בית מאיר/יורה דעה/קב

בית מאיר ‏ יורה דעה קב

סעיף א' בט"ז סק"ה מביא דברי הר"ן נדרים ומסכים עמו ובספר משבצות זהב ס"ק ל"ה לומד מזה דמב"מ היתר בהיתר ד"ת לרבנן לא בטל. ובאמת שלטעם הר"ן צדקו דבריו ופירשו דמה דאמרו רבנן מכאן לעולין שאין מבטלין ר"ל ששניהם מין היתר למזבח ואזלינן בתר דמינן היתר והיתר. ואני תמה שא"כ לפ"ז מוכח בבירור מסוגיא דלשם מנחות כ"ב ע"ב דהיתר בהיתר דהוי דומיא דעולין אפי' באינו מינו לא בטל שהרי מסיק שם ודילמא עד דאיכא עולין ומב"מ קשיא הרי מוכח ברור דלרבנן עולין אפילו באינו מינו לא בטל וזה ודאי אינו כדהוכיח הר"ן עצמו בתשו' והמרדכי פ' כ"ש הביאם הפר"ח בא"ח סי' תמ"ז סק"ד (ותשו' הר"ן אין בידי) ממתני' פ' בתרא דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים או קנבוס בפשתן דבטלים היתר בהיתר ולכל הפחות מוכרח שם דמבשא"מ היתר בהיתר בטל. ולשיטת הרי"ף באמת בהדיא מבואר בדבריו מדנתן טעם לפת שאפאו עם הצלי משום דשיל"מ דס"ל דהיתר בהיתר עכשיו גרוע ואפילו בשא"מ לא בטל. (אבל גם זה אינו כי הרי"ף כתב דבריו מטעם דשיל"מ ורק מדרבנן ואילו להר"ן מוכח דמן התורה לא בטל וזה ודאי אינו מכלאים כי אם על דברי הרי"ף לענין דרבנן מטעם יל"מ יש ליישב כדחלקתי בין כלאים לאיסור מאכלות ודוק) ובע"כ דס"ל דאין לדמות איסורי אכילת אדם או אכילת מזבח לאיסור שעטנז דכה"ג אשכחן לגבי כלאי זרעים דעיקר הקפידא במראה עינים ע"ש. אבל כל הפוסקים ומכללם הר"ן בתשו' בעצמו הוא לא סבר הכי וכנראה דהר"ן בעצמו לא כתב זה כ"א לתירוץ הרי"ף וכדכתב בעצמו פרק ג"ה ואפשר דמש"ה הר"ן בתשו' שבפר"ח א"ח הנ"ל לא רצה לסמוך על ראייתו שחשש לשיטת הרי"ף ע"ש ודוק, עכ"פ נשמע מינה לדידן דפסקינן סי' צ"ט סעיף ו' בהג"ה דחלב שנתערב במים נתבטל הרי דקיי"ל היתר בהיתר בטל בא"מ וע"כ מה דאמרו רבנן עולין אין מבטלין אין הפי' כהר"ן אליבא דהרי"ף מטעם היתר בהיתר אלא גזה"כ בעולין ע"ג מזבח דוקא א"כ ברור דה"ה מב"מ היתר בהיתר דנמי בטל. וטעם זה שהחזיק הט"ז לעיקר לענ"ד אינו עיקר ומה דפסקינן בשר שאפאו עם הצלי דאסור עם כותח ע"כ או מטעם הרי"ף השני משום דהוי לכתחילה גמור או מטעם הר"ן התם דגזירה דרבנן היא. והרמ"א כנראה דחשש לטעם הרי"ף דלכתחילה ולכן כשהעתיק סי' צ"ט דין האו"ה לא העתיקו אלא בדיעבד וע"ש ש"ך ומה שכתבתי] ולא שמותר לכתחילה ליתן המים בבשר. ומן התימה על הפר"ח שבסי' צ"ט העתיק דברי האו"ה להלכה ובסי' ק"ח החזיק בטעם הרי"ף דלכתחילה. ואני תמה דאפילו אם לוי לא התיר לצלות לכתחילה אם זה נמי יהא נחשב לכתחילה לאכלו בתר שנצלה עם חלב א"כ מים הנ"ל מדוע יהא שרי לכתחילה הא זה ודאי אסור לכתחילה לבטל חלב מועט בבשר מרובה ואפילו ד"ת. ובאמת קשיא לי על הרי"ף דמיחשב זה לכתחילה ממה דאיתא צ"ו בצנון שמותר אחר טעימה לכתחילה לאכלו בחלב. אמת שהש"ך שם כתב שהוכיח מן הש"ס לכתחילה אסור וספרו א"א. אבל לישנא דגמרא לא משמע הכי וכדאיתא בפר"ח וצ"ע:

אף גם כבר הקשיתי על הר"ן ז"ל לדבריו מה מקשה הגמרא מנחות כ"ב על ר"ח ור' חנינא דפליגי בבשר נבילה ושחוטה שנתערב אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל למאן אילימא לרבנן הא אמרי מב"מ בטל. ומה הקושיא הא לשיטתו מב"מ בדבר שיל"מ היינו טעמא דמודו רבנן דלא בטל מפני השיווי איסור והיתר שיבא לאחר זמן חשיב מב"מ ממש וכעולין שמודו רבנן דאין בטלין א"כ ה"נ כיון שאפשר לנבילה שתעשה שחוטה ע"י הסרחון והא ודאי שסופו להסריח וליטהר מטומאתו הוי כדבר שיל"מ ומפני השווי של טהרה שיבא להם מודו רבנן דלא בטילי ולא פליגי ר"ח ור"ח אלא אי בתר בטל אזלינן דר"ח סובר דבעינן שיבא ההשואה למבטל עם הבטל ור' חנינא סובר דבתר בטל אזלינן ואנן דפסקינן כרב אשי דדבר שיל"מ לא בטל היינו כר' חנינא דבתר בטל אזלינן ומה הקושי' אלא ש"מ דטעם דשיל"מ אינו אלא הפשוט מדיוכל לאכלו בהיתר בלא ביטול החמירו חכמים דלא ליבטל. וזה לא שייך כלל התם שאם הנוגע יהי' טמא אין היתר לו. ואפילו אדם דאית לי' טהרה במקוה לא חשיב דשיל"מ משום דמחוסר מעשה טבילה וגם אם יגע באוכלין ל"ל טהרה עולמית ושפיר מקשה. ואי משום שהוכיח הר"ן ז"ל סברתו וכתב משום דקא מבעיא לי כיון דלרבנן בכולהו איסורי מב"מ בטל כשאינן מינו מה ראו חכמים לחלק בדשיל"מ בין מינו לשאינו מינו. כבר כתבתי בצדו מי יתן ואדע לפ"ז מה ראו לחלוק ביין נסך. אולי משום דכל אינו מינו ביין פוגמו וצ"ע:

תו הקשה לי הבחור המשכיל ר' הירץ בר"ל מק"ב ז"ל דאם כדברי הר"ן ז"ל קשיא הא דבר שיל"מ לא בטל אפילו בדרבנן כדמבואר ריש ביצה ואילו ר' יהודה גופי' במב"מ בדרבנן סובר דבטל כדאיתא מס' חולין דף צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה שאני ציר ע"ש ודוק. ועם כי דחקתי לדחות הקושי' ואמרתי לו דדשיל"מ במב"מ גרע מן מב"מ איסור והיתר שאין לו מתירין ומשום דאפשר לומר ר"י עצמו סמך עצמו בדרבנן על רבנן דפליגי עליו ואזלו בתר האיסור והיתר משא"כ בדשיל"מ דל"ל לרבנן לסמוך על דברי ר"י כיון דהוא מב"מ וגם לשיטתם הוי דומיא דעולין דאין מבטלין להכי אפילו בדרבנן לא בטל. מ"מ קושיא היא וצ"ע:

בש"ך סק"ה נ"ב עיין במ"י כלל ע"ד סק"ה וכבר הרחיב הפ"ח בביאור יותר:

בש"ך סק"ו ואני תמה א"כ שאור בעיסה נמי הוי מב"מ דמי גרע ממלח בעיסה וא"כ למה דייקה המתני' דערלה חטים בחטים אפילו חטים ושעורים נמי וכבר הרגשתי בזה סי' צ"ט. וצ"ל דשם דאיירי בנפל ממילא ודאי דלא מקרי מב"מ אלא מה שנותנים בכיון לתקן. אבל עיין פר"ח סס"ק ה' ודוק:

סעיף ג' כלי וכו' הש"ך מסכים עם הב"ח במה שמשיג על הבן לב בדין כלי בשר וחלב שנתערבו. ועיינתי בב"ח וראיתי קושייתו דאם כדבריו א"כ אף בשאר איסורין אף שבליעת שני הכלים הוי מב"מ מ"מ יהא אסור להשתמש בו באינו מינו מטעם שיבא לידי איסור ד"ת. וכן הפר"ח הסכים בקושי' זו וביאר שיהא אסור לבשל קטניות באותו קדירה. אלא שמ"מ מסכים לדינא למהרי"ן לב מטעם דחוק דחשיב אפשר להכיר ע"י טעימה. ועיין בכרו"פ דליתא כלל. אבל איני מבין דבריו דהרי חולין ד' קי"א ע"ב פריך על קערה שמלח בה בשר דליטעמי' קפילא. והכו"פ הוסיף בדבריו ע"י התבשיל כדי להקשות אבל דבריו פשוטים וצ"ע. שוב עיינתי בח"ר שם וראיתי שדברי הכרו"פ ברורים ונכונים]. ולענ"ד דברי מהר"י ברורים ואפילו ריח קושיא אין עליו דבשלמא אם התערובות שבהכלים מב"מ אזי פשיטא דמותר לבשל בהכלים אפילו קטניות ולאכול ובכל חדא וחדא כשאוכל ומרגיש טעם בשר הא נתבטל בהיתר ומכ"ש דנמי יש לתלות ואמרינן טעם בשר היתר קטעים שהוא ברוב. ולא יהא אותו טעם עדיף מחתיכה נבילה שבטילה בשחוטה. משא"כ כשנתערב כלי חלב ברוב כלי בשר ואם נתיר כולם מטעם ביטול לבשל בהם בשר פשיטא כשיאכל בשר שנתבשל בכלי חלב ירגיש טעם בשר בחלב ואיך יתלה שהוא מן הרוב. וגם טעמו לא נתבטל באינו מינו דבשר ברוב. אמנם מה שהבן לב אוסר כולם אפילו כי נתערבו יותר מס' כתב עליו הב"ח בלשון זה גם תימה שבא להחמיר בכלי יותר מבחתיכה דחתיכה גופה שנתערבה ביבש מדאורייתא בטילה ברוב ואם יבשלם אח"כ בקדירה ויתן טעם זה בזה לית לן בה דהתורה התירתה והאיסור נעשה היתר בביטולו ברוב ושוב אינו חוזר לאיסורו כדכתב הרא"ש אלא דמדרבנן הוא דבעינן ס' כמו בסופו אם יבשלם יחד כדכתב הספק התרומות ואם לא הי' מבשלם יחד לא הי' אסור אפילו מדרבנן דאכל חדא וחדא תלינן דהתירא הוא א"כ בכלי שנתערב פשיטא הוא דאם לא ישתמש ביחד בכל הכלים אין כאן איסור אפילו דרבנן דאכל חדא וחדא תלינן דהתירא והלכך בטל הוא ברוב ואין חילוק בין כלי בשר בחלב ובין כלי איסור בכשר. ובשפתי דעת כתב עליו צ"ע דמשמע מדבריו דמין בא"מ ברוב אף שבישל אח"כ מן התורה מותר והא טעמא לא בטל הא למה זה דומה להיכר האיסור והרא"ש בס"פ ג"ה כתב אמין במינו דהיתר מן התורה לאכול יחד והא בחוזר וניער אוסר אף הרא"ש אף במינו ומ"ש דאין מינו צריך מדרבנן ס' כמו בסופו אף די"ל כן בסה"ת סי' נ' והיינו דמחלק בין מינו דליכא הרגשת טעמו משא"כ בא"מ עכ"פ יורגש הטעם ומדרבנן מתסר מ"מ א"א לומר כך דודאי א"מ אף שהותר ביבש מה"ת כשיבשלם אסור מה"ת וטעמו לא בטל והר"ן בפי' כתב דיבשלם יבא לידי איסור תורה עכ"ל. ואני תמה דאם שבודאי פשיטות הר"ן אינו מורה אלא כדכתב בעל ש"ד דבשא"מ שנתבטל ביבש ברוב אם אח"כ נתבשל יחד יש איסור תורה מצד טעמו. אבל קשה לי א"כ הא הטור סי' ק"ט כתב ולכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה בין שלא במינה כגון וכו' ובתר הכי מבאר דיבש ביבש שנתבטל ברוב מותר לאכול כולם יחד. וכן מותר לאכול כל אחת ואחת ואיך ס"ד דאף בשא"מ ברוב יהי' הכי דינו. (וזה ל"ק אלא לפי' הטור כגון שנפרך וכו' אבל לפי' הש"ך לק"מ עיין ודוק] הא כשיאכלם אפילו יחד לא ימלט שירגיש טעם האיסור דהא לא נתבטל אלא ברוב. ולמשמעות הר"ן הא ע"כ האיסור לא נהפך להיתר דאל"כ דהותר מן התורה איך יאסור טעמו כדאיתא בהרא"ש במב"מ. וכן כתב היש"ש פרק ג"ה סי' מ"ז בלשון זה דאם איתא שנתבטל כבר מדאורייתא שוב אין שייך בו איסור כו' דהא הכל היתר הוא מאחר שכבר נתבטל וכו' אבל מדאורייתא פשיטא דשרי עכ"ל וע"ש. אך כתבתי בצדו שם עיין תוס' יבמות דף פ"ב ד"ה ר"י א"נ כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה] וכן יש לתמוה אפילו לשיטת ההלכה דצריך ס' הא מ"מ לא נשמע משום אדם דאחר שנתבטל ביבש בס' שלא יהא מותר לאכול אפילו כל אחד לבדו וכשיפגע בהחתיכת האיסור הא ירגיש שאוכל האיסור ואם ע"י ביטול הרוב לא נתהפך להיתר ה"ה ע"י ס' דביבש ביבש ביטול ס' מן התורה לא עדיף מרוב. ולא עולה על דעתי לומר דביטול דיבש לא מהני אף לאכול ביבשתו אלא אחד אחד לבדו ע"י התלי' שזה שאוכל הוא מן הרוב ההיתר וכמשמעות הב"ח. וזה שרי לו לאכול מבלי השגחה על טעם האיסור ואם ירגיש מ"מ שזה למשל האינו מינו טעם האיסור באמת מחויב לזרקו מתוך פיו זה זר בעיני. ותו תימה לי לדעת הש"ך שהטעם על תערובות זה שלא יבא בו לידי איסור תורה ע"י בישול יחד אטו כי יש ס' בטוח כשיבשלם יבשלם דוקא יחד דילמא יבשלם חצי חצי ויבא בהחצי שהאיסור בו לידי האיסור תורה. ולהכי הי' נלענ"ד שאף מבשא"מ ד"ת כשנתערב ברוב ולא מינכר האיסור נהפך להיתר עד דלהכי מותר לאכלו בין כולם יחד ובין כ"א בפ"ע ושוב כי נתבשל יחד אינו אוסר מן התורה מאחר שכבר הותר וטעם כעיקר דהוי דאורייתא אינו אלא כשלא נודע התערובות עד שנתבטל ולא הותר האיסור אז אף שהפליטה מעורב ולא מינכר הטעם מינכר ואסור ד"ת. והכי מבואר להדיא דעת האו"ה בש"ך סי' צ"ח סק"ו. ומה שהחמירו הבעל התרומות והר"ן דליצרך ס' אינו אלא מדרבנן. ובלשון הר"ן הי' נלענ"ד לדחוק קצת ולפרשו הכי כי ז"ל ומיהו כי אמרינן דיבש ביבש בטל חד בתרי אפילו מדרבנן ה"מ מין במינו דכיון דמדאורייתא אפילו לח בלח ברובא בטל לא אחמור רבנן יבש ביבש כלומר דליגזר ביטול יבש אטו ביטל לח דהא א"א למיתי לידי איסורא דאורייתא דאפילו אם יאכל תערובות לח ע"י ביטול ברוב אין כאן איסור תורה] אבל מבשא"מ דבלח אזלינן בתר טעמא (כלומר אם תערובות ראשון הוא בלח) אפילו ביבש נמי בעי ס' לביטולו כי היכי דאי מבשל להו בהדדי לא ליתי לידי טעמא דהוי איסורא דאורייתא. ר"ל דהחכמים גזרו על יבש דליבעי ס' כי היכי דאי מבשל תערובות כזה בלא ידיעת התערובות ביבש מקודם לא ליתי לידי טעמא דהוי איסור תורה. ובזה אין הכרח להטעם הדחוק שבאו"ה הנ"ל. וכן נמי לשון הרשב"א בחידושיו פרק ג"ה דף צ"ז ד"ה אמר שהוא בלשון זה וטעמא דמלתא משום אם בא לבשלן יחד הרי טעמן של איסור ניכר בו ולפיכך אף ביבש אינו בטל ברובא ע"ד הנ"ל שפירשתי הר"ן מתפרש ודוק. ולכן אחרי שנתבטל בס' שאז הוא מבוטל בין מדאורייתא ובין מדרבנן שרי לאוכלם אף אחד אחד ואף שירגיש בפיו טעם האיסור אין חייב לפלטו כיון דשוב. האיסור נהפך להיתר ושרי בין מדאורייתא ובין מדרבנן ואילו כן בנתערבו כלי חלב בבשר בס' הי' נראה דמה"ת להחמיר ומה בכך שכשיבשל בהכלי בשר יפליט הכלי לתוכו טעמו החלב וירגישנו לא יהא אלא כי נתערב יבש ביבש חתיכה איסור באינו מינו דהיתר בס' דמותר לאכול כל אחד לבדו משום דהאיסור נהפך להיתר ע"י הביטול דרבנן אפילו ה"ה טעם חלב שבכלי זה נהפך לבשר ע"י הביטול ס' דהוא ביטול אף מדרבנן לדידן דקיי"ל היתר בהיתר מתבטל. וכן כשנודע תערובות הכלים אחר שהן ב"י כיון דביבש זה ליכא למיגזר אטו לח דאית בי' איסור דאורייתא דהא עיקר איסורו הוא לפגם הרי הוא מונח על דינו ובטל אפילו מדרבנן ביבש ברובו ושרי כולם. אמנם אין דעתי נוחה ושקטה בענין זה. אף גוף הדין המבואר דיבש ביבש ע"י ביטול ס' הוא מותר. ובודאי משמעות סתימת הפוסקים היינו כנ"ל דשרי לאוכלם אפילו אחד אחד. והרי כשירגיש האיסור בפיו הא אין לך היכר האיסור יותר מזה. ובפי' מבואר בהרא"ש בלשון זה. והטעם הנכון שבו (כלומר דלהכי כי נתרבה אמרינן חוזר וניער) משום דאף כי נתבטל האיסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אח"כ הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאוכלו. הרי להדיא דאף דפעם נהפך להיתר כי הוכר חזר ונאסר. ואף אי נימא דר"ל מדרבנן. אכתי א"י מה פעולת התירא דיבש ביבש מבשא"מ בס' לאוכלו הא כשיאכל וירגיש האיסור אין לך הכרה יותר מזה. ודנימא בדוחק הזה הנ"ל שאם ירגיש יפליטנו כבר כתבתי דאין דעתי נוחה בו. ויותר הי' כמעט נלענ"ד דעת תה"ד שהוציא מתוס' דמבשא"מ אין לו ביטול כלל מן התורה מפני ההכרה שתביא לו ברור כשיאכלם ואפילו בס'. (כי מה שבש"ך סי' ק"ט סק"י מעתיק בשם מהרא"י דמשמע התם טובא שצריך ס' מדאוריתא אינו אלא ז"ל מהרא"י דבהגהות ש"ד צ"ע כו' דמשמע התם טובT דמבשא"מ בדבר יבש אפילו ד"ת לא בטל ברוב. ואם ברוב לא בטל מדאורייתא מה יועיל ס' מדאורייתא בדבר יבש שאין בו משום ביטול טעם. והעתקת הש"ך צ"ע לדעתי ובהעתקת הת"ח כלל ש' מבואר בסתם כדהבנתי דלא בטל כלל. אך עיין מה שכתבתי בסי' ק"ה] דא"כ ודאי הדין עם הרדב"ל. ועכ"ז אף דבררתי דבפחות מס' בכלי חלב שנתערב עם כלי בשר בודאי אין בהשגות הב"ח על הרדב"ל כלום. מ"מ נלענ"ד אף בפחות מס' לא מבעי' אם כשנשאל המורה המה כבר אב"י דיש לנהוג כהב"ח בהסרת כלי אחד ולהתיר השאר בפרט בכ"ח שאין להם תקנה בהגעלה אלא אפילו נשאל בשעדיין ב"י יש לפסוק הכי במקום הפסד כי לא מצינו הגזירה שגזרו החכמים באינו ב"י אטו ב"י אלא בכלי הנאסר בהחלט שפעם חל עליו שם איסור אבל בכלים כאלו שע"י תערובות לא מצינן ויש להורות להשהותם עד אחר מעל"ע ולהסיר אחד והשאר מותרים כמשמעות הש"ך. ועיין סי' ק"ז בהגהות רמ"א לענין הכלים ובש"ך שם:

סעיף ד' בהג"ה כל איסור שלא הי' ניכר נ"ב עיין תוס' ב"ק דף ס"ט ד"ה כל הנלקט לא משמע הכי וצ"ע:

פר"ח סק"ה בא"ד המתחיל ומצאתי וכו' אפילו תאמר שהחמיר הכתוב. נ"ב עיין בתשו' הר"ן דדי כתבתי בצדו פירושו נכון:

שם סק"ח בא"ד וכדמוכח פרק הערל וכו' דלמאן אי לכהן נ"ב ואם שר"ע מברטנורא הסביר שם הטעם דמשום דחל שם דשיל"מ עליו לענין לאכלו בירושלים דוקא חל נמי לענין זה שיהא אסור לזרים מ"מ הקושי' עצומה. דהא גבי חטאת נמי, ע"כ חל עליו שם דשיל"מ לענין לאכלו תוך העזרה במקום שנתערב דוקא ואם הי' בטל פשיטא שמותר בכל מקום כדין חולין ונמי נימא שיהא משום זה אסור לזרים וצ"ע גדול:

שם ס"ק י"ב בא"ד ומ"מ מסוגי' דסוף פ' משילין נמי מוכח וכו'. נ"ב לא הוא דשם לשבת הבא יהי' כשואל מעי"ט דהוי כרגלי השואל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף