דבר אברהם/א/לט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א לט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן לט

ע"ד קנין כסף שבמכירת חמץ במקום שהב"ד הם שלוחים למכור אם צריך שיגיע מהערבון (אופגאב) שמקבלים מהקונה פרוסה לכאו"א מהמשלחים או לא.

ענף א

ענף א

א

[א] ראיתי בס' באר יצחק (חאו"ח סי' א') שכתב דבמכירת חמץ שכל בני הקהלה עושין לב"ד לשלוחים למכור את חמציהם צריך לדקדק דמהערבון (אויפגאב) שמקבלים ב"ד מהא"י הקונה יגיע פרוטה לכאו"א מבני הקהלה המשלחים דאל"כ אין כאן קנין כסף. עוד הקשה שם האיך מהני כלל במכירה דכה"ג קנין הכסף שזוכין ב"ד למשלחיהם. את האויפגאב שנותן הנכרי לשיטת התוס' בב"מ (דף ע"א ע"ב ד"ה בשלמא) דאם מזכה ממון לחברו ע"י אחר נעשה הזוכה שלוחו של בעל הממון ואם נכרי מזכה מעות עבור ישראל אחד ע"י ישראל לא מהני זכייתו כיון דבעל הממון אינו בר שליחות וכה"ג כתב הנימוק"י בב"מ (דף י"א) וכן דעת עוד ראשונים עיי"ש, וא"כ לא זכו ב"ד את האויפגאב מיד הנכרי עבור משלחיהם ואין כאן קנין כסף, וא"כ היאך יצאו ידי שיטת רש"י דבעינן דוקא כסף מנכרי, וגם הרי אין מקבלין כל הכסף רק האו"ג לבד ואז ודאי איכא חסרון כספא שאינו קונה במשיכה להסוברין כר"ל עכת"ד. ולפי שכמדומה לי לאו בכל מקום נזהרין לדקדק שיגיע פרוטה לכאו"א מהמשלחים, והוא לכאורה חסרון גמור בעיקר קנין הכסף, לכן נלע"ד ללמד זכות ע"ז. ומתחלה נעיר קצת על דברי הבא"י שם:

ב

[ב] והנה הבא"י שם תירץ לקושייתו משלוחו של בעל הממון ע"פ המבואר בקידושין (דף ז' ע"א) בתן מנה לפלוני ותהא שדי קנויה לך דקנה מדין ערב וכמבואר בחו"מ (סי' ק"צ), וא"כ אף דלא מצו ב"ד לזכות את המעות עבור הבעלים בתורת זכייה משום דאין שליחות לנכרי עכ"ז יש כאן קנין מתורת ערבות שהרי הבעה"ב המשלחים צוו לב"ד שיהיו שלוחיהם למכור חמצם ולקבל את הכסף מן הנכרי הקינה, א"כ הוי כמי שאמרו הבע"ב להנכרי שיתן דמי האו"ג ע"פ ציוויים לב"ד, והוי כתן מנה לפלוני, ולכן סמכינן על קנין כסף מחמת סברא זו דאף דלא נקנה הכסף להמשלחים מ"מ יש כאן קנין כסף מתורת ערבות עכ"ד. ולענ"ד אין זה נכון דהנה מדין ערב אינו קונה לקצת ראשונים אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת לפי שבזכותו של זה מתחייב זה מדין ערב אבל בזורק על פיו לים שלא יצא לרשות אחר לא. ואפילו להחולקים דסברי דגם באומרת זרוק מנה לים ואתקדש אני לך מקודשת היינו רק כשזורק למקום האבוד אבל במניח על פיה על הסלע במקום שאינו אבוד אינה מקודשת לכו"ע שהרי לא הוציא על פיה ובידו לאהדוריה, כמבואר בראשונים בקידושין (דף ח' ע"ב) ובטור אה"ע (סי' כ"ט), ועיי' באבני מלואים (סי' ל' סקי"ב). וא"כ בנ"ד נמי אילו היו המשלחים מצווים להנכרי הקונה שיתן מתנה לב"ד לעצמם אה"נ דהוה קני מדין ערב שהרי קנו ב"ד האו"ג לעצמם ונהנו מזה והנכרי אינו יכול לחזור ולהוציא עוד מידם אתר שזכו בו. אבל באמת אין הדבר כן שהרי הנכרי אינו נותן כלל את האו"ג במתנה לב"ד שיהיה להם לעצמם וגם המשלחים לא צוו לעשות כן אלא שהנכרי נותן את הכסף רק עבור המשלחים, וכיון שאין ב"ד יכולין לזכות עבור המשלחים ממילא נמצא שלא זכה בו שום אדם, דהמשלחים לא זכו בו לפי שאין שליחות לנכרי ובעינן שלוחו של בעל הממון וב"ד נמי לא זכו דלדידהו לא יהיב כלל, וממילא נשאר הכסף ברשות הנכרי ויכול הוא לחזור וליטלו מיד ב"ד ואינו אבוד ממנו, וא"כ אין כאן דין ערב לכו"ע שהרי לא זכה בו אדם וגם לא נאבד ולא יצא מרשות הבעלים. [ושמא יש לקיים את הדברים, דאע"פ שלא קנו ב"ד את הכסף מד"ת מ"מ כיון דע"פ דד"מ מסתמא אין הקונה יכול לחזור ולתבוע הכסף מידם ודד"מ דינא ולא יתחייבו ב"ד להשיב לו ממילא הוי כמי שזכה המקבל ולא גרע מנותן למקום האבוד, ושוב יש בזה מדין ערב גם ע"פ ד"ת. ועוד יש לצדד כיון שלא בא לידם בגזילה אלא מרצון יכולין לעכבו ושוב יש בזה מדין ערב. ולפי הנ"ל יצא לן דבר חדש דאפילו אם לא יזכו ב"ד בהכסף בקנינים המועילים מד"ת נמי לא איכפת לן דמ"מ יש כאן מדין ערב. ויש להאריך בכ"ז וקצרנו]:

עוד תירץ שם הבא"י דמשו"ה זוכין ב"ד להמשלחין משום דגם הב"ד עצמם מוכרים את החמץ שלהם ובקבלת האו"ג שמקבלין מהנכרי יש זכיה גם לב"ד גופייהו על המגיע לחלקם והלכך זוכין גם להמשלחים דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, כמ"ש הקצוה"ח (סי' שמ"ח וסי' ק"ה) לענין אין שליח לדבר עבירה, ובנימוק"י בב"מ שם במשנה דראה אותן רצין אחר המציאה מבואר להדיא כן דהיכא דאיכא מגו דזכי לנפשיה לא בעינן שלוחו של בעל הממון, עיי"ש שהאריך בזה. אבל גם ע"ז יש לדקדק כמ"ש הוא עצמו ז"ל שהגרעק"א ז"ל בדו"ח כתובות (דף י"א ע"א) כתב ג"כ כסברא זו אבל בנו הגרש"א ז"ל הוסיף דזהו רק בחפץ אחד ולא בשני חפצים והוכיח לה מקידושין (דף מ"ב ע"א) והכי מסתברא, ומה שחילק הבא"י דבנ"ד שאני שאינו ניכר איזה פרוטה מקבל עבור עצמו ואיזה עבור חברו ולכן הוי כחפץ אחד דחוק הוא. וגם בעיקר הסברא עדיין צ"ע, ועיי' בחי' רע"א לב"מ (דף י' ע"ב) שנתקשה בזה מאי מהני המגו לשליחות, ומהנימוק"י יש לדחות והדברים ארוכים. ועוד דאכתי מה נעני היכא דב"ד אינם מוכרים עכשיו את החמץ שלהם ולא יזכו עתה לעצמם כלל, כמו שהעיר הוא עצמו ז"ל:

ענף ב

ענף ב

ג

[ג] והנלע"ד לומר בזה. דהנה ידוע שנחלקו הראשונים ז"ל במי שכתב שטר חוב על עצמו שהוא מתחייב לאשה כך וכך ותתקדש לו בזה או למוכר שיקנה בזה וכן מי שקנו מידו שהוא מתחייב לאשה או למוכר כך וכך אם הוי ככסף לקידושין ומקח ואשה מקודשת ושדה מכורה או נא הוי ככסף. ואנחנו לחפץ דברינו נברר בזה בעז"ה דרוב ככל הראשונים ס"ל דהוי ככסף ממש וקונין בו. דתניא בב"מ (דף ע"ז ע"ב) הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מעות מהן מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר כו' רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו ח' מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. וכתב הריטב"א בשמ"ק וז"ל מלמדין אותן כו' פי' דכיון דזקפן במלוה הרי הוא כאלו קבלום וחזר והלוום לו ובדין הוא דאפילו לא נתן לו כלום אלא שזקף כל האלף זוז במלוה היה קונה מדין כסף דאע"ג דמלוה אינה קונה בקרקעות כדאיתא בירוש' דקידושין התם הוא במלוה שעמו מקודם לכן אבל זה שזוקף עליו הכסף במלוה ואומר הריני כאלו התקבלתי זה כפרעון גמור חשוב עכ"ל, וכ"כ בחי' הריטב"א ב"מ בשם הרב רבינו משה הכהן ז"ל, וכ"כ הריטב"א והרא"ה והריב"ש בשמ"ק כתובות (דף צ"ב ע"א) גבי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקף עליו במלוה יעו"ש. וכ"ה שיטת התוס' רי"ד בקידושין (דף ט"ז ע"א) דאמרינן התם תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר בשלמא כסף כו' אלא האי שטר ה"ד אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף וכתב התורי"ד וז"ל פירש אדבעית לפרושי כו' היינו כסף שבכסף שהוא מקבל עליו יוצא והשטר אינו אלא לראיה בעלמא כו' אלא ודאי אין הדין כן שאין כופין האדון להוציאו פד שיתן לו כסף או שוה כסף ולא שיזקפם עליו במלוה כדאמרינן לקמן נקיט מרגניתא בידיה ויהבינן ליה חספא עכ"ל, הרי דרק משום שהוא בע"כ של אדון אינו יוצא בזה אבל מדעתי' שפיר הויא זקיפת מלוה ככסף לקנות בה. והמחנה אפרים (קנין מעות סי' ה') עמד בחקירה זו וכתב דרב האי גאון בס' המקח בשער י"ג כתב בשם הגאון שזה קנה קנין גמור אלא שרה"ג עצמו עמד ע"ז ולא הכריע [ואני חפשתי בכ' המקח שבידינו ולא מצאתי בו דברים אלו, ואולי גירסא אחרת היתה לפני המח"א]. וכ"ה דעת רש"י בקידושין (דף ה' ע"א) דפרכינן מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומע"ש תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומע"ש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ופירש"י שטר שאין פודין בו הקדשות אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדישו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו עכ"ל, ומוכח דבשאר מילי מהני שט"ח:

ד

[ד] ונראה לי להוכיח דהרא"ש נמי קאים בהך שיטתא דנותן שט"ח על עצמו הוי ככסף ממש. דגרסינן בגיטין (דף מ') ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחררי' לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מנאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזו מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקיש ליה זוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה. ונחלקו רש"י ותוס' בפירוש הסוגיא דרש"י מפרש שהקטן משחררו והתוס' פליגי עליו. וכתב הרא"ש וז"ל פירש"י על שמיה דקטן משום דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והקשה רשב"ם כו' ופי' רשב"ם וכתב ליה גיטא על שמיה דאפיטרופא כו' וכן פי' ר"ת ז"ל דכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה דאפוטרופא ומדינא ולא מקנסא ומקרקיש ליה זוזי כדי שיתרצה הקטן במכירה ויכתוב העבד שטר לקטן על מותר דמים וימכור האפוטרופוס את העבד לעצמו באותן הדמים כי אפוטרופוס רשאי למכור עבדים כדאמרינן לקמן בהנזקין מוכרין עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן ומוכרין אותו לאחרים ואחרים מוציאין אותו לחירות ובשטר שכתב על עצמו במצות האפוטרופוס יצא לחירות כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא וכסף גומר בו עכ"ל. הרי דכתב דבשטר שכתב על עצמו יוצא לחירות ולא כתב שבמקצת המעות שקרקש להקטן יצא לחירות [כמ"ש בטוש"ע יו"ד (סי' רס"ג סעי' ס"ג) וישחררנו האפוטרופוס בדמים שקבל הקטן], ודברים אלו הוסיף הרא"ש מדנפשיה דבתוס' לא נמצא כן בלשון ר"ת. אלמא ס"ל דשטר התחייבות שכותב העבד על חצי דמיו הוי ככסף ממש ויוצא גם בזה לחירות. ומ"מ מהטוש"ע שכתבו בדמים שקבל הקטן אין להוכיח דפליגי בזה על הרא"ש די"ל דמשום דפלוגתא דרבוותא היא אם שטר התחייבות הוי כסף כדבעינן למיכתב קמן לכן נקטו בלשון כזה שכולל בין מקצת הדמים שקרקש ובין המותר שכתב עליהם שטר לכל חד וחד כדאית ליה בכדי שלא להכנס בפלוגתא:

ולכאורה נראה דמדברי ר"ת עצמו שבתוס' נמי מוכח הכי אע"פ שלא באו שם הדברים הנ"ל שהוסיף הרא"ש. דז"ל התוס' (ד"ה וכתב) ור"ת מפרש כו' ובדין יכול האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה כדאמרינן ומוכרת אותן לאחרים ולרבי נותן דמי עצמו ויוצא ואפילו בלא קרקושי זוזי כו' וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר עכ"ל. והנה לכאורה נראה פשוט דאע"ג דבכ"מ בודאי אין האפוטרופוס רשאי למכור משל יתומים בהקפה ולכה"פ למי שאין לו נכסים שיש להן אחריות וכו', כדאשכחן בב"מ (דף ע' ע"א) גבי זוזי דיתמי דבדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן דהבא מיניה ויהבינן להו ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד כו' חזינן גברא דמשפו נכסיה ומהימן כו' ויהבינן להו נהליה, מ"מ הכא לכו"ע משחררין את העבד בדרך מכירה אע"פ שאינו נותן דמיו אלא כותב רק שטר על עצמו כמ"ש הרא"ש, דהכי מוכח מסוגיא דאי"צ שיתן כסף דוקא. דמדהשיב רב פפא כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו משמע שלא הרויח ערום בערמימותו ואי אמרת שאין האפוטרופוס משחררו עכשיו אלא כשישלם דמיו א"כ שפיר הרויח שאם לא הקנוהו לבנו הוה מפסדי ליה רבנן מיניה שהיו כופין אותו לשחררו והעבד היה נותן לו רק שטר על דמיו ועכשיו צריך לשלם מעותיו ואם לא ימצא מעות לא יצא לחירות, אע"כ דהכא מוכרין בהקפה ושניא היא מדעלמא כמ"ש הראשונים ז"ל לענין מאי דהכא הוא נותן דמי עצמו ויוצא ואלו בעלמא אין האפוטרופוס מוכרו לעצמו אלא לאחרים ואחרים מוציאין אותו לחירות, יעוי' בחי' הרשב"א ועוד. וא"כ למ"ש ר"ת דבדין יכול האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה אפילו בלא קרקושי זוזי נמצא שהיה יוצא רק ע"י השטר שהעבד כותב על עצמו ומוכח דשט"ח על עצמו הוי ככסף ממש. ומצאתי שכן הבין החת"ס בחידושיו לגיטין דכוונת ר"ת היא דשטרו חשוב ככסף יעו"ש. ועיי' בהשגות הראב"ד (פ"ז מהלכות עבדים ה"ח) דסבר נמי כר"ת בזה שהכסף גומר עיי"ש. ואף שהרשב"א בחי' הביא נמי לדברי ר"ת ואיהו ס"ל דשטר התחייבות לא הוי ככסף כמו שיובא להלן, י"ל דאיהו באמת לא ס"ל כר"ת בהא אלא כרשב"ם שהביא מקמי הכי, ודחוק הוא. אולם יש לדחות דאין ראיה מר"ת דאיכא למימר דאף דכותב שטר על דמיו מ"מ מקצת מעות מיהא צריך שיתן בכדי שיקנה בזה א"ע אבל שטר שלו אה"נ דלא חשיב ככסף, ומה שכתב אפילו בלא קרקושי זוזי היינו דאי"צ לקרקש לקטן דוקא אלא בדיהיב לאפוטרופא נמי סגי:

אבל איך שנאמר בדברי ר"ת הנה מדברי הרא"ש מיהא מוכח להדיא דשטר התחייבות הוי ככסף וכמ"ש. ועיי' בב"ש (סי' כ"ט סק"ו) דמהדר לדייק מדברי הרא"ש קידושין בסוגיא דמנה אין כאן משכון אין כאן דס"ל הכי, ולמ"ש אין צורך לזה דלהדיא מבואר כן בדברי הרא"ש שהבאנו:

ה

[ה] אמנם שיטת הרשב"א ז"ל דשט"ח לא הוי ככסף, דעל מה שפירש"י בקידושין תאמר בשטר שאין פודין בו הקדש דהיינו שכתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדשו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו כתב הרשב"א ז"ל דאינו מחוור דבכה"ג אפילו בשטר אינה מקודשת יעו"ש. וכן גם להלן (דף ט"ז ע"א) כתב וז"ל אילימא דכתב לה שטרא אדמיה היינו כסף כו' ומיהו אכתי קשיא לי מאי קאמר היינו כסף דא"כ המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטרא דכתיב עליה היינו כסף וי"ל דהשתא הוא דקאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי אלא כחוב אבל למסקנא דאמר רבא ע"ע גופו קנוי אי כתב ליה שטרא אדמיה לא נפיק דכסף אין כאן שטר אין כאן וצ"ע עכ"ל. והמח"א שם כתב דנראה דהרשב"א רפיא בידיה מדסיים וכתב וצ"ע, אבל מדבריו בדף ה' אנו רואין שאינו מסופק בדבר, וצ"ל לפי"ז דמאי דסיים וצ"ע קאי לענין קושייתו שבאמת לכאורה עדיין אינה מיושבת כ"כ לפי דבריו, וכבר עמד בזה ש"ב הגאון ריד"ב זצ"ל בספרו בית הלוי ח"א (סי' כ"ג). [ואולי אפ"ל כהמח"א דבדף ט"ז חזר בו ממה שהחליט בדף ה' ורפיא בידיהן. וכ"כ בחי' הריטב"א ב"מ (דף ע"ז) וז"ל והריני נושה בו ח' מאות זוזי כתב הרב רבינו משה הכהן ז"ל דה"ה נמי אם זקף הכל במלוה שקנה הכל שהרי כמי שעשאן מלוה הו"ל כמאן דקבלינהו כולהו ולא נהיר דא"כ כו' וי"ל כו' אלא שתימא הוא אם זקף במאי קני הא לא אמר בשטרא אקני אלא בכסף ואין שם כסף כלל עכ"ל. [ואף שהריטב"א סובר דזה הוי ככסף כמש"ל הנה ידוע דחידושי ב"מ אינם להריטב"א אלא לקדמון אחר. ובשם הגדולים כתב דאולי מהדורא קמא הם להריטב"א ז"ל יעו"ש. ועיי' בש"ך חו"מ (סי' פ"ז ס"ק ד') שהביא לחידושי הריטב"א ב"מ וחשבם להרי"ט אשבילי ואח"כ הביא דאותו דין עצמו הביא הריב"ש בשם חידושי מציעא לחכם הגדול דון אשתרוק קרשקש ז"ל אך הלשון שהביא הריב"ש אינו מתאים עם לשון חידושי הריטב"א, ולכן נראה שהם חי' אחרים]. וכ"ה גם דעת הרמב"ן, דבקידושין (דף ח' ע"ב) אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן, וכתב הר"ן שהראב"ד פי' דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון נמי אין כאן דלא קניא ליה למשכון במידי, אבל הרמב"ן כתב דאפילו היכא דאמר לה קני משכון זה בשעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת דנהי דקניא ליה משכון לההוא שעבודא אינה מקודשת בכך דמנה אין כאן כלומר דעיקר שעבודא דמנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה כו' שאין המשכון אלא להבטחת השעבוד כו' וכ"ת נהי דשעבודא גבי לוה למה אינה מקודשת באותו שעבוד כו' איכא למיגר כו' דאותו מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גביה וכסף קידושין דאגיד גבי בעל לאו כסף קידושין הוא עכ"ל, הרי דעת הרמב"ן ז"ל מפורשת דהתחייבות לא הויא ככסף לקנות. הן אמנם שהמח"א שם כתב דמתוך דברי הר"ן ז"ל אלו נראה קצת דדוקא בקידושין הוא דאמרינן דאין האשה מתקדשת בשעבוד משום דקידושין דאגיד גבי בעל לאו קידושין נינהו דאפשר דמקשינן הויה ליציאה לענין זה אבל לענין מכר י"ל דמודה דמועיל, אבל המעיין בגוף דברי הריב"ן בחידושיו לקידושין יראה שאין הדבר כן דמסיים להדיא וכן במכר לא קנה משים דשעבוד ברשות ליה הוא עכ"ל, הרי דלאו משום היקשא דהויה ליציאה הוא אנא שאין זו עדיין נתינת כסף כלל:

ו

[ו] והנה באה"ע (סי' כ"ט סעי' ו') פסק המחבר אמר לה התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון עד שיתן הדינר אינה מקודשת, והוסיף הרמ"א דכל שכן אם נתן לה שטר על הדינר דלא הוי קידושין, וכתב ע"ז הח"מ שהרמ"א העתיק זה מדברי המ"מ שכ' בשם הרשב"א והרמב"ן אבל איני מוסכם דהרמב"ן לטעמיה אזיל שכ' הר"ן בשמו דאף דאמר לה קני משכון בשעבוד מנה דקניא ליה משכון לשעבודא מ"מ אינה מקודשת דאגיד גביה ע"כ ס"ל להרמב"ן דגם בנתן לה שט"ח אינה מקודשת דעדיין אגיד אצל בעל אבל הראב"ד ס"ל דהיכא שנתן לה וא"ל קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי דמקודשת ה"ה נמי היכא דנתחייב לה מנה בקנין ובשטר וא"ל התקדשי לי בו דמקודשת. וכ"כ הב"ש דלדעת הראב"ד מקודשת והוסיף לומר שגם דעת הרא"ש נראה כן שכתב קדושין ומתנה טעם אחד משום דהמשכון לא נשתעבד למה שאינו חייב כו' ושכ"כ בש"ג דמקודשת. גם הריטב"א שם דחה שיטת הרמב"ן ופי' לה כהראב"ד, וכתב דבהתחייבות בקנין גרידא סגי, וז"ל ועיקר הפי' בזה כפי' הראב"ד ז"ל שאין משכון חל ומשתעבד כו' אבל אם נתחייב לה מנה בקנין וחזר וקדשה בו או שלוקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכורה עכ"ל ומסיים שכן פר"י ז"ל. [וצריך להעיר דמאי דלבתר הדברים הנ"ל דאשה מקודשת ושדה מכורה הוסיף הריטב"א לומר ואם נתן המשכון על אותו מנה זכתה בו, אין זה נונע לענין הקידושין והקנין ולא קאי אדלעיל מיניה בנתחייב לה וקדשה בו שלא יהני עד דיהיב נמי משכון. אלא דמילתא באפי נפשה היא לענין עיקר קנינו של משכון עצמו, דמשום דבמאי דאיירי ביה מקמי הכי בשלא הקנה לה המנה בקנין אינה קונה את המשכון שנתן לכן חזר ומפרש לה הכא דבמאי דאיירי ביה השתא שהקנה לה את המנה בקנין קנתה כבר את המשכון שהניח עליה, אבל אין כוונתו לומר דבלאו משכון לא מהניא התחייבות לחודא לקדש בה, שהרי להדיא ס"ל להריטב"א בשמ"ק כתובות וב"מ דהתחייבות בלא משכון נמי הוי כסף ר"ש לעיל:

אמנם איכא למידק בדברי הריטב"א שכ' אבל נתחייב לה מנה בקנין וחזר וקדשה בו או שלוקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכורה ואם נתן המשכון על מנה זכתה בו דהא איכא דשויא פרוטה להתקדש בו עכ"ל ומזה משמע דאינו מקדשה בגוף ההתחייבות אלא בהנאת ההתחייבות דשויא פרוטה, ואמאי אצטריך להכי הא איהו ס"ל דגוף ההתחייבות הוי ככסף, ועוד קשה דנראה לכאורה פשוט דבמקדשה בהנאת התחייבות הוי קידושין גם לשיטת הרמב"ן, דכל סברת הרמב"ן דלא הוי קידושין הוא משום דאגיד גביה וזה שייך רק על עיקר המנה ולא על ההנאה שיש לה ממנה דהנאה זו לא אנידא גביה דמקדש ולא גרע מרקוד לפני, וא"כ למה תלי לה הריטב"א בשיטת הראב"ד דוקא וצ"ע]:

ז

[ז] ועפי"ז מוכח דגם דעת הר"י מיגש דמתחייב עצמו בקנין או בשטר קונה בזה כמו בכסף. דהנימוק"י פ"ק דב"מ בסוגיא דהילך כתב וז"ל ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון למלוה באותו מקצת אי מקרי הילך או לא כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דלא מקרי הילך והביא ראיה מדאמר פ"ק דקידושין אמר רבא אמר ר"נ התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליו אונה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן כו', ואחרים חולקים עליו ודוחים פי' זו, והרנב"ר ז"ל ביאר הדברים כנגד החולקים ופי' דכיון דקיי"ל מלוה אינה קונה כו' נמצא שמשכון זה אינו נקנה באותה מלוה דכי אמרינן בע"ח קונה משכון ה"מ במשכנו בשעת הלואתו משום דקני ליה מעותיו כו' וא"נ במשכנו שלא בשעת הלואתו קני ליה משום דבגוביינא דבי דינא אתא לידי' וגזרת הכתוב הוא כו' אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואתו כיון דמלוה אינה קונה במה קנאו מלוה, שמא תאמר אע"פ שמלוה אינה קונה לו קנאו במשיכה כו' זו היא שלמד ה"ר יוסף הלוי ז"ל מההיא דקידושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא עכ"ל הנימוק"י. חזינן מזה דהר"י מיגש מפרש נמי כהראב"ד מנה אין כאן משכון אין כאן שנא קנתה את המשכון אפילו לשעבודו אבל אם היתה קינה למשכון לשעבודו היתה מקודשת, ומוכח דשעבוד הוי ככסף וה"ה בכותב נה שט"ח על התחייבותו דמקודשת:

אמנם יש לדחות. דבר"ן ר"פ שבועת הדיינין נמצא ככל הדברים האלה שהביא הנימוק"י משמו אלא דנבחר דכתב שזו היא שלמד ה"ר יוסף הלוי ז"ל מההיא דקידושין שאין המטלטלין נקנין במשיכה למשכון בעלמא כיון שאין כח במעות הראשונים לקנות הוסיף לומר וז"ל ואפילו תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו כשם שנקנה בכסף שעבודו במשכנו בשעת הלואתו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העבריה וה"נ משכון לאו הילך הוא עכ"ל. ודברים אנו צריכין ביאור, דאם קניית המשכון שהוא רק לשעבוד לא סגי למיהוי ככסף לקנות בו א"כ קידשה במשכון דאחרים שמשכנו בשעת הלואתו נמי אמאי מקודשת (כמבואר התם בקידושין ועיי"ש בתוס' ור"ן והרי לא היה לו בו קנין אלא לשעבודו ויותר מזה אינו יכול להקנות גם להאשה. וצ"ל דבמסקנתו זו כוונתו כשיטת הרמב"ן דכסף קידושין או כסף קנין דאגיד גביה דמקדש או לוקח לא הוי כסף לקנות בו ולעולם בקנין שעבוד לחוד נמי סגי לקידושין וקנין והלכך במשכון דאחרים מקודשת אלא דהכא היינו טעמא לפי שהוא משכון דידיה והיא לא קנתה לגמרי אלא לשעבודו וגופו נשאר לבעליו והוי אגיד גביה, ומינה יליף הר"י ז"ל דכשם שלענין קנין לא הוי ככסף משום דאגיד גביה ה"נ לא הוי הילך דעדיין אגיד גבי לוה, וכתב הר"ן שני הביאורים לדברי הר"י מיגש חד לשיטת הראב"ד וחד לשיטת הרמב"ן וכמו שהביא גם בקידושין לשתי השיטות הללו ולא הכריע לצד אחת מהן. [ותמה אני על הקצוה"ח (סי' ע"ב סק"ב) שהרבה לתמוה על הר"י מיגש במ"ש דמשכון אינו נקנה כלל במשיכה ולא הזכיר שהר"ן שבועות מבאר ליה בדרך אחרת כמ"ש]:

'ולדינא נמי נ"מ בין שני הביאורים הנ"ל. דבשו"ע חו"מ (סי' פ"ז ס"א) פסק דאם נתן לו משכון על מה שמודה בו לא חשוב הילך ומ"מ בהלוהו מתחלה על המשכון פסק (בסי' ע"ב סכ"ז) דהוי הילך, והש"ך שם כתב דדעת הרמב"ם (פ"ד מהלכות טוען ה"ו) דגם בהלוהו על המשכון לא הוי הילך והעלה כן להלכה. ובזה נ"מ בין שני הביאורים, דלביאור הראשון דמשו"ה לא הוי הילך משום דלא קנייה כלל במשיכה א"כ במלוה על המשכון דקנייה במעותיו בודאי הוי הילך, אבל לביאור השני דלא הוי הילך משום דלא קני אלא לשעבודו י"ל דה"נ הלוהו על המשכון לא הוי הילך דלא קני ליה נמי אלא לשעבודו כמבואר בר"ן שם. הן אמנם דלביאור השני נמי י"ל דבמשכנו בשעת הלואתו הוי הילך מטעמא אחרינא משום דמתחלת ההלואה נמי עיקר סמיכתו היתה עליו וזה יש לו גם עכשיו כמ"ש הסמ"ע (סי' פ"ז סק"ט) סברא זו לענין שטר, אבל אפשר מיהא לומר גם להיפוך דלא הוי הילך כדעת הרמב"ם ודלא כסברא הנ"ל, משא"כ לביאור הראשון דבודאי הוי הילך. ועיי' במ"מ שם (פ"ד מטוען) שכתב דהרמב"ם כתב בזה כדעת רבותיו שבביאור כתב אבן מיגש ז"ל בשם הרב אלפסי דמשכון לאו הילך הוא, הרי שתפס דדעת הר"י מיגש שלא לדונו כהילך אפילו במשכנו בשעת הלואתו, ולמ"ש אין זה שייך אלא לביאור השני שבר"ן או לביאור אחר וכסברות שכתבו שאר ראשונים מובא בש"ך שם אבל לביאור הראשון שבר"ן לא אמרה הר"י ז"ל אלא בנותן לו משכון מעצמו שלא בשעת הלואה ולא בהלוהו על המשכון. ויש להאריך הרבה בכ"ז ואכ"מ:

עכ"פ כיון דחזינן דהר"ן ביאר דברי הר"י מיגש גם לשיטת הרמב"ן א"כ לא מוכח מידי דסבר כהראב"ד ואין ראיה דס"ל דמתחייב עצמו במנה הוי ככסף לקנות בו:

אך בשמ"ק ב"מ (דף ד' ע"א) כתב וז"ל ולענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון כו' אבל הר"י הלוי ז"ל כתב דבכה"ג לא מקרי הילך כו' ואחרים דוחין ראיה זו כו' וכתב הרשב"ץ ז"ל עליו וז"ל והנהו דמסכת קידושין דמשכון אין כאן איכא מרבוותא ז"ל דס"ל דהתם אינו טעמא משום דמילי בעלמא נינהו כו' אלא שהרמב"ן ז"ל אומר דכיון דכסף קידושין אגיד גבי' דבעל לאו קידושין נינהו אבל בעלמא מיהא קני משכון לההוא שעבודא וכיון שכן יפה דחו הדוחים ראיית הר"י הלוי ז"ל דכיון שהוא מקנה לו המשכון לשעבוד המנה שהודה לו משכון יש כאן לפי דעת זו וליכא מיהא ראיה כלל לדינו של הרב ז"ל אלא שאפשר שהרב ז"ל סובר שלא כדבריהם שבכל ענין שהוא משעבד המשכון אין השעבוד חל דמנה אין כאן משכון אין כאן ומפני כך הביא מינה ראי' עכ"ל ולפי"ז ס"ל להר"י מיגש כהראב"ד ומוכח דמתחייב עצמו במנה הוי כסף לקנות בו:

ח

[ח] אולם כ"ז הוא רק לדעת הח"מ והב"ש דלהראב"ד מהניא גם התחייבות בשט"ח, אבל ראיתי בס' בית הלוי שם שהביא שבס' בני אהובה ועצי ארזים תירצו לקושיית הח"מ והב"ש דס"ל להרמ"א דאפילו לשיטת הראב"ד לא מהני בשט"ח דגרע מהניח משכון באופן שקנתהו לשעבודא דבשטר אכתי לא יהיב לה מידי משא"כ במשכון דקנתה בו שעבודא מיהא, ולפי"ז מכל הני רבוותא דקיימי בשיטת הראב"ד אין ראיה דהתחייבות הוי ככסף. אמנם אפילו אם נסכים לסברתם הנה ליישוב דברי הרמ"א עדיין לא הועילו בזה, שהרי מ"מ יקשה מכל הני רבוותא שהבאנו דהיינו רה"ג בס' המקח בשם גאון ורש"י ורא"ה ותוס' רי"ד ורבינו משה הכהן והריטב"א והריב"ש דכולהו ס"ל להדיא דבשטר חוב או בהתחייבות בקנין קונה ולמה סתם הרמ"א את הדברים כאלו אין חולק בדבר. ובגוף סברתם נמי יש לפקפק, דהרמב"ן ז"ל דימה התחייבות מנה גרידא למלוה דאחרים באופן דסמכה דעתה שהיתה צריכה להיות מקודשת אלא דמשום טעמא דאגיד גביה אינה מקודשת יעו"ש בר"ן, וא"כ להראב"ד ז"ל דלית ליה הך סברא דאגיד גביה נראה דבהתחייבות גרידא נמי מקודשת, ובמשכון ליכא מעליותא משום שאינו נותנו לה לגופו אלא לשעבודא. אך לפי"ז אנו צריכין לומר דסברת האומרים דזקיפת מלוה לא הויא ככסף הוא רק משום דאגיד גביה כהרמב"ן ומאן דפליג על סברא זו בע"כ יסבור דזקיפה מלוה הויא ככסף. אמנם י"ל דרק הרמב"ן הכי ס"ל דאין נ"מ בין משכון לשט"ח ואי לאו סברא דאגיד גביה היו שניהם קונין, אבל הראב"ד וסייעתו יסברו דבלאו הך סברא נמי לא מהני בשט"ח דלא יהיב לה מידי ואין זה כסף מצד עצמו, וזוהי סברת האומרים דזקיפת מלוה לא הויא ככסף. אך בכ"ז קשה טובא מנ"ל להרמ"א לומר כן אחרי שהרמב"ן שהוא עיקר יסודו לא ס"ל הכי ולמה סתם את הדברים בהחלט, ודבריו תמוהים מאד. ועיי' בקצוה"ח (סי' ק"צ סק"ו):

ט

[ט] אחר ערכי הדברים האלה ראיתי בס' קהלת יעקב להר"י אלגזי ז"ל (סי' רס"ו) שהעמיק הרחיב בחקירה זו אם התחייבות הוי ככסף, ועמד ג"כ על דברי המח"א שהזכרנו באות ג' שהביא דרב האי גאון בס' המקח כתב בשער י"ג בשם הגאון דשטר התחייבות קונה קנין גמור ורב האי גאון עצמו עמד בזה ולא הכריע, וע"ז כתב בס' קה"י שחפש בכל שער הי"ג ולא מצא רמז מדברים אלו [כמו שהעירותי למעלה] רק בליקוטי ס' המקח שהוא קיצור ס' מקח וממכר הארוך [וכנראה שהוא מא' הגדולים] נמצאו כדברים האלה, אך לפי שבארוך לא נמצא מזה כלום לכן כתב הקה"י שכוונה אחרת לדברים הנ"ל ואינם נוגעים לחקירה זו יעו"ש. וממה שנכתוב אנחנו בס"ד להלן (אות י"ג) יבואר בבירור גמור דרב האי גאון ז"ל ס"ל להדיא בשער ז' דזקיפת מלוה הוי ככסף ודלא כמ"ש המח"א שהוא מסופק בדבר, ובודאי צ"ל דכוונת הליקוטים כהקה"י ודלא כהמח"א:

י

[י] העולה לנו מכל זה שדעת רב האי גאון ורש"י והרא"ש ורא"ה ורבינו משה הכהן ותוס' רי"ד והריטב"א והריב"ש והש"ג, ולהח"מ והב"ש גם דעת הראב"ד ור"י שבריטב"א קידושין [והר"י מיגש אליבא דהרשב"ץ, ואולי אחד הוא עם הר"י שהזכיר הריטב"א] דהמתחייב עצמו במנה בקנין או בשטר קונה בזה כמו בכסף. ולהמח"א נפיק רב האי גאון ועייל הגאון שהביאו רה"ג דסבר דהוי ככסף. ודעת הרמב"ן והרשב"א וחי' ריטב"א ב"מ שאין קונין בזה, [ולהמח"א רב האי גאון מסופק בדבר, אך כבר כתבנו שאינו כן]. וכבר הזכרנו לעיל שהמח"א מצדד לומר שהרשב"א ז"ל מסופק בדבר ורפיא בידי', ולפמ"ש הגאון חיד"א דחידושי הריטב"א ב"מ מהדו"ק הם הנה חזר בו הריטב"א בתר הכי וס"ל דקונה, ובאופן זה נתמעטה סיעת החולקים ועמדה רק על הרמב"ן ז"ל:

ענף ג

ענף ג

יא

[יא] והשתא הכי לפי מה שאנו נוהגין במכירת חמץ ליקח או"ג ולזקוף מותר הכסף במלוה לזמן קבוע והנכרי הקונה חותם בשטר ומתחייב בזה לשלם מותר הכסף לזמן שנקבע, א"כ מלבר האויפגאב איכא קנין כסף גם ממותר המחיר שזקפו במלוה ונתחייב הקונה לשלם והא נמי קונה לשיטת רוב הראשונים ז"ל כמו שבררנו, וא"כ מאי איכפת לן מה שבהאו"ג אין פרוטה לכאו"א מהמשלחים הרי מ"מ במותר הכסף שנזקף במלוה איכא פרוטה לכל חד וחד ושפיר קונה. ומיושב בזה נמי מה שהקשה הבא"י משיטת התוס' דבעינן שלוחו של בעל הממון ואין שליחות לנכרי ולא קנו המשלחים את האו"ג ע"י זכיית ב"ד, די"ל דבאמת לא זכו המשלחים בהאו"ג מטעם הנ"ל ומ"מ קנה ע"י זקיפת המלוה ובזה לא בעינן זכייה ע"י ב"ד שמתחלה נתחייב הקונה לשלם להמשלחים עצמם ושפיר הוי קנין בשביל זה לדעת רוב הראשונים הנ"ל. וכל עיקר שאנו נוהגין לעשות גם קנין כסף הוא לדעת רש"י דלנכרי בכסף ואיהו גופיה הרי ס"ל דהתחייבות קונה ככסף. ולהרמב"ן ז"ל דהתחייבות לא הוי ככסף הרי ס"ל בהלכות בכורות מובא, במ"מ פ"א מהלכות זכיה הי"ד) דנכרי במשיכה ולא בכסף, ועיי' בסמ"ע (סי' קצ"ד סק"א), ועיי' בב"י יו"ד (סי' קל"ב) שתפס שדעתו דנכרי בין בכסף בין במשיכה, ובס' נחלת שבעה (סי' ל"א) כתב דעיקר דעת הרמב"ן כר"ת כמו שהביא משמו המ"מ ובהא דיי"נ בא הרמב"ן רק לפרש דברי הרמב"ם וליה לא ס"ל ועיי' באחרונים. ורב האי גאון דלדעת המח"א מסופק בדבר אם התחייבות הוי ככסף לקנות כמש"ל ס"ל נמי כר"ת דבנכרי משיכה כמ"ש בחק יעקב (סי' תמ"ח) משמו, [והוא בס' המקח שער י"ד]. והריטב"א נמי נראה דס"ל כר"ת, יעוי' בחידושיו לקידושין (דף י"ד ע"ב), והכי מבואר בחי' ריטב"א לע"ז (דף ע"א). [אך בחי' הריטב"א לב"מ (דף מ"ח) כתב דקיי"ל בע"ז דנכרי קונה במעות עיי"ש. וכבר כתבנו לעיל (אות ה') דחי' ב"מ אינם להריטב"א]. ובדעת הרשב"א כתב הב"י יו"ד שם דנראה שהסכים להרמב"ן דבין בכסף בין במשיכה. ועיי' בביאורי הגר"א ז"ל בחו"מ (סי' קצ"ד ס"ק י"א) בסוה"ד. ומכל הלין נראה דיש לנו לנו יסוד גדול לסמיך בקנין כסף של מכירת חמץ על דעת רוב הפוסקים דזקיפת מלוה נמי הוי כסף ואין חשש במה שלא יגיע מהאויפגאב פרוטה לכאו"א מהמשלחים:

ולפי"ז נמצא דמוטב לזקוף במלוה מלקבל מהקונה כל המחיר, דבזקיפת מלוה ין אנו צריכין לזכיית הב"ד עבור המשלחים כנ"ל ואיכא קנין משא"כ כשיקבלו ב"ד כל המחיר באנו לידי חששא לדעת התוס' וסיעתם דבעינן שניחו של בעל הממון ואין ב"ד יכולין לזכות עבור המשלחים ואין כאן קנין כסף. אמנם אם יארע שיהא צורך לקבל מהקונה כל המתיר נכון לכאורה יותר שנא יקבלו אותו ב"ד בשליחות עבור בעני החמץ אלא שיאמרו להקונה ע"פ שליחות בעלי החפץ שיתן את הכסף במתנה לב"ד עצמם ואז יקנה מדין ערב, עיי' מש"כ לעיל (אות ב'). ותורני אחד העיר ע"ז וכן על תירוצי הבא"י שהבאנו לעיל באות הנ"ל דלא שייך לדון כאן מדין ערב לפמ"ש התוס' והרא"ש בקידושין (דף י"ט ע"א) דלא שייך דין ערבות אלא כשמדבר למקדש או לקונה והכא לא דיברו המוכרים להקונה כלל, אבל אין זה כלום דכיון דב"ד בשליחותייהו דמוכרים קאמרי ליה הוי כמי שדיברו בעצמם להקונה:

אך כל מה שצידדנו דתיהני זקיפת המלוה לקנין הוא רק לסמוך עליו בדיעבד אבל לכתחלה במילתא דאפשר בודאי נכון להדר שיגיע מהאו"ג פרוטה לכאו"א מהמשלחים כמ"ש הבאר יצחק כיון דאיכא מרבוותא דסברי דלא מהניא זקיפת מלוה למישווי ככסף. ואף דלשיטת התוס' ב"מ וסיעתם דבעינן שלוחו של בעל הממון לא נועיל כלום במה שיגיע מהאו"ג פרוטה לכאו"א ולפום הך שיטתא א"א לקנין כסף שיהיה במכירת חמץ לפי מנהגנו ע"י ב"ד לדעת הסוברים דזקיפת מלוה לא הוי כסף משום דבהאו"ג לא זכו וזקיפת מלוה לא מהניא לקנות, בכ"ז ראוי שיגיע פרוטה לכאו"א שהרי בזה אנו מהדרין אליבא דרבוותא אלו לשיטת החולקים על התוס' בי"מ וסברי דלא בעינן שלוחו של בעל הממון ומהניא זכיית ב"ד עבור המשלחים ואפשר לקנין כסף להיות גם שלא מצד זקיפת המלוה. ולפי"ז יתעורר לן דבמקום קנין כסף שאנו עושין כפשוטו, דהיינו שב"ד מקבלין ערבון בשליחות בעלי החמץ, לכאורה היה נכון יותר שיקנו לו בכסף מתורת ערבות דהיינו שב"ד יצוו להקונה ע"פ שליחות בעלי החמץ שיתן את הכסף במתנה לב"ד עצמם כמש"ל ואז יצאנו ידי שתי הדעות הללו דאפילו אי בעינן שלוחו של בעל הממון וזקיפת מלוה לא הוי כסף מ"מ איכא קנין כסף מתורת ערב. [עוד זאת נעיר כאן דעכ"פ מה שהוסיף שם הבא"י בקושייתו לומר דכיון שאין אנו מקבלין כל הכסף רק האו"ג לבד ודאי איכא חסרון כספא שאינו קונה במשיכה להסוברין כר"ל, זה בודאי אינו נכון לכו"ע דכיון שאנו זוקפין במלוה הוי כאלו נתקבל הכסף וליכא חסרון כספא, ועיי' מש"כ נעול בסי' ג']:

אח"ז ראיתי בס' חסד לאברהם (מהדו"ת חאו"ח סי' מ"ה) שנשאל ע"ז בשם רבני ווארשא שלא עלה שם מן הערבון כפי החשבון פרוטה לכאו"א מן המשלחים ודן לה להיתרא מטעם הנ"ל משום ערבות והוי פרוטה לגבי מקבל והאריך לפלפל בסוגיא דקידושין (דף ז' ע"ב) אי בתר נותן אי בתר מקבל אזלינן. אולם הוא ז"ל הרגיש דזה שייך רק היכא דב"ד נוטלין כסף הערבון לעצמם אבל אם נוטלין בתורת פרעון עבור המשלחים לא. ועיי' מה שכתבנו לעיל בסי' ג':

ענף ד

ענף ד

יב

[יב] אמנם קשה לי על שיטת הסוברים דמחייב עצמו הוי ככסף תחלת מתנייתא. דתנן בגיטין (דף מ"א) מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה בש"א תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם כי' אלא הפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו, ומשמע דהרב משחררו בשטר והיא חוזר וכותב לו עבור זה שטר על דמיו וכ"כ התוס' חגיגה (דף ב' ע"ב ד"ה כופין), ואי נימא דמתחייב עצמו במנה הוי כסף לקנות בו למה לי שטר שיחרור ליפוק מתורת כסף ע"י האי שטר שכותב לו על דמיו כדתניא בגיטין (דף ל"ח ע"ב) רבי אומר אומר אני אף הוא ניתן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו [ועיי' מ"ש להלן (אות ?)]. וליכא למימר דמתני' אתיא כר"ש משום ר"ע שאין הכסף גומר בעבד להפקיע גם קנין האיסור כדתנינן התם (דף ל"ט ע"ב), שהרי עלה דמתני' אמרינן אלא מתני' דקתני מי שחציו עבד וחציה בן חורין בשלמא לרבה מוקים לה בכסף ודברי הכל אלא לרב יוסף לימא רבי היא ולא רבנן כו' אלמא דמתני אתיא נמי כרבי ודו"ק. ועיי' במהרש"א שם (דף מ"ב ע"א) במ"ש על התוס' ד"ה בעבד. עוד קשה לי מקידושין (דף כ"ב ע"ב) עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ע"י עצמו דברי ר"מ, ואמרינן בנמ' דטעמא דר"מ משום דאין קנין לעבד בלא רבו ומשו"ה לא משכחת לה בכסף ע"י עצמי אלא ע"י אחרים דאפילו אי יהבי ליה אחרים כסף לעבד קדם רבו וקנה, ואי נימא דהתחייבות הוי ככסף הרי משכחת לה גם בכסף ע"י עצמו שיתחייב העבד נשלם לרבו דמי פדיונו ובזה לא שייך לומר מה שקנה עבד קנה רבו. עוד קשה ממו"ק (דף י"ח ע"ב) ואלו כותבין במועד קדושי נשים וגיטין כו', ופירש"י קדושי נשים שכתב בשטר הרי את מקודשת לי דאשה נקנית בשטר וכ"כ שאר ראשונים והוא משום דהוי דבר האבד שמא יקדמנו אחר כמ"ש הר"ן והריטב"א וריב"ב בפי' לרי"ף ובפירש"י שעל הרי"ף וכ"ה דעת הראב"ד בהשגות (פ"ז מהלכות יו"ט הי"ב) וכ"כ הראב"ן והמ"מ כתב שכן פירש גם רש"י [ברש"י שלפנינו לא נמצא כן אלא ברש"י שעל הרי"ף]. וקשה אמאי מותר לכתוב והרי יכול הוא לקדשה שלא בעשיית מלאכה במועד ע"י כסף. ובע"כ צ"ל דמיירי בדלית ליה כסף, וכ"כ הריטב"א וז"ל מאי לאו שטרי קדושין ממש שאין לו כסף לקדש בו ורוצה לקדש בשטר עכ"ל, אבל זה שייך רק אם נימא דהתחייבות לא הוי ככסף משא"כ לשיטת הסוברים דהתחייבות הוי ככסף אכתי יקשה דאפי' בשאין לו כסף מ"מ הרי יכול הוא לומר בע"פ מתחייב אני לך דינר בקנין [עיי' שו"ע חו"מ סי' מ' וסי' ס' פ"ו ובאחרונים] ויקדשה בזה, וליכא תו חששא דשמא יקדמנו אחר גם בלאו עשיית מלאכה ולמה מותר לכתוב במועד. ואפילו לדעת הרמב"ם שם דכל הני דמתני' מותרין משום דצרכי רבים הן מ"מ נראה פשוט דאם אפשר לתקן צרכי הרבים בלא מלאכה שאסור לעשות מלאכה, ועוד שהמגדול עוז כתב דכוונת הרמב"ם נמי משום דבר האבד היא, ותו דהריטב"א והראב"ד דס"ל דהתחייבות הוי ככסף כמש"ל פירשוה נמי משום דבר האבד. וכ"ת דלכו"ע נמי קשה דליקדשה בביאה, ז"א שהרי רב מנגיד על דמקדש בביאה כדאיתא בקידושין ( דף י"ב ע"ב), ועוד דאפשר לאוקמי בנדה. אבל לרבוותא דס"ל דהתחייבות מהניא בודאי קשה כנ"ל:

יג

[יג] והנה קושייתנו הראשונה מגיטין מצאתי שכבר הרגיש בה המקנה בקידושין (דף ט"ז ע"א). ותירץ דאע"ג דכבר אינו יכול להשתעבד בו מ"מ לענין איסורא אין לו יד להשתחרר בכסף ע"י עצמו. אבל דברים אלו תמוהים בעיני שהרי מבואר בקידושין (דף כ"ג) דהא דאינו קונה א"ע בכסף ע"י עצמו לר"מ הוא רק משום שאין לו כסף ולאו משום שאין לו יד להשתחרר, וא"כ בהתחייבות ע"י שטר דאפשר ליה שפיר ישתחרר גם ע"י עצמו, וברא"ש גיטין (פ"ד סי' כ"ט) מבואר להדיא דקונה א"ע בכה"ג כמש"נ (אות ד'):

ע"כ נ"ל לומר דהני רבוותא דסברי דשטר התחייבות הוי ככסף יפרשו באמת דאינו צריך לכתוב לו שטר שחרור אלא במה שכותב שטר על עצמו יוצא לחירות כמוכרו לו, וזהו פירושה דמתני' ועושה אותו בן חורין דהיינו ע"י כתיבת השטר על דמיו וכופין את רבו שיקבל השטר בדמים וימכרנו לו, וכמו שנראה מדברי הרא"ש שהזכרנו. ודו"ז הגאון מוהר"ב בישקא (נ"י) ז"ל אבד"ק טרעסטינא כתב אלי שמצא כדברי בס' המקח לרב האי גאון (שער ז') שפירש כן לדברי המשנה, ח"ל הדין הו' מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין דין הוא שימכור רבו אותו צד עבדות שיש לו בו מן העבד בעצמו [אולי צ"ל לעצמו] ויכתוב לו שטר חוב על חצי דמיו כדגרסינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כו' אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו כו' ותדע דהאי דקאמרינן וכותב שטר על חצי דמיו דינו דין מכר משו"ה חברתיה בכלל המכר דהא ר' אמי אמר ר אומר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו עכ"ל, ות"ל שזכיתי לכוון לדעת הגאון ז"ל. ומזה מוכח דדעת רב האי גאון דשטר התחייבות הוי ככסף לקנות בו, שהרי העבד יוצא בזה לחירות. וכ"ת דלאו משום התחייבות גופא הוא קונה א"ע אלא משום הנאת ההתחייבות דשויא פרוטה ובזה נראה דהרמב"ן וסיעתו נמי מודו דקני כמ"ש לעיל (אות ו'), ז"א דעד כאן לא שייך ענין הנאה זו אלא כשנעשה מרצונו משא"כ הכא שרבו אינו רוצה לשחררו ואינו רוצה בדמי התחייבותו אלא בגופו ממילא אין כאן הנאת התחייבות והוי כרקד לפניה ושוה פרוטה לעלמא והיא אינה רוצה כלל שירקד לפניה שמלבד מה שאינה רוצה להתקדש בזה אין כאן גם הנאה כל עיקר, ונ"מ למאמר יבמין דס"ל לרבו ביבמות (דף י"ט ע"ב) שהוא בע"כ ואין אנו משגיחין במה שאינה רוצה להתקדש מ"מ כה"ג אינה מקודשת לפי שאין הנאה של רקידה זו שוה אצלה פרוטה ואין כאן נתינת כסף כלל וממילא אין כאן מאמר כל עיקר, משא"כ להסוברים דהתחייבות עצמה הוי כסף הרי זה כסף ממש אפילו כשהוא בע"כ וקונה. [ועיי' באבני מלואים (סי' כ"ח ס"ק כ"ז) במה שתמה על התוס' קידושין (דף י"ט)]. ואין לומר דמלבד השטר הוא נותן לרבו גם פרוטה לקנות א"ע וזוהי שקונה ולא השטר, דא"כ מאי דוחקיה דרב האי גאון להוציא מתני' מפשיטה [דהוה משמע דמשחררו בגט] ולפרש דיוצא בכסף ולאוקמי משו"ה בשנותן לו גם פרוטה מה שלא נזכר במשנה עדיפא הו"ל לפרש כפשוטה דיוצא בגט והשטר שכותב העבד על דמיו אינו מדין מכר, אלא ודאי דס"ל דשטר התחייבות נמי הוי כסף והוקשה לו כקושייתני שטר שחרור למה לי ולהכי פירש דאה"נ דיוצא בכסף. ודו"ז הגאון הנ"ל כתב אלי בין יתר דבריו דקושיית התוס' שהקשו דעבר הרב על עשה דלעולם בהם תעבודו ולמה כופין אותו וכי אומרין לאדם חטא כו' היא שהכריחה לרב האי גאון לפרש לה מתורת מכירה. אבל אין זה נכון כמו שיבואר לפנינו דאם אין איסור ע"י מכירה ה"נ ע"י שחרור בשטר ליתא לעשה באופן זה והעיקר הוא כמו שכתבנו דהוקשה לו שהשטר שחרור מיותר דסגי בכסף לחוד ומשו"ה מפרש דאה"נ שיוצא בכסף וז"ב. ואל זה רמזנו למעלה (אות ט'). ועתה נראה ונוכח דמ"ש המח"א דרה"ג בס' המקח כתב בשם הגאון דשטר התחייבות הוי כסף ורב האי גאון גופיה עמד ע"ז ולא הכריע אינו נכון, שהרי הכא דעת רב האי גאון מפורשת דהוי ככסף, והנכון בזה כדברי הקה"י שהזכרנוהו שם לעיל דכוונה אחרת בלקיטי ס' המקח ולאו לענין שטר התחייבות מיירי. אך בשו"ע יו"ד (סי' רס"ז ס"ב) משמע דמשחררו בגט שכ' מי שחציו כבד וחציו בן חורין כו' ובעוד שנא כתב לו גט שחרור מעשה ידיו לעצמו. ובכ"ז יש לדחוק דכוונת השו"ע רק לשחרור יהיה באיזה אופן שיהיה וגט שחרור אשגירת לישנא הוא משום דדינו של ה"כ כמעוכב גט שחרור כמבואר בגיטין (דף מ"ב ע"ב), ועיי' בתוס' שם בעמוד א' (ד"ה יום) וברא"ש:

יד

[יד] ואם לחשך אדם לומר שדוחק הוא לפרש שיוצא בכסף דבמתני' קתני עושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו ומשמע דתרי מילי נינהו, י"ל עוד דאמנם צריך לכתוב לו גם שטר שחרור ולאו מדינא דהא כבר יצא בכסף אלא מדרבנן בעלמא הוא, דמשום שלא מכרו מרצונו אלא בע"כ הלכך מפני תקון העולם חששו ללעז שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ואצרכוהו גט שחרור, כדאשכחן לעיל (דף מ') בההוא דאקני לבנו קטו דאמרינן דמקרקיש ליה זוזי וכתב ליה גיטא דחירותא וכתבו הראשונים ז"ל דמשום שיוצא בע"כ דאב צריך מדרבנן גיטא דחירותא שלא יאמר לו עבדי אתה, ואף דלא דמי ממש להתם מ"מ אפשר לומר דה"נ חששו הכא לזה, והוי שטר שחרור דמתניתין כההיא דרישא בעבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שורת הדין אין העבד חיוב כלום אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו ואמרינן עלה בגמ' מי שחררו אמר רב רבו ראשון כו' אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין. ואל חתמה ע"ז שהרי כמו כן כתבו התוס' חגיגה (דף ב' ע"ב ד"ה כופין) וז"ל כופין את רבו ואפילו לשמואל דאמר המפקיר עבדו יוצא לחירות ואינו צריך גט שחרור הכא דטבא ליה עבדו ליה לעשות שחרור גמור עכ"ל, הרי דלשמואל אין השחרור מדינא אלא דטבא ליה כבדו וה"נ אפ"ל לדידן. והשתא אין אנו צריכין למידחק בדברי השו"ע יו"ד שהזכרנו באות שלפני זה דמ"ש גט שחרור אשגירת לישנא הוא כמ"ש שם אלא דצריך באמת גם גט שחרור והכל אשה"ט:

וראיתי להגאון מהר"ץ חיות ז"ל שעמד על דברי התוס' חגיגה וכתב שדבריהם תמוהים באין פותר אותם היכן מצאו דכאן כופין את הרב לכתוב גט שחרור דלמא כופין אותו רק שיפקירו לבד, ודוחק לפרש דכוונת התוס' דלמה כופין האדון שיוציאו לחירות יפקירו הב"ד בעצמם, חדא דמנ"ל דהפקר ב"ד מועיל בזה ועוד הו"ל לפרש דבריהם עכ"ד. ובשביל זה הלך לו בדרך רחוקה דגירסא אחרת נזדמנה להתוס' והיה כתוב כופין לכתוב שטר שחרור. אבל כ"ז אינו נכון וכוונת התוס' פשוטה דודאי מצינו שהפקיעו חכמים רשות האדון מעל העבד כמ"ש התוס' גיטין (דף מ"ב ע"א ד"ה יום) דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו דבסמוך מדמי ליה למעוכב גט שחרור והוא להלן (מ"ב:) איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כו' ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו כו' מאי לאו כמשנה ראשונה לא כמשנה אחרונה, והוא משום הפקר ב"ד שהפקיעו חכמים רשות האדון מעליו, ולכן הקשו דלשמואל למה לן תו לכוף את הרב לשחררו והרי כבר יצא לחירות בהפקר בדד, והפקר ב"ד בודאי מועיל כהפקר בעלים דטעמא דשמואל דאי"צ גט שחרור הוא משום שנאמר וכל עבד איש כו' אלא עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד שאין לו רשות רבו כליו אין קרוי עבד וה"נ ע"י הפקר ב"ד אין רשות רבו עליו. ואין לומר דהא דכתבו התוס' דמעשה ידיו שלו אינו משום שהפקיעו חכמים את גוף העבד מהאדון אלא דכיון דתקנו שכופין אותו להוציא ממילא אין חיוב על העבד לעבוד אצלו או דכיון דהשתא ביטלו לתקנה דמשנה ראשונה דעובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד ממילא אין הרב יכול לכופו לעבוד לפי שחציו כבן חורין מעורב בו ואינו יכול לעבוד בחצי עבד אא"כ יעבוד באותה שעה גם החב"ח וע"ז אין לרבו רשות כמ"ש הרשב"א בחי' לשבת (דף ד' ע"א), [דנראה פשוט דלמשנה ראשונה רק משום תקנה בלחוד הוא דעובד את רבו יום אחד ואי לאו הך תקנה לא היה הרב יכול לכופו לעבוד מטעם הנ"ל, וכמדומני שדבר זה שמעתי ממו"ח הגאון ה"גדול" זצ"ל משמא דקדמאי ועתה ראיתי שכ"כ גם החת"ס בחי לגיטין ואכמ"ל], דז"א דטעם זה לא שייך אלא לענין שלא יוכל לכופו לכתחלה לעשות מלאכה אבל אם כבר עשה מלאכה והרויח הרי צריך להיות מהריוח מחצה לאדון דמעשה ידי עבדו הוא, ולמה כתבו התוס' דמע"י שלו דהיינו כשכבר עשה מלאכה והרויח, אע"כ שהפקיעו חכמים עיקר רשות האדון. וכן אין לומר שהפקירו רק מעשה ידיו כשבאו לעולם ולא את גוף העבד, דא"כ האיך ס"ד דגמ' למיפשט דמעוכב גט שחרור יש לו קנס מהא דהמית מי שחציו עבד וחב"ח נותן חצי קנס לרבו מאי דומיא היא שאני ח"ע וחב"ח שאין גופו מופקע מן הבעלים ואמאי אצטריך לאוקמי כמשנה ראשונה, אע"כ דבח"מ וחב"ח נמי כבר מופקע מעליו רשות הבעלים כמו במעוכב גט שחרור כמ"ש. ומלשון התוס' נמי מוכח הכי שכ' בתר הכי וז"ל וקצת תמיה כיון דלפי משנה אחרונה מעשה ידיו שלו מה הרויח לעיל ההוא גברא דאקניה לבנו קטן והא מכי שחרריה חברי' לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו כו' יעו"ש:

וחוכך אני אם אפשר לומר גם לדעת רב האי גאון שגם קודם השחרור כבר הפקיעו חכמים את רשות האדון מעל העבד כשיטת התוס'. דאמרינן בגיטין (דף ל"ט ע"ב) אמרו לפני רבי אמר נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר כו' והתניא רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו הכי קאמר או בכסף או בשטר והאי פקע ליה כספיה, ופירש"י והאי דאפקריה פקע ליה כספיה ומעתה אין לו תקנה אלא בשטר. [ונראה דהוא משום דיציאה בכסף הוי כמכירה כדאמר מפני שהוא כמוכרו לו וקנין האיסור לחוד לאו בר הקנאה הוא, דלהלן (דף מ' ע"א) אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופיה לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית וה"נ אינו מוכרו, ואפילו למאן דפליג התם וס"ל דאיסורא נמי מורית לבריה נראה דהיינו דוקא בירושה אבל במכר מודי דאינו נקנה לפי שאינו בר הקנאה, וירושה שאני כדאשכחן במילי טובא דירושה עדיפא מקנינים ]. וא"כ נראה דלדעת רב האי גאון ליכא למימר כשיטת התוס' דלמשנה אחרונה גם קודם שחרור כבר נפקע רשות האדון דא"כ לא היה משתחרר מתורת כסף ע"י השט"ח שנותן על דמיו אלא ע"י שטר שחרור דוקא. אך מה, נעני למה שהביאו התוס' ראיה ברורה לדבריהם מהא דהש"ס מדמי ליה לח"ע וחב"ח למעוכב גט שחרור. ואולי י"ל דאף שלא נפקע עדיין רשות האדון בכ"ז מדמי ליה הש"ס למעוכב גט שחרור לענין אי מקרי אדון כיון דמ"מ אינו יכול להשתעבד בו עוד מתקנתא דרבנן אלא בעמוד ושחרר קאי וצ"ע:

ואחר שנערכו הדברים הראוני שבס' מנ"ח בקומץ מנחה למצוה תקס"ח נתעורר כבר למ"ש דבח"ע וחב"ח אינו יכול לצאת בכסף משום דנפקע כספא ולא נשאר אלא איסורא ולא נפיק אלא בשטר:

טו

[טו] והנה התוס' שם (ד"ה כופין) הקשו אמאי כופין את הרב בשביל קיום מצוה של העבד והרי עבר הרב בעשה דלעולם בהם תעבודו וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כדאמרינן בפ"ק דשבת גבי הדביק פת בתנור, ותירצו דהתם פשע אבל הכא לא פשע העבד, ובב"ב (דף י"ג ע"א) תירצו עוד דמשום מצוה רבה שרי כדאמרינן ריש תמיד נשחט עיי"ש. ולעיל (אות י"ג) הבאנו בשם דו"ז הגאון מוהרב"ב (נ"י) ז"ל דקושיא זו היא שהכריחתו לרב האי גאון לנטות מפשט דברי הקדמונים ולפרש דיוצא ע"י שט"ח שכותב על עצמו דבזה כבר ליכא איסור עשה דלב"ת דהוי כמוכרו לו (ובמכירה לעצמו נראה דליכא איסור לכו"ע, יעוי' בר"ן בפ' השולח שכ' דכל שיש צורך לאדון בשחרורו אינו עובר בעשה דהוה ליה כנותן דמי עצמו. משמע דבנותן דמי עצמו מילתא דפשיטא היא לכו"ע שאינו עובר דאל"ה ערבך ערבא צריך. ולפי"ז נראה דהתוס' פליגי בזה על רב האי גאון וס"ל דשטר התחייבות אינו ככסף דאל"כ מאי הוקשה להו דילמא שחרור דמתני' מתורת כסף הוא כנ"ל. אבל לענ"ד אין זה נכון, דאי תימא הכי דבמכירה לעצמו כה"ג ליכא איסור דלב"ת א"כ אפי"ת דס"ל לתוס' דשט"ח לא הוי ככסף לקנות בו ומשו"ה א"א למכור את העבד לעצמו בשט"ח שכותב לו מ"מ אכתי חשה למה כופין לשחרר בגט ולעבור בעשה בשביל מצוה רבה והרי אפשר לשחררו שלא באיסור שימכרנו לעצמו ויתנו לאדון פרוטה אחת לקנין ועל השאר יכתוב העבד שט"ח דזה מהני לכו"ע דלקנין סגי בפרוטה והשאר נזקף במלוה כמבואר בב"מ (דף ע"ז), ואטו מיירי בדליכא למאן דליתיב פרוטה ובשביל זה יעבור הרב על איסור עשה. ועוד דאם אין איסור כשהשחרור נעשה ע"י מכירה כזו שנותן לו שט"ח על דמיו ה"נ לא יעבור הכא אפילו כשנעשה השחרור ע"י גט כיון שזה כותב לו גם שט"ח ועל דעת כן ניתן לו הגט, דעיקר הטעם דבמכירה אינו עובר בעשה הוא משום דהעשה היא רק כשמשחררו בשביל טובת העבד והוא כעין לא תחנם אבל כשיש בזה צורך לרב אינו עובר כמ"ש הר"ן, וא"כ אפילו נעשה השחרור ע"י גט נמי לא יעבור שהרי אותה טובה עצמה שהיה מגיע לרב בשחרור ע"י מכירה שכותב לו שטר על דמיו יש לו גם עכשיו שהרי השתא נמי יכתוב לו שטר על דמיו. ומ"ל אם השחרור נעשה ע"י מכירה ומ"ל נעשה ע"י גט הא מ"מ נפקא מזה טובה לרבו וא"כ ליתא לקושיית התוס' מעיקרא, ומטעם זה אמנם דחה הטו"א בחגיגה (דף ב') לקושיית התוס' יעו"ש. אע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דדוקא כשמוכרו מרצונו שהוא רוצה יותר בדמיו אין איסור בדבר דלצורכו הוא עושה, משא"כ כשמוכרו על ידי כפייה דלא שייך למימר הכי דאדרבא הוא אינו רוצה בדמיו אלו ואינו רוצה לשחררו ולכן עובר בעשה ולא יועיל אפילו אם יתנו פרוטה למכירתו כמובן, ומשו"ה שפיר הקשו וכי אומרים לאדם חטא כו'. ולפי זה ממילא לא מוכח מידי דהתוס' לא מפרשי כרב האי גאון דהשחרור נעשה על ידי מכירה דעל זה נמי שייכא קושיית התוס' והוצרכו לתירוצם דמצוה רבה שאני ובזה אתי נמי שפיר שבחי' הרשב"א שבת (דף ד') הביא לקושיית התוס' ומשמע קצת שנמשך הוא למה שלפניה שהביא בשם ר"ת וגם קושיא זו לר"ת היא, ולעיל (אות ד') כתבנו דמתוס' גיטין (דף מ') קרוב ללמוד דר"ת ס"ל דשט"ח הוי ככסף, ולמ"ש בתחלה הרי סותרים הם זל"ז, ולמאי דאסיקנא השתא אשה"ט. ומה שהכריחו לרב האי גאון לפרש שהשחרור נעשה ע"י מכירה אינו בשביל קושיית התוס' שנשארה גם לדבריו אלא כמש"ל (אות י"ג) דמשום דס"ל דשטר חוב הוי ככסף ממילא אין צורך בגט. ועוד י"ל דהתוס' פליגי על הר"ן וס"ל דגם ביוצא בכסף עובר בלב"ח, וכן ראיתי לאחרונים שתפס כן אף שלדעתי אינו נכון. וגם מדברי התוס' חגיגה שהבאנו לעיל דהקשו רק לשמואל ומשמע דלכו"ע ניחא נמי לא מוכח מידי, דקושייתם היא רק למה כופין את האדון כל עיקר יהיה למה שיהיה ליסגי בהפקר ב"ד לחוד כמש"ל וזה שייך גם אליבא דרה"ג:

טז

[טז] אולם אכתי קשה לדעת התוס' שהרב עובר בעשה ואומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך משום מצוה רבה, אכתי אמאי אומרין לרב לעבור אאיסורא והרי אפשר להוציאו לחירות שלא באיסור שיכול הוא למכור את החצי עבד שלו להחצי בן חורין שהוא ישראל ויכול לקנות עבדים ואין הרב עובר באיסור דרשאי הוא למכור את עבדו לישראל חברו, ואח"כ ישחרר החצי בן חורין להח"ע והו"ל חטא בשביל שתזכה בעצמך ולא בשביל שיזכה חבירך, ועוד דעל החצי ב"ח גופיה בודאי לא יהא שום איסור לשחרר את הח"ע חדא דמסתבר דאיהו אגופיה אינו מצווה כלל בלעולם בהם תעבודו דאף דהחצי השני דין עבד עליו מ"מ הרי גופו הוא, ועוד דכיון דבמשחררו לצורכו אין איסור עשה הרי אין לך צורך גדול מזה. ואפילו תימא דבפירושא דמתני' אנו יכולין לדחוק דאה"נ דבאופן זה הוא דעושה אותו בן חורין [מה שבאמת אין הלשון הולמו] מ"מ על התוס' בודאי קשה, דאם כוונת המשנה שיוצא באופן זה לא הקשו מידי ומנ"ל לחדש דבשביל מצוה רבה או בדלא פשע אומרין לאדם חטא כו' ואם אין כוונת המשנה כן הא גופא קשיא על המשנה עצמה כנ"ל. אמנם נראה דח"ע שנמכר להחצי ב"ח גופיה אינו צריך שחרור כלל מהחצי ב"ח, דכיון דגוף אחד הוא לא שייך עבדות ואדנות מיניה וביה גופיה ולא שייך לומר שיזכה בו כעבדו, אלא מיד שנמכר לו יוצא לחירות דהוי כנותן דמי עצמו ויוצא, ומשו"ה כשההרב מוכרו באופן זה נמי הוי כמשחררו ועובר בעשה כמי שהיה מוכר את הח"ע להח"ע עצמו דהיינו הך ושפיר מקשו התוס':

ענף ה

ענף ה

יז

[יז] ולענין קושייתנו השניה מקידושין אמאי אין עבד קונה את עצמו בכסף ע"י עצמו ע"י שט"ח שיכתוב על עצמו ויתחייב בדמיו, היה נראה לתרץ קצת דכל כסף אע"פ שמצד עצמו הוא כסף מדינא אלא דלא מטיא מיניה הנאה למוכר רק תחת דבר הנמכר ובתמורתו דוקא אינו כסף לקנות בו, ר"ל דעד כאן לא הוי כסף לקנות בו אא"כ הוא בא לרשות המוכר כנגד דבר הנמכר דוקא, דהיינו שישאר הכסף שלו רק באופן ובתנאי שימכור את הדבר אבל אם לא ימכור נא יהא ולא ישאר הכסף שלו, דאז נמצא שע"י המכירה וכנגד חפץ המכור דוקא מטיא ליה הנאת הכסף ואל"ה הנאה זו לית ליה, אבל אם אין הנאה זו קשורה ותלויה במכירה דוקא אלא דאפילו אי לאו הך מכירה נמי תמטי הנאת הכסף למוכר אינו כסף לקנות בו דהא לא נתוספה לו שום הנאה בשביל המכירה, והכא ממה שהעבד כותב שטר התחייבות על עצמו לא מטיא שום הנאה לרבו שתהא כנגד שחרורו ותמורתו, ר"ל שלא נתוספה לרבו שום הנאה בשביל שחרורו יותר ממאי דהוה לו אלו לא הי' משחררו ואלו לא הי' זה מתחייב ליה, דהא מעשה ההתחייבות כשהיא לעצמה אינה כסף וכל עיקרו של דבר מה שהיא חשובה ככסף הוא בשביל הפרעון שלאח"כ או בשביל אפשרות הפרעון והכא לא תמטי לרב שום הנאה מן הפרעון לרגלי השחרור דוקא דאותו כסף עצמו שירויח העבד אח"כ וישלם לו ממנו ביכו"כ הוה שייך לרב ממילא אפילו אי לא הוה משחררו משום מה שקנה עבד קנה רבו, ונמצא דכנגד שחרורו לא נתן העבד לרבו כלום ולא הוסיף לו ולא מידי דבלא"ה נמי הוה זכי בכל מה שיבוא לידי עבדו, ומשו"ה אין העבד קונה את עצמו ע"י התחייבות כזו. [ובההיא דח"ע וחב"ח שכתבנו דיוצא לחירות ע"י התחייבות ליכא למימר הכי דהתם איכא נמי חצי ב"ח שמתחייב בדמיו וזה יש לו קנינים לעצמו]. אולם יש לדחות דכשיהא בן חורין אפשר שירויח יותר או שירחמו עליו בנ"א ויתנו לו ומאותו ממון ישלם לו ונמצא שנתוספה הנאה לרב ע"י שחרורו מאי דלא הויא ליה אלו נשאר בעבדותו, ועוד שיכול הרב למכור את השטר שכותב לו ונהנה מיד, וצ"ע בזה:

וכסברא הנ"ל השבתי לחכ"א שהעיר על מה שהביא הב"י חו"מ (סי' ר"ה מחו' ב') בשם המהרי"ק דהנאנס לעשות דבר מה ומטי ליה הנאה מיניה הוי כתליוהו חבין דזביניה זביני הגם כי ההנאה שקבל הוא דבר מועט בערך מה שנאנס לעשות עכ"ל, וע"ז העיר דמתוס' ב"ב (דף מ"ח ע"ב ד"ה קדיש) לא משמע הכי שכתבו וז"ל קדיש בביאה מאי איכא למימר תימא לרשב"א דקדיש בביאה בלא הפקעה לא להוו קדושין דהוי תליוהו ויהיב דכנגד גופה שקנוי לו איני נותן לה כלום ודוחק לומר לפי שיש לה הנאת ביאה עכ"ל, ומשמע דמשו"ה אין הנאת ביאה חשובה למישווי לה כמכר לפי שהוא מועטת ודלא כהמהרי"ק. וע"ז השבתי דקושיא על המהרי"ק בודאי ליתא שהרי מצינו להדיא בנמוק"י דפלוגתא דרבוותא היא ואיכא מאן דסבר דבהנאה מועטת נמי חשיב כמכר [ויעוי' בב"י ריש סי' הנ"ל] והמהרי"ק רב גובריה להכריע, אבל לקושטא דמילתא אמינא דעיקר הבנת כת"ר בדברי התוס' דמשו"ה הנאת ביאה לא חשיבא משום שהיא מועטת אינה נכונה. דהמעין בגוף דברי המהרי"ק (שורש קפ"ג) יראה דאדרבא על דברי התוס' אלו בנה יסודו, דמדהקשו רק על ביאה ושטר והוצרכו בשביל זה לטעמא דכנגד גופה מתחייב לה בשאר כסות ועונה משמע דבקדושי כסף אפילו בלאו האי טעמא נמי הוי כתלוהו וזבין אע"פ שאינו נותן לה אלא פרוטה שכן דרך סתם קדושי כסף ואפ"ה חשיב כזביני, ולפי הבנת כת"ר נמצא שדברי התוס' במקומם סתרי אהדדי. אנא ודאי דאין כוונת התוס' כהבנת כת"ר, וסברתם פשוטה לענ"ד דעד כאן לא חשיבא הנאה דנימא בה אגב אונסא והנאה גמר ומקני אלא באופן שההנאה באה לו לרגלי הסכם ההקנאה ר"ל שאם תהא ההקנאה קיימת תגיע לו אותה ההנאה ואם אין כאן הקנאה תשולל ממנו הנאה זו, בהא שפיר אמרינן דאגב הנאה זו [עם האונס] גמר ומקני דרק משום דמקני אית ליה ההיא הנאה ואי לאו לא, אבל באופן שההנאה שיש לו לא תשולל ממנו אפילו אם לא יסכים על ההקנאה בודאי לא חשיב בשביל זה כזביני, דמה בכך שיש לו הנאה הא מ"מ אין זה גורם שיהא גומר ומקני בשבילה כיון דבלא"ה נמי נשארה אצלו הנאה זו ומה יתן ומה יוסיף לו מה שיסכים על ההקנאה, וממילא נשאר הסכם ההקנאה רק כמתנה דלא מטיא ליה כנגדה שום הנאה, וא"כ א"ש דבקדושי כסף שנותן לה פרוטה שפיר מטיא לה הנאת הפרוטה עבור הסכם להקידושין שאם לא יהיו קידושין יחזור ויקח ממנה הפרוטה, אבל בהנאת ביאה ליכא למימר דבשבילה גמרה להתקדש לו שהרי הנאה זו יש לה ביכו"כ ואפילו אם לא תסכים על הקידושין נמי לא יוכל לחזור וליקח ממנה הנאת הביאה וממילא אינה גורמת שיהא בשביל זה כמכר כנ"ל:

אולם ראיית המהרי"ק מדברי התוס' בודאי יש לדחות כמ"ש הנימוק"י בשם הריטב"א דליכא לדמויי לאשה ולומר כי היכי דאשה מתקדשת בפרוטה ה"ה אם קבל פרוטה משדה זו דליהוי מכירה דשאני אשה שהרי נתן לה דמיה דכל אשה מתקדשת בפרוטה יעו"ש ובשמ"ק. ועיי' ברשב"ם ד"ה אלא ר"ה מסברא דידיה קאמר כו' הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא יפסיד מידי ועיי' בב"י ריש סי' הנ"ל. ועל מש"כ שם המהרי"ק עוד דכן יש לדקדק גם מתוך מה שהשיב הרשב"א כו' יש להעיר שדברי הריטב"א שבנימוק"י מובאים בשמ"ק בשם הרשב"א ולפי"ז מבואר להדיא דהרשב"א לא ס"ל הכי, ומתשובות הרשב"א ליכא סייעתא כ"כ ויש לדחות. אמנם אפשר דט"ס הוא בשמ"ק וצ"ל הריטב"א אחרי שכ"ה בנימוק"י. אח"ז מצאתי שכדברי המהרי"ק מבואר להדיא בחי' הרשב"א גיטין (דף נ"ח ע"ב ד"ה נכרי) וז"ל אבל לדברי רבותינו בעלי התוס' שפירשו אנפרות שנותנין קצת דמים אני תמה למה אמרו אין בו משום סיקריקון ומאי בבל בכ"מ נמי דתלוהו וזבין דזביניה זביני עכ"ל, וע"כ צ"ל דט"ס הוא בשמ"ק כמ"ש או דרשב"א אחר הוא. ויש לישא וליתן עוד בזה ואכמ"ל:

יח

[יח] וע"ד הקושיא הג' ממו"ק דכותבין שטר קידושין במועד משום דבר האבד ובע"כ בדלית ליה פרוטה ואמאי לא יקדשה בהתחייבות כסף בע"פ, הנה באמת לכו"ע נמי קשה שיקדשה בכסף דדוחק גדול הוא לאוקמי בדלית ליה לא פרוטה ולא שוה פרוטה ואיכפל תנא לאשמעינן בגברא ערטילאי דלית ליה ולא כלום כדפריך הש"ס בב"מ (דף מ"ו ע"א), ועוד דא"כ הו"ל להפוסקים לפרושי ולא לסתום את הדברים, ותו דאפשר לקדשה בהנאת ההתחייבות דזה מהני לכו"ע (אות ו'). ע"כ נ"ל לומר דשפיר מיירי בדאית ליה כסף ומ"מ מותר לכתוב שטר משום דהוצאת פרוטה גופה לקידושין הוי אצלו דבר האבד שיכול לקמץ אותה כשיקדשה ע"י שטר והלכך מותר לכתוב שטר בכדי לקמץ את הפרוטה דהוו כדבר האבד. אבל יש לפקפק דשמא לא חשיב אלא כמניעת הריוח וצ"ע. אך להריטב"א קשה דכיון דנחית כבר לומר דמיירי כשאין לו כסף כמ"ש לעיל ואות י"ב) הרי משמע דס"ל דבאפשר לקדש שלא בשטר אסור לכתוב במועד, וא"כ קשה דליקדשה בהתחייבות כסף ואיהו גופיה הרי ס"ל דהתחייבות הוי ככסף ממש כמבואר בדברינו וצ"ע. [אח"ז מצאתי בס' ברית יעקב חיו"ד (סי' ע"ב) שהרגיש במקצת מהדברים שכתבנו]:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף