שיטה מקובצת/בבא קמא/יא/ב

שיטה מקובצת בבא קמא יא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וגזרה מקצתה אטו כולה. כתבו בתוספות לאו דוקא כולה אבל רש"י ז"ל שפירש מטעם חזרה דעתו דהכי פירושו הוה אמינא גזרינן לאסור מקצתה היכא דיצאת כולה וחזרה נמי יתירו אותה ואינם יודעים כי במקצתה לא היה ולד ובכולה יש ולד ואיכא למיחש שמא יצא רובו. על כן מקשים התוספות לפי דעת רש"י שפירש מטעם חזרה והלא כשיצתה מקצתה היוצא אסור מדאורייתא ולא גזרינן מה שבפנים אטו מה שבחוץ ואיך היה לנו לאסור מה שבפנים לפחות יהיה כמו כולה שיצתה וחזרה שהיה עולה על דעתנו להתיר. אלא ודאי מה שבפנים מותר דאין לטעות לאסור מה שבפנים כיון שהוא מותר משום כל בבהמה הכי נמי אין לטעות להתיר כשיצתה כולה משום דחזרה כיון שביציאתה יצא הולד. גליון.

כתב מהר"י כהן צדק ז"ל וקשה קצת על פירוש ר"י דפירש דבבהמה איכא למיטעי להתיר מה שבפנים אפילו ביוצא הרוב דאי מחזקינן שליא בולד אין לטעות דידעי דמכי נפיק רובו הרי הוא כילוד ותדע דתנן בפרק בהמה המקשה יצא ראשו הרי הוא כילוד אבל אם לא יצא ראשו או רובו אינו כילוד ומותר מה שבפנים דלא גזרינן מקצת אטו רובא. ולכך צריך לפרש שיש לטעות להתיר אפילו כי נפק רובא משום דאתי לאחזוקי שליא בלא ולד אבל באשה ליכא למיגזר כיון דחזו דמטמאינן לה ביום שני מכי נפק כולה כדפירש בקונטרס ופירושו עיקר. ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל הקשו עוד לפירוש ר"י וזה לשונם ועוד קשה אפילו ברובו איכא ספק ספיקא דדילמא אין כאן ולד ואפילו יש שם ולד שמא הרוב איכא במיעוט הנשאר בפנים. ונראה דלעולם כיון שיצא רוב השליא הרי הוא כילוד. אבל קשה אמאי לא יישבו הפירוש כן דבבהמה איכא למיגזר רובא אטו מקצת דכי שרית שיצאה מקצתה משום ספק ספיקא דילמא אין כאן ולד אם כן גם כי נפיק רובא יתירו דילמא אין כאן ולד אבל באשה ליכא למיטעי דילמא יש שליא בלא ולד דהא חזינן דמטמאה ביום שני כי נפיק כולה. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אבל גבי אשה לא שייך למיגזר וכו'. קשה כי היכי דגבי בהמה גזרינן היכא דיצאה מקצת אטו היכא דיצאה כולה לפי שיאמרו כשיצאה כולה נמי לא יצא הולד בה ויבואו להתיר באשה נמי נגזור דיצתה מקצתה ולא יצא הולד שתהיה טמאה אטו היכא דיצתה כולה שיבואו לומר לא יצא הולד בה. וי"ל דגבי בהמה יש לגזור דאי שרית ביציאת מקצתה מה שבפנים וכו' יבואו להתיר היכא דיצאה רובא של שליא דאז יש בה ולד ושמא יצא רובו ויתירו אותו מיעוט שבפנים ולא ידעו דבמקצת הוי ספק ספיקא ספק יצא וספק אם יצא רובו אבל היכא שיצתה רובא של שליא אינה אלא חד ספיקא שהרי ודאי כשיצתה רובא של שליא יצא ולד כל כך ליכא אלא חד ספיקא שמא יצא הרוב דפשיטא ליה לענין איסור דבחד ספיקא יש להתיר האסור כי יאמרו לא אסרה תורה לענין איסור אלא ודאי אסור אבל גבי אשה פשיטא ליה דאשה טמאה מספק אבל בספק ספיקא טהורה הילכך ידעו העולם דבמקצת שליא דאיכא ספק ספיקא אשה טהורה אבל כשיצתה רובא של שליא דהוי חד ספיקא ידעו שהיא טמאה ולא יבוא לטהר אותה מספק. גליון.

בכור שנטרף. כתוב בתוספות משמע קצת דאם אית לן וכו'. הא דאמרינן קצת משום דהוה אמינא דדוקא היכא דנטרף דינו לא יכול למפדייה אבל היכא דחי דיכול לפדותו לא יפדנו עד שיכלו שלשים יום.

עוד כתבו בתוספות ועוד אסיק תלמודא וכו'. מופדויו מבן חודש נפקא. והיינו קושיא קמייתא שהקשו בתוספות. וי"ל דהכי פירושו אם תאמר דופדויו מבן חודש היינו דוקא אם חי הוא אז יפדנו לאחר שלשים אבל נהרג דתו ליכא פדייה יפדנו בתוך שלשים להכי איצטריך אך ומשום הכי מקשין התוספות מופדויו מבן חדש נפקא כיון שהתורה נתנה שיעור שלשים לפדייה להוציא מכלל נפל אם כן ממילא היכא דנהרג דאיכא ספיקא פטור. וא"ת הוה אמינא דחייב כי רובם אינם נפלים. ויש לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב. מיהו קשיא לי נימא דמשום מצוה הוה אמינא דהולכין בממון אחר הרוב לקיים עשה דופדויו. ע"כ. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

בכור שנטרף. כתוב בתוספות פירש הקונטרס שנהרג וכו'. עוד קשה דאמרינן בירושלמי פרקא קמא דקידושין גבי בהמה גסה נקנית במשיכה רב יהודה שאל לרבי אלעזר בכור שנטרף בתוך שלשים יום מהו אמר ליה כמו שמת ונפטר ואי בנהרג קאמר מה שייך לומר כמו שמת. ועוד דלא הוה ליה למימר אלא נהרג או לימא טרפו ארי או אכלו ארי כדאמרינן בפרק אם לא הביא נפל מן הגג או אכלו ארי. תוספות שאנץ.

ורבינו ישעיה ז"ל תירץ וז"ל ואין לתמוה אמאי נקט לשון נטרף דשמא סתם ולד שנהרג על ידי חיה הוא ונקט לשון המקרא דכתיב טרף טרף יוסף. והא דאמרינן בירושלמי הרי הוא כמי שמת. יש לומר דהכי פירושו הרי הוא כמי שמת מעצמו. אך קשה דמשמע לפירושו דפטורא וחיובא תליא בבן קיימא וקיימא לן ופדויו מבן חורש תפדה מקרא מלא דבר הכתוב ואפילו קים לן דכלו לו חדשיו. ואף על גב דמהאי קרא נפקא לן דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל לאו משום דחיובא תליא בקיום אלא טעמיה דקרא קא דריש מדתלא רחמנא חיובא בשלשים שמע מיניה בהכי לא הוי נפל אבל מכל מקום אפילו קים לן דכלו לו חדשיו בתוך שלשים לא מחייב וכו'. לכך פירש רבינו תם שנטרף שנולדו בו סימני טרפה ככתוב בתוספות. ע"כ לשונו.

וכן פירש רבינו חננאל ז"ל וז"ל בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודין אותו כי כמת הוא חשוב ותניא כל שלא שהה שלשים יום באדם וכו'. הרי זה מת שנאמר ופדויו וכו'. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל יש מפרשים בה אפילו נטרף ולא מת הואיל ונעשה טרפה בתוך שלשים ואי אפשר לו לחיות אף על פי שחי לאחר שלשים. וכן הדבר מוכיח בתלמוד מנחות פרק הקומץ רבה וכו'. ומשום הכי ומעתה מה שפירשו גדולי קדמונינו דדוקא בנתחדש לו טרפות זה מעתה אבל אם נולד בסימני טרפות חייב לפדותו לאחר שלשים שהרי שני ראשים טרפות הוא שכל יתר כנטול דמי ופירשו עלה במסכת מנחות שנותן עשר סלעים לכהן מפני שהכתוב תלאן בגולגולת יראה משמועה שהזכרנו שלא נאמר כן אלא דטרפה של שני ראשים מטעם דבגולגולת תלא רחמנא הא בשאר טרפיות לא ומכל מקום הם מפרשים שאני התם דהכי אתיליד ולא נטרף לאחר שנולד חייב דהא בגולגולת תלא רחמנא והוא הדין לשאר טרפיות. ע"כ לשונו.

האחין שחלקו. יש מפרשים אין שמין לפי שכבר זכו בהם נשיהם ובניהם דתנן בפרק שום היתומים אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו כלום וכיון דחזו אחוהי דשקל אחוהון מתפיסת הבית ומלביש לאשתו ולבניו מחלי לפיכך כשבאין לחלוק אין להם לחזור. ואפשר לתרץ לזה הפירוש גם אותו הירושלמי דמחלק בין בגדי חול לבגדי שבת דבמלבושין יקרין כל כך לא אמרינן דמחלי. הר"ר יהונתן ז"ל. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל.

וזה לשון הר"ר מאיר ז"ל מסרקסטה האחין שחלקו שמין מלבושין שקנו מתפוסת הבית אבל מה שהלביש אביהם בחייו קנה כל אחד ואחד וזכה במה שנתן לו. ואף על גב דאמרינן דשמין מה שעליהם ומשמע דקפדי אהדדי במאי דלביש חד מינייהו טפי מחבריה אפילו הכי אי איכא גדול אחי דעייל ונפיק על עסקייהו ולביש ומכפי טפי מאחוהי לא מצו מעכבי עליה דזכותא הוא לדידהו דלישתמען מיליה טפי טובא. ונראה לומר דאף על גב דפליגי ותו לא ליעול וליפוק על אחוה כיון דלבש ואיכסי קודם חלוקה אחולי אחלינהו להנהו מלבושים גביה ואין שמין אותן בחלקו כלל והוא הדין שאינו ראוי ליטול חלק בשומת מלבושי אחיו דמסתייה דשבקי ליה מלבושי דעבד לנפשיה. וצריך עיון. ע"כ לשונו.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל האחין שחלקו מה שעליהם שמין פירוש במה שלבשו אחר מיתת אביהם ואפילו לבשו כולם כאחד ובערך אחד אלא שכלו לאחד יותר מחבירו ושמין באכילה דאם אכל אחד יותר מחבירו מה שאכל אכל והמותר יחלוקו מה שעל בניהם ועל נשיהם וכו'. ונראה לי הטעם משום דכל מה שבגוף של אח אין הדבר נאה להם למחות ומן הסתם לא מחלו זה לזה אבל שעל בניהם ובנותיהם ונשיהם מאחר שלא מיחו נתרצו בכך ומחלו להם מן הסתם ולא עוד אלא שכולם מתרצים בכך מצד שכבוד הוא להם כשבני ביתם מתכבדים אצל שאר העם יותר על גופן. ויש מפרשים הטעם שלא לבזותם להביאם לפני בית דין. ולדעת זו נמשך מה שפירשו בתלמוד ירושלמי דוקא בגדי חול הא בגדי רגל ושבת שמין. ואף לדעתנו אפשר לפרשה שמתוך שבצניעות הם עומדים סבורים הם הרי במקומם מונח לכשנחלוק ואין כאן טעם מחילה. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.

לא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר דפטור. פירוש דשומר חנם פטור מגנבה ואבדה מיהו שומר שכר חייב לפרוע לבעלים דהא חייב בגנבה ואבדה. ונראה לי דבעלים לא משלמי לשומר חנם השכר שנתן לשומר שכר אף על גב דעלייה לשמירתו דשומר שכר שומר טפי דחייב בגנבה ואבדה אפילו הכי פטורין הבעלים. ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו דנותן לו דמי הוצאה דהתם תקנתו דבעל שדה עביד ומשום הכי יהיב ליה דמי הוצאה אבל הכא לא עלייה לשמירה בעבור הבעלים כי אם בשכיל עצמו שהיה לו טורח לשמרו ועל כן פטורים הבעלים. ע"כ מתוספות מהר"י כהן צדק ז"ל.

אבל ה"ר מאיר מסרקסטה ז"ל כתב וזה לשונו נראה לי לומר שהשכר שנוטל שומר שני משומר ראשון בעל הבהמות נותן אותו כיון דעלייה לשמירתן של בהמותיו וזמנין דמרויח איהו בהכי דאם ידוע שנגנבו מאצלו או אבדו משלם אותם לבעל הבית שאין הלה עושה סחורה בבהמותיו של חבירו ואפילו אם הוכר הגנב ושלם את הכפל קודם ששילם הוא דמיהם לבעל הבהמות הרי הכפל לבעל הבהמות וכמאן דאוגריה ברשות דמי. וצריך עיון. ע"כ.

דעלויי עלייה. אין לפרש דהיינו עלוי שאם נגנבה תחזור לבעלים דהא גריעי גרעה. לא אפשר לפרש בענין זה שאם נגנבה יפסידו הבעלים והא אם נגנבה מיד שומר חנם משלם השומר שכר. תוספות שאנץ.

לא מיבעיא שומר שכר דגרועי גרעה. ואפילו אי מהימן ליה בשבועה שראינו שהפקיד אצלו פעם אחרת אפילו הכי חייב שומר ראשון שפשע מיד שמסרה לזה ואפילו אם נאנסה ביד האחרון. רבי ישעיה ז"ל.

ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כבר ידעת שארבעה שומרים כולם לא מפטרו אלא בשבועה והיא הנקראת שבועת השומרים והיא הכוללת שלש שבועות שלא פשע בה ושאינה ברשותו ושלא שלח בה יד, אלא ששליחות יד אינה בשוכר ושואל הואיל ויכולין להשתמש בה. ויש מפרשים אף בהם שליחות יד והוא במה שאין עליו להשתמש בה מעתה שומר שמוסר לשומר ומתה ביד השני אם נתחייב השני לראשון אף על פי שבכיוצא בה נפטר הראשון מן הבעלים חייב שאין הלה עושה סחורה וכו'. וכן הדין בשוכר שהשאילה ונאנסה ביד השואל ומכל מקום בזו אם מתה מחמת מלאכה פטור אם נתברר רצה לומר שלא יהא יכול לבוא מטעם לא מהימן לי ומכל מקום דוקא שוכר לשואל שהוא משאילה למה ששכרה הוא הא שומר חנם או שומר שכר שהשאיל או השכיר שולח יד הוא וחייב בכל ענין. מסרה שומר שכר לשומר חנם או בכל אותם שאין בהם גירוע שמירה אם ראו עדים שנאנסה ביד שני הרי אין כאן שבועה ונפטר הראשון ושמא תאמר הרי מכל מקום יש עליו שבועה שלא שלח בה יד פירשוה כשהעידו שראו שנאנסה תיכף לנטילתה. ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שכל מקום ששבועת עיקר הפיטור והיא האונס של שומר שכר והגנבה של שומר חנם נפקעה ממנו כגון שהביא ראיה על זה אין עליו שבועת שליחות יד ששאר השבועות הן באות בעין על ידי גלגול של שבועת העיקר ובטלה של עיקר בטלה של גלגול. וכן יראה מתלמוד הירושלמי שאמרו אימתי שומר חנם חייב שבועה כשאין עדים שלא פשע הא אם יש עדים שלא פשע בה פטור אף מן השבועה שהורה פיטור על דבר אחר למדנו שהוא פטור אף משבועת שליחות יד. ומכל מקום יש מפרשין אותה מן התשלומין ומן השבועה וכן עיקר. נפטר השני מן הראשון בצד שאלו אירע כן לראשון היה חייב כגון שומר שכר שמסרה לשומר חנם ונגנבה ביד השני כבר ביארנו שהוא חייב אף לדעת עולא וכל שאף לדעת עולא חייב אין בו חילוק בין יש עדים לאין עדים אבל כשנאנסה ביד השני שלדעת עולא פטור ולדעת רבא שהלכה כמותו חייב ויש עדים על זה שאין כאן טעם איהו לא מהימן לי פירשו רבותי שאף זה פטור על הדרך שביארנו באותם שאין בהם גירוע שמירה שלא נחלק רבא על עולא שאמר אף שומר שכר שמסרה לשומר חנם הואיל ומסרה לבן דעת אלא מטעם איהו מהימן לי וכו' הא כל שאותו טעם נפקע אף דברי עולא הלכה הם. ואיני מודה להם מפני שמה שאמר רבא לא מיבעי שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו פירושו לדעתי ונעשה פושע בשמירתו ונמצא שכל שגרע בשמירתו פושע הוא לקצת מפרשים. ומכל מקום יש בזו דרך אחרת לומר לדעת עולא שאף בגירוע שמירה כגון שומר שכר שמסר לשומר חנם ונגנבה ביד השני שאלו כן אירע לראשון היה חייב אף בזו פטור הואיל ושמרה שני כדינו נפטר אף הראשון ואף הם חוזרין דנין שאף לרבא במקום עדים מיהא פטור מן הטעם שכתבנו. והדברים מתמיהין והיאך יפטר הוא במה שאם אירע לידו כן נתחייב ואם כן הרי הרויח בגרעון שמירתו אלא ודאי אף לשיטה זו חייב הראשון עד שיביא שני ראיה שאף הראשון היה נפטר בה אילו אירע לו כן. וכן כתבו גדולי המחברים אלא שלשיטתנו כל כיוצא בזה אף אם נאנסה ביד השני שנפטר הראשון בכיוצא בה חייב שהרי מכל מקום תחילתו בפשיעה הואיל וגרע בשמירתו. נמצא כללו של דין זה לדעתנו שכל שומר שגרע בשמירתו כגון שומר שכר שמסר לשומר חנם פושע הוא וחייב בכל ענין אפילו יש עדים שנאנסה אבל כל שעולה בשמירה בצד הפוטר לראשון כגון שנגנבו חייב לראשון מפני שאין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. ואין צריך לומר אם נתחייב במה שאף הראשון היה חייב בו כגון פשיעה אירע ביד השני בדרך שהוא פטור בה מן הראשון ואין צריך לומר הראשון מן הבעלים כגון שנאנסה שנמצא שאין חייב אלא מטעם איהו לא מהימן לי בעדים מיהא או ראה פטור.

גדולי המחברים כתבו בענין שומר שמסר לשומר שאם היה דרך הבעלים הראשונים להפקיד תמיד דבר זה אצל השומר השני הרי השומר הראשון פטור מלשלם שאינו יכול לומר לא מהימן לי שהרי האמינו הואיל ורגיל להפקיד אצלו ובלבד שלא יגרע בשמירתו והוציאו דבר זה מפרק המפקיד משמועת ההיא סבתא וכו'. ורבותי חולקים בזו ואומרים אדרבה כל שהוא רגיל תמיד להפקידו ושינה עכשיו הוראה שמצא בו שקרות ונחלץ ממנו ופירשו שמועת אותה סבתא כשלא היתה שם בשעה שמסרה לזה שהדבר מוכיח שאלו היתה שם אף הוא היה מפקיד אצלה. ומכל מקום נראה לי דברי גדולי המחברים וכי מאיזה טעם אנו אומרים שקרות מצא בו וכי שומר קנוי לו קנין עולם ושמא לא רצה להטריחו כל כך ומכל מקום אם הפקידו אצל הראשון פעם אחת או שתים לבד במקרה לא נפקע ממנו בכך דין לא מהימן לי אלא מקרה היה ומפקיד אצלו. ומכל מקום ממה שכתבו בדין זה ובלבד שלא יגרע בשמירתו הורו בדעתנו שאם הראשון שומר שכר והשני שומר חנם אף על פי שהיה רגיל תמיד להפקיד אצלו השני חייב אף על פי שאין כאן טעם לא מהימן לי שהרי מכל מקום פשע בכך.

וחידשו גדולי המחברים שהזכרנו בדין זה חידוש אחר והוא שכל שגרע בשמירתו אף על פי ששאל או שכר בבעלים חייב. ורבותי תמהים עליהם שהרי שאלה בבעלים פטור בכל ענין ומחזרים לתרץ דבריהם מפני שהוא כמזיק בידים ומזיק בבעלים חייב. ונסעדים בה ממה שכתבו גדולי המפרשים פרק הזהב בעבדים ובשטרות וקרקעות שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם שדקדקו מאחר שאמר שומר חנם אינו נשבע ולא אמר אינו משלם כמו שאמר בשומר שכר יראה שכל שפשע משלם אף באלו מפני שהוא מזיק ואף גדולי המחברים כתבו כן. ע"כ לשונו.

הכא במאי עסקינן שעשאו אפותיקי. פירוש הקונטרס דאשמועינן רבי אלעזר דאם מכרו גובה בעל חוב ממנו והיינו דאמר כדרבא פירוש שמיירי שמכרו כדרבא. ותימה אמאי לא קאמר אלא הכי במאי עסקינן וכו' כיון דהדר ממאי דאמר מיניה ועוד כי מכרו חסר מן הספר. ויש לומר דקאי לפרושי מיניה דהא דעשאו אפותיקי ומכרו קרי מיניה כיון דמטעם אפותיקי הוא. ור"י פירש דבא ליישב אפילו מיתמי גובין כגון שעשאו אפותיקי. אם כן כיון דביתמי מיירי מאי מייתי ממילתיה דרבא דמכרו הא לא דמי דבמכרו ודאי שייך שפיר למימר גובין משום אפותיקי משום דאית ליה קלא ולקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו וכו'. וי"ל משום דהשוו חכמים יתומים ללקוחות בכל מקום וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

ודוגמת זה אמרינן בכל מקום בעל חוב גובה את השבח מלוקח משום דלוקח חוזר על המוכר אבל במתנה לא משום דלית בה אחריות ואינו חוזר על הנותן וקאמר דמיתמי נמי גובה את השבח אף על גב דלא שייך בהו נעילת דלת. ע"כ לשון רבינו ישעיה ז"ל.

כגון שעשאו אפותיקי. רבינו תם ז"ל פירש במקום אחר דהאי דמגבינן ממטלטלי דיתמי לכתובה משום דכתבינן בכתובה נכסים שיש להם אחריות ודלית להם אחריות דאמטלטלי נמי קא חייל שעבודא לגבות מיתמי היכא ששעבדן בפירוש ואף על גב דלא גבי מלקוחות משום דליכא קלא לגבי יתמי לא שייך האי טעמא. וקצת קשה מכאן והא מוקי לה שעשאו אפותיקי ומשמע דוקא מעבדים גובים חוב מיתמי אבל לא משאר מטלטלים אפילו כשעשאו אפותיקי. ונראה ליישב פירוש רבינו תם ז"ל שפירש כן לפי שפוסק כמאן דאמר בפרק קמא דקידושין דמלוה על פה גובין מן היורשין משום דשעבודא דאורייתא ואף על גב דליכא קלא לא שייך האי טעמא לגבי יתמי והוא הדין למטלטלי דלית להו קלא דגבינן מן היורשים היכא ששעבדן. וסוגיא דשמעתא אזלא כמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא דלדידיה כל היכא דלא גבינא מלקוחות לא גבינא מיורשין דאף במקום שגובין מלקוחות אינו אלא משום נעילת דלת כדמפרש סוף פרק גט פשוט וכיון שלא חשש לתקן מלוה זו כדי לטרוף מן הלקוחות אי לא גבי נמי מיתמי ליכא נעילת דלת. ואף על גב דעולא סבר בגט פשוט דשעבודא דאורייתא הכא לפי סברתו של רב נחמן היה מיישב שמועתו ורב נחמן סבר שעבודא לאו דאורייתא מדסבירא ליה עבדא כמטלטלי דמי דלכל מילי דאורייתא הוקשו עבדים לקרקעות כדפירש בתוספות. ע"כ. מהר"י כ"ץ ז"ל.

עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו. אף במלוה על פה כל שנתברר בעדים מפני שאפותיקי של עבד יש לו קול ולוקח הפסיד על עצמו. ויש אומרים דוקא בשטר שאם אין שטר אין קול וכן עיקר. אבל אם עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו אף במלוה בשטר וכן בשאר מטלטלים. ויראה שדבר זה האמור בעבד דוקא באפותיקי מפורש עשה לו אפותיקי של מטלטלים אלו בשטר ובאו עדים שבשטר ולקחום מבעל הבית יש אומרים שבעל חוב גובה מהם הרי אין להם התנצלות לומר שאין לזה קול שהרי מכל מקום יודעים הם בכך. ואני אומר שאין בעל חוב גובה מהן כל עצמו אינו נקרא אפותיקי הואיל ואין לו קול אצל הכל. עשה שורו אפותיקי ומת ונשאר השור ליתומים כתבו הגאונים שבעל חוב גובה ממנו ואין צריך לומר עשה עבדו אפותיקי. ונראה דוקא באפותיקי מפורש. מאירי ז"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף