מחצית השקל/אורח חיים/תרנח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מחצית השקל ‏ אורח חיים תרנח

(א) (ס"ק א) דראוי להריח. ע' סי' תרנ"ג דראוי כו' בא ליישב דהא מבואר שם דאין להריח באתרוג משום ספק ברכה. וע"ז כתב מ"א דבשבת מסיק מ"א לעיל דמותר להריח בו ולברך עליו אליבא דכ"ע. א"כ יכול לברך כו' ר"ל אפי' תימא דלא כמ"א שם אלא דגם בשבת פליגי הפוסקים אי מברכים עליו. מ"מ אפשר לו ע"י תקנה אחרת שיברך על מין ריח אחר ויכוין להוציא גם האתרוג בברכתו לכן לא הוי מוקצה:

(ב) (ס"ק ב) דמוליד כו להניח הכוס (שהוא מבושם ומריח) כדי לגמר היינו שמכוין שיגמרו ויתבשמו הבגדים ע"י כך. נקט שיראי. ר"ל דבגמ' במס' ביצה דף כ"ג אמרו סחופי כסא אשיראי אסור משום מוליד ריח'. אינו ממלאכה אלא הכיבוי וההבערה כ"ה שם ביש"ש. פי' ר"ל דכיבוי והבערה מאי שאטייהו הכא. לזה כתב דמהרש"ל בא ליישב מאי דקשיא עליו:

דהא דאמרי' דף כג כו' דבריו קצרים מאד. וצריך אני להאריך ולבאר כפי הבנתי לע"ד ובמה נחלקו מהרש"ל עם מ"א. דאמר ר' יהודא לעשן פירות דהיינו להניח בשמים ע"ג גחלת בוערות ולמעלה מן הגחלת יהיו תלוים פירות ויקלטו טעם וריח הבשמים בי"ט אסור. דתחלתו בהנחת הבשמים ע"ג גחלת מכבה ואח"ז מבעיר. ואע"ג דהוי לצורך אוכל נפש מ"מ כיון דאינו שוה לכל כפש כ"א למפונקי' לכן אסור אבל ע"ג חרס רותח שהוסק מותר להניח עליו בשמים ולעשן הפירות וז"ל דכיבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי הוא כלאחר יד וליכא איסור דאורייתא. רבה אמר אפי' ע"ג חרס נמי אסור משום דקמוליד ריח'. וכ' רש"י וז"ל שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן כו' עכ"ל רבה ור"י דאמרי תרווייהו סחופי כסא אשיראי בי"ט אסור משום דמוליד ריחא כו' רבא אמר אפי ע"ג גחלים נמי מותר מידי דהוי אבשר' אגומרי. דאיכא נמי מכבה ומבעיר ומוליד ריח בגחלים ואפ"ה שרי [ע"ל סי' תקי"א במ"א מ"ש] ע"כ סוגית הש"ס ורצה מהרש"ל לישב מה שקשה על דבריו על מ"ש אם אינו מתכוין להוליד ריח כמו באתרוג אע"ג דהוי פ"ר מ"מ מותר דהא רבה אוסר אפי' ע"ג חרס משום דמוליד ריח בחרס אע"ג דודאי אינו מתכוין להוליד ריח בחרס אפ"ה אסור וניהו דלא קימ"ל כוותיה היינו משום דקי"ל כרבא דאפי' ע"ג גחלת שרי משום דהוי לצורך אוכל נפש ומ"ד אבשר' אגומרי. אבל במקום דליכא צורך אוכל נפש גם רבא מודה לרבה דאסור. וע"ז כ' מהרש"ל ליישב דשם עכ"פ הוי הבער' כו' ור"ל דהוי קשיא ליה למה אסר רבה ע"ג חרס משום מוליד ריח. אע"ג דמוליד ריח ליכא כי אם איסור דרבנן וכמ"ש רש"י וכנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל כיון דאינו אלא למפינקים אפי' איסור דרבנן לא הותר א"כ מה לו להזכיר איסור חדש דהיינו מוליד ריח. ת"ל דאיכא איסור הבערה. וניהו דהוין ע"י שינוי וליכא איסור תורה. מ"מ איסור דרבנן איכא וכמ"ש רש"י. אע"כ צ"ל דס"ל לרבה חד איסור דרבנן מתירים לצורך אוכל נפש אע"ג דאינו אלא למפונקים. אבל תרי איסורי דרבנן לא מתירי' ולפי זה כיון דאיכא גם מוליד ריח. דאיכא איסור הבער' ע"י שינוי וגם איסור מוליד ריח לכן אסור. ולפ"ז ס"ל למהרש"ל מסברא כיון דאיסור מוליד ריח הוא איסור קל בלא מתכוין להוליד ריח אע"ג דהוי פ"ר מותר אפי' היכא דליכא צורך אוכל נפש. אלא ע"ג חרס הואיל דבלא"ה יש איסור גמור דהיינו הבערה ע"י שינוי ניהו דלהאי איסור דרבנן גרידא הוי מתירים לצורך א"נ שאינו אלא למפונקים אבל בהצטרף לזה עוד איסור מוליד ריח אע"ג דהוא איסור קל וגם אינו מתכוין מ"מ אסור אבל היכי דליכא הבערה אלא איסור מוליד ריח ולא מתכוין לכך אפי' אינו לצורך אוכל נפש כלל מותר כן הוא דעת מהרש"ל וע"ז כתב מ"א. ומ"מ נ"ל כו דהא התם ליכא איסור משום הבערה כו' ר"ל דמ"א ס"ל דא"א לו' כדעת מהרש"ל דרבה אוסר משום דאיכא תרתי הבערה ע"י שינוי וגם מוליד ריח. דא"כ ה"ל לרבה להזכיר איסור הבערה דהוא העיקר לדעת מהרש"ל כנ"ל ולמה לא הזכיר רק איסור מולי' ריח אע"כ דרבה ס"ל ניהו דהבערה אפי ע"י שינוי מ"מ אסור מדרבנן. מ"מ היינו מתירים כיון דהוא לצורך אוכל נפש:

משא"כ מוליד ריח דאין בו צורך א"נ דהא אינו מוליד ריח בפירות כ"א בחרם ולכן אסור משום מוליד ריח לחוד. א"כ באתרוג נמי דאיכא משום מוליד ריח ואינו לצורך אוכל נפש אע"ג דאינו מתכוין מ"מ כיון דהוי פ"ר אסור ודע אע"ג דמ"א מסיק בסי' שי"ד דלא כת"ה אלא אפי' באיסור דרבנן פ"ר אסור מ"מ הוצרך להביא ראיה דאסור להוליד ריח באינו מתכוין והוא פ"ר דאסור. משום דמשמע מדברי מהרש"ל דאיסור מוליד ריח הוא איסור קל. וגרע משאר אסורי דרבנן:

ואם היה מאתמול על הבגד מותר כו' עיין סי שכ"ב ר"ל דאמרי' התם דמותר למלול עצי בשמים להוסיף ריח כיון דכבר איכא ריח. אבל באתרוג על הבגד דליכא בבגד ריח כלל והוי מוליד ריח ע"י האתרוג מחדש זה אסור וכ"ה בגמ'. א"כ ה"ה באתרוג אם היה מאתמול על הבגד שכבר קלט ריח מאתמול מותר כו' דהוי נמי רק תוס' ריח דשרי ואע"ג שכ' מ"א בסי' תקי"א בגד שמריח כבר מ"מ אסור ליתן עליו בשמים דמוסיף ריח חדש עיין שם מ"ש מ"א לחלק בין בשמים דשם ובין אתרוג דהכא ועיין מ"ש שם:

דע מ"ש הט"ז סק"ג דלולב מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו דומי' דשופר. השיג עליו בספר ח"מ דדוקא שופר דאיכא תורת כלי עליו שמלאכתו לאיסור לכן מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו כדאיתא סי' ש"ח אבל לולב דאין עליו תורת כלי אפי' לצורך גופו או מקומו אסור כמ"ש רמ"א בסי' ש"ח סעיף ז' בהגה ע"ש. ולענ"ד יפה דיבר. אע"ג דלכאורה משמע דלולב במה שמיוחד למצות מיקרי כלי. וא"כ בשבת הוי כלי שמלאכתו לאיסור. דהא קאי הש"ס בסכה דף ל"ג ע"ב אם ממעט ענבי הדס בי"ט והא מתקן מנא. וכן בדף מ"ב ע"א כ' רש"י הטעם דאסור להוסיף מים על הלולב בי"ט משום דטרח לתקוני מנא מ"מ נ"ל דע"כ ל' תיקון מנא לאו דוקא דמה שמיוחד למצות אין בזה תורת כלי וכ"מ בר"פ לולב וערבה במ ש התוס' על קושית הש"ס והא טלטול בעלמא הוא דאין עליו תורת כלי:

(ג) (ס"ק ג) אין אדם כו' צ"ע דבא"הע כו' וי"ל דהתם מיירי באינו יודע ר"ל שאינו יודע שאין אשה מתקדשת בשאול. וכוונת מ"א בתירוצו הוא דבשלמא בקדושין דלא כתיב לכם. ולכן לא בעינן שיהיה הדבר של הבעל. אלא בעי' שהאשה תקבל דבר מהבעל ולא יהיה הדבר ההוא גזל ביד האשה וא"כ כיון שלא ידע שאין מתקדשת בשאול אמרי מה"ט אמר לשון שאלה מחסרון ידיע' שהי' סבר שהי' די גם בשאול ואלו ידע שאינה מתקדשת בשאול היה נותן לו במתנה ולכן אע"פ שאומר לשון שאלה. וא"א לו' שלא דק בלשניה וכוונתו היה למתנה מ"מ מקודשת ניהו דעדיין אינו של בעל דהא לשאלה נתנו להבעל ולא במתנה. והבעל נתנו לאשה במתנה. עכ"פ לא הוי גזל ביד האשה. דהא כשעתה יוודע למשאיל דאין אשה מתקדשת בשאול יתננו במתנה ולכן אינו גזל ביד האשה אע"ג דלא קנה הבעל והאשה למפרע. כ"א משעת מתנה ואילך מ"מ סגי בכך ולא הוי גזל בידיה. אבל באתרוג דבעי' לכם ניהו דלבסוף כשיוודע למשאיל דאינו יוצא בשאול יתננו במתנה מ"מ בשעת נטילה לא הוי לכם ולא יצא:

ובאמת היודע כו' ר"ל לפי זה דלשון שאלה שאמר הוא דוקא אלא דאמרי' שהוא מחסרון ידיעה כנ"ל ואלו ידע היה אומר לשון מתנה. א"כ היודע שאינה מתקדשת בשאול ואעפ"כ אמר לשון שאלה אינה מקודשת דהוי גזל בידה:

וכ"מ בהדיא ברא"ש פ"ק דקדושין. ר"ל שכ' הטעם דלאו כ"ע דיני גמירי שאינה מתקדשת בשאול. משמע באם ידע הדין מודה דאינה מקודשת ועיין בבית שמואל שם:

וה"ה באתרוג. ר"ל כיון דאפי' בידע מתקדשת ע"כ ל"ל הטעם הנ"ל אלא צ"ל דלשון שאלה שאמר לאו דוקא ולא דק בלשניה. ועכ"פ נתכוין למתנה. על מנת להחזיר. כיון דרצונו למלאות בקשת המבקש לקדש אשה ודאי כוונת המשאיל באופן המועיל לקדושין וא"כ ה"ה באתרוג מהני כה"ג דהוי לכם:

וכ"מ לעיל סי' י"ד גבי השואל טלית מצוייצת דמברך עליו אע"ג דגם גבי ציצית בעינן שלכם. באתרוג מהני טפי מתנה עמ"ל. משום דהי' מצו' דא"א לפטור ממנה. ודאי בלב שלם נתנו במתנה עמ"ל עכ"פ משא"כ ציצית דאם אין לו בגד בת ד' כנפות פטור אפשר לא נתכוין למתנה ודעתו באמת שלא יברך עליו. עיין שם שהאריך. ועז"כ מ"א וצ"ע דמשמע בש"ס דבכ"מ מהני מתנה עמ"ל חוץ מקדושין דלא. משום דדמי לחלופין דאין האשה נקנית בחלופין כדאי' בקדושין:

(ו) (ס"ק ו) וצריך כו' אפילו אמר בפי' כו' וס"ד דסתם ודאי נתכוין להחזירו במתנה. אף על גב שלא אמר בפי' שמחזירו במתנה דודאי נתכוין בחזרתו לקיים תנאו שהתנ' בפי' קמ"ל דאעפ"כ צ"ל בפי' בל' מתנה:

(ז) (סק"ז) ומיהו כו' לי כו' דר"ל כיון דסוף סוף חזר אליו מיקרי שנתקיים התנאי על מנת שתחזירהו לי:

(י) (ס"ק י) אין כו' כמה שכתב סעיף ח'. פה סוף ס"ק ז ומ"ש אח"ז דאדעתא דהכי קנוהו. הוא ס"ק חדש. וקאי על הגהת רמ"א בסעיף זה:

דיש ברירה ר"ל כל פעם שנוטלו אמרי' הוברר הדבר דלאותו שעה הוא שלו לבד וכן כשנטלו חברו אמרי' הוברר הדבר דלאותו שעה הוא של חברו לבד:

וכה"ג אמרי' בי"ד בשותפין שנדרו הנאה זה מזה לענין הכניסה לחצר שי"ל בשותפות:

(יא) (ס"ק יא) ואשה כו' ול"ד למנין. ר"ל בימים נוראים כשיש עשרה בני אדם במקום א' וא' מהם רוצה לצאת. צריך להשכיר אדם אחר במקומו שיהיה להם מנין ותמצי' החילוק בשלמא במנין או בלחי וקורה כמו שהם צריכים לאותו יחיד גם היחיד צריך להם ויש להם חיבור גמור לענין זה וחיובם בזה שוה. ולכך נגבה לפי הנפשות ולא לפי הממון דדוקא מה שמשתלם לפי הנאה אז משתלם לפי הממון כמו בחזן שמשתלם ג"כ לפי עריבות ונעימות קולו דאז חציו לפי הנפשות דהא עכ"פ צריכים א' להתפלל ובזה הכל שוין וחציו מה שנשתלם החזן מצד עריבות הקול דהוא דבר הנאה נגבה לפי הממון. דבעל הון רב צריך ליתן יותר בשביל ההנאה. לכן בכל דברים הנ"ל מנין לחי קורה דאין לו הנאה דמשתלם לפי הנפשות. לכן אפי' יוצא דאינו נהנה כלל מהדבר מ"מ צריך לשלם חלקו דהא בלא"ה אינו משתלם לפי ההנאה דהא ליכא הנאה אבל אתרוג אין חבורה חיבור גמור דאפי' בהיותו בעיר אינו צריך להם דהא אם ירצה יכול לקנות לולב ומיניו לעצמו לבדו ואינו משתלם אלא לפי ההנאה ולפי הממון ואם יצא דלא נהנה כלל אם נאמר דיצטרך לשלם ע"כ צ"ל דמשתלם לפי הנפשות והא זה אינו ובא"ר הביא ספק בשם כה"ג אם י"ל לולב מיוחד לעצמו אם צריך ליתן לקהל לסיועת אתרוג של קהל. אדם כו' מוטב כו' ובזמן הזה דרוב פעמים אחר עבור איזה ימים מהחג ע"י רוב משמוש בני אדם אתרוג של הקהל מתקלקל. אפשר אינו צריך לשלוח לחבירו אתרוג שלו:

מעבר לתחילת הדף ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.