ספר המקנה/קידושין/טז/א
בנכרי שישנו תחת ידך הכתוב מדבר וכו'. נראה דלחכמים דרבי נפקא להו הא מגופא דקרא כדפירש"י ז"ל לעיל בד"ה ונגאל זו גאולת אחרים וכו' ובנכרי שתחת ידינו הכתוב מדבר נראה דנפק' ליה דאף הני תנאי לא פליגי בהא על רבי דנכרי שכבוש תחת ידינו משום דבב"ק דף קי"ג אמר ר"ש משום ר"ע דילפינן מהאי קרא דגזל הגוי אסור אפילו בכבוש תחת ידינו ורצונו דאי מיירי ברצון הנכרי אם כן פשיטא הוא ונהי דלשיחרור יש לומר דמיירי בע"כ דעבד דאם השיגה ידו או אחרים רוצים לגואלו מפדין אותו בע"כ מ"מ גאולה לשיעבוד דאינו בע"כ כמ"ש לעיל אם כן כיון דרצון העבד ורצון האדון הרי יכול למכור את עצמו להם אחר שישחרר אותו האדון מרצונו וע"כ צ"ל דמיירי בע"כ דאדון ובכבוש תחת ידינו אבל לרבי דס"ל הכל לשחרור שפיר י"ל בע"כ דעבד ואפי' בנכרי שאינו כבוש תחת ידינו אלא ברצון האדון וצריך קרא לכבוש תחת ידינו ודו"ק:
שם. הקישה הכתוב לאחרת וכו'. הקשה הריטב"א ז"ל למאן דלא יליף שכיר מנלן מוכר עצמו בין לרב הונא ובין לרב חסדא ולענ"ד קשה אף למ"ד דיליף ש"ש לפמ"ש דף ט"ו ע"א לתרץ קושית המהרש"א ז"ל על התוס' ישינים דהאיך יליף הש"ס לעיל קנין כסף במוכר עצמו בגז"ש דש"ש ממכרוהו ב"ד הא אכתי י"ל דמכרוהו ב"ד שאני שכן נמכר בע"כ וכתבנו שם דבאמת הא דקאמר יליף ש"ש היינו מנמכר לנכרי ולפ"ז קשה הכא בשטר כיון דשטר ליתא בנכרי א"כ מנלן במוכר עצמו דקנה בשטר דליכא למילף ש"ש ממכרוהו ב"ד משום די"ל דמכרוהו ב"ד שאני שכן נמכר בע"כ כנ"ל וכב' כתבנו לעיל קצת ישוב לזה ונראה דלרב חסדא אין ק' דהא אמ' לעיל אשכחן אמה עברי' הואיל ומקדשה בכסף וכו' משמע דאי לאו האי טעמא הוי ילפינן במה מצינו מאמה עברי' א"כ י"ל דהכא לא שייך לומר הואיל ומקדש' בשטר כיון דאין השטר שוה דהתם הבעל כותב שהוא הקונה והכא האב כותב והוא המקנה תדע דלעיל נמי נימא דעברי נמי איתא בקידושין שיכול לקדש אשה בכסף ושייך בי' תורת קנין כסף דמהאי טעמא כתבו תוס' לעיל בד"ה הואיל וכל קנינו בכסף ובנכרי לא שייך האי טעמא הואיל שאינו בתורת גיטין וקידושין וכולי וע"כ צ"ל דאמה שאני שהאדון נותן הכסף כמו הבעל שנותן הכסף משא"כ בעבד דהכא נותן והכא מקבל אבל הכא שהאב כותב ל דמי לשטר קידושין שהבעל כותב וא"ל דמקדשה בשום שטר בעלמא דה"נ העבד יכול לקדש אשה בשטר מיהו לרב הונא קשה דאיכא למימר הואיל ומקדשה בשטר לפמ"ש דאפי' למאן דיליף ש"ש ליכא למילוף מעברי ועברי' כנ"ל מיהו נראה דלפמ"ש התוס' לעיל דף ד' ע"ב ד"ה מעיקרא דדינא פירכא דאמה עברי' אינה נקנית אלא בשני פרוטות וע"ע נקנה בפרוטה כמ"ש הרמב"ם והיינו דילפינן מנמכר לנכרי בג"ש דש"ש או מוכי תשיג א"כ איכא למילף בק"ו דנקנה בשטר מאמה עברי' דאינ' נקני' בפרוט' א' ואפ"ה נקני' בשטר וליכא למיפרך מה לאמה דמקדשה בכסף ובשטר די"ל נמכר בב"ד יוכיח וא"ת מה לנמכר ב"ד שכן נמכר בע"כ א"ע תוכיח דליתא בע"כ כמ"ש התו' לעיל דף ה' ד"ה שכן ישנה וכו' ותו כיון דסברא היא יכול להכניסו בק"ו כנ"ל ודו"ק:
פירש"י בד"ה לא תצא כצאת עבדים אלא נותן לו דמי עינו וכו'. נראה כוונתו בזה משום דלפמ"ש רש"י לקמן ד"ה גופו קנוי וכו' דלא גרע מעבד כנעני וכו' א"כ קשה דהא מצינו דגרע מעבד כנעני שאינו יוצא בראשי איברים לכך פירש"י דאין זה קולא דלפעמים דמי עינו הוא יותר משיעור עבודתו עד שש ועיין מ"ש לקמן עי"ל דלא נימא דבל"ז דין הוא שלא יצא בראשי איברים מטעם דאיכא בחובל מלקות וקי"ל דכל היכא דאיכא ממון ומלקו' מלקי לקי ממונא לא משלם ה"נ מהאי טעמא אינו יוצא לחירות אלא דז"א כיון דנותן לו דמי עינו כדין כל חובל בחבירו וכמ"ש בכתובות דף ל"ב דנפקא מקרא דכן ינתן בו א"כ שפיר ה"א דכמו כן בעבד יוצא לחירות כיון דסוף סוף אינו לוקה וכדאמר שם טעמא דחס רחמנא עלי' דנחבל ומהאי טעמא נראה לי דהא בנמכר לנכרי אינו יוצא בראשי איברים ולא ילפינן בק"ו מעבד כנעני שאינו יוצא ביובל ובמיתות האדון ול"ל ע"ע יוכיח דמה לע"ע שאינו נגאל בקרובים ולפמ"ש י"ל הטעם הוא שהנכרי שחבל בישראל חייב מיתה ממילא אינו יוצא לחירות דהוי שני רשעיות כמ"ש התוס' בע"א בפ' אין מעמידין דמהאי טעמא גזל בב"נ אין ניתן להשבון משום דחייב מיתה הוי לי' שני רשעות ודו"ק:
בתוס' ד"ה שכן מוציא וכו' שכן מכניס וכו' דהוא דמי טפי וכו'. ולכאורה קשה דהל"ל דלא דמי האי שטרא להאי שטרא לרב חסדא דבשטר קידושין הבעל שהוא הקונה כותב ודמי טפי לגט שהמקנה כותב וצ"ל דס"ל דמ"מ הוא דמי טפי דשם שטר אחד הוא כדקאמר לעיל דף ה' שטר שמוציא אינו דין שיכניס אע"ג דלא דמי שזה מקנה וזה קונה מ"מ שם שטר קאמר ונראה דבדבריהם מתרצי נמי הא דלא אמר שכן מוציא בעבד עצמו כדפירש"י ז"ל לקמן בד"ה גופו קנוי דלא גרע מעבד כנעני וכו' אלא דלפי מה שיבואר לקמן בסמוך דעיקר ילפותא הוא מאשה שיוצאת בשטר עדיפא לי' למימר שכן מוציאה בבת ישראל דכתיב בהדי' עמ"ש לעיל בזה. וק"ל:
בגמרא אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף וכו'. הקשה הרשב"א ז"ל דא"כ המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטרא דכתב עליו היינו כסף ותי' דלא אמר היינו כסף אלא לפי דהוי ס"ד דאין גופו קנוי ואינו אלא שיעבוד מעשה ידיו אבל למסקנא לא מהני ע"ש ולפי סברתו היה אפשר לומר דכיון דגירעון כסף במוכר עצמו למאן דלא יליף ש"ש ע"כ יליף מהיקישא דוכי תשיג א"כ כי היכא דילפינן גירעון כסף במוכר עצמו לישראל אע"ג דגופו קנוי ממוכר עצמו לנכרי דאין גופו קנוי כדאי' ביבמות דף מ"ו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם וכמ"ש לעיל בדף י"ד ע"ב והיינו משום דאין משיבין על ההיקש ה"נ ילפינן דאותו גרעון כסף שמועיל בנכרי דהיינו אפי' יהיב ליה שטרא על דמי' דמכיון שאין גופו קנוי מהני כסברת הרשב"א ז"ל ה"נ ילפינן מיניה בהקישא דגירעון כסף כזה מהני אפילו בנמכר לישראל וכן למ"ד דיליף ש"ש איכא למילף בג"ש זו דמהני גירעון כסף אפילו בכה"ג דיהיב לי' שטר אדמיה כיון דמועיל בנכרי ואין לדמות עבד לאשה ולפ"ז י"ל דה"ה בקנין כסף בין בנמכר לישראל ובין בנמכר לנכרי מהני אפי' בכה"ג דיהיב שטרא אדמי' כיון דבנכרי אינו אלא מעשה ידיו ומיניה ילפינן בהקישא או בג"ש ובזה א"ש לשון הש"ס דקאמר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף דכתיב ישיב והני קראי כתיבי בנמכר לנכרי וע"ז פריך אלא שטר ה"ד ר"ל כיון דכל גירעון כסף גבי ישראל נלמד מנמכר לנכרי ה"ה דנלמד לענין זה היכא דיהיב ליה שטרא אדמיה היינו כסף עמ"ש לעיל דף ה' ע"א בלשון רש"י בד"ה שטר שאין פודין וכו' וקצת יש לדקדק דאינו מועיל באשה שטר כזה ממתניתין דגיטין דף מ"א כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו משמע דאינו יוצא בזה השטר מטעם כסף והיינו משום דכיון דעבד כנעני גופו קנוי אפי' יהיב ליה שטרא אדמיה לא הוי ככסף יש לדחות דהתם בעבד כנעני אינו יוצא בכסף ע"י עצמו אע"ג דכבר אינו יכול להשתעבד בו מ"מ לענין איסורא אין לו יד להשתחרר בכסף ע"י עצמו. אך בב"ק דף קי"ג איתא אפי' בנכרי גופא קנה וצ"ע דסותר להא דיבמות וצ"ל דיש בו קנין הגוף למעשה ידיו ועמ"ש לקמן ודוק:
שם. אלא שחרור שטר וכו'. ופירש"י ז"ל בד"ה גופו קנוי דלא גרע מע"כ ונראה די"ל דילפינן בק"ו מע"כ דיוצא בשטר אף שאינו יוצא בשש ועובד את היורש אלא דלכאורה קשה דהא איכא למפרך מה לע"כ שיוצא בראשי איברים ונראה משום דבאמת הוי מצי למימר דילפי' ק"ו מאשה מה אשה שאינה יוצאת בכסף יוצאת בשטר ע"ע שיוצא בכסף אינו דין שיוצא בשטר אלא דאיכא למיפרך מה לאשה שכן יוצאה במיתות הבעל וע"ע עובד את הבן אלא דאיכא למימר עבד כנעני יוכיח ואי משום שיוצא בראשי איברים אשה תוכיח נמצא דילפי' במה הצד והא דלא פרש"י ז"ל דילפינן מהיקשא דאחרת נראה דס"ל לרש"י ז"ל דהקישא דאמה לאחרת דכתיב אם אחרת יקח לו לא שייך אלא בלקיחה ולא ביציאה תדע דאיצטריך לקמן דף י"ז ע"ב קרא דיוצאת במיתות האדון ולא נפקי מהקישא דאחרת דיוצאת במיתות הבעל וכן להיפוך דמקשה לעיל מיתות הבעל מנלן ולא יליף מהקישא דאמה אע"כ דלא איתקוש אלא בלקיחה ובק"ו מאשה ליכא למילף שתצא במיתת האדון משום דע"ע יוכיח שיוצא בכסף ואינו יוצא במיתות האדון ובזה יש לתרץ קושית התוס' בד"ה אמר רבא וכו' דלא חשיב במתניתין שטר ולפמ"ש דלא אתיא אלא בק"ו א"כ למאי דאמר אביי לעיל דף ה' מלתא דאתי' בק"ו לא קתני מש"ה לא תניא אך מסוגיא דלקמן משמע דנקט במתניתין מילתא דאתיא בק"ו כמו שיבואר בלשון התוס' מיהו אכתי הוי מצי רש"י ז"ל לפרש דנפק' מק"ו דאשה ואי משום פירכא שכן יוצאת במיתות הבעל אכתי נילוף דאמה יוצאת בשטר דהיא ג"כ יוצאת במיתות האדון והדר נילף עברי מעבריה בהקישא כמ"ש התוספו' לעיל בד"ה א"ק יגאלנו וכו'. מיהו מלשון רש"י ז"ל משמע דמצד הסברא הוא דע"ע מסתמא עדיף להקל ביציאתו מיציאת ע"כ וכבר כתבנו לעיל בפירש"י בד"ה לא תצא כצאת העבדים די"ל דמה שיוצא העבד כנעני בשן ועין לאו פירכא היא דאין בזה גריעותא כנ"ל.
ונראה עוד דנ"מ דאי הוי אמרינן דיוצא בשטר מהיקשא דאחרת יוצא אפי' בע"כ של עבד דומי' דאחרת אבל לפי מ"ש דלא היקש ביציאת אלא דילפינן מצד הסברא משום דלא גרע מעבד כנעני י"ל דהיינו לטובתו וברצונו אבל אם אינו רוצה אינו יכול לכופו והיה נראה לכאורה דמשמע ליה לרש"י ז"ל דאין יוצא בשטר בע"כ דעבד דאי לאו הכי מאי קאמר רבא לימא ליה באפי תרי זיל הא מחילה מטעם מתנה היא וכ"ש לפי מה שכתבתי בסמוך דהאי מחילה צריך שיהיה בענין שיכול להתחייב את עצמו באתם עדי או בבית דין ובכה"ג בוודאי אינו יכול ליתן לו מתנה בעל כרחו אם כן מדאמר רבא זאת אומרת גופו קנוי צ"ל דאפי' בשטר אינו יכול לשחררו בע"כ והיינו דפרש"י ז"ל הכא בדברי רבא דוקא ולא כתב הכי לעיל בלשון הברייתא דטעמא הוא משום דלא גרע מע"כ ודו"ק ועיין מ"ש לקמן בדף כ' בזה בברייתא דגפו וכו':
שם. זאת אומרת ע"ע גופו קנוי וכו'. כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן דהא דגופו קנוי היינו משום שרבו מוסר לו ש"כ וכתב עליו דלפי טעם זה היינו דווקא במכרוהו בית דין אבל במוכר עצמו באמת א"צ שטר והניח בצ"ע ולפ"ז היה נכון מה שדקדקו תוספו' הא דלא תני במתני' שטר כיון דבמתני' מיירי בין במוכר עצמו ובין במכרוהו בית דין וכמ"ש הרשב"א ז"ל שם וכיון דבמוכר עצמו א"צ כתיבת השטר אלא שאומר לו בפני עדים לא פסיקא להו למתני' כיון דאינו שוה במכרוהו בית דין ובמוכר עצמו. אך לפ"ז צ"ל דברייתא מיירי דוקא במכרוהו בית דין והרשב"א השיב ע"ז וצ"ע דסתמא קתני ומיהא בהא היה אפשר לומר דבריית' אתי' כר"א דס"ל דמוכר עצמו רבו מוסר לו ש"כ. אך קשה דלשון הש"ס לא משמע כן דהא אמר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו ואלו במכרוהו בית דין מוהפדה נפק' וכן קשה אפילו לפמ"ש דהברייתא אתי' כר"א דהא לר"א דיליף ש"ש אפי' מוכר עצמו נפקא מוהפדה כדאמר הש"ס לעיל דף י"ד ע"ב מ"מ לפמ"ש שם בלשון התי"ש דליכא למילף מוכר עצמו ממכרוהו בית דין בג"ש דש"ש משום שנמכר בע"כ וע"כ ילפינן ש"ש מנמכר לנכרי א"ש הא דנקט קרא דכתיב גבי נמכר לנכרי. ומזה ראיה לדברינו שם והעיקר הוא דהרמב"ן ז"ל ס"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל לעיל דאף לרבנן דר"א דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מ"מ הוא מותר בשפחה נמצא דאפי' הכי איכא מילתא דאיסור' וכבר הארכנו בטעמו לעיל. אך צ"ע לפ"ז באמה עברי' מאי איסורא איכא ואי נימא דבאמת סגי באמה העברי' בדיבורא בעלמא הי' אפשר לומר דלהכי לא נקט במתני' ובשטר משו' דתנא יתירה עליו אמה העבריה ואתא למטעי דבאמה עברי' נמי בעינן שטר ובזה הי' מיושב נמי מה שדקדקנו לעיל מה שפרש"י ז"ל בד"ה גופו קנוי וכו' דלא גרע מעבד כנעני ולא פי' דנפקא מהיקשה דאחרת או משום דילפינן ק"ו אמה מאשה וע"ע מהיקש' דעברי' לעברי' ולפמ"ש י"ל דהיינו דכתב רש"י ז"ל דוקא הכא ולא לעיל בברייתא משום דלעיל באמת הל"ל דיליף מהיקשא דאחרת או מק"ו כנ"ל אבל לבתר דמסיק דטעמ' משום דגופו קנוי א"כ באמה דאין גופ' קנוי לא בעי שטר ולא שייך כלל לומר משום היקישא דאחרת וע"כ צ"ל משום דלא גרע מעבד כנעני ובזה א"ש נמי מה שדקדקנו לעיל בהא דאמר לעיל מסתברא שטר הו"ל לרבוי' שכן מוציאה בבת ישראל ולא קאמר שכן מוציאה באמה עצמה ולפמ"ש דבאמה א"צ אפי' שטר א"ש ובזה הוי א"ש נמי מה שדקדקו התוס' לקמן דף י"ט ע"א בד"ה מלוה שיש לו וכו' וז"ל ונראה דיש לדקדק דקסבר ריב"י דעבד עברי אין גופו קנוי ע"ש ולפמ"ש א"ש טפי דבאמה עבריה לכ"ע אין גופ' קנוי ועיין מ"ש לקמן דף י"ח גבי מפדין אותה בע"כ מיהו י"ל דאמה עבריה נמי גופה קנוי מהאי טעמא גופא כיון שיכול לייעדה בע"כ דאב וכן ב' הרמב"ם ז"ל בהדי' בפ"ד מהל' עבדים הל' ד' דיוצאת בגט שחרור דוקא מיהו בנמכר לנכרי נראה פשוט דאין קנוי כדאמרינן ביבמות דלא הם קונים מכם כמ"ש לעיל בלשון התוס' ד"ה אמר קרא יגאלנו והא דקאמר בב"ק דאפי' בנמכר לנכרי גופו קנוי ע"כ צ"ל הא דגופו קנוי' למעשה ידיו ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוספות ד"ה אמר רבא ודו"ק:
בתוספות ד"ה ולימא ליה וכו' אמאי לא פריך ויפקירנו וכו'. ובספ"י תירץ כיון דאין אחר יכול לזכות בע"ע כ"א הוא בעצמו לא הוי הפקר דהא ס"ל לב"ה דהפקר לעני' לא הוי הפקר ואף למוכרו אינו יכול ע"ש.
ולענ"ד לא דמי להתם דהתם מיעוט ההפקר שלא יזכה בו עשירים משא"כ הכא הפקיר לכל אלא שאין אחרים יכולין לזכות משום שהוא זוכה בעצמו והוי כמו הפקר בעבד כנעני דזוכה בעצמו ואע"ג דאינו יכול למוכרו מ"מ יכול להפקירו ולסלק רשותו ממנו ואם לא מטעם שהוא זוכה בעצמו הי' אחר יכול לזכות בו תדע דלרבנן דר' ע"ע נגאל ע"י אחרים לשיעבוד אע"ג דאין האדון יכול למוכרו מ"מ כיון שגואלין אותו ומסלקין רשות הנכרי ממילא הם זוכים בו לשיעבוד ודמי לירושה דעבד עברי עובד את הבן והיינו משום דירושה ממילא אתי וזוכה בו הבן מיהו עדיין צ"ע כיון דאמרינן אותם בחזקה ולא אחר בחזקה אם כן במה יוכל אחר לזכות בו אם אינו זוכה בעצמו קודם למכור עצמו בכסף או בשטר מיהו לפי הס"ד דאין גופו קנוי ואינו קונה אותה אלא למעשה ידיו י"ל דמהני ההפקר למעשה ידיו כשיבואו לעולם כמו באומר יקדיש ידי לעושיהם כדאיתא בכתובת דף נ"ט וה"ה בהפקר י"ל דאם לא היה זוכה במעשה ידיו בעצמו תחלה היה אחרים יכולים לזכות במעשה ידיו לאחר עשייתו אלא שהוא זוכה במעשה ידיו תחלה אבל למאי דמסיק דגופו קנוי לא שייך בו כלל זכי' לאחרים דבמה יכולים לזכות בו וצ"ע:
בתוס' ד"ה אמר רבא זאת אומרת וכו'. דלא חשיב במתני' שטר וכו'. כבר כתבנו לעיל בלשון הש"ס דהא דיוצא בשטר נפקא בק"ו. ולפ"ז הוי אפשר לומר דמלתא דאתי' בק"ו לא קתני אלא דקושייתם על רבא דמשמע לעיל דף ה' דקאמר שם חדא דג' קתני וד' לא קתני דל"ל הך סברא. וכן צ"ל לקמן דמקשה על ר"ל לתני במתני' מיתת האב ולא משני דלא קתני משום דאתי' בק"ו משום דפשיט' להש"ס דקיי"ל כסברא דרבא ועיין במהרש"א ז"ל שכתב דהא דלא חשיב במתני' באפי ביה תרי זיל והפקר.
ולענ"ד נראה הא דהכריחו התוספות דמתני' פליג על ברייתא ולא ניחא להו למימר דתני ושייר כדמשני הש"ס בסמוך ואי משום דתקשה מאי שייר דהאי שייר הא הוי מצי למימר דשייר נמי הפקר אלא דקושייתם הוא למאי דקיי"ל דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור אם כן הפקר לאו שיורא הוא ואף דכתבו התוספות לעיל בסמוך ד"ה לימא ליה וכו' ואפילו למ"ד וכו' היינו לפי הס"ד דע"ע אין גופו קנוי אבל למ"ד דגופו קנוי אינו מועיל הפקר למ"ד דצריך ג"ש דהוי ליה איסורא כמ"ש הרמב"ן והריטב"א ז"ל והיינו דהוקשו מהא דאמר לקמן רבא לטעמי' משום דהתם מפרש רבא למלתא דרב דאמר עד היכן גילגול שבועה ורב ס"ל בגיטין דף ל"ח דצריך ג"ש אם כן ליכא למימר בשטר דתני ושייר משום דלא הוי אלא חד שיורא ולפ"ז ממיל' לא קשה למה לא חשיב במתני' באפי בי' תרי זיל דאי נימא דאין גופו קנוי הא שייר נמי הפקר מיהא הא דלא ניחא להו למימר דשייר ש"כ דצ"ל דהוא בכלל כסף וכדמשמע בכולה מתני' לקמן דלא חשיב אלא כסף ובכללה ש"כ ועיין בסמוך מיהו בעיקר קושי' התוספות נלענ"ד לפמ"ש לעיל בשם הרמב"ן דהא דבעינן גט שחרור אף על גב דלא מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יכול למחול בע"פ אלא דהכא הוי שתי קנינין קנין ממון והוא קנין מעשה ידיו וקנין איסור וכו' וקנין איסור אינו נפקע בלא גט ומסתפק הרשב"א במוכר עצמו עיין שם ונראה באמת דאף דלקמן דף כ"ח אמר רבא זאת אומרת גופו קנוי וכו' איכא לאוקמא במכרוהו בית דין אבל בהאי דב"ק דף קי"ג דאמר שם נמי רבא לטעמי' דמיירי בנמכר לנכרי ע"כ אין רבו מוסר לו שפחה כנענית דלא עדיף ממוכר עצמו לישראל אפילו לפמ"ש לעיל דס"ל לרמב"ן דמוכר עצמו מותר בש"כ מודה בנמכר לנכרי דהא כתב המהרש"א בגיטין דף מ"א דאינו מותר אלא בש"כ של רבו אבל לא בשפחה אחרת וגבי נכרי לא שייך שפחה שלו דהא קיי"ל דהם אינם קונים זה מזה אם כן לא קנה שפחתו והיא כנכרית בעלמא ע"כ צ"ל דהא דקאמר רבא שם גופו קנה לאו לענין איסור אלא שיש לו בו קנין הגוף לענין ממון. ולפ"ז מהני ביה כי אמר ליה באפי תרי זיל אם כן י"ל דמתני' דס"ל דא"צ ג"ש היינו דס"ל דלא מקרי קנין גופו לענין איסורא אבל מ"מ יש בו קנין הגוף לענין ממון למעשה ידיו כמו בנמכר לנכרי אם כן אין קושי' מלקמן דף כ"ח דאמר רבא לטעמי' דהתם מיירי בקנין הגוף לענין ממון בהא וודאי מודה מתני' ונראה מזה דהתוספות פליגי בהא אסברות הרמב"ן וס"ל דאין חילוק בקנין הגוף בין לענין ממון ובין לענין איסור ומה שהקשה הרמב"ן דלא מצינו קנין מע"י שאינו יכול למחול ע"כ ס"ל להתוספות דה"ל כמו קונה שדה לפירות או בזמן שהיובל נוהג דאם חוזר המוכר לרבו ראשון צריך קנין גמור כדאית' בב"מ דף י"ו ע"ב מריש' הוא דקא זבין איבעי' ליה למיכתב שטר זביני וכו' וכן אמרינן בר"פ הכותב דלא מהני כשאומר הבעל דין ודברים אין לי בנכסיך אלא בכותב לה בעודה ארוסה הרי מצינו בקנין פירות דלא מהני בע"פ וס"ל דנמכר לנכרי ונמכר לישראל קנינם שוה כמשמעות הסוגי' בב"ק שם רבא לטעמי' אלא דקשי' מהא דיבמות דף מ"ו מהם תקנו אתם קוני' מהם ולא הם קונים מכם כיון דגם הנכרי קונה אותו קנין הגוף לפירות מה הוא זה דלא הם קונים מכם כיון דקונה אותו כמו בנמכ' לישראל וצ"ע. ועיין מ"ש בדף י"ד ע"ב בתוספות ד"ה הואיל וכל קנינו ובדף ט"ו ע"ב בתוספות ד"ה אמר קרא יגאלנו. ועיין בסמוך ודו"ק:
בא"ד. דלא חשיב אלא יציאת שהם בע"כ של אדון וכו'. נראה דלפ"ז מתורץ הא דלא קתני מתני' שוה כסף כמו בברייתא משום דלפמ"ש בריש מכילתין בתו' ד"ה בפרוט' דמשמע דס"ל להתוס' דהא דיוצא בש"כ היינו דוקא ברצון האדון כדקיי"ל דבנתינה בע"כ לא אמרינן ש"כ ככסף כמ"ש הב"ש בסימן כ"ז וכיון דמתני' לא קתני אלא יציאות שהם בע"כ של אדון להכי לא תני ש"כ אך לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל שם דיוצא בשוה כסף בע"כ של אדון ולהכי איצטרך קרא דישיב לרבות ש"כ ע"כ צ"ל במתני' דלא נקט ש"כ משום דהוא בכלל כסף ומהאי טעמא לא חשיב ש"כ בכל הקנינים כנ"ל מיהא הא קשי' דגירעון כסף עצמו בע"כ של אדון במכרוהו ב"ד ובאמה עברי' למאן דלא יליף ש"ש מנא לן דלמא אינו אלא למצוה כמו מצות יעוד דאי מקרא דוהפדה אין ראי' דמיירי בע"כ של אדון דהא כתיב אשר לא יעדה והפדה והדר כתיב אם שלש אלה לא יעשה לה א"כ אין במשמע דגירעון כסף יהי' בע"כ יותר מיעוד דאינו אלא ברצון האדון וכ"ש בש"כ ככסף לדעת הרמב"ן והרשב"א דאפילו בע"כ מנלן במכרוהו ב"ד ובאמה דלמא דוקא נמכר לנכרי כדמשמע קרא וחשב עם קונהו ובמוכר עצמו מכי תשיג אבל במכרוהו ב"ד ובאמה למאן דלא יליף ש"ש מנא לי' ועמ"ש לקמן ע"ב גבי הא דאמר יוצא בגירעון כסף מעניקין לו ולפמ"ש המשנה למלך דהרמב"ם ז"ל פסק להלכתא דלא ילפינן ש"ש א"כ מנא לן כל זה וי"ל כיון דמוכר עצמו ילפינן מנמכר לנכרי מהיקשא דוכי תשיג ילפינן כל הני מילי בק"ו ממוכר עצמו דאינו יוצא בשש ואפי' אי נימא דע"ע יוצא במיתת האדון מ"מ נילף אמה בק"ו והדר נילף בהיקשא עברי לעברי' כמ"ש תו' לעיל ד"ה אמר קרא ונהי דמנמכ' לנכרי ליכא למילף משום דאיכא למיפרך מה לנמכר לנכרי שכן נגאל באלה מ"מ ממוכר עצמו ילפינן דאינו נגאל באלה מקרא דויגאלנו כנ"ל וא"ל דנילוף איפכא דמוכר עצמו יוצ' בשש דהא י"ל דנמכר לנכרי יוכיח דאינו יוצא בשש כדדריש רבי לעיל מבאלה ודו"ק:
בתוס' ד"ה מיתה שמוציאה וכו' דאי חופה מוציאה מרשות האדון וכו'. יש לדקדק דלמה לא הוכיחו דחופה אינו מוציאה בפשיטות ולא חשיב במתניתין חופה ונהי דאין להקשות דה"ל למימר מאי שייר דהאי שייר שייר חופה די"ל כיון דחופה אתי' בהאי דינא גופא לא חשיב תרי שיורא וכמ"ש הריטב"א ז"ל בשמעתין דהסברא דמאי שייר דהאי שייר דהיינו משו' דאין לנו לו' דתנא ושייר אא"כ יש הכרח בלא זה דמשייר משא"כ חופה דאין הכרח אלא לפי האי דינא גופא דר"נ ואכתי לית לן למימר דתנא ושייר מ"מ קשה דהוי להו להוכיח דלמאי דמשני דלהכי לא נקט מיתות האב משום דאין לו קצבה למטה והרי חופה יש לו קצבה למטה לכ"ע דקודם ג' שנים לאו בת חופה היא כמו בסימנים כדאי' ביבמות דף נ"ז ע"ב וכדאמר ר' יוחנן בירושלמי דמוכח דאין נישואין מוציאין מדלא תנא במתני' וכמו שיבואר לקמן בס"ד ונראה ליישב משום די"ל דבהאי ק"ו דר"ל איכא למילף נמי דאפי' קידושין לבד מוציאין מרשות האדון דהא כתבו התוס' לקמן ע"ב בד"ה מה לסימנים וכולין דאיכא למילף במה הצד משש ויובל ומיתת האדון ובהאי קל וחומר דשש ויובל ומיתות איכא למילף גם הקידושין בק"ו מה שש ויובל שאין מוציאין מרשות אב לענין מכירתה דאפילו אם כבר מכרה ויצאה בשש או ביובל קי"ל שיכול לחזור ולמכרה לשפחות אחר שפחות ומוציאין מרשות אדון קידושין שמוציאין מרשות אב לענין מכירה דקי"ל שאינו יכול למוכרה לשפחות אחר אישות אינו דין שיוצא מרשות אדון ואם נימא מה לאלו שכן מוציאין בע"ע סימנין יוכיחו ואף שכתבו לקמן דאיכא למפרך מה לצד השוה שבהן שכן מוציאין מעבדות היינו משום דבמה הצד היכא דהדר דינא פרכינן פרכא כל דהוא אבל לר"ל דל"ל סברא דנשנה הגוף וכיון דאמרינן סימנין יוכיחו א"צ למיהדר דינא דהא אמרינן בחולין דף קט"ז דר"ל עצמו ס"ל כל היכא דאתי' מתלת ולא הדר דינא לא פרכינן פרכא כל דהוא וכיון דהאי פירכ' שכן מוציאין בעבדות וודאי הוי פירכ' כל דהוא דאם לא כן אזלי לה ק"ו דר"ל אם כן איכא למילף דקידושין נמי מוציאין וכ"ש לפי מ"ש לקמן בס"ד דהא דלא ק' לר"ל פירכ' דלא נשתנה הגוף משום דס"ל כרב בעירוכין דס"ל דאפילו נערה כשמכרה האב מכורה ויצאה אם כן סימנים גופייהו אין מוציאין מרשות אב לענין מכירה ואיכ' למילף קידושין בק"ו מסימנין שמוציאין מרשות אדון ואף שאין מוציאין מרשות אב לענין מכירה קל וחומר למיתת אב שמוציאה מרשות אב לענין מכירה אינו דין שמוציאה מרשות אדון ואין לומר בכל זה דאיכא למימר דיו אסוף דינא שיוצאת מרשות אדון לענין מכירה דהא בלא זה אינה ברשות אדון לענין מכירה ומפרך ק"ו מיהא לרבנן דר"ט דס"ל אף על גב דמפרך ק"ו אמרינן דיו ליכא למילף הק"ו די"ל דיו והא דלא הקשה התוס' קידושין תוכיח משום דאיכא למימר מה לקידושין שאין מוציאין מרשות אב לכל דבר תאמר במיתות אב שמוצי' לכל דבר וממילא מתורץ דלא מצי התוספות להוכיח דחופה אינו מוציא מדלא תני חופה במתני' משום דהוי מצי למימר דאפילו קידושין לבד מוציאין אם כן ליכא למיתני חופה שהרי כבר יצאה בקידושין. וליכא למיתני קידושין משום דאין לו קיצבה שהרי יכול לקדשה אפילו פחות מג' שנים ואין להקשות דהא משמע מברייתא דלקמן דף י"ט ע"ב המוכר את בתו והלך וקידשה לאחר שיחק באדון ומקודשת לשני דברי ריב"י וחכמים אומרים אם רצה לייעד מייעד וכו'. משמע דאינו יוצאת בקידושין כיון שיכול לייעד אותה ז"א די"ל כיון דטעמא דרבנן דיכול לייעד משום דס"ל דמעות הראשונות לקידושין נתנו וקדמו קידושי האדון אם כן י"ל דבאמת אם רצה לייעד מקודש' למפרע משעת מכירה ונתבטלה קידושי האב לשני אבל אם אינה מייעד אותה באמת יוצאת בקידושין ולא דמי למ"ש הרמב"ם ז"ל דאם מת האב אין הבן יכול לייעדה ולא אמרי' דחל הקידושין למפרע משעת מכירה ולא יוצאת במיתת האדון ז"א דהתם ייעוד הבן תלוי ברצון האב שמייעד אותה לבנו. וכיון שמת האב אין הבן יכול לייעדה אלא אם נאמר שיורש זכות האב בזה לייעדה מרצונו וכיון דאין האמה עובדת את הבן אינו יורש את זכותו ממילא דאינו יכול לייעדה משא"כ הכא ואפ"ה א"ש מ"ש התוספות דשום אדם לא יקנה ואף על גב שיכול האדון לייעדה ולעקור הקידושין וחופה של שני מ"מ שום אדם לא יקנה על דעת זה שיהא מוכרח לייעדה אם יקדשה האב לאחר. ועיין בסמוך:
והנה בספר פני יהושע כתב דאשתמיטתיה לתוספות דברי הירושלמי וז"ל בעי ר"ל קמי דר"י נישואין מוציאין מק"ו מסימנין אמר ר"י אין אני לי אלא תנן במתני' יתיר' עליו אמה עבריה הרי דס"ל לר"ל דבאמ' נישואין מוציאין דע"כ לא קיבל דברי ר"י מדלא תני במתני' דהא ס"ל דבר שאין לו קיצבה לא קתני ע"ש. וכבר כתבנו לעיל דחופה הוי דבר שיש לו קיצבה מ"מ קשה דאם כן הוי להו להוכיח מדלא קתני כדברי ר"י כנ"ל. ועוד צריך להבין דהירושלמי ק' קושי' תוספות דשום אדם לא יקנה.
ותו יש לדקדק דלפמ"ש דהק"ו הוי ג"כ בקידושין ה"ל לר"ל למימר דקידושין מוציאין וע"ז לא הוי שייך תשובת ר"י אין לי וכו' דהמ"ל דהא דלא תני במתני' משום דאין לו קיצבה משא"כ בנישואין דיש לו קיצבה דאין יכול להשיאה פחותה מבת שלש שנים כנ"ל מיהא בהא י"ל דס"ל כרבנן דאמרינן דיו אפילו היכא דמפרך ק"ו כנ"ל ונראה דיש ליישב שיטת הירושלמי דס"ל ג"כ סברת התוס' דקידושין וחופה אין מוציאין דאם לא כן שום אדם לא יקנה ומה דאמר ר"ל דנישואין מוציאין היינו נישואין ממש ע"י ביאה שמוסרה האב לביאה דקי"ל ביאה גומרת דלא שייך סברא דשום אדם לא יקנה דכיון דאיכא איסור' בביאה דהא ביד האדון לייעדה ויחולו הקידושין של אדון למפרע כמ"ש לעיל בסמוך וקיימי באיסו' אשת איש דהא אינה אסורה על האדון דקי"ל דפיתוי קטנה אונס הוא אבל באמת אם עבר והשיאה האב והאדון אינו רוצה לייעד יוצאת בנישואין ע"י ביאה אלא דלפ"ז אכתי קשה על הירושלמי קושי' התו' נימא חופה תוכיח שמוציאה מרשות אב ואינה מוציאה מרשות אדון דאם לא כן שום אדם לא יקנה ולא שייך תי' התוספות דמה לחופה שאינה אלא מדעתו דהא נישואין גמורין נמי אינן אלא מדעתו ובדוחק י"ל מה לחופה שכן אינה מוציאה בשום מקום בע"כ אבל ביאה מצינו דמוציאה מרשות אב בע"כ ביבמה שאם קידשה לאחד ומת מייבם היבם אפילו בע"כ של אב ומוציאה מרשותו ותו קשה דאי נימא דס"ל להירושלמי סברת התוספות ליכא למילף נישואין בק"ו מסימנין דאיכא למפרך מה לסימנין שכן מוציאין בע"כ של אב משא"כ בנישואין מיהא בזה י"ל דיכול להכניס הפירכא בק"ו מה סימנין דאף שהן בע"כ של אב מוציאין מרשות אב וכה"ג הקשו תוספות בד"ה מה לסימנים וכו' ותרוצם לא שייך הכא. ולפ"ז י"ל דלא חש לקושי' ר' יוחנן דלא תני נישואין במתני' דס"ל דלא תני משום דאית ביה איסורא ותו דכיון דיכול האדון לייעדה ולבטל הקידושין לא פסיקא ליה למתני ולפ"ז אין הכרח דנשתמט להו לתוספות דברי הירושלמי דלפמ"ש אין דברי הירושלמי ענין לדבריהם דהירושלמי מיירי בנישואין ממש ובהא ס"ל לר"ל באמת מוציאין מרשות האדון ותוספות הקשו מחופה ותירצו ודו"ק:
אך לולי דברי תוספות היה נראה דאין קושי' לר"ל חופה תוכיח דכיון דפליגי רב ושמואל ביבמות דף נ"ז ע"ב ביש חופה לפסולות אם כן י"ל דר"ל ס"ל דאין חופה לפסולות דבעינן חופה הראוי לביאה אם כן י"ל כיון דהאי חופה אינה ראוי' לביאה כיון דאם רצה האדון לייעדה קיימי עלי' באיסו' א"א אין החופ' קונה כלל וליכ' למימר חופה תוכיח ואפשר לומר דס"ל להתוס' כיון דר' עמרם ורב ששת שקלי וטרי במלת' דר"ל ואינהו ס"ל שם ביבמות דף נ"ח דיש חופה לפסולות מיהו אין בזה הכרח לר"ל.
ובזה נלענ"ד די"ל דהא דלא חש ר"ל לפירכא מה לסימנים שכן נשתנה הגוף משום די"ל דילפינן בק"ו רשות אדון מרשות אב שאין סימנים מוציאין בו מיתת האב מוציאה בו כ"ש רשות אדון וכו'. אלא דאיכ' למפרך מה לרשות אב שכן חופה מוציאה מרשותו אבל רשות אדון שאין חופה מוציאה ה"נ אין מיתת האב מוציאה אם כן לר"ל דס"ל דאין חופה לפסולות נישואין באמת מוציאין אם כן ממיל' דליכ' למפרך שכן נשתנה הגוף דאיכא למילף מק"ו רשות אדון מרשות אב כנ"ל ודו"ק:
ועוד נראה לענ"ד די"ל הירושלמי בענין אחר דס"ל להתוספות דהא דאמר בירושלמי דנישואין מוציאין מרשות אב לאו היינו שמשיאה האב לאחר דזה וודאי אינו מועיל דאם כן אין אדם קונה אלא הכוונה הוא אם נשאה האדון לעצמו בתוך ששה שנים ע"י ייעוד או ע"י קידושין אחרים מדעת האב היא דלפי מה דאמר בירושלמי לרבנן דס"ל מעות ראשונות לקידושין נתנו ומקודשת למפר' משעת מכירה דלא הוי מכירה אלא כמתנה עם האב שיהי' מעשה ידי' שלו לאחר קידושין אם כן י"ל דמיבעי' לי' בנישואין אם נשאה האדון אי נימא דנישואין כי היכא דמוציאין מרשות אב ה"נ מוציאין מרשות אדון ויהי' מעשה ידי' לעצמה מדאוריית' ודו"ק:
ובזה מיושב דאין דברי התוספות סותרים דברי הירושלמי דאף הירושלמי ס"ל דדוק' נישואי אדון עצמו מוציאין אבל נישואין אחרים באמת אין מוציאין משום דאל"כ אין אדם קונה וא"ל נישואין דאחרים יוכיח דאיכא למימר מה לנישואין אחרים שאינם אלא מדעת האב אבל האדון יכול לייעדה אפילו שלא מדעת האב ואף לפמ"ש התוספות לעיל דף ה' ע"ב בד"ה אף אני אבי' וכו' די"ל דיעוד אירוסין עושה אינו יכול להכניסה לחופה אלא מדעת האב מ"מ לאו פירכ' היא דעל כל פנים הקידושין הם שלא מדעת האב ותו די"ל דר"ל ס"ל דייעוד נישואין עושה. וממיל' מתורץ נמי לר"ל הא דלא תני לה במתני' משום דלאחר תקנות חכמים דמעשה ידי אשה לבעלה לא נפק' מיני' ביציאת' ואף דקי"ל דיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה אם כן שפיר נ"מ ביציאתה י"ל דר"ל לשיטתו דס"ל בכתובות דף נ"ח ע"ב דיכול הבעל לכופה למ"י ע"ש ואם כן אין נ"מ ביציאתה ורבי יוחנן ל"ל הא דר"ל והיינו דקאמר אין אני לי וכו' ר"ל לשיטתו כנ"ל. מיהו לפמ"ש התוספות לעיל הא דלא חשיב במתני' שטר מפני שאינו בע"כ דאדון י"ל דהיינו טעמ' דר"ל דלא חשיב במתני' נישואין משום דנישואין דאדון אינו אלא ברצונו וע' מ"ש שם גם י"ל לר"ל דאי ס"ל דייעוד נישואין עושה יכול לייעד אותה אפילו פחותה מג' נמצא דאין לה קיצבה ולכך לא תני לה. אך לפמ"ש לקמן דף י"ח ע"ב בספ"י דטעם דנישואין עושה כיון דכנסה לביתו ה"ל כחופה אם כן לא עדיף מחופה. ועיין מ"ש שם וצ"ל כנ"ל.
ולפי הפירושים הנ"ל שכתבנו בדברי הירושלמי מיושב הא דקש' לכאור' הא דיליף ר"ל ק"ו מסימני' דנישואין מוציאין מרשות אדון דהא סימנים לא מפרשי בקרא אלא דדרשינן מקרא דאין כסף אם כן קשה דנוקי קרא במסתבר טפי דהיינו ויצאה חנם ע"י בגרות אין כסף ע"י קידושין ונישואין דבשניהם יוצאין מרשות האב בשלמ' במיתת האב ליכא לאוקמ' דסתמ' דקרא מיירי בחיי האב דהא דרשינן מזה דאין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר דהיינו מעות קידושין דהוי דאב אבל לפמ"ש בין לפירוש ראשון דמיירי בנישואין ממש א"א לפרש קרא הכי דוודאי לא אמרה התורה מלת' דאיסור' דהא הוי ספק א"א כנ"ל וכ"ש לפירוש השני דהא מפורש בקרא ואם שלש אלה לא יעשה לה דהיינו שהיא רעה בעיני אדוני' ואינו רוצה לייעדה ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |