בני אהובה/גירושין/ג

בני אהובה ‏ גירושין ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ה

מי

שכתב לגרש וכו'. עיין בכ"מ שהביא דברי הטור במ"ש בסימן קמ"ח דאם נתן הגט לשליח והשליח נתן לה הגט אחרי שנתייחד עמה הרי זו לא תנשא בו לכתחילה וכתב הכ"מ ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שלא חילק בדבר עכ"ל ויש להקשות הא בלא"ה על כרחך צ"ל בדברי הרמב"ם דנתן לה הגט אחר היחוד בעצמו או צוה לשלוחו ליתן לה דהוי כנתנו לה בעצמו דאל"כ ליחש שמא פייס הואיל ונתייחד עמה ואפי' מיירי בארוסה די"ל דלא חיישינן דלמא פייס וגט ישן הוה היינו אם לא ידעינן דנתייחד עמה אבל בידעינן דנתייחד עמה ודאי דיש לחוש לפיוס וגם רב מהדוחק דיהיה דינו של הרמב"ם נשנית בארוסה לבד דהיה לו לבאר ועל כרחך צ"ל דהוא נותן לה הגט אח"כ וא"כ אין כאן חשש פיוס כיון דהוא בעצמו נותן לה הגט וכי הוא עשוי לקלקלה וכל האמתלות שכתבו התוס' בגיטין דף י"ח ע"ב בד"ה חיישינן שמא פייס במקום דלא חיישינן לפיוס הוא הכל היכא דלא ראינו דנתייחד עמה ואמרינן דאית ליה קטטה עמה ומסתמא לא נתפייס אבל בראינו שנתייחד עמה הרי ראינו שחמתו שככה ודאי דיש לנו לחוש לפיוס אם לא שהוא בעצמו נותן לה הגט וצ"ל דמ"מ נפק"מ היכא דנותן לה נאמנות שלא נתפייסת וא"כ אף דראינו דנתייחד עמה מ"מ אולי לא פייס אותה ועל זה נאמנת וא"כ הרי כאן רק חשש דגט ישן ולכך תנשא לכתחילה אפילו ע"י שלוחו לדעת הרמב"ם.

והבית שמואל ריש סימן קמ"ח החליט דלא מיירי בנותן לה נאמנות ולא ידעתי למה דודאי זה אמת דדינו של הרמב"ם מיירי בלי נתינת נאמנות דאל"כ הי' לו לבאר וכן במתניתין דגט ישן דאל"כ רב דאמר למילתיה דנתן לה נאמנות לעיל דף ע"ו ע"ב אברייתא למה לא אמרה אמתניתין דגט ישן רק בנותן לה הוא בעצמו הגט ודאי דאין צריך לנאמנות כמ"ש לעיל אבל ע"י שלוחו בזו יש לומר בנותן לה נאמנות דמהני ולא הוי רק גט ישן וא"כ עדיין יש נפק"מ בין דינו של הרמב"ם להרמ"ה והרא"ש ופשוט הוא וקושיית הב"ש על הש"ע ריש סימן קמ"ח לא הבנתי.

איברא לפי מ"ש רבינו בפרק ט' הלכה כ"ה נתייחד עמה וכו' שפירש בו המ"מ דאם עשה מעשה קודם הגיע הגט לידה מיד השליח בטל השליחות לגמרי ובזו ודאי דאין נאמנות לאשה מועיל דאיך תועיל נאמנות במה דאמרינן דהגט בטל לגמרי ולא אמרו דנאמנות מועיל אלא במקום דיש חשש ולעז בעלמא כמ"ש התוס' והפוסקים אבל במקום דהגט בטל לגמרי פשיטא דאין נאמנות מועיל לקיים הגט שבטל דבר תורה וא"כ כאן אלו שלח הגט ביד השליח ונתייחד עמה טרם הגיע מיד שליח לידה הרי בטל הגט ומה יועיל נאמנות ומכ"ש דאין ענין גט ישן כאן כלל וא"כ הרי דברי רבינו מוסיף על דברי רמ"ה דביד שליח הגט בטל לגמרי.

לכן נראה לומר דדעת הש"ע דלא כדעת המ"מ דס"ל דהך דינא דנתייחד עמה מקורו הוא מדאמרינן בגיטין דף י"ח דר' שמעון בן לקיש ס"ל דלא הכשיר ר' שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דלמא פייס ורבי יוחנן ס"ל אי איתא דפייס קלא אית ליה למילתא וקשיא ליה לרשב"ל איך פוסל לגמרי הא יש תקנה באומר לה תהא נאמנות שלא פייסתי כדאמרינן לקמן דף ע"ו גבי הרי זה גיטך כל זמן שלא אעבור מנגד פניך ל' יום וכו' ואיך מיפסל לגמרי והא ר"ש לא נחית הכא אלא לחלוק את"ק בענין מוקדם וגם לר' יוחנן דאמר קלא אית ליה קשה הא לקמן דף ע"ו פרכינן ודילמא פייס ויהיו כל קושיות הגמרא שלא אליבא דרבי יוחנן לכן ס"ל לרמב"ם דודאי לאחר גמר הגט בפיוס בעלמא הוי לעז בעלמא ובזו מהני נאמנות כמ"ש התוס' אבל קודם גמר הגט אי איתא דפיוס הוי ביטול גמור בהא לא מהני נאמנות כלל ולכך אמר רשב"ל דפוסל ר"ש ור"י ס"ל דלא חיישינן דהא אית ליה קלא והוא רק לעז בעלמא וכיון דאיכא לעז בעלמא מהני נאמנות והשתא כל השקלא וטריא דף ע"ו לקמן הוא לר' יוחנן וס"ל לרמב"ם דודאי ר"י ורשב"ל לא יחלוקו אליבא דר' שמעון במה דלא נפק"מ לדינא כיון דקי"ל הלכה כחכמים אלא דנפק"מ לחכמים בנדון דידן שכתב הרמב"ם שצוה לשליח לכתוב ולחתום ונתייחד עמה טרם נגמר הדבר דג"כ לרשב"ל חוששין שמא פייס ולר"י אי איתא דפייס קלא אית ליה וכו' ולפ"ז היכא דבאמת נתייחד אף רבי יוחנן מודה דבטל דלולי כן היה מהני נאמנות וא"כ פסק הרמב"ם הך דינא דהיכא דנתייחד דהגט בטל ולא מהני נאמנות ודברי הרמב"ם הן דברי הגמרא בפלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש.

ומש"כ הרמב"ם דק"ו הדברים וכו' אין פירושו ללמוד הדין משם דהא התם הטעם משום קידושין כמ"ש הר"ן רק דלא תימא אף דנתייחד עמה לימא כיון דנתן עיניו לגרשה מיסני סני לה ומאוסה היא בעינו ולא בעל ולזה קאמר ק"ו הדברים אם שכבר גירשה חוששין שמא בעל אף כי קודם שגירשה מכ"ש שאינה מאוסה בעינו וא"כ לולי דעתו לפייס ולבטל הגט אינו מכניס עצמו לכלל יחוד ובעילה ובודאי בטל ליה זהו מה שנראה לי בביאור דברי הרמב"ם ומעתה יש לומר כי קאמר הרמב"ם דוקא קודם שנגמר הגט דומיא דהך דר' שמעון דלא נחתם כלל אבל בנגמר הגט רק מחוסר נתינה בזו אפשר דביחוד לחוד לא מחזקינן ליה לביטול והבו דלא לוסיף עליה דהא בהך דינא גופיה חולקים הפוסקים ומכ"ש דנימא אם נגמר הגט כדינו וכהלכתו שנימא דביחוד בעלמא מבטל ליה וזה נראה לענ"ד בכוונת הרמב"ם ודינו יצא מגמרא הנ"ל במחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש.

ותנשא

בו לכתחילה. מסתימת רבינו משמע אפילו שהבעל כאן ורש"י והר"ן כתבו דוקא כשהלך למדה"י וכתב הבית שמואל בסימן קמ"ח ס"ק ג' דהרא"ש והרמ"ה לא ס"ל כרש"י דאל"כ מנא לן לחלק בין שליח לנתינה מידו לידה דהא דאמרינן דף י"ח גבי המשליש גט לאשתו דמותרת לינשא ולגט ישן אין חוששין דמשמע אי חוששין אסורה לינשא היינו כשהבעל פה ולא הלך לדרכו כמ"ש רש"י עכ"ל ולי נראה לדוחק דהרא"ש יחלוק בזה ארש"י רק דס"ל כמ"ש התוס' דנאמנות שלא פייסתי מהני הואיל וכל חשש דפיוס הוא משום לעז של בעל וכשנתן נאמנות שוב אינו מערער דכסיפא ליה מילתא ולפי זה קשה מה פריך וליחש שמא פייס הא הבעל הוא פה ואמר שלא פייס ואיך יערער אח"כ להכחיש דיבורו כיון שהגיד כבר שלא פייס ואי טען שפייס א"כ מה משני באומר נאמנות מה מהני נאמנות הא חזינא דלא כסיפיא ליה וטוען פייסתי ועל כרחך צריך לומר דסתמא דגמרא ס"ל דברייתא מיירי בכל גוונא אף דהבעל אינו לפנינו ולכך חוששין אולי יבוא ויטעון פייסתי ומשני באומר נאמנות ולא יערער כי כסיפא ליה וא"כ כיון דעל כרחך מוכח מהגמרא דהבעל איננו פה ואעפ"כ אמרינן דלא חיישינן לגט ישן ש"מ באינו פה לא תנשא לכתחילה בע"י שליח ובאמת רש"י כתב בפרק כל הגט דף כ"ט ע"ב באומר נאמנות ושוב לא מהימן אי טען פייסתי ולפי זה שפיר יש לומר דהבעל פה וצועק פייסתי ובאומר נאמנות לא משגיחין ביה ואפשר דרש"י אזיל לשיטתו דפירש בגיטין דף י"ח דחשש פיוס הוא מחשש דגט ישן וא"כ בהא דאומר נאמנות אף אם צועק ככרוכיא לא משגחינן ביה דמה בכך אף אם האמת אתו אם נשאת לא תצא כהנ"ל משא"כ התוס' דפירשו דילמא פייס וביטל הגט וא"כ אם האמת כדבריו הרי כאן אשת איש ולכך אי טען פייסתי לא מהני נאמנות והרמ"ה ס"ל כהתוס' כמבואר בטור סימן קמ"ד עיי"ש.

והא דפירש רש"י בגיטין דף י"ט ע"א גבי כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק כגון שהלך לדרכו או ניסת כבר בגט זה לא תקשה לנו דא"כ מה קאמר שם בגמרא והאמר ר' שמעון בן לקיש לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר דרש"י פירש דלכך לרשב"ל מכאן עד עשרה ימים פסול משום שמא פייס והוי גט ישן וא"כ לו יהיה כן הא כבר נשאת ולכו"ע בגט ישן אם נשאת לא תצא וכן בהלך לדרכו אפשר לומר דודאי כיון דלרבנן דהלכתא כוותייהו פסול גמור הוא דהוי מוקדם רק דאנו נסמוך אר"ש ובשלמא אי אמרת דר"ש מכשיר לגמרי בלי פקפוק יש לסמוך עליו אבל כיון דגם ר"ש משוי ליה פסול לכתחילה אין לנו לסמוך כלל אר"ש כי אם ארבנן ולפוסלו משום מוקדם הואיל ולא הורה בה ר"ש לכתחילה להתירא.

והנה בגוף הדין של רמ"ה שהביא הרא"ש פרק הזורק יש לדייק דהקשה מהך דפרק מי שאחזו דף ע"ו דאם לא אעבור מנגד פניך ל' יום דקתני דאין חוששין לגט ישן הואיל ולא נתייחד עמה תיפוק ליה דאם נתגרשה תנשא לכתחילה ותירץ דדוקא בנתן לה הבעל הגט אחר היחוד הוא דתנשא דאי איתא דבא עליה הוה חס לפגמא דברא אבל בנותן לשליח והשליח נתן לה הגט אחר היחוד לא תנשא דאי הוי מימלך ביה היה מצוה להשליח לכתוב גט אחר ויש לדייק שליח מאן דכר שמיה והוי ליה לאפלוגי בהאי ענינא דבהך מתניתין דנתן לה הגט קודם יחוד רק דאינו חל עד אחר היחוד בהא לא תנשא כיון דכבר נתן לה הגט מקדם ואם אמת הדבר דודאי משנה זו מיירי בנתן לה ע"י שליח דאל"כ אפשר דהוה מוקדם מ"מ אין ענינו לכאן להך קושיא ותירץ ונראה לי דס"ל לרמ"ה בנותן הגט מידו לידה אין חילוק בנתינה קודם היחוד לאחר היחוד דאם נתייחד עמה והיה בא עליה היה נוטל הגט ממנה להחליפו באחר משום פגמא דברא אבל במסרו לשליח קודם היחוד מי יימר דאח"כ אשכחיה לשליח לומר לו להחליפו ודברי הרמ"ה מדויקים. ובהכי ניחא דברי הטור דכתב סוף סימן קמ"ח בנותן גט לאשתו על תנאי ולא נתקיים עדיין התנאי ונתייחד עמה דאם נתגרשה תנשא לכתחילה דאף דנתן לה הגט קודם יחוד מ"מ כיון דגט בידה אלו בא עליה היה נוטלו ממנה והבית שמואל סימן קמ"ח ס"ק ז' הקשה עליו ולפי מ"ש ניחא.

ואי קשיא הא הוי מוקדם דאינו חל אלא בעת קיום התנאי והיא תגבה פירות מזמן כתיבה וגם איכא חיפוי ואי אמרינן דמיירי ע"י שליח ואעפ"כ כתב הטור דתנשא לכתחילה דמיירי במצוה לשליח ליתנו לה אחר היחוד וכמ"ש הבית שמואל בסימן וס"ק הנ"ל דכל זה דחוק לפרש דברי הטור ולא הוי ליה להטור לסתום סתומי כי האי מילתא וצריך לומר דכמו דכתב הרא"ש אם אין הכתיבה והמסירה ביום אחד דליכא למימר משום מוקדם דעדי מסירה דחזו דאין הכתיבה והמסירה ביום אחד מפקי לקלא והיינו הטעם כדי להזהיר ללקוחות שלא יפסידו הפירות ואף כאן המגרש על תנאי עידי המסירה השומעין התנאי הם מוציאין קול שהגט אינו חל כי אם בשעת קיום התנאי ומזדהרי הלקוחות וליכא כאן חשש מוקדם כמו אם אין הכתיבה והמסירה ביום אחד דמאי שנא.

ואי קשיא הא הטור חושש לתירוץ השני של הרא"ש דבעי דוקא שליח ולא דעדי מסירה מוציאין קול ולכך פסק בגט שנתאחר הנתינה מיום הכתיבה דבעי דוקא ליתנה לה ע"י שליח יש לומר דלכך בעי דוקא שליח דיש לחוש לחיפוי שמא תזנה בין כתיבה למסירה ויחפה עליה וימסרה בצנעה ובהחבא כמ"ש התוס' שלא יהיו עדי מסירה מוציאין קול עיין שם במהרש"א דיתן לה בהחבא בפני עדי מסירה ויהיה קצת קול ולכך פסול משא"כ כאן בנותן גט על תנאי בשעת נתינה אז לא ידע שתזנה אח"כ וא"כ אז נותן בפרהסיא בפני עדי מסירה כי מה יחוש אז וא"כ ע"מ מוציאין קול ממש וא"כ כשתזנה אח"כ ליכא כאן חיפוי דכבר הוציאו קול במחנה עברים שהיה על תנאי ואינה מגורשת עד שתחול התנאי וזה נראה לענ"ד ברור ולכך לא נזכר בשום מקום בפוסקים בתנאי דאם דצריך להיות ע"י שליח דאל"כ הוה מוקדם אלא ודאי בזה כו"ע מודים דע"מ מוציאין קול וליכא חשש חיפוי או הפסד פירות. ומעתה כל מה שנתחבטו האחרונים והתוס' יו"ט גט ישן היכי משכחת לה לק"מ דבתנאי אם משכחת לה ובין כתיבה לנתינה לאו דוקא ולכך כתב הרמ"ה והרא"ש והטור בנותן גט מידו לידה אם נתגרשה תנשא והיינו בנתינה בתנאי אם ונתייחד עמה ומ"מ תנשא כמ"ש לעיל הואיל ולא נטלו ממנה והך מתניתין דאם לא אעבור מיירי ע"י שליח ולא קשה מידי ודברי כל הפוסקים נכונים ודברי הבית שמואל בסימן קמ"ח ס"ק ה' נסתרים במ"ש.

אך אם נתייחד בין כתיבה לנתינה בו ביום נראה לי כדעת הב"ח והתוס' יו"ט דמ"מ הוי גט ישן דהא סתמא נשנית במתניתין כל שנתייחד בין כתיבה לנתינה ולא חילק בין אותו יום ליום שלאחריו דודאי לדברי הב"ח דלא היה מציאות לגט ישן מחשש מוקדם רק בו ביום יפה הקשה הבית שמואל איך שייך גיטה קודם לבנה אבל לפי מש"כ דשייך ג"כ ביום שלאחריו ופסלו חז"ל גט ישן אם נתייחד בין כתיבה לנתינה אף בו ביום פסלו לכך סתמא קתני כל שנתייחד בין כתיבה לנתינה ולא חילק בימים כי התקנה היתה סתם מבלי לייחד בין כתיבה לנתינה והגע עצמך אלו היא זקנה עקרה ואיילונית דלא שייך גיטה קודם לבנה א"כ תכשיר גט ישן לכתחילה דבר זה מהנמנע דגזרת חז"ל היתה מחשש גיטה קודם לבנה אבל כיון דתקנו לפסול כל שנתייחד בין כתיבה לנתינה לעולם ובכל הנשים פסלו ואף בו ביום בין כתיבה לנתינה פסלו דהשוו גזרתם.

ומעתה גם דינו של הב"ש סימן קמ"ח ס"ק ב' שרצה לומר בנתגרשה מחמת ערוה ליכא חשש גט ישן דלא שייך גיטה קודם לבנה דמאוסה היא בעינו כמ"ש בירושלמי ליתא דחז"ל פסלו היחוד בין כתיבה לנתינה אף בזקנה ואיילונית דהיו משוים גזרתם רק הירושלמי קאמר לבית שמאי דליכא במציאות גירושין רק בדבר ערוה א"כ לא היה מתחילה סיבה וטעם לגזרת חכמים אבל לבית הלל דחששו לגיטה קודם לבנה ואסרו היחוד בנתים בכל מקום ובכל הנשים ובכל הזמן גזרו ולכך לא חלקו הפוסקים וזה ברור גם מש"כ הב"ש בס"ק הנ"ל לתרץ קושיית התוס' בגיטין דף פ"א ע"ב בד"ה בית שמאי סברי וכו' על הא דאמרינן המגרש אשתו ולנה עמו בפונדק דב"ש סברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות מהא דיבמות דאמרינן דב"ש ס"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכאן דמגרש משום ערות דבר שאני זה לא ס"ל להתוס' דעד כאן אמרינן בירושלמי אלא אם לא ראוה שנבעלה דאמרינן מזוהמת היא בעינו ואינו בועלה אף שנתייחד עמה אבל בראינו שנבעלה הרי חזינן דאינה נמאסת בעינו ולמה יעשה בעילתו בעילת זנות וקושיית התוס' למ"ד ראינו שנבעלה עיי"ש בתוס' והדבר מבואר.

ו

אמר

לסופר וכו' מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כשנכתב זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין וכו'. ודעת התוס' ביבמות דף נ"ב ע"ב בד"ה ולאשה בעלמא וכו' משום דלא מצי למשויא שליח מידי דאיהו לא מצי עביד ואיהו לא מצי עביד משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולכך ר' מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מהני גבי סופר לומר לו דהא איהו מצי עביד ויש נפק"מ בין זה בכותב בכתיבת ידו דהוי גט דבר תורה אם הטעם משום שליחות הא איהו כותב בעצמו ואין כאן צורך שליחות אבל אי הטעם משום שלא לשמה הא בכתב ידו ג"כ בעינן לשמה ובזו אפשר ליישב דברי הטור בסימן קל"ב דהביא בשם הרמב"ם דהכותב גט לאשה דעלמא דלא הוי גט והרא"ש כתב דלמאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי גט דהקשו עליו דלמה זכרו בשם הרמב"ם הלא גמרא ערוכה היא במסכת גיטין וגם מה נפק"מ בדברי הרא"ש לדעת ר"מ כיון דקי"ל הלכה כחכמים ולפי מ"ש יש נפק"מ ועיקר שמועתו בשם הרמב"ם משום כתיבה לשמה וקיצר בהעתקת דברי הרמב"ם וסמך על מקומו למעיין שם וא"כ יש נפק"מ בכותב בכתב ידו.

והנה המשנה למלך פרק ששי הלכה ג' ביקש עוד ליתן טעם לדברי הטור לומר דהמקדש אשה לאחר ל' יום יחולו הקידושין וגירשה בנתיים כיון דהזמן דממילא קאתי בלי מעשה אפשר דהוי דומה לדבר שבא לעולם ואפילו חכמים מודים וחזר בו מכח סברא דמה צורך לגירושין בחזרה בעלמא פקעה זיקתו ועוד מכח תשובת הרשב"א סימן ת"ז דכתב דאין יכול לגרש בתוך זמן עיי"ש ולא הבנתי דבריו דאם האמת ברור כדבריו דבמילתא דבזמן קאתא מיקרי דבר שבא לעולם א"כ יש לומר דקידשה לאחר שלשים יום ואח"כ אמר כתוב גט כשיהיו ל' יום ויחולו הקידושין אז תתגרש בו וא"כ מה זה קושיא דהא בחזרה בעלמא יכול לבטל הקידושין דהוא אינו רוצה לבטל קידושין רק רוצה שתהא מקודשת לו ואח"כ תתגרש וכן הרשב"א לא קאמר אלא אם הגט חל תיכף תוך ל' יום ולזה פסק דלא מהני כיון דאינה מקודשת אז איך תתגרש אבל האומר שינתן לה הגט לאחר שיחולו הקידושין והקידושין ממילא קאתין והוי בזמן א"כ לשיטת הרא"ש יש מקום למציאות הגט משא"כ לשיטת הרמב"ם דהא עכ"פ הוי שלא לשמה ודברי הטור נכונים דיש נפק"מ רבתא בין הרמב"ם להרא"ש איברא דבהך דינא גופא לומר הואיל וממילא הזמן קאתי יהיה כדבר שבא לעולם אני נבוך מאוד דאטו לא יקרה אסון ח"ו שימות הוא או אשתו תוך זמן המוגבל וא"כ לא יהיה לעולם מקום לקידושין לחול והדבר צריך תלמוד.

אבל

אמר לו כתוב אותו לארוסתי לכשאשאנה אגרשנה וכנסה וגירשה בו כשר. והראב"ד נמשך לדעת ר"ת שהביא התוס' בגיטין דף כ"ו ע"ב דפוסל כשכתוב בו זמן דאירוסין משום חשש גיטה קודם לבנה אבל משום מוקדם ליכא למפסל אפילו לדעת הרא"ש והטור דפסלו הגט בנתאחר אחר כתיבתו לנתינתו דהא קול יוצא לנשואין כמ"ש התוס' שם דף כ"ו בד"ה הכא נמי וכו' וא"כ הרי מבורר דלא נתגרשה ביום הכתוב בגט והוי כמו גיטין הבאים ממדינת הים בגיטין דף י"ח ע"א וליכא כאן חיפוי וגם משום פירות ליכא דהיא לא תגבה פירות עד שתברר זמן נתינתה ולהפסד אשה ליכא למיחש דבשעה שיגיע הגט לידה תוכל להראותו לפני עדים ומאותו זמן תגבה והתוס' שהקשו כן דף כ"ו הקשו לר' שמעון בן לקיש דס"ל משעת חתימה וא"כ תפסיד האשה כמו בגט שאין בו זמן דהואיל וקול לנשואין תצטרך להביא ראיה על זמן הכתוב והיא לא תוכל לברר רק יום נתינה אבל לא יום חתימה והב"ח והפרישה והבית שמואל בסימן קל"ב נתקשו בזה ולפי מש"כ ניחא (וצ"ל דס"ל להתוס' דלרשב"ל לא אמרינן אקדומי פרענותא לא מקדימין או דהא חזינן דמקדים דהא כותב קודם נשואין על אחר הנשואין וכמהרש"א דגם בכתיבה לחוד איכא אקדומי אבל אי אמרינן דבכתיבה לא שייך אקדומי וגם דס"ל לרשב"ל לא מקדמי פרענותא רק דס"ל בגט שאין בו זמן לא שייך אקדומי לק"מ דודאי ביום נתינה יניח לעדים לחתום דלא יקדים ואין לאשה הפסד דיום נתינה תוכל לברר כהנ"ל).

ז

מפני

תקנת סופר התירו חכמים לסופר שיכתוב טופסי גיטין וכו'. עיין במ"מ מש"כ קרי רב עליה דרבי אלעזר טובינא דחכימי מדבריו למדנו דהוא מפרש דהך מילתא דרב בגיטין דף כ"ו ע"ב ארבי אלעזר דרישא קאי דמתיר מפני תקנת הסופר לכתוב טופסי גיטין ולא ארבי אלעזר דסיפא דפוסל בגיטין והא דפריך הגמרא אפילו בשאר שטרות מהך דאשרתא דדייני וכו' אף דלר"א דרישא אף בשאר שטרות אין כותבין תורף וכמו שהקשו התוס' בד"ה ר' אלעזר מכשיר בכולן וכו' לשיטת רש"י דמפרש אף בר"א דסיפא דבשאר שטרות אין כותבין תורף אפשר לומר דרב סתם קאמר הלכה כר"א הואיל היותו טובינא דחכימי רק להיות דאיכא תנאי אליבא דר"א לא תתפרש במה הלכה כר"א ופריך בגמרא דהא להך תנא דס"ל כר"א דסיפא אי אפשר לומר על ר"א טובינא דחכימי דקשיא ליה משטרות מהך דאשרתא דדיינא וכו' ולפי דאיכא תנאי אליבא דר"א והוא בשל סופרים קי"ל כהמיקל ופסק הרמב"ם כר' אלעזר דרישא. אמנם הכ"מ כתב בשם הר"ן הטעם דהרמב"ם פסק דלא כרב מדקי"ל בגיטין דף כ"ב דחרש שוטה וקטן כשירים לכתוב הגט וצריך ביאור דהא בעינן דוקא בעומד על גבו וצ"ל דגדול עומד ע"ג לא מהני לכתוב לשמה ובפרט בשוטה כדמוכח בתוס' שם בד"ה והא לאו וכו' משוטה דפסול לחליצה אע"ג דבי"ד עומדין ע"ג רק הא דמהני בחש"ו גדול עומד על גביו דהוי כגדול הכותב דדרך סופרים לעמוד ע"ג חש"ו לכתוב להם טופס להקל מעליהם מלאכה והוי כמו גדול הכותב ואיכא כאן תקנת סופרים משא"כ בנכרי ועבד לא מהני גדול עומד ע"ג דגדול לגבי גדול לא הוי כסופר הכותב רק כגדול הכותב בעצמו וליכא כאן תקנת סופרים.

אך עדיין קשה א"כ דפסק כת"ק א"כ בשטרי הלואה ומקח וממכר יהיה איסור לכתוב תורף כסתמא דמתניתין וא"כ למה פסק הרמב"ם דמותר כי לא נזכר בכל הלכות מלוה ולוה דאסור לכתוב תורף בשטר חוב ומכירה ועיין בחו"מ סימן מ"ח ולכך צ"ל כיון דאיכא תרי תנאי אליבא דר' אלעזר ראה רב הונא ושמואל לפסוק בכל מקום כר"א ולקולא הואיל והוא מילתא דרבנן ובגיטין פסקינן כר"א דרישא ובשטרות כר"א דסיפא.

ח

סופר

שכתב הגט לשמו ולשמה כהלכתו וחתמו העדים שלא לשמה הואיל ומסרו לה בעדים הרי זה גט וכו'. עיין תרומת הדשן שאלה רכ"ח החזיק באותו הגירסא דדעת הרמב"ם דאם החתימו עדים שלא לשמה דכשר אם יש שם עדי מסירה וצ"ל אף דמסיים הרמב"ם לבסוף הרי זה פסול מדבריהם כוונתו רק על דין זה שהיה עד אחד פסול או היה רק עד אחד דזהו פסול מדבריהם דהוא מזויף מתוכו אבל שלא לשמה כיון דעדות מעליא קמסהדי ובחתימה לא בעינן לשמה אין כאן זיוף כלל ועיין בתרומת הדשן שנתן מקום לדברי הרמב"ם אמנם לפי גירסת הספרים שבידינו וכנראה דעת הטור גם בזו דעת רבינו הרמב"ם לפוסלו מדרבנן וצ"ל דאף דרב אשי דאמר רבי יהודה היא ולא מוקי ליה כר' אלעזר דהלכתא כוותיה ש"מ דס"ל דלא מיקרי מזויף מתוכו כשחתמו שלא לשמה כקושיית התוס' בגיטין דף ג' ע"ב בד"ה דתנן אין כותבין וכו' מ"מ מדמספקא לן בדף ה' ע"ב אי רבי יוחנן ס"ל כרבה או כרבא וקשה הא רבי יוחנן ס"ל בדף כ"א וחתמו אתורף קאי א"כ ליכא למימר רבי יהודה היא כמ"ש התוס' בד"ה הנ"ל דף ג' וקשה לרבי יוחנן כתיבה וחתימה למה ועל כרחך צ"ל דהוי מזויף מתוכו וא"כ כוותיה דסתמא דתלמודא פסקינן.

והנה התרומת הדשן הביא בשם אור זרוע גדול דבחתמו עדים שלא לשמה פסול אפילו לר' אלעזר דכתב לה לשמה אכולי מלתא דכתיבי בגט קאי עיי"ש וצ"ל דדעת האו"ז כדעת הגאונים שהביא הרמב"ם דס"ל דמודה ר"א במזויף מתוכו דהוי מזויף ממש ובטל מהתורה כיון דחתמו שלא לשמה וס"ל להאו"ז דמשום מלתא דרבנן לא היו מתקנים לומר בפני נחתם לרבה וגם לא היו אמרינן דף ג' ע"א במסקנא שלא יועיל אם אמרו ידעינן והקשה התרומת הדשן דא"כ איך מכשרינן בגט שחתמו גוים בשמות מובהקין ועיין בחידושי רשב"א בריש גיטין שהאריך בכל זה והתרוה"ד לא ראה חידושי רשב"א וצ"ל דודאי אי חתימי סהדי כשרים א"כ הרי כאן עדות מעליא ושייך לכלל גט דהרי הן מעידין על הגירושין וכיון דשייך לכלל הגט הרי הן בכלל וכתב ומכלל התורף הוא ופסילי שלא לשמה משא"כ כשחותמין גוים אינם בכלל עדות וא"כ כתיבה שלהם כמאן דליתא דאין כתיבה שלהם מועיל לשום דבר ואינו בכלל הגט ולא שייך עליה וכתב שיהיה בעי כתיבה לשמה. ומעתה נראה דהוא הדין בחתום פסול דאינו מענין הגט עֵד שיהיה בטל דלאו בכלל עדות הוא ואינו מענין הגט.

ובזה צדקו דברי הרב המחבר דבסימן קל"א סעיף ו' הביא דעת היש אומרים שאם חתמו שלא לשמה בטל הגט והיינו כדעת האו"ז ובסימן ק"ל סעיף י"ז בעד אחד פסול סתם כרמב"ם הגט פסול ולא בטל ולא הביא דעת היש אומרים ולפי מ"ש ניחא דבחתם פסול עליו על כרחך החשש הוא רק דלמא אתא למיסמך עליה דזהו רק חשש בעלמא עד שבשמות מובהקים בגוים כשר הגט ולכך כתב רק פסול ולא הזכיר הדעת מי שאומר לבעל הגט דלא מסתבר בזה טעמו כלל משא"כ בשלא לשמה דיש לחוש לדעת האו"ז ועיין רשב"א הנ"ל דכתב ג"כ דחתימת גוים כמאן דליתא ונכון הוא והבית שמואל בסימן קל"א ס"ק ז' נתקשה בזה בדעת המחבר ולפי מש"כ ניחא וגם מדברי הב"ש שם בס"ק ו' שהביא דברי תרומת הדשן הנ"ל נראה שנתעלם ממנו חידושי הרשב"א ששם מבואר הכל באר היטב.

טז

ולמה

אין כותבין אלו החמשה וכו'. הדבר ברור כמ"ש הבית שמואל בסימן קכ"ג ס"ק ה' דלכך נקט הרמב"ם הך טעמא משום דמומר הוא בכלל כריתות דישנו בתורת גיטין וקידושין ומ"ש הב"ש בסימן קמ"א ס"ק מ"ו בשם התוס' דסנהדרין דף ע"ב דכתבו בן ברית למעוטי מומר אין כאן ראיה כי בלשון בני אדם האומר בן ברית לא נכלל בו מומר כי יצא מכלל ברית ופרק עול מלכות שמים ולכך שם ברודף האומר הניחו בן ברית הוא כוונתו כלשון בני אדם שהוא בקבלת הברית ולא המיר ופרק עול אבל בשביל זה לא נימא דבר תורה שלא יהיה מומר בכלל שליחות או בתורת כריתות שאע"פ שחטא ישראל הוא וגיטו וקידושיו גיטין וקידושין גמורים הן.

ובהכי ניחא מ"ש התוס' בגיטין דף כ"ב ע"ב בד"ה והא לאו וכו' דהקשו דמה צורך להביא ראיה מברייתא דנכרי פסול תיפק ליה דלאו בני כריתות הן ותמה מהרש"א דאיפכא הוי להו לאקשויי דמה פריך מברייתא דנכרי פסול אחש"ו דהא דנכרי פסול הוא משום דלאו בני כריתות הן ולפי מ"ש יש לומר הא דפריך מנכרי לאו דוקא נכרי רק ידוע היה להן דלענין גיטין עשהו למומר כנכרי לכל דבר ועל זה פריך אי הכי נכרי נמי לאו דוקא נכרי רק ישראל מומר דעל זה הקושיא למה יפסול הא בן כריתות הוא ואי משום לשמה הא ישראל עומד על גביו ועל זה משני דאדעתיה דנפשיה קעביד כמ"ש הרמב"ם רק דלפי"ז אין צריך להביא מברייתא דנכרי פסול דבלא"ה ידוע דנכרי פסול היותו לאו בן כריתות רק הקושיא היא דהיה קבלה בידם דמומר שוה לנכרי לענין גיטין אף דהוא בן כריתות וא"כ בממה נפשך אם קבלה זו ליתד תקוע שלא יפול בו הספק אין צריך לברייתא דאיך אפשר לומר וכי תימא הכי נמי הא נכרי ודאי פסול ומומר דינו כנכרי ואם הספק אי מומר דינו כנכרי אינו יכול להקשות מברייתא דנכרי פסול דהא שאני נכרי מן מומר ולשון התוס' מדויק למאוד.

ולהרמב"ם צ"ל לתרץ קושיית התוס' הא דפריך מנכרי כמ"ש התוס' שם בד"ה והא לאו וכו' דהסוגיא דרב הונא הוא כר' מאיר דבעי להס"ד כתיבה לשמה מדרבנן וכיון דלא בעי כתיבה לשמה מדאורייתא אין צריך לכתיבה בני כריתות או שליחות וליכא למימר כיון דלר"מ כתיבה לשמה לאו דאורייתא רק גזרו כתיבה לשמה אטו חתימה אף לענין כריתות נגזור כתיבה אטו חתימה דבעי בני כריתות דבר תורה דיש לומר בשלמא לשמה אתא לאחלופי בין כתיבה לחתימה אבל לענין כתיבת נכרי לא אתא לאחלופי דמידע ידעי דנכרי לאו בר עדות הוא וכל שטרות דכשר נכרי לכתוב לגזור דיחתום אלא דלהא לא חיישינן דידעי דנכרי פסול לעדות והבית שמואל בסימן קכ"ג ס"ק ה' כתב דקשה להרמב"ם דמחלק וס"ל דבגט לא בעי שליחות מ"מ בעי בני כריתות דתקשה לדידיה קושיית התוס' ולא ראיתי בתוס' שום קושיא שלא יהיה מיושב לדעת הרמב"ם זולת מה שהקשו התוס' שם מן מילה ואין זו קושיא כל כך לדמות מילה לגט דבגט בעינן ספר כריתות משא"כ מילה דמ"מ הוא נימול ואפי' לשמה לא בעינן ומכ"ש דלא בעינן כריתות ופשוט הוא.

אך יש לפקפק בזה דא"כ דאמרינן דמומר ג"כ אדעתיה דנפשיה קעביד איך מצאנו ידינו ורגלינו בחליצה דמשמע מדברי התוס' פה בד"ה והא לאו וכו' דצריך כונה ואיך מניחין למומר לחלוץ ובאמת הרא"ש בהלכות קטנות גבי עיבוד עורות לשמה מחלק בין מעשה רב למעשה זוטא כעיבוד עורות דלא אמרינן דאדעתיה דנפשיה קעביד משא"כ בגט דצריך כתיבת כל התורף לשמה וא"כ יש לומר בחליצה כיון דבדעבד חליצה לחוד בלי קריאה ורקיקה מתיר הוי מעשה זוטא איברא דמלבד דאין כן דעת הרמב"ם כמ"ש הרא"ש להדיא אף גם דעת התוס' דהקשו בכל דוכתי מהך דמילה דלמה כשר גוי ולא מחלק בין מעשה רב למעשה זוטא כמ"ש הרא"ש גופיה שם בהלכות קטנות מהך דמילה ש"מ דלא ס"ל להתוס' לחלק בין מעשה רב למעשה זוטא והגאון חכם צבי בתשובתו סימן א' עמד בזה ולא תירץ כלום עיי"ש ובאמת התוס' במסכת מנחות דף מ"ב ע"א בד"ה ואל ימול כותי וכו' הקשו למה לי למעוטי נכרי מכתיבת ס"ת מוקשרתם וכתבתם כיון דבלא"ה סתמא אינו כותב לשמה דאדעתא דנפשיה קעביד ותירץ דאיצטרך למעוטי צדוקי ומומר הרי דס"ל להתוס' דמומר דעתו לשמה רק דפסול הואיל ואינו בוקשרתם וכו' עיי"ש אמנם לשיטת הרמב"ם קשה וצ"ל הואיל וחזינן דעושה מצוה וחולץ לקיים דבר תורה הרי הוא ישראל לדבר הזה הואיל וראינו דעשה מצוה בידים וחולץ משא"כ בכתיבת הגט וכדומה דאינו עושה מצוה רק מלאכה בעלמא וצ"ע לחלק.

ואם

כתב הגט אחד מחמשה וכו' אינו גט וכו'. נראה ברור כוונתו מדלא הוציא מומר מכלל לומר דיהיה בכלל ספק אולי נתכוון לשמה מזה נראה דעת רבינו דאמרינן דודאי אינו כותב לשמה והכס"מ דכתב דיש בו ספק לא כתבו כן אלא באיכא ישראל עומד על גביו דאולי לאו אדעתא דנפשיה קעביד אבל בכותב סתמא וסתמא לאו לשמה קאי ודאי דאינו כותב לשמה והבית שמואל בסימן קכ"ג ס"ק ה' נסתפק בזה ולא ידעתי למה.

יח

מותר

להניח חרש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט לכתחילה והוא שיהיה גדול עומד על גבן אבל העכו"ם והעבד אין כותבין הטופס לכתחילה ואפילו ישראל עומד על גבן וכו'. כבר כתבתי לעיל בדעת הר"ן דבחש"ו כשגדול עומד על גבן חושב הרמב"ם דהוי תקנת סופר משא"כ בגוי ועבד וא"כ כיון דליכא תקנת סופר אסור לכתוב טופס לכו"ע ויש לו ראיה כקושיית התוס' בד"ה והא לאו וכו' אדמדייק מסיפא דנכרי כשר לדייק מרישא דנכרי פסול מדלא מני ליה במתניתין בהנך דכשרים לכתוב ובשלמא לרב הונא דמוקי בתורף וכר' מאיר דמודה דבעי כתיבה לשמה יש לומר דלכך לא מני נכרי הואיל ולר' אלעזר נמי אתיא ולר"א ודאי פסול וכמ"ש התוס' להדיא אבל לשמואל דמוקי למתניתין בטופס קשה לחשוב דנכרי כשר לכתיבה כמו בחש"ו אלא ודאי דנכרי לכתחילה פסול מהטעם שכתבתי.

והנה הטור בסימן קכ"ג הביא בשם הרי"ף דאפילו בטופס וגדול עומד על גבן פסולין בחש"ו וכן משמע בכל בו אבל באמת המעיין בהגהות סמ"ק כי שם מקורו של דברי הרי"ף יראה דלא כתב כלום מטופס רק כתב הואיל ור"י פקפק דחש"ו לאו בני שליחות נינהו א"כ אף דדחינן ליה מ"מ וכי אנן אשנוי ניקם ונסמוך והאריך בזה דלא סמכינן אדברי רב הונא דאמר בגדול עומד על גביו והיינו הכל בתורף אבל בטופס וגדול עומד על גביו לפסול אטו תורף לא שמענו כלום מדברי הרי"ף ודבר זה היה לו לפרש ועוד הא כתב ואף כי הרי"ף הביא דברי רב הונא הא הביא גם מלתא דשמואל והוא ששייר מקום התורף הרי דמשוה דינו לדברי הרי"ף ואין דעתו לחלוק אהרי"ף ואלו ס"ל דאף בטופס פסול הרי הוא חולק ארב הונא וגם אדברי שמואל דאמר והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר היא והיינו צריכין לומר לדעתו דרבי יוחנן דאמר ר' מאיר היא חולק אדשמואל וס"ל דלר"א אף טופס פסול וא"כ הרי דבריו סותרים לדברי הרי"ף להדיא ועוד דכתב אח"כ דר' יוחנן דאמר ר"מ היא חולק ארב הונא ולא קאמר דחולק נמי אדשמואל אלא ודאי דבטופס מודה ושמואל ורבי יוחנן אינם מחולקים כלל בדין ולכן נראה דגם הרב רמ"א בסימן קכ"ג סעיף ג' לא הטה אוזן לשמוע בהך לגזור טופס אטו תורף בגדול עומד על גביו רק העתיק דברי הר"י דפוסל בטופס בחש"ו במקום שאין גדול עומד על גביו דבזה בלא"ה רוב הפוסקים פוסלים בטופס שנכתב שלא לשמה ומכ"ש במקום דליכא תקנת הסופר כלל אבל לפסול בגדול עומד על גביו לא נטה דעתו ולכך לא הביאו בהגהותיו והבית שמואל שם ס"ק ז' תמה עליו ודעתו להסיע דברי ההגה מסעיף לסעיף שלאחריו ואין להחמיר בזה כלל בדברים שאין לו שורש כלל בגמרא ופשוט הוא.

יט

הכותב

גט בשבת או ביום הכפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת וכו'. העלו האחרונים בסימן קכ"ג דנוסחת הטור היא הנוסחא הנכונה ומסכמת לדינא בכל הדברים ועיין בהגהת משנה למלך שהביא בשם מהר"ש יפה דלמה יועיל גט בשבת או ביו"ט דהא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני ומהר"ש יפה ביקש להוכיח דהלכתא בזה כאביי והוא נגד הכלל שבידינו כי בכל דבר הלכתא כרבא נגד אביי בר מיע"ל קג"ם ועוד יקשה הא דפריך במסכתא תמורה דף ו' במאי קמפלגי אביי ורבא לשני בכותב גט בשבת או ביו"ט אי מגורשת ונפק"מ טובא אלא ודאי צ"ל או כמו שכתב הש"ך בחו"מ סימן ר"ח עיי"ש על מקח שנעשה בשבת הואיל והמקח אלו היה נעשה בערב שבת או באחד בשבת היה המקח קיים א"כ אין כאן דבר בגוף המקח שנאמר שיהיה המקח בטל בשביל כך וכן הדבר בגט ועוד יש לומר בגט הבעל הנותן הגט הוא לא עביד מידי עד שנאמר בו שנתינתו היה בטל והכותב אין צריך שליחות כמ"ש הרמב"ם לעיל וא"כ מה אי עביד לא מהני נימא גביה מה יהיה בטל בזה הלא הוא רק כתיבה בעלמא וצ"ע ועיין בפסחים בפרק תמיד נשחט [דף] ס"ג בתוס' ד"ה השוחט וכו'.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.