בית מאיר/אורח חיים/תרנח

בית מאיר ‏ אורח חיים תרנח

סעיף ב' הג"ה ואסור לטלטל הלולב כתב הט"ז בסי' תקפ"ח וכו' וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו וליתא כדכתבו הפוסקים שהרי הוא כאבן וכבר מבואר סי' ש"ח סעיף ז' בהג"ה דכל דבר שאינו כלי אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו ומה הדמיון לשופר שתורת כלי עליו משא"כ הלולב ואי משום שחזי לבתר י"ט למצוותו מש"ה אין תורת כלי עליו אלא שבי"ט הרי הוא כדבר מאכל העומד לאכילה ושרי בטלטול משא"כ בשבת הרי הוא כאבן:

סעיף ד ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן דמיו ואפילו נאנס והטעם שהרי מ"מ לא קיים התנאי מה שהנותן התנה במתנתו והדברים נובעים מן הרא"ש בשם העיטור ומזה יש ליפשוט ספיקא דידי בספרי ב"מ ריש סי' ל"ח שנסתפקתי בדעת העיטור אם לא פסק לחלוטין כר"ל דאונסא כמאן דעביד זה בודאי ליתא דא"כ ה"נ נימא אונסא כמאן דעביד ולמה לא יצא ואי אפשר נמי ודאי כר' יוחנן דאונסא כמאן דלא עביד דא"כ למה פסק שם דהוי ספק קדושין א"ו דמכח ספק פסק דהוי ספק קדושין והכא נמי אך מכח ספק דלא יצא דדילמא הל' כר"י דאונסא כמאן דלא עביד וא"כ בי"ט שני דהוי דרבנן וגם ס"ס שפיר יצא ולענין הדין אם נאבד באונס מחויב לשלם הרא"ש פרק לולב הגזול הלכה ל' מסיק דחייב אמנם הש"ע ח"מ סי' רמ"א פוסק ע"פ הרשב"ם והה"מ והר"ן שפטור אפילו אם נגנב או נאבד והוא כדעת הר' ישעי' שבהרא"ש הנ"ל ובאמת דעת רבינו הרא"ש ז"ל שם שגבה מני דמחייבו מטעם גזלן למפרע וכתב אעפ"י שברשות ירד הוא ביטל אותו הרשות כשלא קיים תנאו ועשה עצמו גזלן וא"י במה ביטל הרשות כשנאנס וצריך לי עיון מיהו גם דברי הרשב"ם תמוה לי שהרי זה לשונו בב"ב דף קל"ז ע"ב בד"ה הרי זה מקודש ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא נתחייב אלא בפשיעה והרי להדיא איתא שם דף קמ"ו בשולח דורן שהדרה שבח סבלונות מהו כיון דאי איתניהו לדידיה הדרי ברשותי' שבוח א"ד כיון דאי אבדו או מגנבו בעי שלומי ליה ברשותא דידיה שבוא תיקו וע"ש פי' רשב"ם בהשבח. הרי מבואר להדיא דחייב בגניבה ואבדה אף דלא שומר אלא מקבל מתנה הי' ונראה נמי מסוגי' זו ממש כדהבין הרא"ש מפי' הרבינו ישעי' דבאונסין פטור ולא מחייב רק בגניבה ואבידה ואפשר מטעם הרא"ש שם הואיל ונהנה מהנה דאילו אף באונסין חייב היה להגמרא למימר א"ד כיון דאז נאנסו בעי שלומי א"ו משמע כדעת הרבינו ישעיה עכ"פ נשמע מזה דלא כדעת הרשב"ם דאפילו מגניבה ואבידה פטור הן אמת דמדברי הנ"י שם משמע דלא היה לו גירסא זו כלל עד דלהכי פי' האיבעי' דשבת בפי' אחר דחוק מאוד ע"ש. אבל על הרשב"ם ז"ל דנראה ברור שהיה לו הגירסא כדלפנינו ודאי צ"ע:

סעיף ז הג"ה ודוקא שלא קנו לצורך מצוה וכו' דאדעתא דהכי קנאוהו ויש ברירה כדאיתא בב"י בשם הרשב"א דומיא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו' ע"ש והנה הרשב"א לטעמו בדין השותפין שנדרו פשיטא שיפה דן אמנם הא קים לן בדאורייתא אין ברירה אך זה נמי הוקשה לראשונים שם ריש פרק השותפין ומה שדחקו עצמם שם והרשב"א מכללם לתירוץ שברירה זו עדיפה מיתר דיני ברירה שבש"ס שייך נמי הכא לגבי האתרוג ושפיר דן אמנם עיין בספרי קנין דעה סי' רכ"ד למה שפירשתי שם לדעת הרמב"ם לנכון לתרצו ממה דתמהו עליו מבה"כ דס"ל הטעם בשותפין שנדרו הנאה אינו אלא משום דגוף האיסור אינו אלא מדקי"ל כר"א דויתור אסור במודר הנאה ס"ל דויתור אף לר"א אינו אסור אלא מדרבנן ולהכי יש ברירה כדקי"ל בדרבנן יש ברירה א"כ אין ראיה משם להכא דהוי בדאורוי' עיין וק"ל ואולי היינו נמי טעם הרשב"ם שדחק עצמו בטעם המנהג שקונים אתרוג לכל הקהל ולא כתב בטעם הרשב"א שהוא פשוט שמפני שקונים אותו לצאת בו אמרינן יש ברירה והיינו אפשר כנ"ל וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף