באר יצחק/חושן משפט/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

באר יצחק חושן משפט ו

סימן ו

שאלה באחד שנתן מעות לבעהע"ג שיקנה עבורו סחורה בווילנא ולהביא לעירו, והשכירות סילק לו קודם נסיעתו, ובחזרתו נגנבה הסחורה בדרך, אם דינו כש"ש או לא.

א

ענף א

תשובה, בעז"ה, גרסינן בב"מ (פ' ע"ב) כל האומנין ש"ש הן כו' לימא דלא כר"מ דתניא שוכר ר' מאיר אומר כש"ח כו' אפילו תימא ר"מ בההיא הנאה דתפס לי' אאגרי' הוי ש"ש, ולפי מסקנת הגמ' דאומן הוי ש"ש משום דתפס לי אזוזי, היכא דהקדים לו שכרו דלא שייך לומר דתפס אאגרי' לכאורה נראה דלא נעשה ש"ש, כי שכרו שנותן לו אין זה שכר שמירה אלא שכר טרחא כמו באומן כמש"כ התוס' (שם) בד"ה נימא תנן סתמא כו'.

אמנם י"ל דדוקא למאן דס"ל שוכר כש"ש דמי דאומן לא הוי ש"ש רק בשביל דתפס אאגרי' ע"כ בהקדים לו שכרו לא הוי ש"ש, אבל לדידן דקיי"ל דשוכר כש"ש דמי משום דלהנאתו עומד החפץ אצלו ה"ה אומן ג"כ נעשה ש"ש הואיל דלהנאתו עומד אצלו כדי שיהא לו ממה להשתכר כמבואר בגמרא שם, ולפ"ז גם בהקדים שכרו נעשה ש"ש, וכה"ג כתב הש"ך בח"מ (סי' ש"ו סק"א) וז"ל דלמאי דקיי"ל שוכר כש"ש הוי אומן ש"ש מטעם שזהו שכרו שמשתכר במה שנותן לו מלאכה ליטול שכרו ע"ש, והנה מצאתי במחנה אפרים (סי' מ"א מה' שומרים) שכתב בשם שאלתות דרב אחאי גאון והמרדכי והנ"י וראב"ן שכתבו דאומן נעשה ש"ש בשביל דתפס לי' אאגרי' ע"כ בהקדים לו שכרו דלא שייך הך טעמא פטור מדין ש"ש, ולא דמי לשוכר, דשאני שוכר שמשתמש בגוף הפרה משא"כ אומן שאינו משתמש בגוף החפץ כו' עכ"ל וכן מצאתי בברטנורה במשנה הנ"ל שכתב ג"כ הטעם דאומן נעשה ש"ש בשביל שתפס אזוזי, וכן כתב שם הברטנורה מתחלה בד"ה כל האומנין כו' שמקבלים לעשות המלאכה בבתיהם, ומוכח כהסמ"ע שכתב דדוקא בקיבל האומן לביתו נעשה ש"ש משום דתפס על אגרי' משא"כ בעושה מלאכה בבית בעה"ב משום דעיקר הטעם הוי בשביל שתפס אזוזי, ולא דמי לשוכר וכסברת המחנה אפרים הנ"ל.

ולפי דברי המח"א הנ"ל יש לדון בנ"ד דאף בלא הקדים לו שכרו ג"כ לא הוי כש"ש, לפי מש"כ התוס' (שם) בד"ה דקא תפס לי' כו' וא"ת שוכר נמי בהאי הנאה דתפס לי' אשכרו להוי ש"ש וי"ל דאומן ודאי הוי ש"ש במאי דתפס אאגרי' לפי שרוב אומנין עושין מלאכה בבית בעה"ב ואינם תופסים כלום בשכרם וזה שעושה בביתו ותפוס בכלי נהנה הרבה אבל שוכר אין לו הנאה שכל שוכרים תפוסים בדבר ששכרו דאינם יכולין לעשות מלאכתן אם לא שיהא ברשותן עכ"ל, ולפ"ז יש לדון בנ"ד דלא הוי כש"ש דהא עיקר אומנתו של בעהע"ג שלא יהא החפץ בבית בעה"ב רק לנסוע עם הסחורה להביא לביתו וזוהי אומנתו שתהא הסחורה על העגלה, ע"כ דומה לשוכר דלא נעשה ש"ש בשביל דתפס אאגרי' כמש"כ התוס', ודוקא אומן באופן שיכול לעשות המלאכה בבית בעה"ב ונתן לביתו חשוב הנאה, משא"כ בנ"ד דאין יכול לעשות מלאכתו אם לא שיהא ברשותו, והא דשוכר נעשה ש"ש הטעם משום דמשתמש בגוף החפץ, כמש"כ המח"א דלמסקנת הגמ' הא דשוכר כש"ש משום שמשתמש בגוף החפץ, ולפ"ז בנ"ד יש לדון לכאורה דפטור אף בלא הקדים שכרו דהא אומן אינו משתמש בגוף החפץ.

ולמאן דס"ל אומן קונה בשבח כלי דזה מקרי קנין בגוף הכלי כמש"כ הר"ן (פ' כל הנשבעין) גבי שכיר נשבע ונוטל [בשם הרמב"ן] דלמאן דס"ל אומן קונה בשבח כלי כטוען על גוף המשכון דמי וגם יכול לקדש בו האשה ובהאי הנאה הוי ש"ש כמש"כ הרמב"ן [והובא בש"ך (סי' ע"ב סק"ט)] לכן יש לחייבו בדין ש"ש, וכ"ז היכא דאיכא שבחא, אבל היכא דליכא שבחא כמו הא דב"ק (דף צ"ט), או בהקדים לו שכרו דלכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי כמש"כ השלטי הגבורים [והובא בש"ך (סי' ש"ו סוף סק"ג] וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת, או לפמש"כ הרשב"א בב"ק (דף צ"א) דאף למאן דס"ל אומן קונה אינו קונה אלא שיהא פטור אם הזיקו ובלא קלקל שבחא דבעה"ב הוא דאדעתא דבעה"ב אשבח ע"ש, לכן יש לדון בנ"ד לכאורה דאין דינו כש"ש עפ"י סברת המח"א הנ"ל, אמנם יש להוכיח מב"ק (דף צ"ט) דאמר ר' זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר, אלמא דאף בהקדים לו שכרו ג"כ הוי ש"ש, א"כ מוכח דלא כהמחנה אפרים הנ"ל, אך יש לדחות ולומר דכוונת הגמרא דיהדר להתחייב לו שכרו ואינו נותן לו רק בגמר מלאכה, או י"ל דשא"ה דזהו בכלל אומנתו משא"כ חיוב שמירה דהוי ענין בפ"ע.

ב

ענף ב

אמנם נלע"ד להוכיח בנ"ד דחייב בדין ש"ש אף היכא דלא שייך לומר בהאי הנאה דתפס לי' אאגרי', דהא איתא בב"מ (דף נ"ח) שומר חנם אינו נשבע ורמינהו בני העיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו נשבעין כו' אמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרם כו' אמר רבה נשבעין לבני העיר במעמד גזברין כו' והא נגנבו או שאבדו קתני וש"ש בגניבה ואבידה חייב והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו לפסוד אמר רבה נגנבו בלסטים מזוין אבדו שטבעה ספינתו בים, ופי' רש"י בד"ה אגרייהו כו' שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה ועמ"כ נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן עכ"ל, וקשה על קושית הגמ' שהקשו הא נגנבו קתני וש"ש חייב בגניבה כו' הא י"ל דשכרם שנוטלין הוי שכר טרחן ולא שכר שמירה, ואף דאומן הוי ש"ש אף דאינו נוטל אלא שכר טרחו כמש"כ התוס' (שם דף פ') שאני אומן דתפס לי' אזוזי וכ"כ רש"י בסוגי' שם, אבל בשקלי הקודש דלא שייך לומר דתפס לי' אאגרי' דהא שכרן אינו על הקדש רק על בני העיר כפי' רש"י (שם) בד"ה נשבעין לגזברין, ומיד דהפריש השקלים הרי הן הקדש ואינו יכול לתפוס מהקדש עבור שכרו דמועיל בהקדש, וגם הא השליח זכה עבור הקדש משום דיש זכי' להקדש כמבואר ברמב"ן בב"ב (דף ע"ט) דיש יד להקדש, ודלא כהתוס' דס"ל אין יד להקדש, וכן שיטת הש"ך בח"מ (סי' רנ"ה) דאחר שמטא ליד גזבר לא מהני' שאלה משום דיכול לזכות עבור הקדש, ועוד דאף בלא זיכוי השליח נעשו השקלים הקדש מדין אמירה לגבוה מיד כשהפרישו השקלים להקדש, ואף דאכתי יכולים הבעלים לשאול על הקדשם, עכ"ז הא אין זה ביד השליח דלמא לא ירצו הבעלים לשאול על נדרם, ואף דהבעלים לא ישלמו לו השכירות מ"מ מחוייב להחזיר השקלים להקדש, ולכן ברור ופשוט דלא שייך התם לומר האי הנאה דתפס לי' אאגרי' וכש"כ לפי מש"כ לעיל דהיכא דאין יכול לעשות מלאכתו בבית בעה"ב כי אם ברשותו דלא שייך בזה לומר בהאי הנאה דתפס אאגרי', כמש"כ התוס' שם בשוכר, בודאי אין שייך בשלוחים לדון האי הנאה דתפס אאגרי' דהא אומנתם היא תמיד דיהיו המעות ברשותן עד שיביאום למקומם, וא"כ קשה איך אמרו שם דאגרייהו לפסוד דש"ש בגניבה חייב, וי"ל דנשבעין שלא פשעו ליטול שכרן כפי' רש"י בד"ה נשבעין כו', ומוכח מזה דכונת הגמרא דנעשה השליח ש"ש מן דין שוכר וכמו דשוכר הוי ש"ש בשביל הריוח שיש לו מן החפץ דלהנאתו עומד אצלו, וה"ה בשלוחו דיש לו הנאה בשמירת החפץ שירוויח שכרו דאם יאבד החפץ יפסיד שכר חצי הדרך שלא הלך עדיין, ואף היכא דלא שייך בהאי הנאה דתפס לי' אאגרי' ג"כ הוי ש"ש.

ועדיין קשה מאי מקשה הגמ' אגרייהו מיהא ליפסוד, הא י"ל דהך משנה אתי' כר' מאיר דס"ל שוכר כש"ח דמי, כי כן סתם מתניתין ר"מ הוא, וכמו דמהדר הש"ס בב"מ (דף פ') לתרץ המשנה דאומנין ש"ש הן דתהא אתי' כר"מ וכפי רש"י שם, [וריו"ח תי' שם דהך משנה דשקלים אתי' כר"ש דקדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה], ויש לתרץ לפי מה דאיתא ביומא (דף ס"ה) בהך משנה דבני העיר ששלחו שקליהן בסיפא נמצאו או שהחזירום אלו ואלו שקלים הן ואין עולין להן לשנה הבאה ר' יהודא אומר עולין להן לשנה הבאה, אלמא דר' יהודא דפליג בסיפא שם מודה ברישא דנגנבו דנשבעין לגזברין, א"כ תקשה לר' יהודא דס"ל שוכר כש"ש דמי דאגרייהו לפסוד דיש להשלוחין דין ש"ש כמו שוכר כמו שנתבאר, וגם לרבה בר אבוה דמחליף ותני שוכר כש"ח לר' יהודא ור"מ ס"ל כש"ש, מ"מ שפיר הקשו דאגרייהו לפסוד (דהא כתבו התוס' בכתובות (דף צ"ו) ד"ה ואם איתא כו' דר"מ הוי בר פלוגתא דר' יהודא כדמוכח בב"מ (דף צ"ד) דהקשה הגמרא מאן שמעת לי' מעשה קודם לתנאי אינו תנאי ר"מ כו' ולא מתרץ דר"י ס"ל בזה כר"מ, וכן מצינו זה בש"ס בכמה מקומות] דהא ר' יהודא פליג בסיפא דבני העיר הנ"ל ומסתמא הת"ק דפליג על ר"י וס"ל דאין עולין לשנה הבאה הוי ר"מ, וס"ל לר"מ דנשבעין לגזברין בנגנבו, ור"מ הא ס"ל דשוכר כש"ש.

וכ"ז לשיטת הטור והש"ך שכתבו דהש"ס לא הדר בי' ממאי דאמרו מעיקרא דאי שוכר כש"ש אומן ג"כ הוי ש"ש מה"ט, אבל לפי מש"כ המחנה אפרים לשיטת כמה ראשונים דס"ל לחלק בין שוכר לאומן, ולסוף דמסיק הטעם דתפס לי' אאגרי' אינו דומה אומן לשוכר, א"כ מאי מקשה הגמרא לשמואל מרבה דאגרייהו יפסידו הא י"ל דאינו דומה לשוכר לפי שאינו משתמש בגוף החפץ ואין השליח מחוייב בגניבה ולא הי' צריך לתרוצי דנגנבו בליסטים מזויין ואבדו דטבעה ספינתו בים, ואין לומר דהשליח הוי ש"ש משום פרוטה דר' יוסף דהוי עוסק במצוה כשומר אבידה, דהא רבה מתרץ לקושי' הנ"ל [וכן מתחלה אמר שם רבה נשבעין לבני העיר כו'] ורבה ס"ל דשומר אבידה ש"ח הוי, ועוד דהא מבואר בב"מ שם בשוכר הפועל לשמור הזרעים דאם אין נותנים לו שכר פטור, אלמא דבכה"ג לא הוי ש"ש בשביל פרוטה דר"י, וע' בנתיבות (סי' ע"ב ס"ק י"ט), וע' בהגהת מרדכי (סוף ב"מ) שכתב דהני שלוחים לא עבדי מצוה דכיון דנוטל שכר על טרחתו לא מקרי עוסק במצוה, ויש להאריך בכ"ז, ותקשה על כמה ראשונים מסוגי' זו כנ"ל.

והעיקר נלע"ד להוכיח מזה דשליח שמקבל שכר טירחא לנסוע עם הסחורה למקום פ' דחייב מדין ש"ש לכ"ע אף היכא דאינו שייך תפס אאגרי', משום דעיקר השכר שנותנים לו הוא בשביל שיוליך את החפץ למקום פלוני וישמרנו ואף היכא שאין נותנים לו את השכר אלא מה שראוי לתת בעד הנסיעה למקום פ' בלא שום הולכת חפץ או מעות, עכ"ז אמרינן דנכלל בזה שכר שמירה ג"כ, ונחית לקבל שמירה עליו ואזולי קמוזיל, דאל"כ עדיין קשה דהוי לי' להגמ' לתרץ דמיירי כה"ג דאינו חייב בגניבה ואבידה משום דמיירי דאין נותנים לו רק שכר טרחתו, ומוכח דלא מחלקינן בזה, והטעם כיון דאומנתו הוי' להוליך חפץ למקום פ' והיכא דלא שמרו כראוי ונאבד ממנו הרי לא עשה אומנתו וכמו טבח אומן שקלקל דחייב בנוטל שכר כדאיתא בב"ק (דף צ"ט) ואם לא שמרו כראוי מקרי קלקול באומנתו וחייב כמו ש"ש ממש, ונראה דזוהי כוונת רש"י במתק לשונו בסוגיא הנ"ל במאי דהקשו דאגרייהו לפסוד וז"ל שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה וע"מ כן נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן עכ"ל, הרי דרש"י נתכווין למה שהקשיתי דאיך חיוב כש"ש דהא לא שייך בזה תפס אאגרי', לכן כתב דהשליח נוטל שכר גם על השמירה דזוהי אומנתו לילך עם החפץ ולשמור אותו בשמירה מעולה כדין ש"ש, והא דכתבו דאומן לא הוי ש"ש אלא משום דתפס אאגרי' מיירי באומן דעיקר אומנתו לתקן בגוף החפץ כמו צורף וחייט וכה"ג, משא"כ בשליח או בבעהע"ג דעיקר אומנתו להוליך החפץ למקום פ' ואם לא שמרו כראוי לא קיים אומנתו המוטלת עליו, והא דפטור לשלם התם בבני העיר ששלחו שקליהם, הוא משום דאתמעיט מרעהו, אבל שכירות הפסיד כמ"ש רש"י.

ועוד יש להביא ראי' לזה מב"מ (דף פ"ב) במעביר חביות ממקום למקום ר"י אומר שומר חנם ישבע ונושא שכר ישלם משום דנתקל לאו פושע, וש"ש חייב אף באונס קרוב לגניבה, כמש"כ התוס' התם, וקשה לרבה בר אבוה דמחליף ותני דר' יהודא ס"ל שוכר כש"ח דמי כדאיתא בב"מ (פ' ע"ב) וס"ל שם האיב"א דלא אמרינן הך סברא דתפס אאגרי' וכמו בשוכר ס"ל לר' יהודא דלא הוי אלא ש"ח וה"ה באומן ולא מחלקינן ביניהם, א"כ תקשה אמאי ס"ל לר' יהודא במעביר חבית בשכר ושיברה דחייב מדין ש"ש הא אינו נוטל שכר שמירה אלא שכר טרחתו, ואף דהוי מזיק בידי', עכ"ז הא זה הוי אונס קרוב לגניבה כמש"כ התוס' שם, ואין סברא לומר דהך איבעית אימא פליג על ברייתא דתנו רבנן הנ"ל, ומוכח מזה דכה"ג דנוטל שכר על טרחתו לישא את החבית דג"כ מחוייב לשומרה שלא ישברנה כי זוהי אומנתו, וה"ה בבעהע"ג שאומנתו להוליך החפץ למקום פ', ע"כ מחוייב לשמור כדין ש"ש דזה הוי קלקול באומנתו כמו טבח אומן שקלקל, דבשכר חייב כדין ש"ש כנ"ל, אכן ראי' זו יש לדחות משום דיש לחלק דשא"ה במעביר חבית ושברה דזה נכלל שפיר בכלל אומנתו דנותנים לו שכר עבור זה, משא"כ חיוב בגניבה ואבידה דהוי חיוב שמירה ענין בפ"ע, וזה לא נכלל בכלל אומנתו, אכן מהא דב"מ (דף נ"ח) דבני העיר ששלחו את שקליהם דחייבין בגניבה ואבידה ראי' ברורה לנ"ד דגם גניבה ואבידה הוי בכלל אומנתם ולשמור כדין חיוב ש"ש כנ"ל, וע"כ אף בהקדים שכרו ג"כ חייב הבעהע"ג לשלם כדין ש"ש וגם בזה דומה למעביר חבית הנ"ל ולטבח אומן שקלקל:

ג

ענף ג

וראיתי בשאלתות (פ' ויצא) וז"ל ומאן דיהבי לי' מאנא למיעבד עובדא ש"ש הוי מ"ט בהאי הנאה דתפס לי' עד דשקל אגרי' הוי ש"ש ואי א"ל שקול מנך והבא מעות ש"ח דתנן כל האומנין שומרי שכר וכלן שאמרו טול שלך והבא מעות ש"ח עכ"ל השאלתות, ומזה הוכיח המחנה אפרים דבהקדים שכרו לא הוי רק ש"ח מדלא נקיט רק טעם של תפס אזוזי ולא משום שלהנאתו הוא אצלו כמו בשוכר, אבל באמת יש לדחות ראי' זו, משום דיש להקשות על השאלתות דמסיים דאם א"ל טול שלך והבא מעות הוי ש"ח אמאי לא כלל דגם באמר גמרתיו הוי ש"ח כדמסיק הסוגי' דהתם כמו שפסק הרי"ף וש"פ, ומוכח מזה דהשאלתות ס"ל דבגמרתיו הוי ש"ש, משום דהתוס' הקשו שם אמאי בגמרתיו הוי ש"ח הא הוי תפס אזוזי, ותי' דבעינן שמשתכר באומנתו ותפס אזוזי, אכן הש"מ והר"ן בחדושיו לב"מ (שם) הביאו בשם הרמב"ן שתי' לקושי' התוס' הנ"ל דהגמ' מיירי אליבא דפירוקא בחדא דאמרו כדמתליף רבה בר אבוה, אבל ללישנא קמא גמרתיו הוי ש"ש משום דשייך בי' ג"כ הך הנאה דתפס אאגרי' עכ"ל, לכן י"ל דהשאלתות ס"ל להלכה כהך טעמא דאמרי בהאי הנאה דתפס אאגרי', כדמצינו בב"ק (דף ל"ו) גבי שור תם דתפס לי אנזקיו הוי ש"ש, ויש לחלק, ומהאי טעמא דתפס אאגרי' הוי ש"ש גם בגמרתיו, ולכן נקט השאלתות הך טעמא דתפס לי' אאגרי' להורות לנו דדוקא בטול שלך והבא מעות הוי ש"ח, דמוכח מזה דבגמרתיו משמע דהוי ש"ש כמו שמסיים הך טעמא להא דטול שלך והבא מעות כו' והך טעמא דלהנאתו הוא אצלו לא הוצרך לכתוב, דזה ידוע בפשיטות מהא דקיי"ל דשוכר הוי ש"ש, כמו שהי' פשוט להש"ס לדמות אומן לשוכר, לכן אין ראי' מן השאלתות לפטור בהקדים לו שכרו די"ל דלדידן דקי"ל שוכר הוי כש"ש דמהך טעמא אומן ג"כ הוי ש"ש וכמש"כ הש"ך:

גם י"ל דנ"מ היכא שיכול האומן להשתכר במקום אחר דמצוי שוכרים שיתנו לו שכירות ביותר ובנדרים (דף ל"א) וביו"ד (ס' רכ"ז) מבואר דזבינא חריפא הוי הנאת לוקח ולא הנאת מוכר ומותר במודר הנאה, ואף דקיי"ל וויתור אסור במודר הנאה, עכ"ז מותר בנדרים דזה לא חשוב הנאה כלל, וה"ה היכא דמצוי קופצים הרבה על האומן יש לדון דזה לא מקרי להנאתו עומד אצלו לחייבו כדין ש"ש, וזהו כש"כ מנדרים דהא וויתור אסור במודר הנאה ואפ"ה זבינא חריפא לא נחשב להנאה כלל, כש"כ בש"ש דבעינן דיהא שכירותו שוה פרוטה (כמבואר בח"מ (סי' ש"ג)] כש"כ דכהאי גוונא לא מקרי הנאה לחייבו בדין ש"ש, אכן מחמת דתפס אזוזי הוי ש"ש בשביל דהא רוב אומנין עושין המלאכה אצל בעה"ב כמש"כ התוס' שם, ואז אינו בטוח במעותיו, דכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי, לכן בכה"ג הוי ג"כ ש"ש בשביל הנאתו שנותנין לו הכלי לביתו ותפס לי', ע"כ נקט השאלתות הך טעמא דתפס לי' להורות לנו דגם כה"ג חייב בדין ש"ש, ומצאתי במרדכי (פרק האומנין) שכתב ג"כ דהיכא שיכול האומן להשתכר במקום אחר מ"מ חייב בדין ש"ש בשביל דתפס אזוזי מדפסיק ותני סתמא כל האומנין ש"ש ע"ש, ויש להאריך בדבריו הרבה, וכמו כן י"ל בכוונת השאלתות דכיון דפסק ותני כל האומנין ש"ש דמשמע בכל גווני כמש"כ המרדכי לכן נקט השאלתות טעם הלז, ואידך טעמא דלהנאתו הוא אצלו לא הוצרך להזכיר כמו שנתבאר לעיל, ואפשר לומר לפמש"כ התוס' בד"ה הא גמרתיו כו' דתרתי בעינן שמשתכר באומנתו ותפס אאגרי' יש לדון דהיכא דמצוי עליו קופצים הרבה בדמים יתרים אפשר דכה"ג אינו חשוב כלל מה שמשתכר באומנתו, אכן ז"א דכיון דאשראי ספק אתי כנ"ל חשוב זה שפיר למשתכר, וכש"כ לשיטת רש"י (שם) דלכן בגמרתיו לא הוי ש"ש דכל כמה דלא גלי אדעתא דתפס אאגרי' כלתה שמירתו, וכן כתב הש"מ בשם הרא"ש דגמרתיו משמע דאינו מעכבו על שכרו ע"ש ולא ס"ל הכלל של התוס' הנ"ל, וכן מצינו בח"מ (סי' ע"ב) לכ"פ דס"ל דמשכון שלא בשעת הלואתו הוי ש"ש בשביל דתפס אזוזי, די"ל דלא ס"ל הכלל של התוס' דכתבו דבעינן תרתי שמשתכר ותפס אזוזי, ויש להאריך בזה הרבה, לכן בודאי אתי שפיר מה שכתבתי ומן השאלתות אין ראי' כפי שני האופנים שכתבתי, והעיקר כאופן הא' הנ"ל:

ומן הנ"י והברטנורה שכתבו הטעם בשביל דתפס אזוזי ג"כ אין ראי', די"ל דמפרשי להמשנה אליבא דכ"ע אף למאן דס"ל שוכר כש"ח, ומש"כ רש"י והברענורה על כל האומנין ש"ש וקבלו לעשות המלאכה בבתיהן י"ל ג"כ כנ"ל, ועוד יש לדון בזה דבעושין המלאכה בבית בעה"ב אפשר דלא נעשה שומר כלל, דהא בעינן דיהא מוכח דמקבל שמירה על עצמו ונסתלקו לקו הבעלין משמירתן, או שיאמר הנח לפני כמבואר בה' שומרין, ובעושה בבית בעה"ב אינו מוכח ממנו דמקבל שמירה עליו, ואף להסוברים דלא בעי משיכה בשומרין, מ"מ בעינן שיסתלקו הבעלין משמירתן כמבואר (בסי' ש"ג), ואח"כ מצאתי במח"א שכתב כן על דברי רש"י שכתב שקיבלו המלאכה בבתיהן ע"ש:

ומש"כ המח"א בשם המרדכי שכתב בפי' דבהקדים שכרו לא הוי אומן ש"ש, ג"כ אין ראי', דז"ל המרדכי בשם תשובה אחת דאם אמר לו גמרתיו וטול שלך והבא לי מעות או שהקדים לו שכרו לא הוי ש"ש כו' עכ"ל, אלמא דמיירי בגמרתיו וס"ל להך תשובה דגמרתיו הוי ג"כ ש"ש כמש"כ לעיל, אכן באמר לו טול שלך כו' לא הוי ש"ש, מדלא נקט או טול שלך, כמו דנקט אח"ז או שהקדים לו שכרו, אלמא דוטול שלך קאי אגמרתיו דלמעלה, ואשמעינן דאף בגמרתיו בעינן דוקא טול שלך והבא לי שכרו, ומש"כ אח"ז או שהקדים לו שכרו, י"ל דקאי ג"כ על גמרתיו דמיירי לעיל, דלא הוי ש"ש בזה, דהא לא שייך טעמא דתפס אזוזי כיון דכבר הקדים שכירותו, והך טעמא דלהנאתו הוא אצלו אינו שייך בגמרתיו ע"כ לא הוי ש"ש, אבל בלא גמרתיו הוי שפיר ש"ש אף בהקדים לו שכרו משום דדומה לשוכר דהוי ש"ש משום הנאתו שיש לו מזה החפץ ואין ראי' מן המרדכי וכן י"ל שגם הראב"ן שהביא המח"א קאי על גמרתיו דמיירי שם לעיל מזה ע"ש:

ונתבאר דאין הכרח לראיות של המחנה אפרים הנ"ל לחלק בין אומן לשוכר, וכיון דהש"ס מדמה אומן לשוכר ע"כ אין לנו לחדש מדעתנו ולחלק בין אומן לשוכר:

ד

ענף ד

ועדיין יש להסתפק בזה, דאף דאומן דומה לשוכר וגם בו שייך לומר דלהנאת שכר אומנתו הוא אצלו כמש"כ רש"י בב"מ (דף פ') ד"ה ר"מ אומר כו', מ"מ בקיבל כבר שכרו מקודם שמשך החפץ לרשותו יש לדון לכאורה דלא הוי ש"ש, משום דיש לחלק בין שוכר לאומן בזה ועקר הסברא דאמרינן באומן ג"כ דלהנאתו הוא עומד אצלו היא משום דאם יאבד החפץ לא יהא לו ממה להשתכר אבל מה שטרח כבר נוטל, כמבואר בב"מ גבי בני העיר ששלחו שקליהם דנשבעין ליטול שכרם. אכן במה שלא טרח עדיין אינו נוטל, משום דקי"ל דכל אונסא הוי פסידא דפועלים, וכיון דאם יאבד החפץ לא ירויח לכן רוצה שיהא החפץ קיים כדי שישתכר, ושייך שפיר בזה להנאת שכר הוא אצלו כמו בשוכר, אכן בהקדים שכרו לא שייך כן, דהא מבואר (שם דף ע"ז) גבי האי מאן דאגר אגירי' לדוולא ופסק הנהר דהוי פסידא דפועלים ופי' הרא"ש הטעם משום דהממע"ה וידו על התחתונה דהוי לי' להתנות וכן כתב הטור (בסי' של"ד), וז"א שייך אלא בלא סילק שכירות להאומן דאז הוי הפועל מוציא מבעה"ב, אבל בסילק לו שכירותו דהוי הפועל מוחזק ותפס ברשות ובעל הבית הוא המוציא, הדין נותן בזה דאם יארע איזה אונס בחפץ של בעה"ב דיכול הפועל לומר אנא הא קאימנא לקיים מה שמוטל עלי רק האונס הוי בחפץ שלך, ואין מוציאין מן האומן, די"ל להיפך כיון דהבעל הבית הוא המוציא הוי לי' לאתנויי וידו על התחתונה, וכמ"ש התוס' (שם דף ע"ט) ד"ה אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זו וא"ת מפני מה אם נתן השכירות לא יטול וכי בשביל שהמשכיר מוחזק ירויח ועוד דהא שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וי"ל כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר עכ"ל וכש"כ בנ"ד דהוי כמו יין זה וספינה סתם דהא בהאומן גופא לא קרה שום אונס ויכול לומר אנא הא קאימנא לכן אם מוחזק בהשכירות אין צריך להחזיר דלא שייך בזה טעם של הרא"ש והטור הנ"ל, ואדרבה הו"ל לבעה"ב להתנות:

וכן מצאתי תה"ד (סי' שכ"ט) באירע אונס שלא הי' יכול לתת יין להפועל דאם הקדים לו שכרו אין מוציאין ממנו ונתרצה שיהא שלו כדברי התוס' הנ"ל עכ"ל, ועכשיו שנתבאר דהיכא דנתנו לו שכרו אף אם יהא אונס בחפץ של בעה"ב מ"מ שייך השכירות להאומן, לכן אפשר דלא שייך בזה לומר דהוי ש"ש משום דלהנאתו הוא אצלו כמו בשוכר, משום דיש לחלק דשאני שוכר דיש לו הנאה מהחפץ כ"ז שהחפץ אצלו משא"כ באומן שהקדים שכרו דלא הי' לו שום הנאה מעולם ממה שמונח החפץ אצלו, ואדרבה יותר טוב דיאבד החפץ דאז לא יצטרך לטרוח והשכירות כבר קיבל לידו, והא דמנכין לו כפועל בטל לא נחשב להנאה דהא הטעם משום דנוח לו מה שישב בטל דירויח טרחתו, וכש"כ באוכלפי דמחוזא כו', ומבואר במח"א (ה' שכירות פועלים סי"ג) דשכירות פועל נקנה בכסף ואף דקבלן דינו כמטלטלין כמבואר (בסי' רכ"ז) מ"מ הא גם שכירות מטלטלין נקנה בכסף כמבואר בח"מ (סי' קצ"ח) ע"ש, לכן מיד דהקדים השכירות אין יכול בעה"ב לחזור אף מקודם שהתחיל האומן במלאכתו ועיקר חיוב שומרים מתחלת מעת משיכה להחפץ כמבואר בה' שומרים, ובנ"ד לא היה שום הנאה להאומן בעת שמשך החפץ לרשותו דהא אף אם הי' נאנס מקודם שהגיע לידו ג"כ אינו צריך להחזיר השכירות כנ"ל, לכן אף דמצינו בש"ס דאומן דומה לשוכר, מ"מ אפשר דז"א שייך אלא בלא קיבל שכרו כנ"ל, אבל בהקדים לו שכרו י"ל דאינו דומה לשוכר, והא בלא"ה מצינו להמח"א דמחלק בין אומן לשוכר ואף שכתבתי דלא כהמח"א בזה, מ"מ בהקדים שכרו יש לחלק כנ"ל:

אמנם היכא שהאומן משך החפץ מתחלה ואח"ז נתנו לו שכרו ונגנב, י"ל דחייב כדין ש"ש, משום דבעת שמשך החפץ לרשותו נתחייב כש"ש דהי' לו הנאה אז ממה שהחפץ אצלו, לכן חייב אף אחר שנתנו לו שכרו כמבואר בכה"ג בש"ך ח"מ (סי' ע"ב סק"י) ע"ש, וכן באם התחייב האומן לעשות אומנתו בקגא"ס ואח"ז נתנו לו שכרו מקודם שמשך החפץ לרשותו, ג"כ אפשר לומר דהוי ש"ש, משום דבעת שהתחייב על אומנתו התחייב ג"כ בדין שמירה דהי' לו אז הנאה מהחפץ דהא אם יאבד מקודם שנתנו השכירות לא יהא לו ממה להשתכר, והא אינו מחוייב ליתן לו השכירות מקודם דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף [וגם זה אינו ברור דהא עיקר חיוב השומרים הוי בעת משיכה ונסתלקו הבעלים משמירתן ויש להאריך בזה], אכן היכא שהקדימו לו שכרו בעת ששכרו אותו ועיקר התחייבות האומן הי' בעת שנתנו לו כל שכרו דלא הי' לו מעולם שום הנאה במה שהחפץ יהא קיים אחר התחייבותו, דהא אף אם יאבד אחר התחייבותו ג"כ לא יצטרך להחזיר השכירות יש לדון בזה לכאורה דכה"ג לא הוי ש"ש משום דלא שייך בזה מש"כ רש"י דאומן דומה לשוכר שלהנאת שכר אומנתו הוא אצלו וכנ"ל, דהא בנ"ד לא הי' לו מעולם שום הנאה כלל על עת שיהא החפץ אצלו:

ולכאורה י"ל במש"כ להוכיח מהתו"ס דב"מ בספינה זו כו' שכתבו דאם קיבל השכירות לא יחזור, דשא"ה כמש"כ התוס' התם בד"ה אלא בספינה סתם כו' בשם הריב"ן לחלק דשאני בפועלים דלא אבדו כלום רק נתבטלו ממלאכתן כו' אבל הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו כו' עכ"ל, וכ"כ יש לחלק ולומר דדוקא היכא שהפסיד ספינתו אם קיבל שכרו לא יחזיר, משא"כ בפועל דאין לו הפסד רק ביטול מלאכה, לכן אפשר דמחוייב להחזיר שכרו שקיבל, אמנם באמת אילו כן לפי מש"כ לעיל בשם הרא"ש והטור, דס"ל דלכן כל אונסא הוי פסידא דפועל משום דהפועל הוא המוציא ולכן ידו על התחתונה, ע"כ היכא שהפועל הוא המוחזק ברשות לא שייך כן, ואמרינן דה"ל לבעה"ב להתנות וכמש"כ לעיל בשם התה"ד שפסק כך בפירוש, ועוד דלאו כ"ע ס"ל הך חילוק שכתבו התוס' בין ספינה לפועל, דהא הרא"ש לא ס"ל (שם) לחלק בין פועל לספינה ע"ש בב"מ (דף ע"ט):

ובחידושי לח"מ (סי' רס"ד סעיף ד') כתבתי במש"כ שם הסמ"ע (ס"ק י"ב) בהתנה לשלם דמי חמורו אם יציל חמור חבירו והלך חמור חבירו מאיליו דפסק מהר"ם פאדווה דאין לו אלא שכרו, והסמ"ע סיים דבתשובה האריך וערך מערכה נגד דברי מור"ם ומהר"ם פאדווה והעלה דבהלך חמור חבירו מאיליו אחר התנאי והי' לו הפסד ע"י הצלתו צריך לשלם לו כל דמי חמורו, ולא זכינו לתשובתו, ולפענ"ד נראה דזה תלוי בפלוגתת התוס' עם הרא"ש בב"מ (דף ע"ט) גבי ספינה סתם ויין זה ונטבעו שניהם דהתוס' ס"ל דחייב לשלם כל שכירותו אף מחצי דרך שלא הלך, דאינו דומה לפועל דקיי"ל דכל אונסא הוי פסידא דפועל, משום דשאני בספינה דהפסיד ספינתו וכיון דיכול המשכיר לומר אנא הא קאימנא והאונס אירע בשלך לכן חייב לשלם לו כל שכירותו, והרא"ש ס"ל דבעבור חצי דרך שלא הלך פטור מלשלם משום דכל אונסא הוי פסידא דפועל ואף שנפסדה ספינתו עכ"ז לא מחלקינן בין פועל לספינה והובאה פלוגתתם בח"מ (סימן שי"א סעיף ג')], ולפ"ז נראה בנידון של הסמ"ע הנ"ל דעלה חמור חבירו מאליו והתנה עמו לשלם לו כל דמי חמורו, דלשיטת התוס' הנ"ל חייב לשלם לו דמי חמורו כמו התם דחייב לשלם לו אף מחצי דרך שלא הלך משום פסידא דהמשכיר דהפסיד ספינתו דמחוייב לשלם לו כפי מה שהתנה עמו, וה"ה בנידון דהסמ"ע כיון דהי' להפועל פסידא דנטבע חמורו ולולי שירד להציל חמור של חבירו הי' מציל חמורו [וכמש"כ הסמ"ע דהי' ל' פסידא ע"י הצלתו אלמא דמיירי באין מקום להסתפק בזה דלמא לא הי' יכול להצילו] לכן מחוייב לשלם לו כל מה שפסק ליתן דמי חמורו דיכול הפועל לומר אנא הא קאימנא רק הסיבה אירע בחמורך שעלה מאיליו וירד להציל ולא הציל דאין לו אלא שכרו ולא כפי מה שהתנה עמו, שאני התם, דכיון דירד להציל י"ל דגם חמורו לא הי' יכול להציל כדחזינן דגם חמור חבירו לא הציל ולא מקרי הפסיד חמורו ע"י חבירו אכן לשיטת הרא"ש דס"ל שם דאף דהפסיד הספינה מ"מ אינו חייב לשלם אלא עבור טרחתו ובחצי דרך שלא הלך פטור לשלם משום דאמרינן גם בזה פסידא דפועלים, לכן גם בנידון דהסמ"ע הנ"ל אינו חייב לשלם רק טרחתו ולא שכירותו כפי מה שהתנה עמו, משום דהוי פסידא דפועל, כן נראה לפענ"ד, ועיין במח"א (ה' שכירות סוף סימן כ"ג) ויש להאריך בזה הרבה:

ה

ענף ה

נחזור לעניננו, דעדיין יש להסתפק באומן היכא שהקדים שכרו בעת שהתחייב על אומנתו ויש לדון דז"א דומה לשוכר דשאני שוכר דיש לי הנאה מהחפץ בעת שהוא אצלו, אכן בנ"ד נראה דהבהע"ג חייב כדין ש"ש אף בהקדים לו שכרו, ואף שיש לדחות ההוכחה שהוכחתי לעיל מב"מ (דף נ"ח) אחר שנתבאר דלכ"ע אומן דומה לשוכר, וי"ל דהשלוחים חייבים משום דהוי כשוכר, אכן כבר הוכחתי מפי' רש"י בב"מ (שם) ד"ה אגרי' לפסוד שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה ועמ"כ נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן עכ"ל, אלמא דז"א דומה לאומן דפי' רש"י בב"מ (דף פ') ד"ה ר"מ אומר כו' דאומן אינו נוטל שכר שמירה אלא שכר פעולה ע"ש ואלו כאן פי' רש"י דע"מ כן נוטלין שכר כו', ומוכח דאמרינן בשלוחים דשכרם שנוטלין להביא השקלים למקום פ' דנכלל בזה גם חיוב שמירתן דזהו בכלל אומנתן דמחוייבין להביא למקום פ', וה"ה בנ"ד בהבהע"ג, ולכן ניחא מאי דהקשה הש"ס שם בפשיטות דהוי ש"ש ולא מתרץ דאתי כהך מ"ד דשוכר אינו חייב כש"ש כמו דמתרץ התם הא מני ר"ש כו' ע"ש, ומש"כ לעיל לדחות זה הוא דוחק, אכן לפמש"כ ניחא הסוגיא הנ"ל בפשיטות:

ולכן העגלון חייב בדין ש"ש אף כשהקדימו לו שכרו, אכן באומן ממש יש להסתפק כמו שנתבאר, ומש"כ דשכירות קבלן נקנה בכסף משום דגם שכירות מטלטלין נקנה בכסף כמבואר בח"מ (סי' קצ"ח סעי' ו') ובאמת יש לתמוה בזה על המחבר דהא מבואר בטור (סי' ש"י) גבי משכיר חמור סתם דחייב להעמיד חמור אחר, דכתב הטור שם בשם הראב"ד דדווקא בקנה בחליפין אבל בכסף לבד אין כאן אלא מי שפרע וכיון שמת אין כאן מי שפרע ע"ש, אלמא דס"ל דשכירות מטלטלין אינן נקנין בכסף, וכן מצאתי במראות הצובאות (בסוף לקוטיו) שכתב לתמוה על המחבר הנ"ל לפי שהרבה פוסקים חולקים וס"ל דשכירות מטלטלין ג"כ אינן ניקנין בכסף ע"ש ודברי הטור הנ"ל לא הזכיר שם, ויש להאריך בזה, ואכ"מ ולהנך פוסקים דס"ל דשכירות מטלטלין ג"כ אינן ניקנין בכסף, יש לדון דה"ה בהקדים השכירות לאומן דיכול בעה"ב לחזור, דהא קבלן דומה למטלטלין, ומטלטלין הא אינן ניקנין בכסף, ודווקא היכא דליכא מה למשוך מהפועל אז קנהו במעות כמבואר בב"מ (דף מ"ח), אבל היכא דמחסרא משיכה לא קנהו במעות, ועיקר הקנייה נעשתה בעת שמשך האומן את החפץ, ושפיר י"ל בזה דלהנאתו משכו ונעשה אז ש"ש דהא אם לא הי החפץ לא הי' מרוויח כלל, אמנם נלע"ד דכיון דמספיקא אין מוציאין השכירות מהאומן בהקדים לו שכרו, דיכול לומר קים לי כהנך דס"ל דשכירות מטלטלין נקנה בכסף א"כ אין לו שום הנאה עכשיו בעת משיכת החפץ דהא מכבר שייך השכר לו, וכן נראה מתשובת הרא"ש (כלל ק"ב סימן י"א) דבהקדים שכרו לפועל זכה מיד ואין יכול הבעה"ב לחזור בו ע"ש, [ובודאי אין סברא לומר שהא אם יתפוס הבעה"ב מהאומן יכול לטעון קים לי דשכירות מטלטלין אינן ניקנין בכסף ע"כ יהא חשוב זה להנאה לחייבו בדין ש"ש]:

וגם אף להסוברין כנ"ל יש מקום לדון עדיין דהא אחר שמשך החפץ לרשותו כלתה הנאתו דלא שייך בזה לומר דלהנאת שכר אומנתו עומד אצלו כמו בשוכר, דהא אחר שקיבל שכירותו ומשך להחפץ אין בעה"ב יכול לחזור, ואף אם יאנס החפץ לא יצטרך להחזיר שכרו כנ"ל, ע"כ בזה יש עדיין להתיישב, אכן בבעהע"ג דנ"ד ברור דחייב בגניבה כן נלע"ד ברור:

ברוך ה' אשר הפליא חסדו ואמיתו עמדי, והביאני עד הלום, כן יוסיף לעזרני ברוב רחמיו וחסדיו להוציא לאורה יתר חידושי הרבים על אהע"ז וח"מ אשר חנני בם החונן לאדם דעת והנם בכתובים עמדי, ובו בטחתי כי ימצאו חן בעיני כל רואיהם, וה' אלהי הצבאות, יראנו מתורתו נפלאות, וישם בלבנו אהבתו ויראתו, ויאיר עינינו בתורתו, כאשר התפלל דהמע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף