רש"י/קידושין/ה/א
שטר שאין פודין בו הקדשות. אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדישו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו:
האי שטרא לחוד והאי שטרא לחוד. בזה כתוב לשון כניסה וזה מפורש לשון יציאה:
האי כספא לחוד. כשהוא נותנו מפרש על מנת מה הוא נותנו:
חד הוא. אינו נזכר בתוכו אם להוציא אם להכניס:
קאי בגירושין וממעט קידושין. בתמיה:
ולר' יוסי הגלילי דמפיק ליה להאי וכתב לדרשא אחרינא. בפ"ב דגיטין (דף כא:):
לדבר הכורת. שיהא הספר מבדילן ולא שיהא בו תנאי האוגדן:
אין זה כריתות. שכל ימיה היא נאגדת בו לקיים תנאי זה מחמתו:
הרי זה כריתות. אפילו מיד דהיא תקיים תנאו ותלך שאפשר דברים הללו לבא לידי הבדלה:
מכרת כריתות. דהוה מצי למיכתב ספר כרת דמשמע ספר כורתה והך דרשא אחריתי מייתורא דלישנא:
חדא מחדא לא אתיא כו'. הכי קשיא ליה האי תנא דלעיל דפריך בכולהו והלא דין הוא והדר דלא אתו מדינא ואצרכיה קרא למה לי קרא בכולהו נהי דחדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי במה מצינו בהצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא את השלישי שהרי כולם קונים במקום אחר כסף ושטר קונה באמה העבריה כדלקמן (דף יד:) ביאה קונה ביבמה:
כסף וביאה הנאתן מרובה. אבל שטר אירוסין אין בו לה שום הנאה שהרי אין כתוב בו אלא הרי את מקודשת לי:
קנינן מרובה. שקונין קרקעות ועבדים:
בע"כ. ביאה קונה ביבמה בע"כ דנפקא לן ביבמות (דף נד.) מויבמה וכן שטר מוציא את האשה בע"כ מבעלה:
באמה העבריה בע"כ. שאביה מוכרה שלא מדעתה:
כסף שאינו מאכיל בתרומה. אם נתארסה לכהן כדתנן בכתובות (דף נז:) אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:
שאינו גומר. להוציאה מרשות אביה למעשה ידיה ולירושתה: