כף החיים/אורח חיים/תרנח

כף החיים ‏ אורח חיים תרנח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

א) [סעיף א'] מן התורה אין מצות לולב חוץ למקדש אלא יום ראשון וכו'. דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם ז' ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום הראשון בלבד דכתיב ביום הראשון וחכמים תקנו ז' זכר למקדש. סוכה מ"א ע"א. טור וב"י. לבוש. ט"ז סק"א:

ב

ב) [סעיף ב'] ביום שבת אינו ניטל וכו'. גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר. סוכה מ"ב ע"ב. ב"י. לבוש. ט"ז סק"ב:

ג

ג) שם הגה. ואסור לטלטל הלולב בשבת וכו'. ולצורך גופו ומקומו שרי כמו גבי שופר בססי' תקפ"ח. ט"ז סק"ג. א"ר אות א'. אבל המאמ"ר או' א' כתב דמלשון הפו' שכתבו דהוי כאבן משמע דאפי' לצורך גופו ומקומו אסור כדין כל מוקצה מחמת גופו ותמה על דברי הט"ז הנזכר שהביא ראיה משופר דשאני שופר שהוא כלי אלא שמלאכתו לאיסור ומשו"ה שרי לטלטל לצורך גופו ומקומו כדין כלי שמלאכתו לאיסור אבל לולב לכ"ע אסור יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ג' נה"ש אות א' ער"ה או' ב' בגדי ישע. בית מאיר. חמ"מ אות ב' מחה"ש סק"ב. ח"א כלל ס"ו אות י"ג. מ"ב או' ד' וכ"כ לעיל סי' ש"ח או' נ"א יעו"ש:

ד

ד) שם בהגה. ואסור לטלטל הלולב בשבת וכו'. וה"ה הערבות וההדסים של לולב דהא ערבה הוי כאבן כמו הלולב וכן ההדס כיון שאסור להריח בו כמ"ש לעיל סי' תרנ"ג. וכ"כ מ"ב או' ג':

ה

ה) שם בהגה. אבל האתרוג מותר בטלטול דראוי להריח בו. והגם דכתב לעיל סי' תרנ"ג דיש למנוע מלהריח בי מ"מ אם יש לפניו מידי אחרינא שראוי לברך עליו ברכת הריח אז יברך על אותו דבר ויוכל אח"כ להריח גם בזה וע"כ אינו מוקצה. ט"ז סק"ד. א"ר או' א'. והמ"א סק"א כתב דכיון דראוי להריח בו בשבת לא אתקצאי א"נ יכול לברך על פרי אחר עכ"ל משמע אבל לטעם ראשון גם על האתרוג יכול לברך ברכת הריח בשבת וכמ"ש לעיל סי' תרנ"ג אבל לדעת הט"ז גם בשבת אינו יכול לברך על האתרוג ברכת הריח אלא רק לפוטרו בפרי אחר וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לעיל סי' תרנ"ג או' ג' ואו' ד' יעו"ש:

ו

ו) שם בהגה. ואסור ליתנו על הבגד אפי' ביו"ט דמוליד ריחא. והוי כתיקון מנא. אבל מותר ליתנו על הבגד או מוכין שהיה מונח בו מעיו"ט משום שכבר קלט הריח כנרש לעיל סי' תקי"א או' מ"ז יעו"ש. ומנהג יפה להשים האתרוג בתיבה קטנה ולא בסודר דמוליד ריחא אם יחליף הסודר. מל"ח סי' כ"ג או' מ"ו:

ז

ז) שם בהגה. דמוליד ריחא. והמנהג פשוט בקושט"א ובמקומות האלו לכרוך האתרוג בסודר נקי ויראה לי לתת טעם למנהג דלא אסר מהרי"ל אלא בנותן האתרוג סמוך לבגד אבל המנהג הוא שכורכין האתרוג בנעורת ואח"כ נותנין אותו תיך סודר לית לן בה ובנעורת אין שום איסור שכבר קלט הריח. שכנה"ג בהגה"ט או' ב'. ומיהו הא"ר אות ב' כתב על דברי שכנה"ג הנז' דלא מסתבר דאם הריח הולך דרך הנעורת לסודר אכתי מוליד הוא עכ"ל ונראה דה"ד אם הנעורת מעט אפשר שיבא הריח לבגד אבל אם הוא הרבה לא מסתבר שיבא הריח לבגד. ועוד נראה דה"ד אם מניחו היום בבגד עם הנעורת שהיה מונח בו מעיו"ט אבל אם מעיו"ט היה מונח האתרוג עם הנעורת בתוך הבגד פשיטא דשרי ליטלו ולחזור ולהניחו בתוך הנעורת והבגד ביו"ט שכבר קלט הריח מעיו"ט אם הוא קולט:

ח

ח) שם בהגה. דמוליד ריחא. עיין לעיל סי' תקי"א אות מ"ז שהבאנו פלוגתא בזה אם אינו מכוין לריחא ובשעת הדחק שא"א לו להניחו במקום אחר אפשר דיש לסמוך על המתירין

ט

ט) [סעיף ג'] אין אדם יוצא י"ח ביום ראשון בלולב של חבירו וכו'. וה"ה בכל ד' מינין שבלולב. הרמב"ם פ"ח מה' סוכה ה' יו"ד. בזו"ג אות ו':

י

י) שם. בלולב של חבירו וכו'. ואם אין האיש בביתו ונתנה האשה הלולב לאחד מאוהביו או קרוביו במתנה נ"ל דלא יצא דשמא ניחא ליה למוכרו על יום ראשון. ולמוכרו נ"ל דשרי דזכין לאדם שלא בפניו. מיהו אם אדם חשוב הוא דזילא ביה מילתא למכור שרי (ליתן אשתו במתנה) דאמדינן דעתיה דניחא ליה. מ"א סק"ג. והא"ר אות ד' כתב דאפילו לא זילא ביה מילתא למכור שרי לאשתו ליתן במתנה דאין הבעל מקפיד בזה ומכ"ש כשהיא נושאת ונותנת בתוך הבית. וכ"כ א"א או' ג' דאשה הנותנת תוך הבית י"ל דאין הבעל מקפיד. מיהו בס' בכורי יעקב הקשה על זה וכתב דלא מהני סברא זו רק לענין שאר הימים דהוי כאלו שאלו בעצמו ולא לענין יום ראשון דבעינן לכם ועל כן מסיק שם דאפי' שמע בעלה אח"כ ונתרצה לא מהני דבעת הלקיחה לא היה שלו וצריך לחזור וליטול יעו"ש. והב"ד מ"ב או' ח'. וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה לא יטול לולב ביום ראשון מאת האשה ואפי' היא נושאת ונותנת בתוך הבית ואם כבר נטל יש לחזור וליטול במתנה ע"מ להחזיר מאת הבעל או משל אדם אחר אבל לא יברך עליו משום דק"ל סב"ל:

יא

יא) וכתב שם המ"א דאם השאילו חבירו אתרוג לצאת בו הו"ל כאלו נתנו לו במתנה יעו"ש וכ"כ בית שמואל באה"ע סי' כ"ח ס"ק מ"ח. אבל דעת הט"ז לעיל סי' י"ד סק"ה כיון דהזכיר לשון שאלה לא אמרינן לשם מתנה וביום ראשון אינו יוצא יעו"ש. וכ"מ בתשו' בית יעקב סי' קי"ד דלא יצא יעו"ש וכ"כ הרב מגלת ספר עשין כ"ו דלא יצא יעו"ש. ואם כן כיון דאיכא פלוגתא בזה יש לחזור וליטול בלא ברכה:

יב

יב) בס' מוצל מאש ח"א סי' יו"ד נסתפק במי שהודה ביום ראשון ואמר לולב זה של ראובן אי מהני לו לצאת בו י"ח דכיון שהודה הו"ל כשלו יעו"ש והב"ד הברכ"י אות א' ופשיט ליה דלא יצא יעו"ש וכ"כ הכס"א אות א' שע"ת סוף או' ה':

יג

יג) ואם נתן דמים על הלולב ולא משך לא קנה דהעמידו דבריהם במקום מצוה כמו ע"ת. שו"ת מוצל מאש ח"ב סי' מ"ב אבל הער"ה בסי' שס"ט ובסי' זה חולק וס"ל דקנה דלא העמידו דבריהם במקום מצוה וע"ת שאני יעו"ש ור"ל דמדאו' מעות קונות וחז"ל תיקנו משיכה כמ"ש בחו"מ ריש סימן קצ"ח ובמקום מצוה לא העמידו דבריהם. ועיין באות שאח"ז:

יד

יד) ואם משך ולא נתן דמים עיין מחנה אפרים ה' קנין משיכה סי' ב' שכתב דלדעת הרמב"ם וסיעתו דאף דקני מדרבנן לא מהני לצאת י"ח דאו' הני דקנו אתרוג למצוה ופרעי לאחר החג לא יאות עבדי דכל כמה דלא יהיב דמי לא קנאו אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם מדאורייתא יעו"ש והב"ד הברכ"י או' ד' שע"ת או' ה'. ומיהו בתשובת אור לי סי' ל"א האריך מאד בזה וכתב דרוב האחרונים תפסו בדעת מרן ז"ל דקנין דרבנן מהני לשל תורה ושפיר יוצא י"ח הגם שאינו פורע הדמים קודם החג יעו"ש וכ"כ הרב קרבן אליצור על מס' ע"ז דף קל"ז ע"ג יעו"ש. ומ"מ הרוצה לקיים המצוה כתקנה יש ליתן המעות של ד' מינין ולמשוך אותם מיד המוכר מעיו"ט כדי שיהיו קנויים לו מדאו' ומדרבנן לכ"ע. וכ"כ החיד"א במו"ב בקו' כף אחת או' ג' וז"ל ישתדל לקנית ד' מינין ואתרוג משובח ולפרוע קודם החג לצאת י"ח אליבא דכ"ע שיקנה ד' מינין בקנין דאו' עכ"ל ומ"ש בקנין דאו' ר"ל גם בקנין דאו' כנז' וכן העלה בס' אגורה באהליך דף ה' דאפי' נתן דמים צריך משיכה יעו"ש. והב"ד המל"ח סי' כ"ג אות ב' יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' תנ"ד אות מ"א יעו"ש:

טו

טו) וכתב עוד הברכ"י או' ה' בשם הרב מהר"י נבון בהגהתו לס' מחנה אפרים הנז' לפי האמור אף מי שנתנו לו אתרוג במתנה וקנאו במשיכה יש לחוש דלא יצא י"ח דאו' אלא א"כ הביאו לרשותו או כיון לקנות יעו"ש והב"ד השע"ת שם:

טז

טז) שם. ואם נתנו לו במתנה מותר. לא יתן לולבו מתנה לאשה נשואה אלא בתנאי שאין לבעלה רשות בה וכן לעבד. בי"ע סי' תרנ"ז. וזה משכחת לאחותו או לאמו אך לאשה זרה אעיקרא לאו אורח ארעא. מל"ח סימן כ"ג אות מ' יפ"ל ח"ב או' ג'. וע"כ אם באת אשה זרה ליטול לולב יש ליתן הלולב לקרובתו והיא תתן לה או יניחנו על איזה דבר ומשם תקח אותו ויאמר כל הלוקח לולבי הרי הוא לו במתנה ע"מ להחזיר לי במתנה. ואם היא נשואה יאמר ג"כ וע"מ שאין לבעלה רשות בה. ועיין לקמן אות ן':

יז

טוב) יש קונין הקמת ס"ת או פתיחה בדמים יקרים ואילו לולב אין לוקחין ויוצאין בלולבו של חבירו הא ודאי לאו שפיר עביד דעושה העיקר טפל והטפל עיקר. ארחות יושר פט"ז. מל"ח שם או' מ"ד:

יח

חי) יזהר כל מורה צדק בעירו לשליח לולב ומיניו למי שהוא בבית הסוהר ולא יכלו להוציאו בחג. מל"ח שם או' מ"ה:

יט

יט) אדם אחד היה לו לולב והדס אחד מיוחד לעצמו בכל שנה ושנה. פעם אחת שלחו לו אנשי עיר אחרת שלא היה להם לא אתרוג ולא לולב ובקשו ממנו לשלוח להם את שלו. אמר מוטב שאני אצא עם אותו של קהל והרבים ג"כ יצאו י"ח בשלי. מהרא"ק. הובא בליון דרשות מהרי"ל ה' לולב. מט"מ סי' תתקל"ט. מ"א ס"ק י"ב. אבל אין ליחיד לשלוח ליחיד אחר אתרוג שלו לכפר אחר והוא יברך על אתרוג של צבור. בית יעקב סי' קי"ד. מיהו הא"ר או' י"ב כתב דאף משום יחיד הדר בישוב שאין לו אתרוג ראוי לשלחו והוא יברך על אחר ובלבד שלא יהא אותו יחיד פושע דומיא דעירובי תבשילין יעו"ש ובדבריו רסי' תרע"א או' ג' והב"ד השע"ת או' י"ב ומיהו עיין מחה"ש סוף הסימן שכתב דבזה"ז דברוב פעמים אחר עבור איזה ימים מהחג על ידי משמוש רוב בני אדם מתקלקל האתרוג של הקהל אפשר דאין צריך לשלוח לחבירו אתרוג שלו יעו"ש וע"כ נראה דהכל לפי העת והזמן:

כ

ך) [סעיף ד'] נתנו לו ע"מ להחזירו וכו'. כדאיתא בגמ' (סוכה מ"א ע"ב) מעשה ברבן גמליאל וכו' ונתנו לר' יהושע במתנה וכו' קמ"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכו' יעו"ש:

כא

כא) שם. נתנו לו ע"מ להחזירו וכו'. אבל אם אמר לו הרי הוא לך במתנה ותחזירנו לי לא הויא מתנה כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' ש"ה יעו"ש. ער"ה או' ו':

כב

כב) שם. נתנו לו ע"מ להחזירו וכו'. כתב הלח"מ בפי' המשנה רפ"ד דסוכה וא"ת היאך זוכה והא אין קונין בשבת נ"ל דוקא קנין עולם אבל קנין עראי לצורך שעה קונין יעו"ש. ובמרדכי פ"ב דביצה מבואר משום דלצורך מצוה יעו"ש. ער"ה שם. ועיין לעיל סי' ש"ו או' מ"ד:

כג

כג) וכתב הרא"ם ליכא להקשות מ"ש מתנה ע"מ להחזיר משואל משום דמתנה ע"מ להחזיר הגוף קנוי לו דאל"כ אמאי צריך להחזירו לבעל במתנה יעו"ש וכ"כ הרב אביגדור בתשו' הרא"ש כלל ל"ה דמתנה ע"מ להחזיר קנין הגוף לשעה מקרי וסגי בכך דולקחתם לכם משלכם אשעת לקיחה קפיד שיהא שלו קנין הגוף יעו"ש. ער"ה שם:

כד

כד) שם. שמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. דכשאמר חפץ זה נתון לך נפקע כל כחו ממנו ומה שאמר ע"מ שתחזיר לי הוא רק תנאי כשאר תנאים שאדם יכול להתנות במכירתו ובמתנתו. מ"ב אות י"ב:

כה

כה) שם. שמה מתנה. ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר לו במתנה. טור. לבוש. ועיין לקמן אות מ"ד:

כו

כו) שם. שמה מתנה. ויוצא בו י"ח אעפ"י שלא קיים עדיין תנאו דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי (כמ"ש ב"י ולבוש) וקני אם לא שיעבור על התנאי דאז בטלה המתנה למפרע. מ"ב בשה"צ או' ט"ו:

כז

כז) שם. ואם לא החזירו לא יצא. ומשמע דה"ה אם נפסל והחזירו לו דלא יצא דמתנה ע"מ להחזיר משמע שתחזירהו לי שאצא בו וכ"מ מדברי הר"ן שכתב ומסתברא דכי אמרינן החזירו יצא דוקא בשהחזירו בענין שיכול עדיין לצאת בו וכו' יעו"ש. ומיהו אם נפסל בענין שכשר לשאר הימים כגון חסר וכדומה והבעלים כבר יצאו וא"צ להם כ"א לשאר הימים אפשר דיצא כיון שראוי לצאת בו מה שצריך לו:

כח

כח) שם. אפי' נתן לו את דמיו. ולא אמרי' בזה מה לי הוא מה לי דמיו דכיון שצריך לו לצאת י"ח בודאי מקפיד על הלולב גופיה. הרא"ש והר"ן והריטב"א. וכ"כ ב"י בשם העיטור. לבוש. מ"ב או' י"ד. ואם יש לו עוד לולב לצאת בו מסתברא דמהני נתינת דמים עכ"פ היכא דאין החפץ בעולם. מ"ב בב"ה. וכ"מ בסעי' ה':

כט

כט) ואי מהני להחזיר לו אתרוג כשר ויפה כראשון עיין שם אריה סי' י"ב באריכות גדול ומסיק דלא מהני וצריך ליטול אתרוג אחר ולברך עליו אבל פטור הוא מלשלם לו אתרוג אחר אם נאבד שלא בפשיעה יעו"ש והב"ד השד"ח במע' ד' מינים סי' ג' או' א' מיהו דעת מ"ב בב"ה שם דמהני במחזיר לו לולב אחר כשר ומהודר יעו"ש ולכן נראה דיחזור ליטול בלא ברכה משום דק"ל סב"ל:

ל

ל) שם. אפי' נתן לו את דמיו ואפי' נאנס וכו'. והטעם שהרי מ"מ לא קיים התנאי מה שהנותן התנה במתנתו. בית מאיר. ומיהו בענין התשלומין פטור אם נאנס מידו כמ"ש בחו"מ סי' רמ"א סעי' ז' יעו"ש:

לא

לא) שם. ואפי' נאנס מידו. ומשמע מרוב הפו' דגם בנאנס לא מהני חזרת דמים. ועיין בח"א כלל קנ"ב או' ה' שמסתפק באומר כאלו התקבלתי אבל בספר המאירי דעתו בהדיא דיכול הנותן למחול ולומר כאלו התקבלתי ויצא זה י"ח אע"ג שלא החזירו. מ"ב או' ט"ו:

לב

לב) שם. ואפי' נאנס מידו. ואם נתנו סתם ונאנס מידו נותן דמים ויוצא. רי"ו. וכ"ה דעת הא"ר אות ו' וכתב שם הא"ר דבחו"ה של סוכות יוצא אף באומר ע"מ שתחזירהו לי דהא הרבה פו' בסי' תרמ"ט ס"ל דיוצאין בגזול עכ"ל. ועיין לעיל סי' תרמ"ט או' נ"ח וע"כ נראה אם אפשר יש לחזור וליטול לולב אחר אבל לא יברך משום סב"ל:

לג

לג) שם. וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו וכו'. ר"ל אפי' באותו היום אם הוא שעה שא"א עוד לצאת בו דהיינו בערב. ואם בשעה שנתן לו כבר בירך עליו צריך להחזיר לו עכ"פ ביום מחר בשעת מצותו. הריטב"א ומאירי. ואע"ג דלא פירש לו בהדיא מתי שיחזירנו לו מ"מ אומדנא דמוכח הוא שכוונתו היה שיחזירנו לו לשעה שיוכל לצאת בו. תשו' הרשב"א סי' אלף והר"ן ומאירי. מ"ב או' ט"ז. ועי"ש במ"ב בשה"צ אות כ"א שמסתפק בהחזיר לו אחר כל התפילות ובשביל זה לא עשה הנענועים בהלל בצבור כדרכו תמיד לנענע עם הצבור אם יש בזה קפידא לבטל המתנה או אפשר דוקא בהחזיר לו אחר זמן מצותו לגמרי יעו"ש ולי נראה דודאי מקפיד מי שיש לו לולב ואתרוג ואינו עושה נענוע בהלל והקפות עם הצבור ואם היה יודע שאינו מביאו קידם לכן לא היה נותן אלא א"כ פירש בהדיא שאינו מקפיד ע"ז וע"כ צריך להחזירו לו קודם הלל ובבהכ"נ שהוא מתפלל שם ואם נתעכב ולא החזירו קודם זמן זה צריך שיבקש ממנו שיחזור וליתנו לו במתנה ע"מ להחזיר וליטלו פעם אחרת אלא שלא יברך:

לד

לד) שם. וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו וכו'. ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמר סתמא ע"מ שתחזירהו אפי' החזיר לאחר זמן מצותו יצא. חו"מ סי' רמ"א סעי' ו' בהגה. מ"א סק"ד. י"א בהגב"י. והוא מתשו' הרשב"א סי' אלף כמצויין שה בהגה לחו"מ יעו"ש. מיהו ממ"ש סעי' ה' נתנו לו סתם וכו' משמע דאפי' אמר ע"מ שתחזירהו סתמא ולא אמר לי צריך להחזירו בזמנו ואם לא החזירו בזמנו לא יצא. ובתשובת בית יעקב סי' קי"ד הקשה משם לכאן ותירץ דשם בחו"מ מיירי שיש לו לולב אחר לצאת בו ועוד תירץ דהתם מיירי לענין ממון דאין יכולין לכופו מיד אבל ידי מצוה לא יצא יעו"ש והב"ד א"ר או' ז' וכן בק"נ על הרא"ש סוף פ' לולב הגזול אות ן' מצדד בזה יעו"ש. וע"כ יש ליזהר אפי' בלא אמר לי להחזירו בזמנו כדי לצאת אליבא דכ"ע ובפרט באין לבעלים לולב אחר דאמדינן דעתיה בודאי שלא נתן לו אלא לצאת בו ולהחזירו בזמנו לבעליו כדי לצאת בו:

לה

לה) שם. לא יצא. אפי' לא כפליה לתנאיה. טור וב"י. וכ"פ בתשו' הרשב"א סי' קפ"ו דלא בעי תנאי כפול וכ"פ המרדכי בשם רשב"ם ור"ש בן חפני הכהן ושכן עמא דבר. ב"כ ראבי"ה והכי נקטינן. ב"ח. וכ"מ מסתמיות דברי הש"ע והאחרונים דלא בעינן תנאי כפול:

לו

לו) המודר הנאה מחבירו ונותן לו לולב ע"מ שיחזירהו לו ביום א' לא יצא אבל מיום שני ואילך יצא. וכן אם אסר נכסיו לו או לולבו על עצמו יום א' אינו יוצא בו מכאן ואילך יוצא. תשו' הרשב"א סי' תשמ"ז. כנה"ג בהגה"ט:

לז

לז) מי שמכר לולב לחבירו ע"מ שלא יטלו בו הקהל בין שהתנה תנאי כפול בין שגילה דעתו ונטלו בו הוא והקהל לא יצאו לא הוא ולא הקהל ואם הלוקח חזר ופייס למוכר בדמים יצאו. הרשד"ם חא"ח סי' כ"א. כנה"ג שם. עו"ש או' א' שו"ג או' ט' א"ר או' י"ג. ומזה למד הרב משאת משה ח"א סי' ד' במי שגזל אתרוג מגנת חבירו ונטלו ביו"ט ובתוך המועד שב ורפא לו ופייס לבעל הגנה ומחל לו דיצא למפרע י"ח יעו"ש והב"ד הברכ"י או' ז' והביא לו סמוכות ובשיו"ב הסכים עמו לדינא ג"כ יעו"ש. אלא שבספרו מחב"ר אות ד' חזר להביא מס' גט מקושר שכתב לסתור דברי משאת משה הנז' יעו"ש והב"ד השע"ת אות ו' והנפקא מינה דצריך למהר יחישה לפייס את חבירו מקודם יו"ט כדי לצאת י"ח לכ"ע או לצאת באחר:

לח

לח) שם הגה. ומותר לתת לו אתרוג במתנה ע"מ שלא יקדישנו. קמ"ל אעפ"י שאין לו רשות להקדישו מקרי שלו. לב"ש:

לט

לט) שם בהגה. ע"מ שלא יקדישנו. או ע"מ שלא תתנהו לחבירך וכה"ג הר"ז ג"כ מתנה. לבוש:

מ

מ) שם בהגה. דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר. דאז גם כן אינו יכול להקדישו. מ"א סק"ה. וכ"ה בחו"מ סי' רמ"א סעי' ז' יעו"ש. ור"ל אפ"ה הוי מתנה ויוצא בו י"ח ורק צריך לקיים תנאו:

מא

מא) והיכא שהתנה שיחזירו בראשון ולא החזירו גם בשני לא יצא אבל אם התנה שיחזירו בשני ולא החזירו אף בשני יצא. ולענין סוכה דפסולה בגזילה אם נתן לידו סכך ע"מ שיחזיר לו לאח"ז ונטלו ולא החזירו איני יוצא י"ח סוכה. ישועות יעקב. פת"ע או' יו"ד:

מב

מב) [סעיף ה'] נתנו לו סתם הוי כאלו אמר לו ע"מ וכו'. כ"כ ב"י בשם בעל העיטור דא"צ לפרש לו ע"מ להחזיר לו אלא נותן לו סתם והמקבל מחזיר לו סתם יעו"ש. וכ"מ בתשו' הרשב"א סי' ת"ו יעו"ש. ומיהו משמע דגם בזה לא מהני חזרת דמים אפי' נאנס מידו כיון שאין לבעלים לולב אחר מיהו דעת הא"ר להקל בזה כמ"ש לעיל או' כ"ט יעו"ש:

מג

מג) שם. הוי כאלו אומר לו ע"מ שתחזירהו לי וכו'. ר"ל בהיכא שאין לו אחר אפי נותנו סתם אומדנא דמוכח הוא שלא כיון ליתן לו אלא ע"מ שיחזיר לו. והיינו אפי' אם כבר יצא י"ח ואח"כ נתנו לו צריך להחזירו לו לפי שאין אדם עשוי לתת לולבו לחבירו ולצאת איהו בלולב שאינו שלו אעפ"י שמן כדין יוצא בשאול בשאר הימים. ומ"ש רמ"א בהגה וצריך לחזור וכו' כדי שיהיה של בעלים ויצאו בו מיירי באם נתנו לו קודם שיצא הוא א"נ נ"מ ליו"ט ב' של גליות דאעפ"י שכבר יצא בו ביום ראשון מ"מ צריך שיחזור המקבל ויתננו לו במתנה כדי שיהיה של בעלים ויצאו בו ביו"ט ב' שהוא ספק ראשון ופסולי ראשון פסולין בו מספק. מאמ"ר או' ה' ועוד י"ל הטעם דצריך להחזיר לו באותו היום אפי' אם כבר יצאו הבעלים באותו היום כי שמא צריך לו לתנו עוד לאחרים לזכותם בו ביום:

מד

מד) ומ"מ אם כבר יצא י"ח ביו"ט שני א"נ ביו"ט ראשון לבני א"י ונתן לולבו לחבירו סתם והוא בגוונא דחבירו צריך לו לשאר הימים כגון שהולך בדרך וכיוצא והנותן הוא נשאר בעיר שיש לולבים אחרים נראה דהויא מתנה גמורה ואפי' לא החזירו לו כלל יצא דליכא שום הוכחה שנתן לו ע"מ להחזיר דאף דאמרינן שאין אדם עשוי ליתן לולבו לחבירו ולצאת איהו בשאול הכא שאני דאיכא אומדנא דמוכח ואדרבא קרוב אני לומר דבהכ"ג (וכגון שיוצא לדרך ביו"ט ע"י בורגנין וכיוצא) אפי' לא יצא עדיין אפשר דהוי מתנה גמורה וא"צ להחזיר לו די"ל שהוא נתרצה לצאת בלולבו של אחר שיתנהו לו במתנה ע"מ להחזיר וכיוצא ומיהו צריך להתיישב בדבר והכל לפי הענין. מאמ"ר שם. ומיהו י"ל כיון דהבעלים מצייים למה לו ליכנס לבית הספק ולא ישאל הבעלים אם ניתנים לו ע"מ להחזיר או במתנה גמורה ואפשר כגון שהבעלים נתנו לו והלכו וא"א לו להתעכב עד שיבואו וישאל אותם אבל אין ה"נ אם הם מצויים ודאי שצריך לשאל אותם ולא יכנס לבית הספק:

מה

מה) שם. כיון שצריך לצאת בו שאין לו אחר. משמע הא אם יש לו אחר א"צ להחזירו לו ומהני אם נותן לו את דמיו ומסתברא דה"ד אם אותו אחר הדור כמו זה אבל אם היא גרוע ממנו אין דעתו ליתן ההדור ולצאת בגרוע וצריך להחזיר אותו בעצמו:

מו

מו) שם. כיון שצריך לצאת בו וכו'. ואם דרכו לתתו לאחרים לצאת בו אפי' נתנו לו ביום השביעי ואחר שיצא בו צריך להחזירו דודאי כך היה דעתו שנתנו ע"מ לצאת בו ולהחזירו מפני שצריך לתתו לאחרים והוי כמו שצריך לצאת בו וכו' וכ"ז בנתן התם אבל אם אמר ע"מ בכ"ג צריך להחזיר כ"מ מסתמיות דברי הש"ע והאחרונים:

מז

מז) שם הגה. וצריך לחזיר וליתנו לבעליו במתנה וכו'. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי. כ"כ הרא"ש. מ"א סק"ו. א"ר או' ט' ח"א כלל קנ"ב או' ו' והטעם דכל שנתנו לו הרי הוא שלו לגמרי וע"מ להחזיר דקאמר הוא כמו שאומר ע"מ שתחזור ותתן לי במתנה. מ"ב אות י"ט. ומיהו מדברי הש"ע סעי' ד' שכתב הר"ז יוצא בו י"ח ומחזירו משמע דא"צ לחזור וליתנו לבעליו במתנה אלא רק מחזירו סתם ואפשר דס"ל כבעל העיטור והרשב"א שכתבנו לעיל או' ט"ל יעו"ש וכ"מ מסתמיות דברי הרמב"ם פ"ח מה' לולב. וגם לדעת הרא"ש י"ל דלאו לעיכובא קאמר דהא בגמ' (סוכה מ"א ע"ב) סתמא קאמר החזירו יצא לא החזירו לא יצא משמע דהכל תלוי רק בחזרה וכ"מ מפירש"י שם יעו"ש ודוק:

מח

מח) שם. ומיהו אפי' לא החזירו לידו אלא לאחר וכו'. כדאמרינן שם בגמ' ומעשה ברבן גמליאל וכו' נטלו ר"ג ויצא בו ונתנו לר"י במתנה נטלו ר"י ויצא בו ונתנו לר אלעזר וכו' והגם שכתבו שם התו' דדעתו של ר"ג היה שיצאו כולם ואח"כ יחזירהו י"ל דמסתמא דעת כל אדם כך דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה אלא א"כ ידעינן ביה שהוא מקפיד ע"ז דאז אסור ליתנו לאחרים אלא א"כ נטל ממנו רשות. וכ"כ ח"א שם דאם מפרש לו שלא יתן אסור ליתן לאחר שהרי מקפיד עכ"ל ומ"ש דאם מפרש וכו' היינו בלא ידעינן דעתיה אבל אי ידעינן הוי כמפורש יאם נתן לאחר גם הוא לא יצא שהרי נתבטלה המתנה כיון שלא קיים התנאי:

מט

מט) שם. ומיהו אפי' לא החזירו לידו אלא לאחר וכו'. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי. תשו' הרשב"א סי' אלף. וכ"כ בש"ל. מ"א סק"ז. א"ר או' ח' וכבר כתבנו באו' הקודם דאי ידעינן ביה שמקפיד אסיר ליתן לאחר בלא רשות בעליו:

נ

נ) שם. אלא לאחר ואחר לאחר וכו'. ור"ל שאחר נתן לאחר ג"כ במתנה ע"מ להחזיר כמו שנתנו לו. וכן אחר לאחר ועד אחרון שהחזיר לבעליו. ומשמע דאפי' לכמה בני אדם יכול ליתן. וכ"כ הר"ן. אך בזה"ז שקונין אתרוג א' לכל ז' ימי החג אפשר שמקפיד אם יתנו להרבה בני אדם שחושש שמא יתקלקל אלא א"כ יקח רשות:

נא

נא) שם. והאחרון מחזירו לבעלים יצא. ואם לא החזירו כולם לא יצאו כיון דלמפרע לא הוי מתנה לראשון כיון דלא נתקיים התנאי איך יהיה מתנה לאחרים. וכן אם נתן לו את דמיו או נאנס או החזירו לאחר זמן מצותו לא יצאו כמ"ש סעי' ד' יעו"ש:

נב

בנ) שם. והאחרון מחזירו לבעלים וכו'. ומשמע מזה דהנותן לולבו לחבירו מ"מ להחזיר א"צ להחזירו בידו אלא אפי' החזירו לו ע"י אחרים יצא. ועוד משמע מזה דצריך הוא לשלחו ליד בעלים ולא יטריח הבעלים לבא לקחת אותו כי ע"מ כן לא נתן:

נג

גנ) ומי שנוהג לתת לולבו לאחרים לצאת בו י"ל בבוקר קודם שנותן הריני מגלה דעתי ורצוני שכל מי שלוקח לולב ואתרוג שלי היום ושאר מינים שבלולב הרי הם לו במתנה גמורה ע"מ שיחזירם לי במתנה ואם תקח אותם אשה נשואה ע"מ שאיך לבעלה רשות בה. ועיין לעיל או' י"ג:

נד

דנ) [סעיף ו'] לא יתננו ביום ראשון לקטן וכו'. דהכי איתא בגמ' (סוכה מ"ו ע"ב) א"ר זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא מ"ט דינוקא מקלא קני אקנויי לא מקני ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו. ופירש"י לא ליקני איניש הושענא לינוקא במתנה עד שלא יצא בדהוא. דינוקא מקנא קלי דרבנן תקינו ליה זכייה לנפשיה. אקנויי לא מקני אינו יכול לחזור ולהקנותו לאביו במתנה דלאו בר דעת הוא עכ"ל וכתב הר"ן וא"ת והא איהו ע"מ להחזיר יהביה ניהליה ואי אקנויי לא מקני ולא מצי לאהדורי נמצאת מתנתו בעולם ליתא דהא ק"ל דכל תנאי שא"א להתקיים בסופו והתנה עליו בתחלתו תנאו בטל ונמצא שהקטן קנאו ואעפ"י שאינו יכול להחזירו עכ"ל והב"ד ב"י. וכ"כ בחקת הפסח בסופו בשיירי ער"ה על סעי' זה בשם כמה פו' דאפי' מתנה ע"מ להחזיר לא יתננו לקטן דקטן קונה ואינו מקנה יעו"ש:

נה

הנ) שם. לא יתננו ביום ראשון לקטן וכו'. וה"ה ביו"ט שני לדידן שעושים ב' ימים. א"א אות ח' ואו' ט' ח"א כלל קנ"ב או' י"א. מ"ב או' כ"ג. ועיין באו' שאח"ז:

נו

ונ) שם. קודם שיצא בו. ודעת הלבוש נראה דה"ה אחר שיצא בו לא יעשה כן לכתחלה שמא יצטרך עוד לקנות לאחר. ועוד י"ל דדין יו"ט שני כמו בראשון כמ"ש בסי' תרמ"ט וכ"מ בתשו מהרי"ו סי' קצ"א. א"ר או' יו"ד. ור"ל כיון דדין יו"ט שני כמו בראשין אם יתננו לקטן ביום ראשון אחר שיצא הרי הקטן אינו יכול להקנות ואיך יצא בו בשני וע"כ אין ליתנו לקטן בראשון אפי' אחר שיצא ולפי טעם ראשון שמא יצטרך ליתנו לאחרים א"כ גם בשני לא יתננו לקטן אפי' אחר שיצא מפני שצריך לאחרים אבל אם אין דרכו לתת לולבו לאחרים יכול ליתנו לקטן ביו"ט ב' אחר שיצא בו. וכ"כ המאמ"ר אות ו' יעו"ש:

נז

זנ) שם. מפני שהקטן קינה ואינו מקנה וכו'. ומשמע מדברי הרא"ש דדוקא לאקנויי לגמרי ע"מ שיחזירהו לו לא ליקני לינוקא אבל אם אמר ליה יהא שלך עד שתצא בו ואח"כ תחזירנו לי דאינו אלא כמו שאול אצל התינוק שפיר דמי. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י אות ב' ומ"ש שפיר דמי היינו לגבי אחרים שיכולין לצאת בו אח"כ אבל הקטן לא יצא כיון דהוי כשאול וכמ"ש סעי' ג' וכ"כ מ"א סק"ח. א"ר או' יו"ד. א"א אות ח' ומה שנותנו לו היא רק לחינוך בעלמא וכמו תופס עם התינוק שכתב הש"ע דג"כ אינו יוצא אלא לחינוך בעלמא להרגילו במצות. ומיהו י"א דקטן יוצא בשאול כמ"ש לקמן אות ס"א יעו"ש:

נח

חנ) שם. ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר. ולפ"ז יש ליזהר שלא לברך על לולב של אישתקד אם זוכר שנתנו במתנה לקטן. והיינו לנוהגין להקל בשעת הדחק לצאת ביבש כמ"ש לעיל סוף סי' תרמ"ט בהגה יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' כ"ה:

נט

נט) שם. ויש מי שאומר שאם הגיע לעונת הפעוטות וכו'. זהו דעת הר"ן שהביא בב"י אבל סברא ראשונה שכתב בסתם היא כדעת הרמב"ם שהבוא בבד"ה שאפי' הגיע לעונת הפעוטות קונה ואינו מקנה. וכ"כ הברכ"י או' ג' ער"ה או' ט' ועי"ש בברכ"י מ"ש להשיג על דברי הא"ר או' י"א שכתב דאפשר דגם סברא ראשונה מודה לזה יעו"ש:

ס

ס) שם. לעונת הפעוטות. היינו כבן שש או כבן שבע ב"י בשם הר"ן לבוש. מאמ"ר או' ז' א"א או' ט' מ"ב או' כ"ו. ועיין במס' גיטין דף נ"ט ע"א ובדברינו לעיל סי' י"ז או' יו"ד:

סא

סא) שם. שאם הגיע לעונת הפעוטות מותר. דהא ק"ל הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומסקינן נמי בהנזיקין (גיטין נ"ט ע"א) דמתנתו מתנה. ב"י בשם הר"ן. והיינו מתקנת חכמים כמבואר שם בגמ' ובש"ע חו"מ סי' רל"ה סעי' א' יעו"ש:

סב

סב) שם. ואם תופס עם התינוק וכו'. היינו בלא הגיע לעונת הפעוטות ולדיעה ראשונה שהיא סתם הש"ע אפי' בהגיע לפעוטות צריך לתפוס עם התינוק עד שיהיה בן י"ג שנים. ואם יש לו י"ג שנים ולא ידעינן אם הביא ב' שערות ספק תורה לחומרא. א"א או' י"ב. מיהו בתשו' כתב סופר סי' קכ"ט כתב בקטן שהגיע לי"ג שנים ולא נבדק אם הביא ב' שערות מותר לכתחלה משים חזקה דרבא וגם איכא ס"ס דשמא גם בפעוטות מותר יעו"ש. פ"ת:

סג

סג) שם. ואם תופס עם התינוק וכו'. ומשמע אף פחות מחינוך אם ירצה רשאי לומר הברכה עם הקטן וצונו ואע"ג דאין בר חינוך מ"מ י"ל להתלמד רשאי. מש"ז ססי' תרנ"ז. ועיין ברכ"י סוף או' ו' מ"ש בזה בשם הרא"ם ובדברינו לעיל סי' תרנ"ז או' ד' יעו"ש:

סד

סד) שם. כיון שלא יצא מידו שפיר דמי. ר"ל דעי"ז אין הקטן קונה כלל כיון שלא יצא מרשותו ולכן מותר אפי' בלא הגיע לעונת הפעוטות וה"ה אי לא מקני ליה לקטן כלל או נותן לו בשאלה כמ"ש לעיל או' נ"ד אלא דבכל אלו הגוונות לא מהני אלא לענין שיוכל לצאת בו הגדול אח"כ אבל הקטן לא יצא בנטילה זו י"ח אם הגיע לחינוך דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים אביו מצות חינוך ביום ראשון כמ"ש לעיל סי' תרנ"ז או' ו' יעו"ש מיהו דעת הבגדי ישע סק"ח גם בשאול יוצא ידי חינוך יעו"ש וכ"כ הברכ"י אות ו' להוכיח מדברי הג"א והמרדכי יעו"ש נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ אם אפשר לאביו יש לו לקנות לבנו שהגיע לחינוך לולב בפ"ע כדי לצאת י"ח חינוך גם ביום ראשון לכ"ע וגם כדי לברך ולנענע עם הצבור וכמ"ש לעיל בסי' תרנ"ז יעו"ש:

סה

סה) יש להחמיר שלא לצאת ביו"ט א' בלולב שלוקחים מקופה של עניים או של רבים שיש בו זכות לקטנים. הריטב"א בשם רבו יעו"ש. וכ"כ או"ח והכלבו בשם הראב"ד יעו"ש. ער"ה אות י"א:

סו

סו) קטן הסוחר באתרוגים שקונה ומקנה אי שפיר לקנות ממנו עיין בתשובת חת"ס סימן קכ"ח שמסיק דלכתחלה בודאי יש למנוע מלקנות ובדיעבד אם יצא בו אינו חוזר לברך משום חשש ברכה לבטלה יעו"ש. פ"ת:

סז

סז) [סעיף ז'] שותפים שקנו לולב וכו'. בלבוש כתב אחים או שותפים וכו' וטעמו דכיון שהוא רק אתרוג א' אפי' באחים ג"כ דינא הכי כמ"ש בסעי' שאח"ז. מ"ב בב"ה:

סח

סח) שם. אין אחד מהם יוצא בו וכו'. משום דקפדי אהדדי כמ"ש סעי' ח' מ"א סק"ו:

סט

סט) שם. עד שיתן לו חלקו במתנה. דכתיב ולקחתם לכם משלכם שיהא כולו שלו ולא מקצתו שלו. רש"י בבא בתרא קל"ז ע"ב. ב"י. לבוש:

ע

ע) שם. עד שיתן לו חלקו במתנה. ואפילו במתנה ע"מ להחזיר נמי סגי כמ"ש לעיל סעי' ד' וכן כשנוטלו השני אומר לו הראשון הרי אני נותן לך חלקי שבלולב זה או שבאתרוג זה במתנה ע"מ להחזיר:

עא

עא) שם בהגה. יוצאין בו מסתמא. ר"ל אפי' לא פירשו שכל אחד נותן חלקו לחבירו במתנה:

עב

עב) שם בהגה. דאדעתא דהכי קנאוהו. דאמרינן יש ברירה שהרי בשעה שלקחוהו היו יודעים שאינו ראוי ליחלק ועל דעת כן לקחיהו שבשעה שיטלנו כל אחד מהם לצאת בו שיהא כולו שלו דומוא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה ביו"ד סי' רכ"ו. מ"מ פ"ח מה' לולב בשם תשובת הרשב"א סי' ת"ו יעו"ש. מיהו בתשו' הרשב"א סי' ס"ב כתב שאמר כן להלכה ולא למעשה יעו"ש וכן בתשו' שם לסימן ת"ו כתב שראה למקצת מגדולי המורים הראשונים שכתבו בנידון זה באתרוג שלקחוהו הצבור שצריך שכל יחיד ויחיד יתן ע"מ להחזיר יעו"ש. ולכן כתב המ"א סק"י שטוב להכריז שיתן כל אחד חלקו לחבירו במתנה כי ביו"ד סימן רכ"ו יש הרבה דיעות בזה כיעו"ש בב"י עכ"ל וכ"כ א"א אות יו"ד. מ"ב או' ל"ב:

עג

עג) [סעיף ח'] האחים שקנו אתרוגים וכו'. לאכילה. לבוש. מ"ב או' ל"ג:

עד

עד) שם. מתפיסת הבית. ר"ל ממעות שירשו מאביהם ועדיין לא חלקו. רשב"ם על מס' בבא בתרא דף קל"ז ע"ב. ב"י. לבוש:

עה

עה) שם. ואין האחים מקפידים בכך יצא. דקרינן ביה לכם שהרי כולו שלו הוא. רשב"ם שם:

עו

עו) שם. אין מחילתם בסתם מועלת. שודאי מקפידין הם שאף הם רוצים לקיים המצוה כמוהו. הר"ן פ' לולב הגזול. ב"י. לבוש:

עז

עז) שם. לפי שאין מקפידים. כיון שגם הם יכולין לקיים המצוה. לבוש:

עח

עח) [סעיף ט'] שכל הקהל קונים אתרוג בשותפות. אפילו לפי מנהגינו שכ"א נותן כמה שירצה נ"ל דזה שאינו נותן לא יצא אם יש ביכלתו ליתן. ח"א כלל קנ"ב או' ח' מ"ב אות ל"ח. ועיין לקמן אות פ"ב:

עט

עט) שם. מפני שכיון שקנאוהו לצאת בו מסתמא הוי כאילו פירשו וכו'. כ"כ הטור בשם פירשב"ם אבל בשם תשו' רב שרירא גאון כתב ודאי בשאר ימות החג מיום שני והלאה יצאו י"ח באותו לולב אבל ביום הראשון צריך כל א' לולב שלו וכן ראוי שתעשו להיות קונים הלולב לאחד מן הצבור או שיקחנו מממונו או שיתנו הדמים לחזן במתנה והוא יקנהו לעצמו וביו"ט ראשון יתנו במתנה לא' מן הזקנים וכל אחד יתנהו לחבירו במתנה עד שיבא לידי כולם עכ"ל אלא שכתב העיר דבאשכנז ובצרפת נוהגים כרשב"ם. וע"כ פסק כן בש"ע. ועיין לעיל או' ע"ב:

פ

פ) מי שיש לו אתרוג כשר ע"פ הדין אלא שאינו מהודר כ"כ והאתרוג של הקהל מהודר יותר טוב לצאת בשל עצמו אעפ"י שאינו מהודר כ"כ דבזה יוצא י"ח לכ"ע משיברך על של צבור דיוצא רק ע"י הדחק ואם ירצה אחר שבירך על של עצמו ונטל ינענע גם בשל צבור. עולת שמואל סימן ק"א. ואם אין לו מוטב שיטול של חבירו הכשרים (במתנה ע"מ להחזיר) משיטול של הקהל. ח"א שם או' ט' ועיין לעיל סי' תרמ"ח או' פ"ז:

פא

פא) כתב בקשל"ה יש ליזהר עד מאד שלא יברך ביום ראשון על של חבירו אפי' נתן לו במתנה רק יברך על של קהל דמקרי לכם ע"כ. וליתא דכל שנותן לו במתנה מקרי לכם כמפירש בסוכה דף מ"א וכל הפוסקים ואדרבא בשל קהל יש כמה חששות כמ"ש בב"י וכלבו. א"ר אות י"ב. שע"ת או' י"ב:

פב

פב) שם הגה. וגובין מעות אתרוג לפי ממון וכו'. כ"כ בתשו' מהרי"ל סי' ק"ז. ובשו"ת גאונים בתראי עלו זה בדפוס חדשות מעתה הובאה תשו' הב"ח סימן ל"ז והאריך להוכיח דגובין חצי לפי ממון וחצי במכסת נפשות יעוש"ב. ברכ"י או' ט' וכ"כ הלבוש דיש מקומות נוהגין לגבותו חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות נותני המס. ועוד עיין לעיל אות ע"ח. ואם כן משמע דהולכין בזה אחר המנהג ולפי העת ולפי הזמן. ויש נוהגין לקנות מקופת בהכ"נ ונותנין לחזן מקודם יו"ט במתנה גמורה והוא יתן ביו"ט לכל אחד ואחד במתנה ע"מ להחזיר:

פג

פג) שם בהגה. ואשה פטורה וכו'. ואם האשה תרצה לברך עליו יכולין לעכב עליה עד שתתן לפי ממון. תשו' מהרי"ל שם. ט"ז סק"ו. מ"א ס"ק י"א. א"ר או' י"ג. והיינו אם היא אלמנה או אין בעלה בעיר משא"כ אם בעלה בעיר יתן הוא לבד ואם יש מנהג שכל מי שיברך על אתרוג נותן מעות אתרוג צריכה גם היא וגם בעלה ליתן. מש"ז או' ו' מ"ב בשה"צ אות מ"א. ומ"ש השו"ג או' כ"א לפי שלא ראה דברי מהרי"ל בשורשם שממנו יצאו הדברים ודוק:

פד

פד) ואם אין האיש בביתו אינו חייב ליתן. תשו' מהרי"ל שם. מ"א שם. ובמקום דנוהגין ליתן החצי לפי הנפשות משמע דחייב ליתן החצי. א"ר או' י"ד. אבל השע"ת אות י"א כתב אף לפי מה שגובין לפי נפשות אי ליתיה בעיר הוא פטור ואין אשתו חייבת כלל יעו"ש:

פה

פה) ומי שיש לו אתרוג חייב ליתן עם הקהל. שכנה"ג בהגה"ט אות ג' והב"ד בא"ז אך בא"ר אות י"ד חזר בו וכתב פשיטא דפטור. והב"ד הברכ"י אות י"א וכתב דדעתו נוטה דחייב בזו ככל צרכי צבור. והב"ד השע"ת שם:

פו

פו) וכתב שם השכנה"ג או' ד' ובסי' תר"ס הגב"י אות א' דנוהגין במקומו לקנות אתרוגים ולולבים מקופת הקהל והשמש מכריז עליהם ביום א' של סוכות וכל המוסיף לוקח ופורעין אחר יו"ט יעו"ש ומיהו לפי מ"ש לעיל אות י"א הרוצה לעשות המצוה כתקנה יש ליתן המעות של ד' מינין ולמשוך אותם מיד המוכר קודם יו"ט כדי לצאת אליבא דכ"ע יעו"ש א"כ גם הכא בענין זה הנכון לעשות זה קודם יו"ט כדי שהזוכה יתן הכסף וימשיך מקודם יו"ט. ועיין עוד בשע"ת אות י"ב מ"ש בדברי השכנה"ג הנז' יעו"ש:

פז

פז) שם בהגה. וכל אדם ישתדל וכו'. כדי לעשות הנענועים כהלכתן ועוד שרוב בני אדם אינם יודעים להקנות לחבריהם. ד"מ או' ד' מ"א ס"ק י"ב. מ"ב או' מ"ב:

פח

פח) שם בהגה. לקנות לו אתרוג ולולב וכו'. ואפילו אם חל יום ראשון בשבת. ד"מ שם. א"ר אות י"ד. מ"ב שם:

פט

פט) הרוצה לקיים מצות לולב משלכם ממש ראוי שלא יניח אחרים לברך על לולבו קודם שיברך הוא דאם נותנו במתנה ע"מ להחזיר קודם שיברך הוא אחר כך הרי הוא כאחד העם היוצא בלולב אחרים בתיקון מתנה לכן יברך תחלה הוא. וכ"נ מעובדא דר"ג בשפינה דמס' סוכה דף מ"א ע"ב. וכן ש"צ ששלחו לו הקהל לולב בביתו מעיו"ט ומברך תחלה הוי ודאי מקיים לכם משלכם. כתונת יוסף סי' כ"ז. והב"ד עיקרי הד"ט סי' ל"ג אות כ"ח. אלא שכתב שלא מצא הכרח לסברא זו שאף אם יתנו תחלה לאחרים ע"מ להחזיר ואח"כ מחזירים לו הרי הוא שלו לגמרי ומשלכם ממש מקרי יעו"ש:

צ

צ) אחד שאמר אתרוג זה מתנה לאחד מבני ותפס א' מהם זכה בו ויצא י"ח. בית יהודה ח"ב סימן ע"ג. ער"ה או' י"ד:

צא

צא) ואם נתחלף להם האתרוגים או לולבים כתב הרב בית יהודה שם דביום ראשון לא יצאו משום דבעינן לכם וגם בשאר הימים לא יצאו ול"ד למ"ש רמ"א סי' תרמ"ט דשואל שלא מדעת חבירו יוצא דהתם נטלו בתורת שאלה וחייב עצמו באונסים כדין שואל אבל זה שנתכוון ליטול שלו ואינו חייב באונסין לא מקרי שלו כלל יעו"ש. אבל הער"ה או' ט"ו כתב דגם שם אינו חייב באונסין ובלא"ה בשאר הימים לא בעינן לכם ואפי' אינו שלו כלל שלא חייב עצמו באונסין פשיטא דיצא יעו"ש. ועיין לעיל סימן תרמ"ט אות ס"ב:

צב

צב) ומותר ליקח מעות מחבירו בעבור טרחתו שישלח לו הלולב בכל יום לבהכ"נ אחרת דאינו נוטל אלא שכר טרחתו. ח"א כלל קנ"ב או' יו"ד:

צג

צג) וה"ה שמותר לומר לו אני מוכר לך חצי אתרוג מיום א' דחו"ה ואילך. ח"א שם:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---