביעה נעשה באכילת מרור הואיל והוא באחרונה דמאכילת מצה עדיין אינו שבע הואיל ולא אכל עדיין אלא זית אחד שהוא חצי ביצה ולכן השביעה נעשה באכילת מרור. וזה הוא כוונת כמדרש השביעני במרורים זה הוא' יו"ט ראשון של פסח וכו' ממה שהשביעני במרורים בליל יו"ט ראשון של פסח כלומר דהשביעה נעשה על ידי המרור דהיינו מתחילה אנו אוכלים מצה ואמ"כ מרור. א"כ לדידן דאין חילוק בין אם כתיב ממצרים או מארן מצרים א"כ יש ראיה מהא דציותה התורה לאכול החילה מצה ואה"כ מרור שלזכר גאולת הנפש אנו עושין כן ואנו מספרין ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן מצד גאולת כנפש וא"כ לכאורה היה מהראוי שקיום מצית אלו יהיו גיוס ט"ו ולא בלילה. ומדחזינן שציותה התורה שקיום מצות אלו יהיו דוקא בליל ט"ו ש"מ דאזלינן בתר התחלה והסיבה לגאולת הנפש שכיסה בלילה וא"כ לענין כחטגיח פל חורבן בית כמקדש ראוי לקובפו ביום סשמה באב שהיה ההסמלה והסיבה לכשרפה וכדברי חכמים בספניס שה דאמרי אססלסא דפורפנוסא טדיפא. וכן הוא כוונח המדרש שם ממה שהשביעני במרורים פירש דכשביפה נפשה ט"י המרור דהיינו מסחילה מצה ואח"כ מרור ואימח נצטוינו כן בליל יו"נו ראשון של פסח ולא ביום מזה מוכח שכרוני לפנה בחשפה באב ולא בפשרה באב כדטס חכמים דאסמלהא דפדפנוסא טדיפא:
אמנם טדיין יש להקשות לר' יוחנן נכי דמתורן מדוט חיוב סיפור יציאס מצרים בליל מיו בניסן הוא דוקא בלילה. אבל זה עוד קשה דממט חיוב סיפור יציאח מצרים בליל ראשון של פסח הוא דוקא קודם רצוה לילה (דכא כמו דלר' יוחנן סצוס אכילס פצה ומרור הוא דוקא פד מצוח לילה כמו שמוכח מר"ה כ' ע"ב כן הוא זמן מצוס הגדה פד חצוס לילה דוקא דמצוח הגרה חלויה במצוס מצה ומרור כמבואר מהדרש בטבור זה לא אמרמי אלא בשפה שים מצה ומרור מונחים לפניך) והואיל דזמן כגאולה שכיחה גלילה המחילה מחצי כלילה אם כן מדוט באה כמצוה לספר ביציאח מצרים בליל א' של פסח דוקא קודם מצוס לילה:
וליישב זאת נראה על סי מה שדרשו מז"ל על מה דכתיב ביחזקאל ואפבור טליך ואראך מחבוססח בדמיך וכו' שדים נכונו וכו' ודרשו חז"ל שהוא משל פל ישראל שכגיט זמן גאולסם ולא היה בידם מצוח ומפיס. לכן נחן לכם הקב"ה רצות לשפה פסח ומילה מצה ומרור כדי שיהיה בידם זכיוה. והנה יש להקשות ממה דכתיב בפי שמות וזה לך כאות כ' אנכי שלחתיך בהוציאך אם כמם ממצרים תפבדון את כאלכים על ככר כזה ופירש רש"י שהיא תשובה על טל מה ששאל מרט"ה באיזה זכות יגאלו ישראל. והשיב לו כקג"ה שבזכות מה שטתירים ישראל לקבל כתורה יגאלו. וא"כ הואיל וגאלם כקב"ה בזכות כפתיד אמאי הוצרך לצות אותם במצות פסח ומילה מצה ומרור הא כמו שלא הקפיד כקב"ה פל שאר מצות שלא היו פדיין בידם והסתפק במה שטתידין לקיימם. כמו כן היה לו להסתפק במצות פסח מילה מצה ומרור על מה שטסידין לקיימם. ומה נשתנו מצות אלו שלא היה די במה לקיימם אותם לטתיד רק הוכרחו לקיימם קודם כגאולה, וליישב זאת נראה דהנה ידוט הוא לנכדי לקבל איזה גם מן הקב"ה צריכין ישראל לזכיות אך לפפמים מצינו שכקב"ה טישה לכם גם בלא זכיות כמו שמצינו בישפי' דכחיב וארא כי אין איש ואשתומם כי אין מפגיט ותושט לי זרופי וכו' וכן כתיב ביחזקאל לא למטנכם אני פושה בית ישראל כי אם למטן שם קדשי והיינו בדבר שאינו נוגט לכקב"ה רק לישראל צריכים הם לזכיות. אבל בדבר כנוגט לכקב"ה כמו בגאולה הפחידה,כדי שלא יהא שם כקב"ה מחולל בגוים יעשהלכם גם גם בלא זכיות לכן כתיב לא למענכם חני מושה כי אם למפן שם קדשי וכו' וכן סצינו בדוד כשרצה להלחם טם ן הפלשתי אמר לו שאול שלא יכול לילך כי הפלשתי איש מלחמה והוא נער אמר לו דוד גם אח הארי גם את כדוב ככה פבדף והיה הפלשתי כערל כזה כאחד מכם כי מרף מפרכות וכר. וזו היא ככוונה במדרש תכלים ל"ו אמר דוד לפני כקב"ה נתת לי כנצחון ואף אני נותן לך כנצמון ט"ש שככונה היא שכקב"ה נותן כנצחון לישראל שכם בממשיכם השיגו הנצמון וכן דוד במעשה דכסלשתי. אבל דוד לא חלה כנצמון במפשיו רק תלה כנצחון בכקב"ה לבדו שמשה למען שמו שלא יתחלל אצל כפלשתים כמו שנאמר שם שאמר דוד והיה הפלשתי הפרל הזה כאחד מכם כי חרף מפרכות אלהים חיים. והשתא אתי שסיר לסי כמבואר לעיל דביציאת מצרים היה שני מיני גאולות גאולת כגוף וגאולת הנפש. והנה לגאולת כנפש אשר מיקרה אינו נוגע לישראל בעצמם רק צורך גבוה לכן הספיק לכם מה שעתידים לקבל כתורה אע"פ שעדיין לא קיבלוה. ואם כי פבור קבלת כתורה ג"כ הבטיח לכם כקב"ה שכר טוב בפוכ"ב וגם בפוכ"ז כמבואר בס' במוקיתי. מ"מ חיכף ומיד בעת שנגאלו ממצרים מדיין לא היה להם הטובות שהובטחו כנוגע לגופם רק הטובות האלו יגיע להם אח"כ כשיקבלו כתורה. לכן הספיק להם על זה גם זכות קבלת התורה הפסיד כי כטובה אשר יגיע לכס בפוכ"ז ג"כ לא היה נכס מדיין ולטובה כטתידה לבוא יספיק זכות כעתיד לבוא. ואאי כי תיכף ומיד שיצאו •ממצרים כבר נכנסו לחלקו של כקב"ה אשר אין טובה גדולה מזה מ"מ לזה אין צריכים זכיות כ"כ כנ"ל. ורק על כטובה שהשיגו תיכף ומיד שנגאלו גאולת כגוף מעבדות לחירות. על זה לא הספיק לכם זכות קבלת התורה העתיד להיות וכיו צריכים שיהיה אז בידם מצות בפועל לכן נתן לכם כקב"ה מצות מילה פסח מצה ומרור. וזה הוא מה דכתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והיינו על פי כמבואר לעיל דלרטת ר' יוחנן כל מקום שנאמר יציאה ממצרים ולא מארן מצרים ככוונה היא על גאולת כגוף. ולכן אמר בטבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים כלומר דלצאת למידות מקושי כשעבוד לא הספיק לי זכות קבלת כתורה כעתיד לבוא רק זכות קיום מצות אלו בפוטל. ופל פי זה מיושב מה שהקשתי לעיל דנכי דאתי שפיר מה שחיוב סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו ניסן הוא דוקא גלילה אבל למה ציוה כקב"ה שיהא דוקא קודם מצות לילה וכא כגאולה היתה אמר חצות לילה וסל פי כנ"ל יתיישב זאת. דהואיל שטל ידי זכות קיום מצות הנ"ל נגאלו גאולת כגוף א"כ כככרח היה לישראל שבכגיע מצות לילה כבר יהיו כמצות כאלו מקוימים כדי שיפכה לממנם נס של מכת בכורות סיבת כגאולה. ולכן קבעה כתורה זמן מצות אלו גם לדורות שיכיה קודם חצות דגשעת כגאולה היה מוכרח שכל אחד מישראל יכיה בידו כל המצות הנ"ל:
- ↑ שהרי פירוש מה שאמר 'ולא זכיתי' היינו שלא נצחתי, כמובאר ברע"ב שם ובמאירי וכן הביא התוס' יו"ט שם מהערוך.
- ↑ נדצ"ל: י"ד. ועי' בדיבור הבא מה דמפרש רבנו ואזיל.