אליה רבה/אורח חיים/תרנח

אליה רבה ‏ אורח חיים תרנח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] דראוי להריח וכו'. כשמברך על פרי אחר, עיין סימן תרנ"ג, ולצורך גופו או מקומו גם הלולב מותר לטלטלו (ט"ז):

ב

[ב] ואסור וכו'. והא דנותנים לנעורת פשתן היינו משום שקלט הריח מערב יום טוב (מהרי"ל), דאינו מריח יותר בשביל כך (מגן אברהם סוף סימן תקי"א) ואינו מוכרח. ושיירי כנסת הגדולה כתב כשנכרך בנעורת פשתן מערב יום טוב מותר לכרכו ביום טוב בסודר נקי על ידי הפסק הנעורת, עד כאן. ולא מסתבר דאם הריח הולך דרך הנעורת לסודר אכתי מוליד הוא:

ג

[ג] דמוליד ריחא וכו'. תימא הא לא איסורא אלא להניח הכוס כדי לגמר אבל היכא דאין מכוין למיגמריה שרי דלא שייך פסיק רישיה אלא במלאכה גמורה אבל הגימור אינה מלאכה אלא הכיבוי והבערה (רש"ל פרק ב' דביצה), פירוש דהא דאמרינן [ביצה] דף כ"ג אפילו על גבי חרס אסור דמוליד ריחא בחרס היינו משום דעל כל פנים הוי הבערה והוי מלאכה גמורה אבל להוליד ריחא בלא מתכוין שרי כן נראה לי פירושו, ומכל מקום נראה לי עיקר כרמ"א דהא התם ליכא איסור משום הבערה דהא עושה לצורך אוכל נפש ואף על פי כן אסור משום דמוליד ריח בחרס עד כאן לשון מגן אברהם. ודברי תימא הן בעיני מה שפירש דברי רש"ל בעל גבי חרס קשה הא כתב אלא הכיבוי והבערה ועל החרס ליכא כיבוי כלל כדאיתא בביצה שם, גם הבערה על גבי חרס פירש רש"י שם דלא הוי מלאכה גמורה דעל ידי שינוי הוא כלאחר יד וליכא איסורא דאורייתא, אלא פשוט כוונת רש"ל על בשמים על גבי גחלים דשם איכא כיבוי והבערה. גם מה שכתב מגן אברהם שם דהתם ליכא משום הבערה דהא עושה לצורך אוכל נפש וכו' תמוה דמאן דאמר דאסור על גבי חרס סבירא ליה דתפניק יתירא הוא ואינה שוה לכל אדם כמבואר בש"ס ופירוש רש"י, אבל מאן דאמר דהוא צורך אוכל נפש אפילו על גבי גחלים מותר לכל אף דיש כיבוי והבערה ומוליד ריחא, כדפירש רש"י שם מותר לצורך אוכל נפש. ועוד קשה דסותר עצמו לכאורה דבסימן תקי"א ס"ק י' כתב דאוליד ריחא כשאין מתכוין מותר וכן כתב בית יוסף בשם הר"ן שם, והשתא קשה נמי ש"ס הנזכר לעיל דאסרו על גבי חרס על הר"ן. אלא נראה לי ברור דרב דאמר על גבי גחלת נמי מותר פליג בכולה על רבה דאוסר בחרס משום מוליד ריחא דסבירא ליה דכשאין מתכוין מותר וקיימא לן כרב הנזכר לעיל בסוף סימן תקי"א ודו"ק. וכהיות כן זכיתי לירד לעומק דין זה דאין ספק דרש"ל סמך עצמו על הר"ן הנזכר לעיל ולכך חולק. אבל לעניות דעתי רוקח ומהרי"ל שמהם הוציא רמ"א דין זה לא פירשו הר"ן אלא סבירא ליה דאף דבר שאין מתכוין נמי אסור, והא דמותר בבשר על גבי גחלים היינו משום שהוא אוכל נפש ממש וכן מבואר מפירוש רש"י שם. ועוד אפשר דגם לפירוש הר"ן דוקא התם דאיכא קצת אוכל נפש לעשן פירות אף שאפשר לאוכלן בלא זה, ואין עושה אלא למתקן מכל מקום הוי קצת אוכל נפש, לכן נראה לי להחמיר כרמ"א ולבוש אף שהט"ז סוף סימן תקי"א הסכים לרש"ל כמדומה שלא ראה כשכתב שם דברי רמ"א שבכאן, גם לא ירד לכל הנזכר לעיל, גם מי יקל ראש נגד רוקח ומהרי"ל בשם פרדס:

ד

[ד] אין אדם יוצא וכו'. ואם התחילו לצאת בו דעת מגן אברהם דהוה ליה כאילו נתנו במתנה כמו בטבעת קידושין באבן העזר סימן כ"ח וכן כתב סימן י"ד וצריך עיון בסימן תרמ"ט סק"ט כתב דלא יצא ואפשר שיש טעות סופר שם, מיהו בט"ז שם ובתשובת בית יעקב סימן קי"ד משמע דלא יצא, אם אין האיש בביתו ונתנה האשה הלולב לאחד מאוהביו לא יצא, דשמא ניחא ליה למוכרו על יום אחד אם לא שהוא אדם חשוב דזילא ביה מילתא למוכרו (מגן אברהם). ולי נראה דאין הבעל מקפיד בזה כדאיתא ביו"ד סימן רמ"ח ומכל שכן כשהיא נושאת ונותנת בתוך הבית:

ה

[ה] [לבוש] צריך לקיים וכו'. אף שלא כפל לתנאיה (ב"ח):

ו

[ו] אפילו נאנס וכו'. ואם נתנו סתם ונאנס מידו נותן דמים ויוצא (רבינו ירוחם), אף זה בשבלי הלקט ואחרונים לא הביאו, גם מהר"ן וטור לכאורה לא משמע הכי, מכל מקום נראה לי להקל כי ראיתי בשבלי הלקט וכלבו דמייתי פוסקים דאף באמר על מנת שתחזירו לי יוצא בנאנס דכוונתו היה שיחזירו לולב עצמו אם יהא בעין אבל בנאנס יוצא כשנותן דמים ואף דלא קיימא לן כוותייהו מכל מקום בסתם נקטינן הכי. ונראה בחול המועד סוכות יוצא אף באמר על מנת שתחזירו לי דהא הרבה פוסקים בסימן תרמ"ט דסבירא ליה דיוצאין בגזול:

ז

[ז] נתנו לו סתם וכו' מסתמא וכו'. הקשה בתשובת בית יעקב סימן קי"ד דשולחן ערוך סותר למה שכתב בחושן משפט סימן רמ"א סעיף ו' דאם אמר על מנת שתחזירו ולא אמר לי יכול להחזיר כשירצה, ואין לומר דסתם עדיף מאומר על מנת שתחזירהו ולא אמר לי דהא כתב בית יוסף דסתם לא עדיף ממתנה בפירוש ולא כפליה לתנאי. ותירץ דבחושן משפט מיירי שיש לו לולב אחר לצאת בו מכל מקום אם אמר על מנת שתחזירו לי צריך להחזירו מיד שרוצה לצאת בממון שלו ודחוק, ועוד תירץ דהתם לענין ממון קאמר דאין יכולין לכופו להחזיר מיד אבל ידי מצוה לא יצא, אבל במגן אברהם כתב דיצא וכן משמע בתשובת רשב"א סימן אל"ף. ולי היה נראה מדלא כתב בשולחן ערוך הכא וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו וכו' כמו שכתב בסעיף דלעיל אלמא דסבירא ליה בסתם לא הוי כמו שאמר על מנת שתחזירו לי אלא לענין שצריך להחזיר אבל לא לענין שצריך להחזיר מיד וכמו דנשתנה הדין לרבינו ירוחם לענין נאנס דלעיל, אך מלבוש שכתב והא דאמרינן וכו' אחר דין דסתם מבואר דגם בסתם דינא הכי וכן משמע בר"ן, ומכל מקום בחול המועד סוכות נראה דיצא אף שלא החזירו מיד ובסתם וכדאמרן:

ח

[ח] [לבוש] מיהו אפילו וכו'. אפילו אמר בפירוש על מנת להחזירו אין צריך להחזירו בעצמו:

ט

[ט] [לבוש] צריך שיתנו וכו'. פירוש אפילו כשראשון מחזיר לבעליו ואפילו אמר בפירוש על מנת שתחזירו לי וכן משמע מרבינו ירוחם. כתב דרכי משה בשם ר"י אם נתן אתרוג במתנה ואמר אחריך לפלוני אפילו אכלו ראשון או מכרו יצא דאין לאחריך אלא מה ששייר ראשון, עד כאן. ועיין בחושן משפט סימן רמ"ח:

י

[י] [לבוש] ולא ליקני וכו'. לשון השולחן ערוך קודם שיצא בו, ודעת הלבוש נראה דהוא הדין אחר שיצא בו לא יעשה כן לכתחילה שמא יצטרך עוד לקנות לאחר. עוד יש לומר דדין דיום טוב שני כמו בראשון כמו שכתב בסימן תרמ"ט וכן משמע בתשובת מהרי"ו סימן קצ"א. כתב הב"ח דמותר לומר לקטן יהא שלך עד שתצא בו ואחר כך תחזירהו לי דהוי כשאול, עד כאן, אלא דאז הקטן לא יצא:

יא

[יא] ויש מי שאומר וכו'. המעיין בבית יוסף יראה דאפשר דגם סברא ראשונה מודה לזה:

יב

[יב] שקנאוה כדי לצאת בו וכו'. דכל שאין בו דין חלוקה אמרינן ביה יש ברירה, ובאותו שעה שהוא נוטלו הרי הוא כשלו ואפילו בעל כרחך של חבירו (תשובת רשב"א סימן ת"ז), ועיין בבית יוסף ד"ה והיכא וכו' וצריך עיון, ומשמע שם דלמעשה קאמר וחזר ממה שכתב בתשובה סימן ס"ב ודלא כמגן אברהם. כתב בהגהת מהרי"ל אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם אתרוג כלל מוטב שישלחנו לשם כדי שיצאו רבים ידי חובתם והוא יברך על של הקהל. ובתשובת בית יעקב סימן קי"ד הקשה מהא דמצא תפילין שם דמיהן ומניחן הרי דהתירו לעשות איסור אף כדי שיעשה מצוה בממון שלו אף דאיסורא איכא בשאר עבירה עד כאן לשונו. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהתם טעמא כמו שכתב בחושן משפט סימן רס"ז שדבר מצוי לקנות תפילין בכל שעה ואין הבעלים מקפידין ואם כן אין איסור כלל כמו שכתב בסמ"ע שם, ועוד הא כתב בכלבו הראב"ד היה נוהג לקנות אתרוג משלו והיה נותנו לכל הקהל במתנה על מנת להחזיר וביומא דערבה היה מבקש לכל אחד שיפרע דמי אתרוג, שמא היה בהם מי שינהג סלסול בעצמו או שיהיה רוחו גסה שלא ירצה לצאת אלא בשלו, עד כאן, הרי דקרי לזה שרוצה בשלו סלסול. לכן נראה דאף משום יחיד הדר בישוב שאין לו אתרוג ראוי לשלחו והוא יברך על אחר ובלבד שאותו יחיד לא יפשע דוגמא דעירוב תבשילין. כתב בקיצור של"ה יש ליזהר עד מאד שלא יברך ביום ראשון על של חבירו אפילו נתן לו במתנה רק יברך על של קהל דמיקרי לכם, עד כאן. וליתא דכל שנותן לו במתנה מיקרי לכם כמפורש בסוכה דף מ"ב וכל הפוסקים ואדרבא בשל קהל יש כמה חששות כמו שכתבו בית יוסף וכלבו:

יג

[יג] ואשה פטורה וכו'. ואם תרצה לברך יכולין לעכב על ידה עד שתתן לפי ממון. כתב רשד"ם מכר לולבו לחבירו על מנת שלא יטלו בו הקהל ונטלו הוא וקהל לא יצא הוא והקהל אף לא כפל לתנאי ואם הלוקח חזר בו ופייס למוכר בדמים יצאו, עד כאן:

יד

[יד] ישתדל וכו'. אפילו חל יום ראשון בשבת (דרכי משה). מי שיש לו אתרוג מסתפק בשיירי כנסת הגדולה אם צריך ליתן מעות אתרוג מדכתב מהרי"ל אשה פטורה ולא קאמר רבותא מי שיש לו אתרוג פטור וכל שכן אשה, עד כאן. ולעניות דעתי לאשה יותר רבותא דהוה אמינא כיון שנהנית שעוצר רוחות רעות על ידי הנענועים כמו שכתב ט"ז גם נוהגין לברך אף על פי שהיא אינה רוצה מכל מקום דעתה לתתן למעות אתרוג קא משמע לן דפטורה, אבל מי שיש לו אתרוג פשיטא דפטור. כתב מהרי"ל מאן דליתיה בעיר אין חייב ליתן, עד כאן. ובמקום דנוהגין ליתן החצי לפי הנפשות משמע דחייב ליתן החצי:

טו

[טו] כתקנה וכו'. ולעשות הנענועים כהלכתן:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.