דבר אברהם/א/מ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א מ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן מ

בקנין שכירות מטלטלין בכסף

א

[א] בשו"ע חו"מ (סי' קצ"ח סעי' ו') י"א דשכירות המטלטלין נקנה בכסף דליכא למיחש שמא ואמר לו נשרפו חטיך בעלייה דכיון שהגוף שלו טרח ומציל. והוא נובע מנימוק"י פ' הזהב) בשם הר"ן, ופלוגתא דרבוותא היא דבנימוק"י (פ' השואל בסוגיא דמשאיל קרדום לחברו הביא בשם הרשב"א דגם שכירות מטלטלין אינה נקנה בכסף וסיים וכן דעת האחרונים ז"נ. וראיתי בחי' רעק"א לב"מ (דף ע"ט ע"א) שתמה על השו"ע והנ"י שכתבו הטעם דמעות קונות בשכירות משום דכיון דהגוף לבעלים לא שייך שמא יאמר נשרפו חטיך בעלייה ומכ"ש על הסוברים דבאמת אינו קינה, דהאיך שייך לומר כלל נשרפו חטיך בעלייה והרי סוגיא ערוכה היא בב"מ (שם) השיכר את החמור ומת בחצי הדרך נותן לו שכר מחצי דרך הרי דאינו צריך ליתן יותר החצי דרך ממה שנהנה, א"כ ליכא הפסד, ונשאר בצע"ג:

והנה מש"כ הגרעק"א ז"ל דלדעת הסוברין דאין מעות קונות בשכירות מכ"ש קשה אינו נכון לענ"ד, דאדרבא לדעת הסוברין כן לק"מ, דבנימוק"י פ' השואל שם מבואר דטעם הסוברין שאינו קונה אע"ג דלא שייך בזה נשרפו חטיך בעלייה הוא משום דכיון דשכירות כמכירה און לחלק ביניהן, וכ"כ שם השמ"ק בשם הרמב"ן אליבא דרש"י דמשו"ה אין שכירות נקנה בכסף משום דלא פלוג. וא"כ ה"נ איכא למימר לענין קושיית הגאון רעק"א ז"ל דאע"ג דלא שייך לומר נשרפו בו' מטעם שכתב מ"מ לא פלוג רבנן ממכירה. אך לדעת השו"ע דקונה ולית ליה סברא דלא פלוג בודאי קשה דבלאו הך סברא דהגוף שלו נמי לא שייך טעמא דשמא יאמר נשרפו כל עיקר. ונראה דקושיות רעק"א ז"ל אינה נוגעת רק לחלוקת הטעמים בלחוד אלא דלדינא נמי נ"מ בין הטעם שבשו"ע ובין הטעם שכ' הגרע"א, כגון ששכר פרה מחבירו בקנין גמור והיו בעלים עמו במלאכתו שהוא פטור מחיובי שמירה והשכירה לאחר [בנטילת רשות מהבעלים] בכסף לחוד, דלטעמא דהגוף שלו וטרח ומציל לא יקנה השוכר השני בכסף שהרי לית ליה לשוכר ראשון בה כלום וחיובי שמירה נמי אין עליו ולא טרח ומציל ושייך לומר נשרפו כו' אבל לטעמא דהגרע"א שפיר יקנה דאין כאן חשש היזק לשוכר שני:

ב

[ב] ונראה לענ"ד לתרץ בעז"ה בטו"ט. ונקדים לזה מה שנ"ל לומר מילתא חדתא, דהא השוכר את החמור ומת בחצי הדרך אינו משלם לו אלא שכר מחצי הדרך הוא רק כשמת מחמת אונס שאין בזה מגרמת השוכר ולכן פטור מיתר דמי השכירות לפי שלא נהנה וחסרון הנאה זה לא בא מגרמא דידיה, אבל אם מת בפשיעה או בגניבה ואבדה אפילו במקום שהוא פטור על הפשיעה ועל הגניבה והאבידה עצמן כגון שהיה בבעלים מ"מ חיוב לשלם כל דמי השכירות ואינו נפטר מטעם שלא נהנה דאיהו דאפסיד אנפשיה דהו"ל לשמור ובשביל שלא שמר אין המשכיר צריך להפסיד שכירותו ומטעם שמירה בבעלים נמי אינו נפטר מדמי שכירותו, דפטורא דבעלים אינו שייך אלא לענין התשלומין שמדין שמירה משא"כ דמי שכירות שאינן מדין חיובי שומרין. ואין לומר דפטורא דבבעלים פיטר את השומר אף מלשמור ולכן כשאירע גניבה ואבידה לא שייך למידן בשוכר בבעלים דאיהו דאפסיד אנפשיה לפי שאינו חייב כלל בשמירה ולאו עליה דידי' רמיא והוי כאונס וממילא גניבה ואבידה ואונס שוין הן אצלו לענין פטור השכירות, דז"א דנראה פשוט דבבעלים אינו פטור אלא מתשלומין כדכתיב קרא אם בעליו עמו לא ישלם אבל שומר מיהא הוי, וכ"כ בנתה"מ (סי' רצ"א ס"ק ל"ד) דמהאי טעמא חייב בשליחות יד כמבואר בב"מ (דף מ"א ע"ב) ונשבע שבועה שאינו ברשותו יעו"ש ובקצוה"ח (ס"ק י"ח) וא"כ בודאי חייב לשמור ככל שומר דעלמא שיש עליו חיוב שמירה חוץ מענין התשלומין, והלכך כי איגנב או איתבר שפיר שייך למימר איהו דאפסיד אנפשיה שלא שמר כדינו. וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות שכירות ה"ד) ונפסק בשו"ע חו"מ (סי' רצ"ה סעי' כ"ו) לענין שומר שמסר לשומר וז"ל לפיכך אם היה דרך הבעלים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני ה"ז השומר הראשון פטור מלשלם כו' והוא שלא ימעט שמירתו, כיצד ימעט שמירתו כגון שהיה מופקד אצלו בשכר והפקידו אצל אותו השני בחנם כו' פושע הוא ומשלם אע"פ ששאל או ששכר בבעלים הרי הוא הוציא הדבר השמור מידו ליד שומר אחר עכ"ל, ועיי' במ"מ וכ"מ שם. יאי אמרת דבבעלים פטור גם מלשמור א"כ לא מיעט שמירתו כלל ואדרבא עלויי עלייה שמסרו לאחר שחייב לשמור לכה"פ כש"ח, אע"כ דשומר בבעלים נמי מחויב לשמור, ויעוי' בנתה"מ שם (ס"ק ל') וכן מבואר ממ"ש הרמב"ם (פ"ב מהלכות שאלה ופקדון ה"ח) שאל מן השותפין ונשאל לו אחד כו' ה"ז ספק אם היא שאלה בבעלים כו' פשע בה ה"ז משלם, וכתב המ"מ שדעתו ז"ל שהפושע הוא כמזיק וכיון שאין שם ראיה ברורה דהוי בבעלים לפטרו חייב לשלם. ודבר פשוט הוא דאינש דעלמא שאינו שומר כגון דאמר הא ביתא קמך שלא שמר כלל אפילו מפשיעה אינו כמזיק לפי שאינו אף פושע דמאי שייטא דידיה לשמירת חפץ של חברו, אלא דשומר משום שהוא מחויב לשמרו ועליה דידיה רמיא משו"ה כי פשע בו הוי כמי שהזיקו ממש. וא"כ מוכח מזה דבבעלים נמי מחויב לשמור דאל"ה לא הוה שייך למידן ביה פושע כמזיק. ולפי"ז בעבדים וקרקעות והקדשות נמי אע"ג דאימעטו גם משבועה מ"מ לשמור מיהא חייבין השומרין דבהא נמי כתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות שכירות ה"ג) דפושע בהם חיוב מטעם מזיק. אמנם יש לדחות קצת דאין ראיה מדברי הרמב"ם דאפי"ת דפטור אף מלשמור בכ"ז הוי הפושע כמזיק כיון דמ"מ קיבל על עצמו לשמור וסמכה עליו דעתיה דמפקיד ונסתלק מלשמרו בעצמו. אך בבעלים מיהא נראה ודאי דחייב בשמירה מכח ראיות הנ"ל. ואף בקרקעות ושטרות נראה כן, דדעת הראב"ד (פ"ה מהלכות טוען ה"ו) דחייב מן התורה בשבועה שאינו ברשותו, ועיי' במל"מ שם שהביא מתשובות הרשב"א (סי' תתק"פ) דנשבע גם כן שלא שלח בה יד, הרי דאם שלח בה יד חייב. ומוכח דהוי שומר ומחויב מיהא לשמור. ועוד יש לי לדון דאפי"ת דבבעלים פטור אף מלשמרו מ"מ אינו מנכה לו מדמי שכירותו כי מיגנב או מיתבד, אך לפי שנ"ל פשוט דחייב לשמור לא ראיתי להאריך בזה:

והשתא הכי שפיר שייך למיחש בשכירות מטלטלין שמא ואמר לו נשרפו חטיך בעלייה לאפסודי לשוכר דמי שכירותו אי לאו טעמא דהגוף שלו. דשוכר שנתן מעות וקנה חייב בגניבה ואבידה כש"ש וכשהשאירו עדיין אצל המשכיר הו"ל כמי שחזר והפקידו אצלו והוי משכיר ש"ח של שוכר, דלא גרע ממוכר שקיבל מעות דהוי נמי ש"ח של לוקח על הפירות לפי ד"ת דמעות קונות כמבואר בשמ"ק ב"מ (דף מ"ז ע"ב) בשם הריטב"א, ונמצא דדינו של שוכר כש"ש שמסר לש"ח דחיוב גניבה ואבידה חל עליו לכו"ע אפילו למ"ד שומר שמסר לשומר פטור דמחיובים שהיה הראשון חיוב אצלו לא נפטר גם עכשיו כמבואר בראשונים ז"ל. (אמנם בנ"ד אפילו לדידן דקיי"ל שומר שמסר לשומר חייב צריכנן להאי טעמא דבחיובים שהשני פטור מהן חייב הראשון, משום דבכה"ג שהבעלים עצמן הם השומר השני לכו"ע שומר שמסר לשומר פטור, דלא שייך בזה טעמא דלא מהימן לי בשבועה ושאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואינה פשיעה שהרי הרשה לו, אלא דמ"מ מחיובים שהיה חייב השומר גם אצלו השתא נמי לא מיפטר כמו למ"ד שומר שמסר לשומר פטור כנ"ל, דאף דהרשוהו הבעלים ולא חשיבא פשיעה מ"מ לאו אדעתא למיפטריה לגמרי הוא אלא שיהא עומד מיהא בחיובים הראשונים ודו"ק. הן אמנם שהמאירי בשמ"ק ב"ק (דף י"א ע"ב) הביא שיטה אחת דאפילו מחיובים שהיה ראשון חייב פטור הוא עכשיו למאן דס"ל שומר שמסר לשומר פטור כגון ש"ש שמסר לש"ח ונגנבה פטור הראשון שהרי מסרה לבן דעת, אבל הוא ז"ל דחאה שהדברים מתמיהין לומר שיפטר מחיובין שהיה חייב גם אצלו וכ"כ כל הראשונים ז"ל. ושיטה חדשה זו שבמאירי אליבא דמ"ד שומר שמסר לשומר פטור נוגעת לדינא גם לדידן דאף דקיי"ל שומר שמסר לשומר חייב מ"מ היכא דליכא לטעמי דאת מהימנת כו' כו"ע מודה דפטור כמש"ל]. אך מ"מ פטור השוכר מגניבה ואבידה משום דהוי שמירה בבעלים דבאותה שעה שנתחייב השוכר בשמירת הפרה נעשה המשכיר ש"ח שלו. ואפילו למ"ש הרמב"ם (פי"א מהלכות שכירות) ונפסק כן בשו"ע דאפילו כשהיה השומר הראשון בבעלים חייב כשמסרו לשומר אחר כמש"ל מ"מ הכא פטור, דשאני התם דהוי כפושע בשעת המסירה לש"ח שלא ברשות הבעלים כדמפרשי התם טעמייהו משא"כ הכא כשמסר לבעלים עצמן דלא הוי פושע. אך טעם זה לא שייך אלא לפוטרו מגניבה ואבידה אבל דמי שכירותו יפסיד השוכר כשיארע גניבה ואבידה ברשות הבעלים כמ"ש דאפילו היכא דפטור מתשלומין מפסיד דמי שכירותו. וא"כ שפיר איכא למיחש שמא תפול דליקה ובעה"ב שהוא ש"ח לא יטרח להציל אלא כדין ש"ח בחנם והשוכר חייב להציל גם בשכר כמבואר בב"מ (דף צ"ג ע"ב) וכשישרף מפסיד השוכר דמי שכירותו, ושפיר הוה אמרינן דמשוה"ט אין מעות קונות בשכירות מטלטלין, ולכן הוצרכו לטעמא דכיון דהגוף שלו טרח ומציל, דאף שהשוכר מחויב בשמירתו מ"מ יפטר מלשלם היזקו לפי שהוא בבעלים וההפסד יהא למשכיר וטרח ומציל:

ג

[ג] וכשהרציתי את הדברים לפני מו"ח הגאון "הגדול" זצ"ל כתב אלי בין יתר דבריו בזה"ל, מ"ש ליישב קו' רע"א זצ"ל בב"מ הדברים הוטבו בעיני, אמנם אף שהדברים נכונים עכ"ז מסתפקנא מאד לדינא אם כל זמן שלא לקחם לביתו מבית הבעלים והבעלים לא נסתלקו עדיין מהחפץ אם נתחייב עדיין בהשמירה דלהוי הדין כש"ש שמסר לשו"ח. ויען כי הנני עוסק בעיונים אחרים א"א לי לעיין בזה. וקצת היה נראה ראיה מהא [גופא] שכתבו הראשונים דל"ש נשרפו חטיך בעליה דכיון דהגוף שלו טרח ומציל לפמ"ש המחנה אפרים הל' שומרים (סי' ל"ח) דש"ש שלקח פקדון ממי שהוא שו"ח אצלו דלא הוי שמירה בבעלים דשו"ח מכבר שאין עליו עתה לעשות שום דבר לא הוי עמי במלאכתו יעו"ש, א"כ קשיא דאף דהגוף שלו לא יטרח דהא השוכר יתחייב גם על הגוף דהוי ש"ש שמסר לש"ח ובבעלים לא הוי כנ"ל וא"כ לא טרח ומציל. ואף דאפ"ל בדוחק דמ"מ יציל משום דיצטריך לטרוח להביא עדים להוציא מיד השוכר מ"מ הוא דוחק גדול. ע"כ נראה יותר כנ"ל. עכ"ל מו"ח הגאון "הגדול" זצ"ל:

אמנם גם אנכי בכתבי הרהרתי שיש להסתפק בזה אם נתחייב השוכר בשמירה כל זמן שלא נסתלקו הבעלים משמירתן אלא שלא נגעתי בזה. וקצת משמע דנתחייב בשמירה מדאשכחן בשו"ע חו"מ (סי' ע"ב סעי' ג') דהמלוה על המשכון וחזר המלוה והפקידו ללוה ונגנב או נאבד חייב המלוה אע"פ שביד הלוה אבד, והוא ממרדכי ב"מ פ' האומנין, אלמא דאפילו כשהוא תח"י הבעלים ושמירתו עליהן עכשיו מ"מ לא נפקע מעל השומר חיוב שמירתו בשביל זה, וה"נ נראה גם בתחלת שמירתו דאפשר לחיוב השמירה שיחול מיד ולא מעכב מה שלא נסתלקה עדיין שמירת הבעלים, דהרי חזינן דשמירת הבעלים לא מגרעא מחיוב שמירת הש"ש. אמנם סייעתא גמורה בודאי לא הויא דיש לדחות כמ"ש דתחלת שמירה שאני דכל זמן שלא נסתלקה שמירת הבעלים לא ירדה עדיין תורת שמירה על השומר אבל מכיון שחלה פ"א תו לא פקעה בזה, אך מ"מ קרוב יותר לומר כנ"ל. ובחפשי עתה בספרי האחרונים מצאתי בס' באר יצחק חחו"מ (סי' ו') שנסתפק בזה באומן שנתחייב בקגא"ס לעשות אומנתו אם נעשה מיד שומר על החפץ או לא משום שלא נסתלקו הבעלים, ותנא דמסייע לי מצאתי במקנה קידושין (דף כ"ז ע"א) שכ' בטעם החולקין דס"ל דשכירות מטלטלין נמי אינה נקנית בכסף משום דבזה שייך נמי נשרפו חטיך בעלייה משום דקיי"ל שוכר כש"ש א"כ אם יקנה השכירות בכסף נעשה השוכר עליו מיד ש"ש משעה שנתן הכסף אף שלא משך והוא בביתו של משכיר ה"ל כחזר והפקידו אצלו והמשכיר אינו אלא ש"ח, א"כ אף אם ישרף יצטרך השוכר לשלם ולא יטרח המשכיר להציל דלא מיירי בדליקת אונם עכ"ד, הרי דתפס כמ"ש דמיד נעשה ש"ש. אמנם מב"ח חו"ט (סי' ש"ו) נראה לכאורה שאינו כן, שכתב דהא דכל האומנין ש"ש הן היינו דוקא כשעושים המלאכה בבתיהם אבל בעושים בבית בעה"ב אפילו ש"ח נמי לא הוי דהא לא נסתלקו הבעלים משמירתן. [איברא דיש לדחות קצת. דנחלקו הראשונים ז"ל מאיזה שעה נתחייבו על השומרים בדיני שמירה, דלהרא"ש נתחייבו מיד שסילק בעל הבהמה שמירתו אפילו קודם משיכה ולהרמב"ם בעי קנין, מובא בטור (סי' רצ"א). ונראה דהטור תפס שם כדעת אביו הרא"ש ז"ל, וכ"נ מדבריו בסי' ש"ז גבי שוכר שלא הביא אלא דעת הרא"ש ולא הזכיר משיטת הרמב"ם. וא"כ האומנים נמי לדעת הטור נעשים שומרין אפילו בלא קנין אלא בסילוק שמירת הבעלים בלבד, ואפ"ל דהב"ח דקאי אליביה רק בכה"ג דלא עשו קנין הוא דקאמר לה. והתם ודאי לא נעשו שומרין כשלא נסתלקו הבעלים משמירתן דכל עיקר התחייבותם הוא רק ע"י מה שסילקו הבעלים א"ע והכא ליכא סילוק, אבל אם נתחייבו בקנין שריר איכא למימר דנעשין שומרין מיד אע"פ שעדיין לא נסתלקו הבעלים. אבל דוחק הוא בדבריו דא"כ צ"ל דמיירי קודם שהתחילו במלאכתן דהתחלת מלאכה הוי כקנין לכו"ע כמ"ש בנתה"מ (סק"א), [ועוד מטעמי אחריני], ותו דנראה דהב"ח תפס כן גם להלכה ולא רק לפרושי אליבא דהטור קאתי, ולדידן דחיישינן לדעת הרמב"ם וסייעתו לא נעשו כל האומנין שומרין אלא בקנין א"כ בעושים בבית בעה"ב בע"כ נמי מיירי ע"י קנין דאל"ה פשיטא שאינן שומרין ואפי"ה הוצרך לסילוק הבעלים, ועיי' בפרישה בטעם הדבר ואין להאריך בזה]. והש"ך שם כתב דאפילו כשעושים בבית בעה"ב הוי ש"ש, ומ"מ אין להסתייע מזה להיפוך די"ל דהיינו כשסילק בעה"ב את שמירתו ודו"ק:

עוד נראה להוכיח קצת. דהנה הרא"ש ב"מ (פ"ח סי' ט"ו) ס"ל דכל השומרין אפילו שואל ושוכר מתחייבי באונסין מיד שסילק בעה"ב שמירתו מעליה אפילו בלא קנין, ומתוס' ב"מ (דף צ"ט ע"א ד"ה כך) מבואר דסבירא להו כהרא"ש בש"ח וש"ש ופליגי עליה בשואל ושוכר דהני בעו קנין דוקא, וכ"כ הגר"א ז"ל בהגהות לרא"ש ובחו"מ (סי' ש"מ ס"ק ט"ז) שכן דעת התוס' יעו"ש. [ותמיה על הב"י (רסי' ש"ז) שכ' שהתוס' ס"ל כהרא"ש, ועיי' בהגר"א שם]. והמח"א הלכות שומרים (סי' מ"א) הביא לדברי הב"ח הנ"ל דאומן בבית בעלים אינו שומר דעדיין לא נסתלקו הבעלים וכתב עלה דהכי איתא במכילתא, ובודאי כוונתו למאי דאיתא התם מעם רעהו מגיד שאינו חייב עד שיוציאנו חוץ מרשותו ע"כ, ומפרש לה המח"א דהיינו שיסלקו הבעלים שמירתן מעליה. והנה האי קרא דמעם רעהו בשואל כתיב וא"כ לשיטת התוס' דשואל אינו מתחייב באונסין אלא בקנין אפילו מדאורייתא [כמבואר בדבריהם] בע"כ מוכח מהמכילתא דאפילו אחר קנין אינו חייב בשמירה. אלא עד שיסתלקו הבעלים משמירתן. מיהו איכא למידחי דאין פי' המכילתא כהמח"א אלא פירושו הוא דצריך שיוציאנה מרשותו משום קנין משיכה. ואדרבא אפ"נ דמהכא הוא דפשיטא להו להתוס' דמדאורייתא נמי אין שואל מתחייב אלא במשיכה וש"ח וש"ש סני להי בלא קנין, והיינו דקאמר המכילתא וכי ישאל איש מעם רעהו נתקו הכתוב השואל מכלל השומר ואמרו ענין בפני עצמו מעם רעהו מגיד שאינו חייב עד שיוציאנו חוץ לרשותו, ומוכח ושומר חנם ושומר שכר לא בעו קנין ושואל בעי קנין. והא דבשוכר נמי אמרו דבעי קנין הוא משום דדמי לשואל דטעמא דמילתא דשאני שואל משומר חנם ושומר שכר נ"ל משום דש"ח ושומר שכר עיקר מלאכתם הוא לצורך המפקיד שהתחייבו לשמור פקדונו והלכך מכיון שקיבלו עליהם וסילק בעל הפקדון שמירתו מיד נתחייבו, משא"כ בשואל שאין עיקר עניינו התחייבות שמירה לצורך המשאיל אלא אדרבא לצורך דידיה הוא שואל אלא דממילא חייב בשמירה משו"ה לא נתחייב בסילוק שמירת הבעלים לחוד כיון שעדיין לא קנו בתורת שאלה להשתמש בו אלא צריך קנין דוקא, וא"כ שוכר נמי דמי בהא לשואל שאין עיקר עניינו לצורך המשכיר לשמור את חפצו אלא לצורך השוכר הוא כנ"ל וממילא בעי קנין כשואל. וכ"ת דאי משום קנין נגעו בה א"כ מאי איריא הוצאה מרשותו דוקא והרי אפשר לקנות גם ברשותו על ידי הגבהה שקונה בכ"מ, י"ל דזו נמי הוצאה מרשותו מקרי דהגבהה משויא כאלו הוציא מרשותו ומה"ט מהניא ברשות מוכר, עיי' מ"ש בזה בארוכה לעיל בסי' כ"א. [ולפי"ז יהא מוכח מכאן כשיטת התוס' ב"מ (דף י"א ע"ב ד"ה מקומו) דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין, דאל"ה הרי אפשר לקנין בלאו הוצאה מרשותו. לענין מה שיכול להקנות באגב הנה שימת התוס' בב"ק (דף י"ב ע"א) שהוא רק מדרבנן ול"ק אמכילתא דקאי אקרא. א"נ י"ל דכשם שאין שאלה ושכירות נקנה בחליפין להתוס' ה"נ אינן נקנין נם באנ"ק, דהתוס' בערכין (דף ל' ע"א ד"ה ולא) כתבו דמשו"ה אינן נקנין בחליפין משום דהוי כמו טובת הנאה דאמרינן התם בב"מ דאינה ממון לקנות בחליפין, וא"כ מה"ט לא יהו נקנין גם באגב דה"נ אמרינן התם דטוה"נ אינה ממון לקנות ע"ג קרקע. ודבר חדש הוא שלא ראיתי להפוסקים שיזכירוהו אע"פ שלענין חליפין הובאה דעת התוס' בשו"ע חו"מ (סי' קצ"ה סע' ט'), ובחפשי מצאתי שכבר העיר כן ש"ב הגאון מהריד"ב זצ"ל בספרו בית הלוי ח"ג (סי' מ"ז). אך יש להעיר ממ"ש הנתה"מ שם בסי' קצ"ה דדוקא בשאלת קרקע שאינה נפתחת כתבו התוס' כן אבל שאלת מטלטלין שמפחית גוף החפץ בתשמיש נקנה בחליפין [וה"ה אנ"ק]. אך י"ל דכוונת המכילתא היא רק נקנין בעלמא איזה שיהיה ולקנין קרי ליה הוצאה מרשות]:

עוד יש לעיין דשמא שוכר שאני משאר שומרין דשכירות ליומיה מכר היא ומשום הכי אפשר לומר גבה יותר דאין חיוב שכירות תלוי בסילוק שמירת הבעלים, ועיי' בב"מ (דף ל"ה ע"ב) מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה כו' ודו"ק:

אך אפילו אם נחליט שאין השומרין מתחייבין כל זמן שלא נסתלקו הבעלים ואף בשוכר הדין כן מ"מ אפשר לקיים את דברינו ביישוב קושיית רעק"א ז"ל, די"ל דדוקא בשמירת גוף החפץ אינו מחויב עדיין דזו הויא שמירה עבור הבעלים אבל זכות שכירותו מיהא והקנין שיש לו בה צריך השוכר לשמור ולא המשכיר דאיהו הוא דהוי כבעלים ע"ז לזמן שכירותו, ואם לא שמר יפסיד כמש"ל:

ד

[ד] וראיתי בס' שער משפט (סי' קצ"ח) שהק' על שי' הסוברים דשכירות מטלטלין נקנה בכסף משום שהגוף שלו דאם כן קנה מחבירו בכסף החצי מחפץ אחד יהא נקנה בכסף דה"נ נאמר כיון דהמוכר שותף עמו בזה החפץ טרח ומציל ובאמת מוכח להיפוך מהא דחולין (דף פ"ג ע"א) דתנן בד' פרקים אלו משחיטין את הטבח בע"כ אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר, ופריך התם והא לא משך ומשני כיון דאמר ר' יוחנן דבר תורה מפות קונות ומאי טעמא אמרו משיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ובד' פרקים אלו העמידו דבריהם על ד"ת, הרי להדיא דבשאר ימות השנה אם מת מת למוכר אע"פ שאין לו ללוקח בשור אלא חלק כדינר אחד מ"מ מעות אינן קונות ולא אמרינן דהמוכר טרח ומציל בשביל חלקו עכ"ד. ולענ"ד יש לתרץ בפשיטות דבהא נמי שייך לומר נשרפו חטיך בעלייה, דאי אמרת דלוקח מקצת מדבר שלם קונה בכסף איכא למיחש בשעת קניינו שמא ימכור אח"כ גם את השאר חלק חלק או שמא מכר כבר את השאר וזהו האחרון ולא טרח ומציל שאין לו בו כלום, משא"כ בשכירות דליכא למימר הכי:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף