בית מאיר/יורה דעה/לט

בית מאיר ‏ יורה דעה לט

סעיף א' אין לבדוק אחר שום טריפות עיין מס' ביצה דף כ"ב ע"ב ד"ה אורח ארעא קמ"ל ע"ש בתוס' דנפיק מתירוצם דראוי ליבדוק אחר כל טריפות כי היכי דלכי ישתכח טריפה לא יהא קרוי שוגג. ובב"י פה לא הוזכרו דבריהם. ואולם עיי"ש בייש"ש כתב שאינו נוח בתי' התוס' ומתרץ קושייתם בע"א. ולענ"ד תירוצו יותר אינו נוח לי ע"ש תמצא כדברי. ולכן נלענ"ד לבאר דעת הפוסקים דהכא דלא כתוס' ע"פ דברי ספר השיטה מקובצת שכתב בלשון זה נשחטה בחזקת היתר עומדת. פי' ואפילו בריאה שמצוי בה טריפות לא מחזקינן איסורא מסתמא והא דאמרינן בא זאב ונטל ב"מ והחזירן כשהם מנוקבים דתלינן בזאב אפילו בריאה מיירי. ורמב"ח אתי לאשמעינן דחיישינן לריאה שמצוי בה טריפות כ"ע מודים דלא חיישינן וכדמוכח התם להדיא. ובהא נמי אסיקנא הכא דלא פליגי אדר"ה ורבנן הוא דאצרכוה בדיקה לריאה משום קדושה וזריזות שמא תמצא טריפה והכא משום הפסד ממונא אוקמוה. אדינא דאורייתא ומשערינן כפי אכילת כזית בלא בדיקה עכ"ל. (וכל דבריו מבואר נמי בח"ר חולין דף ט' ע"ש ודוק) ודבריו מוכרחים מלבד הוכחתו דר"ל דשם מבואר דכ"ע אית להו דאזלינן בתר רובא כל כמה דלא אשתכח ריעותא ומרישא של עולה דלא חיישינן לשמא ניקב קרום של מוח. אף גם מסוגיא דהכא מוכח הכי מדמשני הגמרא רא לא ממקום שטובחת אכילה ואלו נאמר דלרמי אף מכל ח"י טריפות בעינן למיבדק ואסור מקודם למה נקט ר"ע מבית טביחתה הא אף מבני מעי' אסור לאכול עד שיפשיטנה כולה ולבדוק אחר כל ח"י טריפות ומ"ש דקללו לאכול אז מבני מעים משאר הבשר א"ו כדעתו ואז משני שפיר דלא מבית טביחה דהיינו מן הצוואר בעוד הבהמה כולה שלימה אף הבטן ולא נבדק אף הריאה אלא ממקום שטובחת דהיינו בני מעים ור"ל שמהם יוכל לאכול אחר בדיקת הריאה טרם שנפשט עורה ויוכשר שאר הבשר לאכול כי אין מדרך העולם לאכול משאר הבשר טרם שנפשט עורה. ומקשה דמבית טביחתה ממש דעת ר"ע ומוכרח מזה דרמי מודה דאפילו קודם בדיקת הריאה היא בחזקת היתר אך רמי אורח ארעא קמ"ל ובודאי אזי רמי לא איירי שלא לאכול טרם שנפתח הבטן דזה לאו אורח ארעא לחוד הוי כ"א איסור גמור כמבואר הכא דלכ"ע עכ"פ מדרבנן אסור בלא בדיקת הריאה אלא שרמי איירי מהפשט ונתוח שלאחר בדיקת הריאה דאז אינו אלא אורח ארעא כמבואר הכא. ומה דאמר בתר הכי נטיעה מקטע וכו' ומפרש רש"י ז"ל בלי הפשט ונתוח ר"ל בלי הפשט ונתוח כלל דהיינו פתיחת הבטן וכס"ד דגמרא בהה"א דרמי איסורא קאמר דקרי לפתיחת הבטן ליבדוק הריאה הפשט ונתוח. ובזה ניחא מאי דלא חיישינן הכא לדברי רמי שאמר נטיעה וכו' ודוק:

שם וכל הפורץ גדר. הכרו"פ כתב דיש להקשות בחולין דדרש מנלן דאזלינן בתר רובא ולמה לא מייתי ראי' מדאכלינן חלב ובספר פרי מגדים בפתיחתו להלכות טריפות כתב וממה שהתירה התורה החלב אין ראי' דבדיקות הריאה דרבנן דדלמא לאחר ששחט הבהמה. הנה תפס במרווח מה דתפס הכרו"פ לדוחק ובח"ר מוזכר דוחק זה נמי ובאמת מבואר במס' בכורות ו' ע"ב דהיתר חלב נלמד מדכתיב ארץ זבת חלב ודבש וזה ודאי מחיים. אבל העיקר דלק"מ דזה נמי לא אפשר מקרי וכבר מייתי הש"ס כמה הוכחות דבלא אפשר כע"מ דאזלינן בתר רובא ותדע דלא אפשר מקרי דאל"ה אכתי לפי האמת אף דבדיקת הריאה דרבנן מדוע לא גזרו מדבריהם עכ"פ על החלב כדגזרו על הבשר א"ו משום דלא אפשר מקרי. ורש"י ז"ל טען דה"ה בנאבדה הריאה באונס דנמי שוב לא אפשר דשרי אף הבשר וכן איתא בח"ר חולין דף ט' ע"ב להדיא דאפילו לר"מ שרי] וכדאמר אתמול אכלינן מחלבה אבל היכא דאפשר בבדיקה אכתי' י"ל דד"ת לחוש למיעוט ולהצריך בדיקה אלא דמסקינן דאזלינן בתר רובא אפילו היכא דאפשר והבדיקה דריאה דרבנן וא"כ מ"ש הפרי מגדים דמן מעשים בכל יום באכילת חלב יש ראי' ליתא כי זה לא אפשר מקרי ואינה ראי' של כלום. אבל יש ראיות די בלעדו:

סעיף ב' ויש מחמירין נ"ב ואף דבגמרא מבואר דין דסי' ל"ו סעי' ה' בא זאב וכו'. ועיין ב"ה ופר"ח בק"א סי' כ"ה. ודבריהם תמוהים ועיין תב"ש סי' ל"ו ס"ק כ"ב ולא מצאתי בדבריו טעם והעיקר דהמחמירין מוקמי לההוא דינא כשכבר נבדקה מן הסירכות מבפנים אלא קודם שהוציאוה בא זאב ולא נבדקה מן נקבים ובזה מודו. וא"כ באם בא זאב ונטלה קודם שנבדקה אף מסרכות לדידן שלא במקום הפסד יש להחמיר ולזה כיון הפר"ח:

סעיף ד' בהגה"ה בדין הקרום כתב הש"ך שם דאין חילוק בין עב לדק. ובספר ת"ש מביא ראי' להב"ח ואגור שלשון טיל"א מורה על הדקות מפרש"י דחולין ובכורות שפי' רש"י על המום דק טיל"א עיש. ולענ"ד נעלם ממנו וגם מהב"ח חולין ח' ע"ב קרמא מפסיק מתתאי ופרש"י קרום טיל"א מפסיק בין חלב לבשר והוא אותו קרום שאנו נוטלים מן הכסלים ועב וחזק הוא מוכרח משם שמלת טילא אינו מורה כלל על הדקות אלא הוא לעז של קרום ל"ש עב ל"ש דק:

שם אבל לא בשאר מקומות. נ"ב ר"ל לאפוקי בין ריאה לורדא או לסימפון וכו' ב"ח:

סעיף ו' וה"ה לכל יתרת. נ"ב לענ"ד לא מהני בזה מיעוך ומשמוש מטעם תרתי לריעותא וגרע בזה מורדא:

סעיף ט הג"הה ודוקא שאין הסירכא קצרה מבשר הריאה עיין ש"ך משיג על הד"מ. והדבר תמוה איך נעלם מהד"מ המבואר בתוס'. אמנם לענ"ד דברי הד"מ נכונים דהא מבואר בהב"י הפלוגתא שבש"ע סעי' ד' אם כסדרן צריך בדיקה תלי' באם יש סירכא בלא נקב או לא ע"ש. וכיון דאנן סירכא למטה מחציין מכשירים בלא בדיקה ע"כ שסמכינן על השיטה דיש סירכא בלא נקב [אך עיין דרישה ואין זה מוכרח ומ"מ דבריו נכונים פשוט מן המנהג דמיעוך ומשמוש מהני בשלא כסדרן ולא חיישינן לשיטת תוס' דסופו להתפרק ודוק] ובנסרכה שלא כסדרן דטריפה היינו משום שסופה להתפרק. ומבואר ג"כ סעיף י"ג בהג"ה בסופה אבל המנהג בעירנו למעך בכל הסירכות אף שלא כסדרן. ואף הרמ"א שכתב לפני זה שאין להקל היינו משום שלא כסדרן מבואר בש"ס לאיסור אין לסמוך אקולא זו לומר שאם נתמעך אינה אלא דלדול ואנן סומכים אף בזה דאינה אלא דלדול וקשה ומה בכך הא שלא כסדרן הטעם משום שסופו להתפרק א"ו ז"א אלא בסירכא שהיא חזקה בטבעה וכשמתנתקת לכאן ולכאן לא תתנתק הסירכא אלא תאחז מבשר הריאה עמה ותנקב הריאה משא"כ בדלדול שחלושה בטבעה ואף שלא כסדרן לא תנקב הריאה אלא היא תתנתק באמצעה כשירה וא"כ שפיר כתב הד"מ צ"ע מה בכך שסופה להנתק הלא זהו לאו סירכא מחמת נקב הוא אלא דלדול ודלדול אין סופה לעשות נקב בריאה סעיף י"ג הג"ה אבל המנהג בעירנו נ"ב כתב בד"מ ס"ס קי"ט מ"כ בשם מהר"ש ודוקא בבהמות ישראל נהגו למשמש ולא בבהמות אינו ישראל אבל מלשון מהרי"ו משמע דאין לחלק ואולם למ"ש רמ"א ז"ל ונכון לחוש למה שכתבתי אם לא בה"מ פשיטא דבבהמות נכרי אין למעך בסירכא שלא כסדרן:

סעיף יז. עיין ט"ז ס"ק כ"ב ועיין פר"ח משיגו ומסיק להחמיר בספק שקול מדרבנן ולא נימא נשחטה הותרה. ועיין בדבריו ריש סי' כ"ט. ולענ"ד אף שהעליתי בספרי על א"ע סי ו' כדבריו דבספק שקול להחמיר. מ"מ בדינין הללו יש ליפסוק כהש"ע דהא אף לדברי האומר שלא כסדרן היתה או האומר שהי' בה סירכא במקום שהיא טריפה. אטו מש"ה ידעינן שודאי טריפה הוא הא רבא לא אמר אלא הנהו ב' אוני דסריכי להדדי ל"ל בדיקה שזה מורה אף לשיטת התופסים הטעם משום דסופו ליפסק דמ"מ אינו אסור אלא מפני ספק שאין לזה מקום בדיקה ואף שבדף מ"ח נאמר אי האי מינקב וכו' ר"ל דקרוב לודאי דאין סירכא בלא נקב ואופן בדיקה ליכא כדפרש"י דהסירכא סותם וכן לפי' התוס' אי האי סופו לינקב כלומר דקרוב לודאי שסוף אחד מהצדדין עומד לינקב ומקום בדיקה ליכא לההוא חששא. אבל מ"מ מדלא סתם נאמר טריפה משמע לי שאינו אלא ספק טריפה של קרוב לודאי באין בדיקה להכשירו ומה שפי' רש"י דאין סירכא בל"נ היינו הרוב וקרוב לודאי אבל ודאי יש במציאות מיעוט סירכא גמורה מהפשטת ליחה בל"נ. כ"ז נראה לדעתי כדי ליישב גוף הרשב"א שהניח הפר"ח סי' כ"ט בסתירת דעת עצמו ע"ש דא"כ הא הוי ס"ס ונהי דלא הוי ס"ס גמור מפני דאין הספק של שלא כסדרן דדילמא אינה טריפות שקול מ"מ עכשיו ביש תו ספק שקול אם הי' כסדרן או במקום הכשר הא גוף הספק של בהמה זו אם כשירה או טריפה נוטה יותר להכשיר ושפיר אמרינן נשחטה הותרה ומוקמינן בחזקת היתר ועיין סי' פ"א ש"ך סק"ח ובספרי צ"ה סי' י"ג תוך הג"ה ודוק והברור כש"ע:

ואולם בגוף דין זה של הקונה ריאה וכו' כיון שבאו שניהם עיין ש"ך ואני תמה אחרי שבהמה זו נבדקה ויצאה בחזקת היתר שכל אדם מישראל מותר לקנות בשר ממוכר זה מה בכך שהקונה בא תחלה לב"ד ואומר שמצא בה סירכא שלא כסידרן. ואיך יתקבלו דבריו הא ע"כ איירי באופן שאין בידו לברר דבריו. וא"כ עיין סי' קכ"ז לא מבעי' לפסק הש"ע דאינו נאמן אלא או באופן שהי' פעם שומר עליו או ע"י שתיקה של הודאת בע"ד כמבואר שם. אלא אפילו להפוסקים שבש"ך שם ס"ק ט"ז היינו ע"י שתיקת הבע"ד שאינו יודע אבל בבעלים מכחישו כמו הכא מי איכא מ"ד. ופשיטא דאם בא לבד ואמר על של חבירו שהוא טריפה במה שהבעלים יודעים בו שא"א לב"ד להטריף בלתי אם ישמעו תחלה מה יאמרו הבעלים בדבר זה. ודוחק גדול בעיני לומר שגם הקונה נקרא בעליו אחר שקנה אותה] וא"ל דנאמנותו ע"פ המבואר שם סעי' ב' מתוך שנאמן להפסיד הריאה שקנה דשוי' אנפשי' חד"א. דז"א דאפשר דסבר המוכר יתחייב ליהדר לו מעותיו וגם בל"ז הפסד מועט הוא בערך הבהמה כולה ואולי מפני שהכא אינו אומר שנעשה בה חידוש של טריפה אלא שאומר שמעולם טריפה היתה שאני וצ"ע כי לא משמע הכי בקדושין ס"ו ס"ב דדוקא ע"י שלף אחוי הוא דמהימן ולא באופן אחר אף דאינו מעיד על עסק שנתחדש:. סעיף כ'. בט"ז סס"ק כ"ג ומ"כ וכו' ואני אומר דהוה בועי בשיפולי וטריפה. נ"ב עיין תשו' פ"י חלק י"ד סי' י"ב לא כתב הכי. כעת אין דעתי פנוי' לעיין בפ"י אבל יראה לי שבפשוט טריפה כי גרע מסירכא תלוי' יוצא מן הבועה:

תו התם בילדותי וכו' ול"נ דטריפה. נ"ב עיין סי' נ"ג ס"ק ב' בסופו ועיין פר"ח סק"ו:

סוף הסימן בט"ז ס"ק כ"ד והי' תחתיו כמין צלקת דהיינו קמטים. נ"ב צ"ע בזה אם לא יהא בדומה דסעיף ט' בהג"ה:

פר"ח סק"ז ותדע. נ"ב הדברים יותר מוכרחים מדברי סמ"ג שבב"י דהפלוגתא אי כסדרן צריך בדיקה תלי' באם אין סירכא בלא נקב בעי בדיקה וע"כ משום דיש ריעותא לנקב ומשום דאין כשר אלא כשהסירכא סותם שאז מפני שהוא כסדרן סותם שפיר ולא הוי קרום מחמת מכה אבל אם מפקה זיקא הא חזינן דלא סתם וטריפה וסברת העיטור שבב"י באמת ע"ד דס"ד דפר"ח ופסק הב"י כסמ"ג:

שם ס"ק מ' ועוד ממאי דקס"ד דמקשה וכו' ולא שני לי' בין דופן לדופן. נ"ב כלומר בין ממקום רביתא לשלא במקום רביתא וא"כ מאי ודופן סותמו דבשלמא למאי דשני י"ל דנקט ודופן סותמו לאפוקי שלא במקום רביתא ולעולם בלא סריך וק"ל:

שם באמצע ד"ה עוד ראיתי לעמוד על לשון המרדכי וכל דבריהם דחוקים בעיני וביותר תי' הפר"ח עצמו שאין לשון הגאונים שכתבו ובלבד שלא יהא שחין אבעבעות במקום סירכות האונות מורה לפירושו שמסיים על ידו אבל לא במקום סירכה. אלא נלענ"ד פשוט ע"פ דברי הרי"ט שמביא דס"ל כסברת הראב"ד דבנקב ממש בעי שיהא מסובך יפה הרי ע"כ שפוסקים כרבינא וע"פ פרש"י דמסובך יפה בעי וא"כ אומר שסוברים מסברת עצמם הישרה וברורה דכל שיש שחין אבעבועות סביב המסובך ומכ"ש סביב הסירכא א"א להיות מסובך היטב ולרבינא ודאי טריפה וגם סוברים שבודאי רבינא פליג על ר"נ כדהוכיחו התוס' ואף אם רבינא שהלאו היינו רבינא בתרא עכ"ז נראה להם ליפסוק כותי' לחומרא או משום דסתמא דש"ס נושא ונותן אליבי' וא"כ מה תו קשיא לר"ג ודאי אף בהעלתה צמחים אין חשש במקום רביתא מדלא בעי סביך אבל לרבינא דבעי סביך כל שהעלתה צמחים א"א להיות מסובך היטב וטריפה. שוב עיינתי קצת בכרו"פ ומצאתי שקדמני בהנ"ל ססק"ח. אף מצאתי בו מה שהניח בצ"ע בריש הס' על ר"ע דמס' ביצה דף כ"ה מוכח דאף הוא אזיל בתר רובא מדמתיר מסוכנת לאכול מבית טביחתה טרם שהובדקה אף הריאה כמבואר שם בהרא"ש וש"ע א"ח סי' תצ"ח ואילו בבכורות סובר דחלב אינו פוטר מוכח דחייש למיעוטא. וכן כתבו תוס' חולין בסוגי' דמנה"מ דאזלינן בתר רובא ובודאי דאי נימא כסברת תוס' חולין הנ"ל ובמס' בכורות דמה דחלב אינו פוטר היינו אך מחשש מועט בלא צירוף חזקה בהדה דהעמיד הבהמה בחזקת שלא ילדה מפני שיש חזקה נגדה העמיד הולד בחזקת שאינו קדוש בודאי צ"ע רב ובע"כ לידחוק דמה דחייש למיעוט אך דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום הפסד. אבל מצאתי בא"ר חולין דף ט' בסוף ד"ה ועוד הכא כיון דאיכא הפסד הוי לי' כאי אפשר למבדקה וסמכינן ארובא אבל היותר מסתבר דחזקה זו של ולד לא הוי חזקה מפני שקדמתו חזקת האם כדבאמת נראה תוס' בבכורות נוטה להכי וא"כ לק"מ דשם לא חייש למיעוט גרידא כ"א בצירוף החזקה דבהדה ודוק:

סוף ס"ק מ' הנ"ל אבל בניקב לחודא ודאי שרי. נ"ב בלא אבעבועות:

תו שם אבל לא במקום סירכא. נ"ב לענ"ד אין לשון הגאונים ובלבד כו' במקום סירכת האונות מורה הכי:

. ס"ק מ"א פי'. נ"ב בב"י מבואר כתב ומשמע דמה"ט אפילו בשרוב הסירכא בעצם כשירה וע"ש הטעם:

ס"ק מ"ה ואף הרב וכו' בסרוכה. נ"ב דברים אלו למותר הכא עכ"פ והגהתי אותם:

ס"ק נ' מסיים וגם הראב"ד כתב. נ"ב לא' מצאתי זה ועיין מ"ש בשמו ריש ס"ק מ"ט:

סימן מ

סעיף ב' ואם בקוץ נ"ב הפרישה פי' דבספק אם נעשה ע"י קוץ או חולי טריפה ועיין סי' מ"ט גבי קורקבן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף