פלתי/יורה דעה/קב

פלתי ‏ יורה דעה קב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) ואם נתערבה וכו' בא"ח סי' תקי"ג סעיף א' ב' כתב הש"ע על ביצה שנולדה בי"ט אם נתערבה באלף כולן אסורות ואם ספק אם נולדו בי"ט או בחול אסורה וכ' המג"א סעיף ה' דהש"ע הפוך הסדר כמ"ש הטור כי שם כתב ספק אם נולדו וכו' ואם נתערבו באלף דגם על הך קאי הך דינו אבל המחבר החליף להורות דגבי ספק אם נתערב מותר דהוי ס"ס וצריך עיון דבי"ד סי' ק"ב פסק הש"ע לאסור אפילו נתערב הספק ואפשר שם איירי באיסור תורה ובי"ט אחר שבת ובא"ח באיסור דרבנן ובי"ט דעלמא ע"כ ויש להבין דהא בגמרא דביצה אמרינן על הך ברייתא ביצה שנולדה בי"ט אסורה וכו' וספיקא אסורה אם נתערב אפילו באלף כולן אסורות ופה"ג למ"ד דביצה שנולדה בי"ט אסור מחמת גזירה ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ומשני הגמ' דספקא אתי' לספק טרפה ופה"ג א"כ ל"ש בי' דבר שיל"מ לבטיל ברובא ומשני האי תנא ליטרא קציעות הוא וס"ל כל שדרכו למנות ואליבי' דרבנן לא בטיל רב אשי אמר דבר שיל"מ אפי' בספיקא דרבנן לא בטל ע"כ. ויש להתעורר על המחבר בממ"נ אי ס"ל איסור תורה ס"ס אסור משום דהוי ספק בגופו וספק בתערובות א"כ לס"ד דאיירי בביצה שנולדה בי"ט וכתנא דליטרא קציעות האיך קתני וספיקא אסורה אם נתערבה באלף אסורין הא בדרבנן לא אמרינן ס"ס ואי אמרינן כפירש ר"ת דאם נתערבה אודאי קאי ולא אספק א"כ אף באיסור תורה מנלן להחמיר בספק בגופו וספק בתערובות דכל חילי' דר"י האוס' הוא מהך ראיי' דאם נתערבה באלף וכו' ואם אמרינן דאודאי קאי כדעת ר"ת שוב אין כאן ראיי' וקשה בממ"נ:

(ב) ואפשר לומר בשלמא אי ספיקא אסורה איירי בספק טריפה ל"ל אם נתערב באלף וכו' קאי על ודאי טריפה דודאי טריפה מאן דכר שמי' בברייתא קתני נולדו בי"ט אסורה ספיקא היינו ספק טריפה אסורה ואם נתערב באלף וכו' והאיך מפורש זה על ודאי טריפה מה שאין זכר לו בברייתא וע"כ אדלעיל קאי וספק טריפה אסורו אם נתערב באלף וכו' וקשה הא הוי ס"ס וצ"ל דהוי ספק א' בגופו וס"א בתערובת כמ"ש הר"י אבל להך תירוצא דספק היינו ספק נולדה בי"ט שפיר י"ל דהך אם נתערב באלף קאי על רישא דברייתא ביצה שנולדה בי"ט דהוי ודאי וזה אם נתערב באלף אסורא אבל בספק אינו אסורה דה"ל ספק ספיקא דבדרבנן לא אסרינן אפי' בספק אחד בגופו וס"א בתערובות וא"ש:

(ג) וביותר נראה לומר דודאי לר"ת דאפי' ס' א' בגופו וא' בתערובות הוי ס"ס אף בשל תורה אמרינן כן כסוגי' דגמ' גבי ביצת טריפה ולר"י דאוסר ס"ל אם נתערבה אספיקא קאי אף בדרבנן אסרינן ס"ס כסוגיא דגמ' לשיטתו רק הש"ע נסתפק אם הדין כר"ת או כר"י ולכך באיסור תורה החמיר כר"י ואוסר ס"ס וכה"ג וכך הם דבריו כאן אבל באיסור דרבנן הקיל לסמוך אר"ת דמקיל אפי' בשל תורה וכך הם דבריו בא"ח אבל הסוגיא דגמ' מתפרשות או אם נתערבה אודאי קאי בין ביצה שנולדה ביו"ט או ביצת טריפה או אספק קאי ג"כ בין בביצה שנולדה ביו"ט בין ביצת טריפה ודו"ק:

(ד) ובפלפול התלמידים בדרך חדוד אמרתי לתרץ דברי הש"ע דס"ל ודאי כשיטות ר"י דנתערבה קאי אספיקא ולא אודאי רק דקשיא לי' כיון דלס"ד לא ידע מהך דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל אם כן אדמקש' מהך ספיקא אסור ליקשי מהך דקתני אס נתערבה באלף אסור' למה הלא ספיקא דרבנן לקולא ועיין במ"מ שכתב להדיא דזה בזה תליא. ועוד מה קשי' לי' למה נולדה ביו"ט אסור הא ס"ל ספק מוכן אסור ומ"ש התירוץ דמוקצה הוי כעין של תורה הוא דחוק ועוד ספק פירות נושרים הוי ג"כ ספק מוכן והוא הדין בביצה דכולא חדא גזירה נינהו ומה דלא הקשה לר"נ ג"כ אין הטעם דמוקצה הוי כשל תורה רק לדברי ר"נ בלא"ה נסתלק הקושי' ממתניתין דלפלגי בתרנגולת ולכן ס"ל לומר דודאי ידע הך סברא דיל"מ אפילו בדרבנן אמרינן ספק להחמיר רק תרתי לא אמרינן אם הך ספק נתערב באחרים ומהדין שיבטל רק דאינו בטל מחמת דשיל"מ ב' פעמים לא אמרינן הך עד שתאכל באיסור וכו' על תחילת ספיקו ואח"כ על תערובתו נאמר עוד שני' עד שתאכלו באיסור וכו' זהו לא אמרי' וא"כ א"ש דמספק מוכן ל"ק לי' דידע דהוי דבר שיש לו מתירין וכן מנתערב וכו' ל"ק לי' דיש לומר ג"כ דהוי דשיל"מ אבל קשי' דקתני ספיקא אסורה למה הא ספיקא דרבנן לקולא וליכא למימר משום דשיל"מ דאם כן למה נתערבה באלף אסורים דתרתי לא אמרינן משא"כ אי ביצה אסורה משום הכנה דרבה אם כן ספיקא אמירה מדינא ולא מטעם דבר שיש לו מתירין וא"ש דאפילו באלף בטיל משום דבר שיל"מ דחדא פעם אמרינן ומשני דאתאן לספק טריפה וכו' ופריך הניחא וכו' ואסיק ר"פ דהאי תנא דליטרא קציעות וכו' דס"ל דביצה הוי דבר שבמנין ולא בטיל ועל זה קאמר רב אשי השתא דאתית להכי א"כ י"ל לעולם ספק יו"ט ספק חול והוי דבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן ספיקא אסורה וא"ק אם כן לבטל באלף דתרתי לא אמרינן זה אינו דהא דלא בטיל הוא לא מתורת דבר שיש לו מתירין רק מכח דהוי דבר שבמנין ושפיר מועיל דבר שיש לו מתירין לאסור ספיקו וא"ש ואפשר דזהו הטעם של ספר התרומות דפוסק להלכה כתנא דליטרא קציעות דלפמ"ש ר' אשי בתרא קאי כוותי' דהטעם דהתיר בא"ח לא מחמת ס"ס דהא פסק בי"ד סי' ק"י ספק בגופו וספק בתערובות לא אמרינן רק דלא אסרינן מכח דבר שיש לו מתירין וא"ש:

(ה) ומעתה דברי הש"ע נכונים בי"ד בספק דבר שיש לו מתירין דאוריית' כגון חדש וכדומה וכמ"ש המ"א פסק דספקו ונתערב באלף אסור דעל ספיקו לאסור אין צריך לטעם דשיל"מ דספיקא דאורייתא לחומרא א"כ מהני סברת דשיל"מ לאסור תערובתו אפילו באלף. משא"כ בביצה דהוא אסור מדרבנן ולדידן דקיימ"ל דביצה לא הוי דבר שבמנין אם אתה אוסר ספיקו מטעם דשיל"מ אי אפשר לאסור תערובותו מהך טעמא דתרתי ל"א וא"ש: והב"ח והפר"ח העתיקו קושי' המרדכי דאיך אמרו בגמ' דמנחות למ"ד חדש מדרבנן דאכלו בי"ז דניסן דהוי ספיקא דרבנן הא הוי דשיל"מ ותירץ הרי"ט דחדש חוזר לאיסורו בשנה הבאה ולא הוי בכלל דבר שיש לו מתירין והפר"ח השיג דמבואר בירושלמי ובכמה דוכתי' דחדש הוי דבר שיל"מ וגם דאותו התבואה הניתרת בעומר הזה תו לא תחזור מעולם לאיסור הזה ולא דמי לחמץ בפסח דאם יבא פסח שנית יהי' חוזר אותו דבר לאיסורו ויפה דיבר עד שקשה להבין איך הי' הדבר נעלם מרי"ט ומרדכי וביצה שנולדה ביו"ט לא יהי' דבר שיל"מ דביו"ט הבאה כשיהי' ביצה אחרת נולד יהיה ג"כ איסור ההיא. ולכן נראה דס"ל למהרי"ט כדעת הירושלמי הביאו התוס' בר"ה וכן הר"ש דמשעה שנכנסו ישראל לא"י כל התבואה אפילו הי' בעלי' מימים קדמוניות חל איסור חדש עליו וא"כ למ"ד חדש בזמן הזה דרבנן ובטלה מצות חדש כשיבנה בהמ"ק וישוב איסור חדש לחול יהי' כל התבואה אסורה ולא יועיל מה שעברה עליו יום הנף בגלות כמו שהי' בזמן ביאה לא"י כיון דחדש קי"ל דרבנן ולפ"ז הא כל טעם דכל היום אסור מהרה יבנה בהמ"ק הרי חוזר לאיסורו ולא הוי ודאי דבר שלי"מ ועיין או"ה דאיכא למ"ד דתיקו הוי דבר שיש לו מתירין אולי יבא אליהו רק כתבו דמאכל מתקלקל ומכ"ש דיש לומר כן להקל וזהו הי' כוונתו באמת. אבל באמת תי' זה דוחק ואם כן אין לנו שיור רק תירוץ המרדכי דאנן בקיאין בקביעת הרגלים. אלא דקשה אם כן ביצה הנולדת ביו"ט שני יהי' מותר דאנן בקביעות דירח' בקיאים מותר כמו חדש למ"ד דרבנן דמ"ש ודאי למ"ד חדש מדרבנן צ"ל הא דמסקינן שם במנחות דאין לאכול בשיבסר משום דהוי דבר שיל"מ ש"מ דלמסקנא לא אמרינן הך סברא דבקיאים אבל למאן דקיימ"ל חדש דאורייתא א"כ אין כאן ראיי' וקשה וצ"ל או דכיון דקיימ"ל הכנה דאורייתא כל הנולד ביו"ט אפילו לאו יו"ט אחר שבת בכלל דאורייתא ודלא כמהרש"א דס"ל הא דקאמרינן בשלמא משום הכנה וכו' דמיירי דווקא ביו"ט אחר שבת רק הכל בכלל קבעהו חז"ל לאיסור דאורייתא ובאיסור דאורייתא אלא אמרי' כן כמ"ש הגמ' להדי' למ"ד חדש תור' ויותר י"ל דברים האסורים מחמת יו"ט כיון דקבעהו חז"ל ליו"ט שני דאם אתה מתיר האסור מביו"ט יעשו ליו"ט חול ואתי לזלזול במועדות כעין של תורה אמרו דאל"כ אף עתה עושהו חול אבל חדש בי"ז בניסן אין הדבר תלוי ביו"ט כלל רק פשוט בקביעי דירחא בזו אמרינן אנן בקיאים כי על זה לא גזרו חז"ל ודו"ק היטב:

(ו) בשאינו מינו בטל בס' הרמב"ם כתב יראה לי וכו' ותמהו הראב"ד הא משנה שלימה הוא בנדרים דמין בשאינו מינו בנ"ט ונדרים ה"ל דבר שיש לו מתירין ונראה כי ודאי החילוק שיש בין מין במינו ובשא"מ כי במינו לא נתבטל ענין האיסור כי טעמו כמקדם ולכך בא"מ שנתבטל טעם איסור ועבר טעמו ואין זכר למו ולכך אף בדשיל"מ בטל כי כבר נתבטל ענינו וזהו בלח אבל ביבש ביבש כל א' עומד בפ"ע מה לי מינו מה לי אינו מינו הלא לא נתבטל וכ"א עומד בפ"ע ואדרבה באינו מינו יותר יש להכיר האיסור א"כ פשיטא דיש מקום לומר ולהחמיר ולכך בנדרים דשם מיירי להדיא במשנה בלח בנ"ט וא"כ שפיר י"ל כהנ"ל לחלק אבל ביבש ביבש אין משם ראייה לכך הביא מטבל דמיירי כסתמ' דמלתא אפי' ביבש ביבש:

(ז) אם לבנו בה המאכל הפר"ח האריך דהא הך לחזותא הוי איבעי' דלא אפשטי' ובדרבנן אסקינן שם להקל כדאמרינן בדם תבוסה. ולא הבנתי קושיא שלו בדשיל"מ אסרו כל מילתא דרבנן כעין תורה וספיקו להחמיר עד שגמרא פריך בהא דמרבה עצים כו' ולר"א דאמר בדרבנן דבר שיש לו מתירין ולפירוש הרא"ש הקושיא דלא ה"ל לבטל איסור בדבר שיל"מ כמו בשל תורה ואין צריך לפנים: איברא הפ"ת כתב דלא מהני לחזותא רק באיסורי הנאה יפה כתב אבל אין כל דבריהם ענין לכאן דוודאי חזותא לית ביה ממשא אבל מ"מ משהו איכא ובדבר שיש לו מתירין משהו אוסר הרי נתערב עכ"פ משהו רק דמיירי באינו מינו וע"ז אמרינן כמש"ל דלכך בטל דאין ניכר כלל ונתבטל טעמו אבל חזותא הא ניכר ושב א"מ למינו ועוד הא מלתא דלטעמי' הוי במינו הטעם ג"כ דניכר וא"כ חזותא ג"כ הוי כמו לטעמי' דרגיל הוא בזה ליתן לתוך התבשיל והוי כמו לטעמיי' ולק"מ:

(ח) אלא כשהמתיר וכו' הובא בשו"ת צמח צדק הקושי' דבממ"נ יתבטל אם הוא אסור יתבטל ואם יהיה מותר אגלי מילתא למפרע דמותר וסברא זו מבואר באו"ה כלל כ"ה דין ח"י דכתב כתב בא"ז איסור שנאסר מחמת תיקו דאורייתא מתבטל בס' אע"פ שאפשר שניתרת כשיבא אליהו י"ל לא נקראו דבר שיש לו מתירין לפי שאז אגלי מילתא שלא נאסרה מעולם ולא דמי' לביצה וטבל הנאסר ויש לו מתירין עכ"ל ועוד במ"ש הרשב"א שלא נקרא דשיל"מ אלא אם המתיר בוודאי וכו' עכ"ל הרי שהזכיר הך סברה. ומ"ש הצ"צ דמ"מ לכתחילה יש להמתין מבלי לסמוך אביטול דבריו בלתי ברורי' אם יתוודע אח"כ שאסור בוודאי מותר לאכול כי בטל בשיעורו שעכשיו מסופק יהי' בכלל עד שאתה תאכלנו באיסור וכו' אין לדבר זה הבנה כלל: ובדרך חדוד אמרתי לפי מ"ש דביצה בקליפתה לא חזי לכלב ולפ"ז ביצת טריפה בשבת אסור לטלטלו דלא חזי לאדם ולכלב ג"כ לא חזי ולפ"ז אם נתערב ביצת טריפה בשבת באחרות אף דמחמת איסור טריפה בטל ברוב מ"מ מחמת איסור מוקצה לא בטיל בשבת דיכול להמתין עד למחר. אך זהו אינו דהא חוזר לאיסורו לשבת הבאה דיהי' מוקצה שנית ולא הוי דבר שיש לו מתירין אך לפ"ז ספק איסור דהוי ג"כ מוקצה כמ"ש המהרש"א גבי עגל שכלו ח' ימים בשבת ולא אמרינן אגלי מילתא למפרע א"כ ביצת ספק טריפה שנתערב בשבת אשר בשבוע ההוא כלו כ"א יום דתרנגולת א"כ י"ל דאינה בטלה מחמת מוקצה ואי דחוזר איסורו לשבת הבאה זה אינו ודאי אולי יתברר דכשרה היא וא"כ עכשיו מ"מ מוקצה כמ"ש בשם מהרש"א וכאמרם גבי בכור שנפל לבור אע"ג דנתגלה דהיה בעל מום מ"מ הוי מוקצה אבל לשבת הבא יהיה מותר וחזי לאדם וליכא מוקצה כלל וא"כ ה"א דאסור ולזה קאמר רשב"א דלא דאינו ברור שיהיה המתיר בא וא"כ אינו בכלל דבר שיש לו מתירין וא"כ הוי כאיסור החוזר לשבת הבא ומתבטל ודברים אלו ברורים ואף שאינו בלשון רשב"א מ"מ אמרו לנ"מ באופן הזה וכתב דבריו בפשוט: ועוד י"ל דאולי אמרה לדעת רבינו שמחה דס"ל לר"ת דספק א' בגופו וספק אחד בתערובות מותר מכח ס"ס מ"מ בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן כן עיין לקמן סי' ק"י. וא"כ חלב מספק בהמה טריפה שעשו ממנו גבינות והספק הוא ספק דרוסה או נפולה דאית ליה בדיקה לאחר שחיטה ואותו גבינה חה"ל נתערב בגבינות א"כ מותרים דהוי לדעת ר"ת ס"ס כנודע ולא נימא דהוי דשיל"מ שהרי אם ישחוט יבורר שאפשר שהיא מותרת וא"כ הרי בזה דשיל"מ אין מועיל ס"ס ה"א דלא נסמוך על היתר ביטול ולא קשיא דהא אם יהיה אסור יהיה ג"כ בטל ברוב וא"כ ממ"נ יאכל דזה אינו דאם יבורר דהוא טריפה לא יהי' נאכל וכל היתרא דהוא ס"ס ואם יבורר דהיא טריפה אין כאן רק ספק דתערובות וה"א דיהי' נדון כאלו דבר שיש לו מתירין ולזה קמ"ל דלא אמרינן כן כיון דאין המתיר בא ודאי אבל בלשון רשב"א דחוק: אמנם באמת בתר ישוב נראה דלק"מ דהא כתב הר"ן דלכך דבר שיש לו מתירין במינו לא בטל דהיתר בהיתר במינו לא שייך ביטול דבמה יחול הביטול כיון דהוא מינו רק איסור בהיתר שם איסור גורם דהוי כאלו א"מ דזהו נקרא בשם היתר ולכך דשיל"מ הוי כהיתר וא"כ חזר הדבר מין במינו לא בטל ולפ"ז דתלי' בשם א"כ צ"ל לס"ד דאם יתברר אפשר היתר קרוי ג"כ דשיל"מ דגם דשיל"מ בספק ג"כ שם היתר עליו דהא לא הוחלט איסור ויש תקוה להתירו וגם סנוף דספק מותר וא"כ שם היתר עליו וא"כ דנקרא לשם היתר חזר הדבר למין במינו דלא בטיל ואי דלזה שם איסור ולזה שם היתר הא אף לזה יקרא שם היתר ומה בכך דקמי' שמי' גליא דהוא איסור ברור מ"מ שם אשר יקראו בו הבריות יקראו לו שם היתר דעדיין מחכי' שיהי' מותר ולא בטל לפי סברה זו וא"כ ל"ק בממ"נ דאם יתברר שהוא אסור נתבטל למפרע דזה אינו דאנן אמרינן אף שיתברר אח"כ שהוא אסור בוודאי מ"מ לא נתבטל למפרע דאז היה לו שם היתר ובמינו לא בטיל משא"כ אח"כ שעליו שם איסור וא"ש ולכך קמ"ל רשב"א דזה אינו כיון דאין היתר ברור לו הוי נקראת בשם איסור ובטל וא"ש וברור. ובחנם נתחבטו כל חכמי לב בזה הדברים כפשוטן:

(ט) והנה הרב הש"ך הקשה דמה קמ"ל הרשב"א דפשיטא דאם לא כן מה פריך הגמ' בביצה בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ ולכך אם נתערב אפי' באלף בצים אסורות אא"א ספק טריפה מפני מה אם נתערב באלף כולן אסורות. וקשה מה קושיא הא הוי ג"כ דשיל"מ. והנה רש"י פי' ספק טריפה ספק נולדה מתרנגולת טריפה וי"ל דנתכוין דאין הפי' דספק הוא אם התרנגולת טריפה דזהו אין הספק בביצה רק בתרנגולת ומה ענין לביצה ורש"י כתב דאיידי דאיירי ביצה נולדה ביו"ט קתני דספק טריפה אסור ואם הספק בתרנגולת אין כאן ענין לביצה דכל הספק בתרנגולת וממילא הביצה אסורה ואיך יתכן דתרנגולת אסורה וביצה מותרת. וע"כ צ"ל דספק בביצה לבד דיש שני תרנגולת א' טריפה וא' כשרה ונמצא ביצה מבינים ולא ידעינן אם נולדה מכשירה או מטריפה וזהו הלשון וספקה דכל הספק בביצה ושייך דומי' דרישא דמיירי מביצה וא"כ ל"ק קו' הש"ך דזהו א"א להתברר לעולם:

(י) גם י"ל אף דודאי רשב"א דאמר דין זה דאין המתיר בא ודאי הוא אליבא דר"י דס"ל ספק בגופו וספק בתערובות לא מיקרי ס"ס דאל"כ הא הוי ס"ס וא"כ לר"י אספיקא קאי מ"מ לפירש"י דאספיקא קאי אין הכוונה רק אספק רק הפי' דרך כלל אביצה דספקה של ביצה אסורה וגם אם נתערבה הביצה הך ספק או וודאי באלף אסורות אבל שיהי' הפי' דוקא ספק אבל ודאי מותר' לא יסבול הפי' הברייתא ובזה ל"ק דלמא משום דשיל"מ ספק ודאי מא"ל. ובהכי ישבתי למאן דס"ל אפי' חוזר איסורו הוי דשיל"מ כדעת הרמב"ם בחמץ בפסח וא"כ מה פריך הגמ' על ספיקו אסורה בספק טריפה למה נתערבה באלף אסורות דהא כל ברייתא איירי ביו"ט וא"כ י"ל וספק טריפה אסורה על יו"ט קאי דאם ביו"ט ספק טריפה אסורה לא מיבעי באכילה דפשיטא אלא אף בטלטל דלא חזי כמ"ש מהרש"א ולכך אסורה ביו"ט בטלטל כדקתני בהך ברייתא דאסורה בטלטול וע"ז קאמר דאפי' נתערבה באלף דהוי דשיל"מ ולק"מ מה טיבו ולישנא דברייתא מרווח ול"ק מה טיבו של טריפה לכאן וגם מה קמ"ל דספק טריפה אסור פשיטא ספיקא של תורה להחמיר וע"כ צ"ל דהגמ' סברי דוודאי ביצת טריפה חזי לכלבים רק ספק לא במ"ש מהרש"א וא"כ צריכי למימר ואם נתערבה רק אספק קאי ולא אודאי זהו לא ס"ל לגמ' וא"כ קושי' הש"ך מיושב: גם י"ל ודאי לס"ד בגמ' דבדרבנן ספיקא להתיר אפי' דשיל"מ ושמע מיני' דלא קבעו חז"ל לדשיל"מ כאיסור של תורה א"כ פשיטא דלא שייך דינו של רשב"א דכיון דהך דדשיל"מ לא בטל רק מדרבנן ומהתורה ברובא בטל א"כ כשנסתפק לנו אם יהי' דשיל"מ מהכ"ת להחמיר כל ספיקא במילתא דרבנן לקולא רק כל ספק דרשב"א הוא לדידי בתר דחדית לן ר"א דדשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו להחמיר והיינו דקבעוהו חז"ל כעין של תורה וא"כ שפיר אפשר דאם יש ספק דיהי' לו מתירין דג"כ לא יתבטל כיון דחז"ל קבעו בו מסמרת כשל תורה ולכך קמ"ל דלא ושפי' קאמר יראה ואין ראיי' מגמ' דהוא בס"ד דאף בדרבנן ספק להקל ודו"ק:

(יא) בחידושי אמרתי לפמ"ש התוס' פרק כירה דלר' יוחנן דס"ל ביצה אסור משום משקין שזבו הביצה מותר' בטלטול עיין רא"ש סוף מס' ביצה ולדבריו צ"ל הא דקתני בברייתא דידן דביצה שנולדה בשבת וביו"ט אסור' בטלטול י"ל כי אמרה התורה לדידן דל"ל מוקצה אבל לר"י דאית ליה מוקצה כיון דלא חזיא לאכילה חל עלי' שם מוקצה ואסור' בטלטול והך ברייתא ר"י היא ולפ"ז דר"י היא ל"ק קו' הש"ך דספק טריפה הוי דשל"מ דר"י ס"ל טריפה יולדת עיין חולין וכן במס' עכו"ם דטריפה יולדת ומכ"ש דטרפה חי' כמ"ש התוס' וא"כ מה דבר שיל"מ יש בו אף אם ימתין שתלד תוך יב"ח עדיין באיסורי' קיימי ולא יבא המתיר לעולם ושפיר פריך הגמ' נתערבה באלף אמאי אסורות אבל לדידן דקיימ"ל דטריפה אינה יולדת ושפיר נסתפק הרשב"א עד שהוצרך להכריע משכלו הרמה ודו"ק:

(יב) כלי שנאסר וכו' ומהרש"ל נתן טעם דלא הוי דשיל"מ הואיל ואינו בא ממילא וכן הוא באסיפת זקני' ב"מ דף נ"ד בשם הר"ן והש"ך בס"ק ח' תמה דהא נדרים וכדומה אינו תלוי בזמן ומ"מ מיקרי דבר שישלו מתירין ולק"מ דבשלמא התם בנדרים אמרינן להדיא בנדרים דף נ"ט דלכך מיקרי דבר שיל"מ הואיל ומצוה לאתשולי עליה וא"כ כל הטעם דבשאין תלוי בזמן רק במעשה לא הוי דשיל"מ דאולי לא יעשה המעשה ואין כאן מתיר וא"כ במקום דאיכא מצוה חזקה על ישראל שהם זריזים במצות ה' ולא יתרשלו וכן מעשר שני מצוה בעלי' או בפדי' כמבואר ברמב"ם ומברך עלי' ע"ש. וכן הקדש וטבל לא סגי דמפריש ופודה דאיירי בקדשי ב"ה כמ"ש הר"ן אבל בדבר שאין מצוה מהכ"ת לומר בדבר שיש בו קום ועשה להיות בגדר דשיל"מ ואין כאן השגה על מהרש"ל: אמנם הרשב"א נתן טעם דצריך להוציא הוצאה והוציא כן מסוגי' דפרק הזהב דף נ"ג מעשר שני בטל ברובא באיזה מעשר איירי במעשר שאין בו ש"פ ושנכנס לירושלים ויצא אמרינן על שנכנס לירושלים ויצא דלא מיקרי דבר שיל"מ ונעייל' וכו' ואלו לעי' גבי מעשר שאין בו ש"פ לא פריך הגמ' כן ש"מ דלעיל דאי' בי' הוצאות לא מיקרי דשיל"מ אבל כאן דקתני שנכנס לירושלים ויוצא משמע אפי' פסיעה אחת וכן הדברים באסיפות זקנים בשם התוס' והרבה מחברים ולפמ"ש לעיל תי' במהרש"ל יש ליישב דמעשר שאין בו ש"פ י"ל דאין מצוה להעלותו או לפדותו וא"כ כיון דתלוי בזמן לא דנין בו דשיל"מ וע' מהרש"א דכ' הא דלא תי' כפירש"י דלעיל איירי שנטמא ג"כ דזה לא משמע בברייתא אבל יש להבין מה קוש' דלמא אסיק אדעתי' מתי' הגמ' דכפלו מחיצות רק קשיא לי' קושי' שניי' דלקלוט ל"ד וא"כ באין בו ש"פ ל"ק דהא לא מצי פרק לי' כלל אבל בהך דנכנס לירושלים שפיר פריך דל"ל דנפל מחיצות הא מחיצה לקלוט דרבנן וצ"ע על רשב"א. ויש ליישב דא"כ דהך שאין בו ש"פ דע"כ מיירי בנפל מחיצות דאל"כ הא יש לו תקנה בהעלה א"כ יקשה קושי' הגמ' וניתי איסור ותי' הגמ' דלמא אתי' לאתויי פרוטה ויחלל ש"פ ומחצה בפרוטה אי איירי בזה"ז דליכא מקדש רשות לחלל שוה מנה בפרוטה כמ"ש הרמב"ם והש"ע ודו"ק: אמנם מהרי"ל בתשובה סי' קל"ד חולק דהגעלה דבר מועט והוא דייק מדברי תוס' לחלק בין הוצאה מרובה למועט והיינו דז"ל התוס' ד"ה להדר ולעייל לעיל גבי שאין בו ש"פ לא פריך הכי דאיירי ברחוק מירושלים הרבה ומקרי אין לו מתירין אבל הכא דקתני משנכנס לירושלים ויוצא משמע אפי' פסיעה אחת עכ"ל הרי דיש הבדל בין הוצאה מרובה להוצאה מועטת ופסיעה אחת מיקרי שיש לו מתירין:

(יג) איברא דיש לדייק במהרי"ל דאיהו גופי' מפרש דלכך אפי' פסיעה אחת יחשב טורח והוצאה הואיל גוף המעשר אינו ש"פ א"כ לאיזה צורך כתבו התוס' מתחילה רחוק מירושלים הרבה הא קאי נמי על בבא פחות מש"פ ובזו הוצאה מועטת נמי מעכב. ונראה דלעיל אמרינן ונחלל על מעות ראשונות ומשני דלא פריק ופריך ונייתי מעשר דאי' לי' וכו' וצ"ל הא לא אמרינן דלא היה כלל מ"ש ולא פריק ולא עומד לפרוק וצ"ל דזהו רחוק במציאות שלא יהיה לו מעול' מ"ש רק פחות ש"פ ולפ"ז כיון דמיירי דלא פריק כבר א"כ עדיין ודאי מעשר בידו וקשה נעייל הך דלא פריך עם אותו שאינו ש"פ יחד לירושלים וא"כ לא מהני טירח מועט והוצאה מועט כי רב הוא גוף המעשר ולכך כתבו התוס' דמיירי רחוק מירושלים אם כן אף בכל מ"ש לא אמרינן. אך לפי זה הא דמסיים התוס' דמשמע אפילו פסיעה אחת לכאורה עדיין קשי' למהרי"ל דהא מיירי במעשר שש"פ ואם כן מה צורך טורח מוע' וצ"ל דהתוס' ביקש לשנוי לבסוף דמוקי מ"ש שאין בו שוה פרוטה ונכנס לירושלים ויוצא וע"ז ג"כ פריך להדר לעייל ועל זה קשה הנ"ל הא איכא טורח והוא דבר מועט וליכא למימר דנצרף דבר אחר די"ל דכבר פריק ולדחזקיא ל"ל דהא נכנס לירושלים וא"כ עדיין ק' ולכך הוצרך לומר דסתמא משמע אפי' פסיעה דליכא טורח כלל בשום אופן ודברי התוס' ברורים כמהרי"ל ובהכי ניחא דלא יהי' דברי תוס' זו סותרים לתוס' דנדרים דף ק"ח דכתבו להדיא דמ"ש נקרא דבר שיש לו מתירין דיכול להעלותו או לפדותו והדברים סותרים דהא סתמא דמילתא רחוק מן ירושלים עד איכא הוצאות ולפי דברי מהרי"ל הדברים נכונים וכן כתב הרא"ש ע"י עלי':

(יד) איברא י"ל לשיטת רשב"א דרך אחר מבלי צורך לחלק בין הוצאה מרובה למועט והוא דהא דפריק לי' ע"כ הוא עצמו דאי על ידי הערמה ע"י אחר א"כ מה פריך הגמ' ולימא מחולל על מעות ראשונות הא הוא לא פריק רק אחר ואותו הלך לו ומי יאמר וע"כ צ"ל דסתמא דמילתא הוא פרק לי' ואי דמוסיף חומש כך מצותו ולא סגי בלא"ה וכי יפסידנו לגמרי אין לו אלא העלאה או חומש להוסיף ולפרוק ולכך עומד לכתחילה א"כ ודאי במעשר שני בדרך פשוט אין טורח והוצאות העלתו ודאי יותר מחומש וזהו בלא"ה מוכרה ליתן וזהו בכלל מצוק ואם כן למימר דיש הוצאת בהעלאתו דהא יצא הפסידו בשכרו משא"פ במעשר שאין בו ש"פ דאינו מחיוב ליתן חוכש א"כ הוצא' כל דהוא בכלל הונאה יחשב ושפיר לא הוי דבר שיל"מ ולכך לא פריך הגמ' ויעלה אותו דאיכא הוצאו' אבל שנכנס לירושלים דאיירי אף ביש בו ש"פ שפיר פריך ולהדר ולעיל דהוצאה אין יותר מחומש וא"ש ודו"ק:

(טו) ואפשר דגם מהתוס' לא נעלם זה רק למסקנא דמוקי תרתי אין בו ש"פ ונכנס לירושלים ויצא ופריך הגמ' ולהדר ולעייל בזה שפיר קשה דאית לי' הוצאה וחומש ליכא ולכך הוכרח לומר דאפי' פסיע' א' דליכא הוצאות ודוק. ויהי' איך שיהי' אף למהרי"ל חשבינן הכל לפי איסו' ונא לפי שנתבשל בתוכו כמש"ל וא"כ הבלוע בכלי אין לחשוב לפי טוב הכלי רק לפי הבלוע בתוכו אין ש"פ וידוע דכל הוצאת שיעלה יותר משוי וא"כ בחנם טען מהרי"ל דמה בכך דהגעלה דבר מועט לערך הבלוע רב יחשב ואולי ס"ל למהרי"ל דגוף כלי נעשה נבלה וא"כ צריך הוצאות נגד כל הכלי אבל לפי דלא ס"ל לרשב"א כן קשה לחלק ולחלוק אקדמונים: ושוב ולעיין ברמב"ם דכתב בספ"ו מהל' מעשר ב' מעשר שני שנתערב בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערב בירושלים אוסרי' בכל שהוא במיני' הואיל והוא בירושלים והרי הוא כדבר שיש לו מתירין ויאכל הכל בטהרה ודייק מיני' הפר"ח טעמא בירושלים אבל חוץ לירושלי' אין לו דין דבר שיש לו מתירין דטריחא לי' לפדות או לעלות ואולי בסוף מ"ש כתב באיזה מעשר שאמרו דבטל ברוב שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות ומזה משמע דמ"ש אף דצריך להעלותו הוי דשיל"מ ולכך נכנס הפר"ח לחלק בין טורח מרובה למועט ולא עיין כל הצורך דוודאי במדינ' שאיסור מ"ש לכל אם נתערב פשיטא דהוי דבר שיש לו מתירין דהרי אותו איסור לזרי' יהי' מותר בפדיונו או בהעלותו לירושלים אבל בנתערב בירושלים לאכול בטהרה כדין מ"ש לזו לא נאסר מעולם רק מה שנאסור לאכול שלא בטהרה ועל זה אין היתר מעולה אף דיעלהו ואין כאן דשיל"מ כלל רק מכח קדושת ירושלים החמירו חכמים ועשהו כדשיל"מ וצריך לאכול בטהרה וזהו מבואר בירושלמי עשהו ירושלי' כדבר שיל"מ הרצון באמת אין לו דין שיל"מ רק לקדושת ירושלים לאכול בו בטהרה החמירו חכמים ועשהו כדבר שיש לו מתירין ועיין רמב"ם במס' בכורים פ' ב' משנה ב' בסופו שכתב וזהו בתקנת חכמים שהם נתנו תערובות אלו שני דברים בירושלמי לבד כדבר שיל"מ כיון שיכול לאוכלו שם בקדושה וזהו אמרו עשו ירושלים כדבר שיל"מ כמה דתימא דבר שיש לו מתירין אוסר בכ"ש דכוותי' ירושלים אוסרת כ"ש והדחק מבואר במ"ש דאין בו דין דבר שיל"מ באמת רק עשהו לירושלים כדבר שיש לו מתירין ועל זה האופן אמר הרמב"ם דאינו רק בירושלים לבד אבל דבר שיש לו מתירין באמת שייך בכל מקום. והדבר מבואר. ומעתה אין לנו ראיי' מבוררת לאין נוטה דעת הרמב"ם והדבר שקול ולכן באמת לכתחילה יש להחמיר בהגעלה כי הוצאה טורח מועט הוא. אמנם לדעת ר' שמחה דלא אמרי' ס"ס בדשיל"מ קשה א"כ למה קייל' סתם כלי אינו ב"י מכח ס"ס קשה הא כלי הוי דבר שיש לו מתירין ובדבר שיש לו מתירין לא מועיל ס"ס ועכצ"ל דכלי לא הוי דבר שיש לו מתירין ומ"ש הפר"ח. דאפשר להכיר האיסור על ידי התבשיל לא ידעתי דזולת הגעלה איך אפשר להכיר האיסור וכי ודאי יוצא הבלוע לתוך התבשיל והגע עצמך אם בשלו בקדירה איסור והיתר וטעמו קפילא ואין בו טעם איסור וכי מותר על סמך הזה לחזור ולבשל בו שני' הלא אמרינן בפ"א פלטה ובפ"א לא פלטה וא"כ תו ליכא היכרא ואם אמרינן להגעיל אף אתה מרבה בהוצאות ויש לדחוק ולומר בשלמא דלענין דשיל"מ שפיר י"ל הואיל דרבנן לא הטריחו חז"ל בהוצאה אבל הפ"ח טען שהוא ד"ת כיון דאפשר להכיר האיסור א"כ צריך כל הוצאות לאסירו לברר אך זהו דוחק ובפרט בכוונתם כי לא דברו בהגעלה רק פשוט שיטעום קפילא וזהו אינו וגם לא שייך דאם יבשל יתן טעם כמ"ש הב"ח: ומה שכתב הש"ך כיון דלמחר מותר ד"ת והוי דבר שיש לו מתירין דבר תורה אף דאסור מדרבנן כמו זה כתבו על חמץ בפסח הוי דבר שיש מתירין אע"ג דלאחר פסח מדרבנן אסור:

(טז) איברא דבלא"ה כיון דאם שם לתוכו דבר חריף הרי אוסר א"כ לא מיקרי דבר שיש לו מתירין דבעינן שיהי' מותר לגמרי ומ"מ לדינא הנכון עם הש"ך דמהכ"ת להקל תוך מעת לעת אבל אח"כ דהוי נט"ל בזו ודאי יש לסמוך ארשב"א ואי דניחוש דיבשל בו דבר חריף כולי האי לא חיישינן ואפשר דדבר חריף ג"כ לאו דין תורה היא:

(יז) אבל טעמו בטיל הרב הש"ך הרבה להשיב על זה דאף דכן כתב מהרי"ח בהגהת הרא"ש בע"ז מ"מ סותר סוגיא דש"ס דנדרים ואני לא ידעתי כי באמת שדברי הר"ן דהקשה למה הקונם מן היין ונתבשל בנותן טעם הא הוי דבר שיש לו מתירין סותר לדבריו אבל בגמ' לא מצינו סתירה כלל ואדרבה לדבריו אין צריך לחלק בין מינו לאין מינו ובזה דברי הרמב"ם מיושבים דכתב יראה לי לחלק בין מינו לאינו מינו והשיגו הראב"ד למה לא הוציאו ממשנה דנדרים ולפי. מהרי"ח ניחא דשם רק טעם ואינו דשיל"מ ומהך דפ' הזהב דאמרו משא"כ במעשר דבטל ברוב באיזה מעשר אמרו שנטמא וכו' דהוצרך לומר אנפי דלא שכיחי כלל ולא קאמר בפשוט בנימוח דבתרומה בק"א כמ"ש התוס' חולין דף צ"ז ע"ש ד"ה אין בהם כו' ובמעשר בטלה ברוב דיש לומר אולי מהרי"ח כרש"י ס"ל שם חולין דאף תרומה באינו מינו בנותן טעם ולא בעינן ק"א ועוד בלא"ה לפי' רש"י דס"ל דאף באינו מינו בעינן ק"א בתרומה א"כ לוקמי משא"כ במעשר בא"מ וצריך לומר דניחא ליה לומר רבותא דבמעשר ברובא בטיל כמ"ש בברייתא ואלו בא"מ צריך ס' אפילו ביבש ולפ"ז גם נימח' ל"ל דמ"מ בעינן ס' בלח בלח אפילו במינו: אמנם מהך דיבמות קשי' דמוקי' לי' שם בדף פ"א בחתיכה חטאת דנתערבה בנימוח' וסיפא בחטאת טהורה דלא תעלה קאמר ר' אשי הטעם דהוי דבר שיש לו מתירין והא נימוח האיסור ואינו בעין אף דקאמרינן שם הא דר"א בדותא לא מן השם הזה אמרו כלל ואם כן מוכח דאף בנימוח אמרינן כן וצ"ל בדוחק או בנימוח לאו דווקא רק שנחלק לחתיכות דקות וקטנות באופן שאין עליהם תורת חה"ל אבל מ"מ איתנייהו בעין ואין בגדר נימוח שדיבר בו מהרי"ח הנ"ל. או אפשר כי קאמר מהרי"ח היינו שהאיסור הי' מקדם שלם ובתוך התבשיל נימוח א"כ פנים חדשות נתהוה כאן ולכך בטל אם מקדם נתמחה האיסור ושב למים וא"כ עדיין שם איסור עליו כמקדם ואח"כ נפל לתבשיל הרי לא נשתנה האיסור ואין כאן פנים חדשות בזה נראה ליישב דברי מהרי"ח אבל לדינא יפה כתב הש"ך דלא משמע כן בפוסקים. והנה ש"ך רוצה לעשות חילוק דאם נשאר גוף איסור בקדרה רק נמחה בזו רוב פוסקים אוסרין ובזו הני ראיות דלעיל שייכי אבל אם סילק גוף איסור רק טעמו בעלמא בזה יש מקום להתיר ובאמת כזה מבואר בהגהת הרא"ש בחולין גבי אמרו רבנן בס' בשם ר"ת דהיכי דממשו של איסור לית' בעין רק טעמו בעלמא בטל שפיר אע"פ דיש לו מתירין מיהו זהו ג"כ בשם מהרי"ח ובמרדכי פרק כל שעה נאמר שר"ת כן שמע מר"ת דבר שאין בעין רק טעמו בעלמא דאינו בכלל דבר שיש לו מתירין. ובזה יש מקום להקל כי אין ראיי' מפוסקים לנגדו זולת זה דאם כן מה צורך רשב"א בכלי בלוע להתירו סואיל ויש לו הוצאה תיפוק ליה דהוא רק טעמו וכן כתב הש"ך אבל באמת באסיפת זקנים לב"מ הביא הך דין דכלי שנאסר בבליעת איסור וכו' בשם ר"ת וא"כ יקשה ר"ת אהדדי וצ"ל דכי אנו דנין על הבליעה הבליעה בלא"ה לא תחזו' להתירו מעולם ומה שיאטי' של דבר שיש לו מתירין בה וא"כ כל הדבר על גוף הכלי שנתערב בשאר כלי והרי אנו דנין על גוף איסור: אמנם להבין דברי הטור. בי"ד כתב על ביצה שנולדה ביו"ט שנתנו בתבשיל לר"ת דס"ל במינו דוקא אבל באינו מינו טעמו בטל בס' א"כ מתבטל בס' ואלו בא"ח סי' תקי"ג כתב על הך עובדא ולפי שפיר"ת דהא דבר שיש לו מתירין לא בטל דווקא כשהוא בעין אבל טעמו בטל בס' א"כ ניתר בס' והדברים סותרים והש"ך ביקש לומר דגם שם נתכווין לדברים האמורים בי"ד והדברים תמוהים כי דברים של זה לא כשל זה ומה שנ"ל להשוות הדברים. או דבלא"ה למה לא כתב לסלק גוף ביצה המעורבות בתבשיל אלא ודאי דס"ל כי ביצה הניתן בתבשיל והיא נתמעך גם נתנה טעם בתבשיל ויש כאן בתבשיל שני אסורים מהביצה א' שגוף ביצה נתמעך מעורב בתבשיל ואוכל גוף איסור ושני' שביצה נותן טעם בתבשיל ומהפך ההיתר לאיסור אף שיסלק גוף הביצה וא"כ הטור בא להתיר התבשיל מכל צד ולא צריך לסלק את הביצה משם ולזה בא הטור בשני טעמים אם באנו לאסור מחמת תערובות גוף הביצה טען הטור דהוי שלא במינו ואי דהוי כמו לחזותא וטעמו דהא כמו מינו הא אנו דנין על גוף הביצה שנתמעך ולא על הטעם ובפרט שהיה יכול להוציא ביצה שנתמעך בתבשיל ויהיה מ"מ טעמו בתוכו לפעול פעולתו וא"כ גוף הביצה קרוי אינו מינו ונתבטל ואם אנו באים לדון ולאסור מחמת טעם הביצה וזה קרוי מין במינו כיון דלטעם כמו מים ומלח ועל זה בא הטור בטענה דטעם בעלמא לא גזרו דבר שיל"מ ואם כן התבשיל מותר מכל צד ודברי הטור נכונים ושניהם כאחד עולים בכוונה אחת:

(יח) הנה עוד יש להבין אם נתן ביצה שיש לו מתירין לתוך התבשיל הרי הביצה בלע מן התבשיל הטעם ונ"נ כי ר"ת ס"ל בכל דוכתי אמרינן נ"נ ומה שנבלע בביצה אין ס' נגד ביצה כדאמרינן חלב אמאי מותר חלב נבילה וא"כ אף א"מ אסור וא"כ כשחוזר ופולט הא הוי מין במינו ולא בטיל ול"ל הואיל ונאסר מכח ביצה הוי כמו ביצה ונקראת מין בשא"מ דזהו לדעת ר"י אבל ר"ת חולק כמ"ש התוס' להדיא בשמעת' דטיפת חלב בשם רשב"ם ובר"ן ג"כ בשם ר"ת אחיו והר"ן הסכים על ידם. וצ"ל דמיירי שלא נתערב דבר גוש וכמות מביצה רק דבר נמוח וטעמא בעלמא אשר לא יתכן עליו דבלע וחזר ופלט כי זה לא נאמר רק בדבר גוש וכמות או כיון דבלע בתוך ביצה אינה מקבלת ובולעת ממשות של ביצה שהוא בכלל דבר שיל"מ רק בלע טעם ביצה וטעם אינו דבר שיש לו מתירין ולא נ"נ וא"ש. וא"כ זהו י"ל כוונתו דוקא שהוא בעין דאז לא מהני א"מ כמ"ש אבל טעמו בטל דאז שפיר יש לחלק בין מינו לאין מינו ולכך בטור י"ד לא הזכיר זה דבי"ד כבר העלה להלכה דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ ולכך נתן רק טעם דהוי א"מ אבל בא"ח עדיין לא אסיק דל"א דנ"נ ולכך כתב דהוי טעם בעלמא תבנא לדינא דבמקום דמסולק האיסור לגמרי רק טעם בעלמא יש להקל ולסמוך אר"ת כפי עדות ר"ח כהן ובפרט היותו מילתא דרבנן. ויש לר"ת ראי' דביבמות מוקי רב אשי להך דחתיכה חטאת במאה חולין דלכך ל"ת דהוי דשיל"מ וק' א"כ משנה דערלה ספ"ב ק"ק וק"ק שנתבשלו עם בשר תאוה הותר לטהורים אפילו זרים דק"ק אין בהם נ"ט כמ"ש הר"ש וקשה הא הוי דשיל"מ לכהנים והיינו ממש הך דר"א וצ"ל דשם מסלק הבשר ואין שיור רק טעמא בעלמא לא הוה דבר שיל"מ והדבר מוכיח:

(יט) וכן אם אין איסורו מחמת עצמו כו' הש"ך האריך להשיג ובנה"כ הודה דפשוט בנדון שכתב רמ"א פשיטא דלא הוי דבר שיש לו מתירין דהא נקראת על שם דם כמ"ש ר"י ואם כן הרי מין בשאינו מינו. אלא אפילו לדעת ר"ת ור"ן דנקראת חתיכה מינו נראה מ"מ בנדון זה אין כאן חשש דחנ"נ לא שייך כאן דהא כ"כ דלא נתבשל אותו חתיכה הרי יכול לאכלו חי דבממ"נ מה דלא נתפרש ונתקשה בתוך הבשר הוי דם שלא פורש ואם כן לא שייך חנ"נ ולאחר בישול דאז בבישול נ"נ אז תו לא מיקרי דבר שיש לו מתירין דהא תו לית לי' תקנתא כלל וא"כ אנו צריכין לומר דהבלוע בתוכו יאסור וכבר העלה רמ"א דטעם כזה אינו אוסר בדבר שיש לו מתירין ובפרט כי על האיסור שבלע לית לי' תקנתא רק לפלוטו מהיתר וא"כ יפה כתב רמ"א אמנם מתוך דבריו אפשר ללמוד דאם בישל ביצה שנולדה ביו"ט בביצה ואח"כ נפל הביצה בתוך התבשיל אינו אוסר ובזה קשה לדידן דקמ"ל חנ"נ א"כ הרי הביצה ההיא נאסרה ואוסרת הביצה אחריה והוא דבר שיש לו מתירין בעצמותו. וזהו אמת ולא נזכר בדברי רמ"א להיתר באמת:

(כ) שלא היה ניכר כו' דין זה צ"ע כי אמת כתבו כן המרדכי וסמ"ק והוא בש"ע א"ח סימן ש"כ רק לפי מ"ש המרדכי סוף חולין בשם ר"מ על הא דיבמה שרקקה טפת דם דא"א בלי צחצחי רוק דהא דלא בטיל ברובא משום דכיון דאין ניכר לא שייך ביטול עיין לעיל הלכות שחיטה סי' י"ד א"כ משמע לכאורה היפכו רק זה יש לדחות דשם גם אין דבר המבטלו ניכר כי הרוק והדם בא בפה אחד וכן בזב שראה קרי דא"א בלי צחצחי זיבה בא הקרי וזיבה כאחד משא"כ כאן היין עומד מע"ש ובשבת זב לתוכו יין מענבים נתבטל תיכף דהיתר ניכר ולא האיסור. אך מהך דאומר סלע בתוך כיס זה הקדש מעל דהקשו תוס' דלבטל ברובא וכתבו דאפילו דהוי דבר שיש לו מתירין הא אינו אלא מדרבנן והכ"מ כתב באמת דהוי דשיל"מ וקשה הא אין האיסור ניכר מעולם ובאמירת פיו דהוי הקדש תיכף נתבטל בכיס וההיתר הי' מקדם ניכר ועומד כל הכיס בחזקת היתר ומ"מ הוי דשיל"מ:

(כא) אך באמת עם כל זה הך דגיגת עלאה תירוש וזב לתוכו בשבת יין מענבים יש להתיר מטעם כמו דקיימ"ל ביי"נ שנפל לבור אמרינן ראשון ראשון בטל עד שיהי' ס' דאז חוזר וניעור ואם כן אף יין הזב מענבים ראשון ראשון בטל וחוזר וניעור לא שייך בגיגת הנ"ל דהגיגת יותר מס' מיין הזב בשבת וא"כ ראשון ראשון בטל ואין לך צירצור קטן יותר מזה ועיין לקמן סי' קל"ד ודעת הר"ן בכל איסורי' אמרינן כן וכן כתבו התוס' ע"ש אבל דין זה דלא מקרי דבר שיש לו מתירין צריך עיון ודמיון של מרדכי לעצים הנושר' מן הדקל צריך עיון דשם נשרף וכלי' הנאתו ולכן צ"ע נראה דבר זה במחלוקת שנוי':

(כב) וחוזר ונאסר כו' והרמ"א בת"ח הכריע כדיעה זו ומהרש"ל כתב עליו מה רב גוברי' להכריע כנגד הרמב"ם. ואני חושב כי אף הרמב"ם מודה לסברה זו דקשיא לי' לר' יוחנן דס"ל חמץ בנ"ט וכי ל"ל לר"י דשיל"מ לא בטל והלא חמץ דשיל"מ ובפרט ר"י קאמר להדיא לאחר פסח מותר כר"ש וסתם קאמר בנ"ט אפילו ביום שביעי של פסח דאינו מתקלקל אם ימתין עד הערב שמש ודברים תמוהין לומר דר' יוחנן ורבא יחלוקו בזה אי הוי דשיל"מ במה דחוזר איסורו או לא. ולכן י"ל כמ"ש הרמב"ם דאף דבעלמא דשיל"מ דווקא במינו משום חומר דחמץ החמירו על אינו מינו ג"כ א"כ ה"ה זה אף דבעלמא אין זה בגדר דשיל"מ אם איסורו חוזר בחמץ משום חומרא דכרת החמירו כמו שהחמירו בא"מ ובפרט לפי דברי הר"ן דלכך דשיל"מ לא בטיל דשם היתר עליו והיתר מין במינו לא בטיל וס"ל להנך רבותא כיון דחזר איסורא איקבע שם איסור וה"ל איסור והיתר הוי שני מינים ולפ"ז בחמץ דאסור אף אם אין מינו אף זהו בכלל דחוזר איסורו וא"כ א"ש דר"י דלא ס"ל דהחמירו בחמץ משאר איסורי' ס"ל דלא הוי דשיל"מ דחוזר איסורו ולכך ס"ל בס' אבל רבא ס"ל דהחמירו ואפי' באינו מינו אף מינו חשיב דשיל"מ ולא בטל וא"ש ברמב"ם ובגמ'. ולכן אמרינן לשמואל ג"כ דס"ל במינו במשהו משום דס"ל כר"י דאם כן משמע הא יבש ביבש דלא שייך דר' יהודא מותר וקשה הא איכא דשיל"מ ואיך יחלוק שמואל אהך דינא דשיל"מ אבל לפמ"ש ניחא דכיון דשמואל לא גזור אינו מינו אטו מינו אף זהו אינו ולענ"ד זהו ראיי' שאין עליו הכרע ממש:

(כג) אבל אם נשאר וכו' הלשון מגומגם דהמבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם ולאחרים במ"ש מותר ודאי אם נתערב לאחרים בשבת לכ"ע אסור דהא יש לו מתירין במ"ש אבל אם אסור אף לזה שמבטל במזיד דהא לדידיה לית ליה היתר בא"ח ריש סי' י"ח כתב דהר"ש כתב בכורים שנתערבו אף דלכהן יש תקנה בירושלים מ"מ נזרים ליכא תקנה ולכך לזרים לא הוי דבר שיש לו מתירין אלא דחוכך מדברי הרמב"ם בפי' המשנה וחיבורו בפ"ד מהל' בכורים דס"ל לאסור אף לזרים הואיל דהוי דכהן דשיל"מ. ובאמת כבר כתבתי לעיל דזה אינו דזהו דוקא בירושלים דעשהו ירושלים כדבר שיל"מ וחומר הוא שהחמירו בירושלים וכמש"ל באריכות וכן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ד בכורים אם נתערב חולין בירושלים אוסרין בכל שהוא וכו' ע"ש והדברים מבוארים דבירושלים החמירו וזולתו לא וא"כ הדבר מבואר בר"ש דלאותו איש לא הוי דשיל"מ ואין בזה ספק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.