בית יוסף/אורח חיים/יא

בית יוסף ‏ אורח חיים יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת וכו' כן כתבו רש"י והתוס' בר"פ התכלת (לח.) וכ"כ הרא"ש והמרדכי וטעמם מדאמרינן בההוא פירקא (לט.) גבי גברא דמיכסי גלימא דכולא תכלתא גדיל שנים גדילים ד' ופירש"י אי הוה כתיב גדיל תעשה לך משמע שני חוטין דאין גדיל פחות משנים השתא דכתיב גדילים משמע ד' וא"ת מנלן דבעינן ב' חוטי לבן וב' חוטי תכלת דלמא לא קפיד קרא אלא דליהוו ארבעה חיטי ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא כבר תירצו התוספות דכיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שוים אבל הרמב"ם כתב בפ"א ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע וכורכין אותו על הענף וחוט זה הוא הנקרא תכלת וכתב עוד ויהיה אחד משמונה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים והראב"ד כתב עליו טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והשנים לבן וחכמי לוני"ל שלחו להרמב"ם יורנו מורנו ורבינו הלכה בתכלת יותר מבלבן שהוא מין כנף בו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו איך ימעט והשיב להם יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן ויש לו להכניס כל חוט בפני עצמו וכופלו עד שיהיו ז' חוטין לבן ואחד תכלת שנאמר פתיל תכלת פתיל אחד ולא פתיל שנים ולפי שהמצוה של תכלת שהוא הפתיל כולו תכלת לא נעשה מן הלבן אלא כריכה אחת בלבד סמוכה לכנף מין כנף ושאר החוליא עם החוליות כולן בתכלת חוץ מכריכה אחרונה שהיא בלבן הואיל והתחיל בו וכ"כ רבינו שמואל בן חפני ז"ל עכ"ל והתוספות כתבו בר"פ התכלת דבספרי משמע הכי דפתיל תכלת חד חוט אלא שהם סוברים דפליג אתלמודא דידן ובסמ"ג כתוב שנים של לבן וב' של תכלת או ג' של לבן ואחד של תכלת ונראה דלא בעי למיחש לפלוגתא במלתא דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא וה"ק פירוש ד' חוטין בכנף למר ב' של לבן וב' של תכלת ולמר ג' של לבן ואחד קצתו תכלת: והשתא דליכא תכלת מטילין לבן כדתניא בפרק התכלת וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה כלומר הלבן את התכלת והתכלת את הלבן דברי רבי וחכ"א אין מעכבין וקי"ל כחכמים ובסימן זה יתבאר בס"ד כמה חוטי לבן אנו צריכים להטיל עכשיו שאין לנו תכלת:

ויהיו טווין לשם ציצית אבל אם לא היו טווין לשמן פסולים בפ' התכלת (מב:) ובריש סוכה (ט:) אמר רב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשירה כי אמריתה קמיה דשמואל אמר אף מן הסיסין פסולה בעינן טוויה לשמה ופירש"י סיסין פקעיות כדוריות של חוט ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כשמואל וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב בפ"א חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכים טוויה לשם ציצית ומ"ש אח"כ ציצית שעשה אותם העו"ג פסולה שנא' דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית אבל אם עשה אותם ישראל בלא כוונה כשירה צריך לומר דלא בטוויית חוטין קאמר דהא בעינן שתהא לשמה אלא בנתינת החוטין בכנף ותליית החוטים ועשיית הקשרים והחוליות דוקא קאמר שאם עשה ישראל שלא בכוונה כשר מדלא מצרכינן לשמה אלא בטוויה ועוד מדאמרינן בהתכלת אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאם העו"ג פסול ואם איתא מאי איריא עשאה העו"ג אפילו עשאה ישראל שלא לשמה אלא ודאי לא אימעוט אלא העו"ג אבל עשאה ישראל שלא בכוונה כשר וכתוב בנמ"י בהלכות ציצית ונראין הדברים דשזירה נמי בעינן לשמה וכתב הרא"ש בסוף הל' ציצית גבי סדר עשיית הציצית וז"ל כתב בעל העיטור ומסתברא אם טוואן העו"ג ושזרן ישראל לשמה כשירים ולא מסתבר לי דהא אמר שמואל מן הסיסין פסולה וסיסין היינו פקעיות שנטוו שלא לשמן וסתם פקעיות אינם שזורים וצריך לשוזרן לציצית ופסולים משום שנטוו שלא לשמן ואין מועיל להם אם שוזרן לשמה עכ"ל. וכתב המרדכי בהלכות ציצית שצריך להוציא בפיו בתחילת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית א"נ יאמר לאשה טוי לי ציצית לטלית ותו לא צריך וכתוב בנמ"י העו"ג ואשת העו"ג לאו בני לשמה נינהו ואפי' ישראל עומד על גביו וזהו דעת הרמב"ם בעיבוד לשמה והרא"ש חולק עליו כמבואר בדברי רבינו סימן ל"ב: ודע שמה שכתב רבינו שצריך שיהיו טווין לשם ציצית וכל התנאים שכתב בסימן זה ל"ש בין זמן דאיכא תכלת לזמן דליכא תכלת חוץ משני דברים האחד דבזמן דאיכא תכלת הוה שרי כלאים בציצית על הדרך שיתבאר בסימן זה והשתא דליכא תכלת אסור. השני דבזמן דאיכא תכלת צריך לדקדק במנין החוליות והשתא אין מדקדקין במנינם ושיעור לשון רבינו כך מצות ציצית בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת ושני חוטים כפולין של צמר לבן או פשתן וצריך לדקדק בכריכה לעשות ו' חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא ועתה שאין לנו תכלת אין לעשות מכלאים אלא צמר לצמר ופשתים לפשתים וגם אין צריך לדקדק בחוליות ומן הראוי היה לו לסדר כך לשונו ואח"כ יכתוב שיהיו טווין לשם ציצית ושיהיו שזורין וכל שאר דברים שכתב שהם נוהגים בין בזמן דאיכא תכלת בין בזמן דליכא תכלת: כתוב במרדכי בשם מהר"ם שיש להחמיר לנפץ הצמר של ציצית לשמה ולא ידעתי למה מאחר שלא אמרו בגמרא אלא בעינן טוויה לשמה מנין לו להחמיר בלא ראיה ושום אחד מהפוסקים לא כתב כן ולא ראינו מי שחשש לכך :

וצריך שיהיו שזורין כן משמע מדגרסינן בפרק בתרא דעירובין (צו:) א"ר יהודה א"ר אלעזר המוצא תכלת בשוק לשונות פסולים חוטין כשרים מ"ש לשונות דאמרי' אדעתא דגלימא צבעינהו חוטין נמי נימא אדעתא דגלימא שזרינהו פירוש טוואן בשזורין שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו במופסקין דכולי האי ודאי לא טרחי אינשי ומשמע דטעמא משום דלציצית בעינן שיהיו שזורין הילכך כשמוצאן שזורין חזקתן לציצית נעשו וכ"כ הרא"ש בסוף הלכות ציצית בסדר עשיית ציצית וכתב דהכי איתא בסיפרי ועשו להם ציצית שומע אני שיעשה כמו שהוא ת"ל על ציצית הכנף פתיל תכלת בטווי ושזור אין לי אלא פתיל תכלת שטווי ושזור לבן מנין אתה דן הרי אמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור והר"ן בספ"ק די"ט כתב הני ראיות ולמד מהם דחוטי ציצית צריך שיהו שזורין ושלא כדברי האומרים שאין לשזור חוטי ציצית משום דזימנין דמיפרקי מהדדי והו"ל י"ו חוטין ובנמ"י כתוב ההיא דסיפרי ולמד ממנה שאם אין החוטים שזורים פסולה ובסמ"ג כתוב ג"כ ההיא דסיפרי אבל הרמב"ם כתב בפ"א אחד חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשותם שזורין עושה אפילו היה החוט כפול משמונה חוטין ושזור עד שנעשה פתיל אחד אינו נחשב אלא חוט אחד. וכתב עליו הראב"ד זה טעות אלא צריך להיותן שזורין דיליף בסיפרי תכלת תכלת ממשכן מה להלן שזורין אף כאן שזורין ובעירובין נמי אמרינן המוצא תכלת בשוק וכו' אוקימנא בשזורין ומופסקין כעין שצריך לציצית וחכמי לוני"ל שלחו להרמב"ם על זה שכתב שאם רצה לעשותם שזורים עושה והלא ממשכן יליף תכלת תכלת בסיפרי מה להלן שזורים אף כאן שזורים והשיב להם זה שלמד שזורין ממשכן ר"ש הוא דסתם ספרי ר"ש ולפי שלא מצאתי שום אדם שיאמר דבר זה לא כתבתי כמותו ושא"כ יהיו שזורים ששה כמשכן כך נראה לי ואין לי סמך אחר בדבר זה עכ"ל. וא"ת הרי ההיא דפרק בתרא דעירובין דלא מצית למימר בה שהיא דחייה משום דר"ש היא כדאמרת בההיא דסיפרי דהא רב יהודה שהוא אמורא קאמר לה ואפילו את"ל דאליבא דר"ש קאמר ורבנן פליגי עליה מ"מ כיון דרביהודה קאמר לה סתם משמע דהכי ס"ל והו"ל למיפסק כוותיה כיון דלא חזינן שום אמורא דפליג עליה וי"ל שהרמב"ם מפרש דהא דאוקימנא בשזורין לאו למימרא דאי אפשר לציצית בלא שזורין אלא ה"ק כיון דלאריגה אין דרך לעשותם שזורין כלל ודאי הני לאו לאריגה נינהו אלא לציצית דלפעמים עושין אותם שזורין ומ"מ יש לתמוה עליו דכיון דלא אשכחן מאן דפליג על ההיא דספרי למה דחאה מהלכה מפני שהוקשה לו א"כ יהיו שזורין ששה כמשכן שהרי גם לפי דבריו שסובר שאינה אלא דברי ר"ש יקשה כן וצריך ליישב דמשום דרשא מפיק לאוקמינהו אשזורין שנים כי מוקמינן לה ככולי עלמא ג"כ נתיישב כך ועוד קשה לי על דבריו מי הגיד לו דההיא ברייתא דספרי דילפא שזורין ממשכן לא בעיא שזורין כמו במשכן עד שהוקשה לו שא"כ יהיה שזורין ששה כמשכן וכמדומה לי שמפני שראה חולשות הללו בדבריו כתב ואין לי סמך אחר בדבר זה ובעל מגדול עוז כתב שהרמב"ם סובר דההיא דספרי לא לעכב נאמרה נראה שהוא מפרש שמה שהשיב הרמב"ם וזה שלמד שזורין ממשכן ר"ש היא היינו לומר שאילו היה לעכב לא לישתמיט תלמודא בשום דוכתא למימר הכי ואין זה במשמע דברי הרמב"ם דא"כ למה הוצרך לומר דר"ש היא הא כיון דס"ל דלא לעכב נאמרה אפי' אי אתיא ככולי עלמא אתי שפיר שהרי כתב אם רצה לעשות שזורין עושה דהיינו לומר שאינו מעכב ומנהג כל ישראל לעשותן שזורין: וכתב הר"ן בספ"ק די"ט שאם נתפרקו משזירתן לית לן בה דהוה ליה כגרדומי ציצית דכשרים ומיהו משמע דבעינן שישתייר בשיזור כדי עניבה כדאמרינן בפרק התכלת גבי גרדומין ובנמ"י בהל' ציצית כתוב שנראין דברי ר"ת דכל דשזורין בתחלתן יפה אע"פ שנתפרדה שזירחן ונעשו י"ו לא מיפסלי דהו"ל כגרדומי ציצית וכשרים וכן פסק בעל הלכות עכ"ל וכ"כ העיטור ולא הצריך שישתייר בשיזור כדי עניבה כמו שהצריך הר"ן ולענין מעשה להר"ן ז"ל שומעין שהוא רב מובהק אחרון. ועוד שאפשר שגם הם לא הכשירו אלא ע"י שיור ולא הוצרכו לפרש דמכיון שכתבו דהו"ל כגרדומי ציצית ממילא משמע:

ויהיו ארכן שלשה טפחים מארבע אצבעות בגודל בכל טפח בפרק התכלת (לט.) נויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף ובההוא פרקא לקמן (מא:) אהא דת"ר כמה חוטין הוא נותן וכו' וכמה תהא משולשלת כלומר תלויה הענף מן הגדיל בית שמאי אומרים ארבע ובית הלל אומרים שלשה. ושלשה שב"ה אומרים אחד מד' בטפח של כל אדם ופי' רש"י ושלשה שבית הלל אומרים שתהא כל אצבע אחד מד' בטפח כל אדם דהיינו מדת גודל ואסיקנא אמר רב פפא הילכתא ד' בתוך ג' משולשלת ד' וכתב הרא"ש פי' ד' חוטין יכניס בתוך ג' אצבעות בטלית ומשולשלת הציצית ד' אצבעות משמע שכל הציצית גדיל וענף אינו אלא ד' אצבעות ורש"י פי' משולשלת תלויה הענף לבד מן הגדיל ד' אצבעות אז הוי הציצית שש אצבעות ור"ת פי' דמשולשלת אגדיל קאי מלשון המשלשל דפנות שהוא לשון גידול וחיבור וכן מוכח בספרי דגדיל ד' בעינן והכי נהגינן לעשות ציצית י"ב אצבעות שליש גדיל ד' אצבעות ושני שלישי ענף ח' אצבעות עכ"ל והרמב"ם כתב בפ"א ואורך החוטין הח' אין פחות מד' אצבעות והיינו כדכתב הרא"ש דמשמע מפשטא דלישנא שכל הציצית גדיל וענף אינו אלא ד' אצבעות ורבינו סתם דבריו כדעת ר"ת שכתב הרא"ש דנהגינן כוותיה וכן כתוב גם כן בסמ"ג כדברי ר"ת מאחר ששנינו וג' שב"ה אומרים אחד מד' בטפח כל אדם שמעינן דאצבעות האמורים בשמועה זו בגודל הם וי"ב גודלים הם ג' טפחים ולכן כתב רבינו שיהיה אורכן ג' טפחים מד' אצבעות בגודל בכל טפח ושיעור אורך זה שכתב רבינו הוא אחר שתחבו בכנף וכפלו דכשהם פשוטים הוי אורכן ו' טפחים וכן מבואר בדבריו שכתב בסמוך ויתחבם בכנף ויכפלם ואז יהיו אורכם י"ב אצבעות ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן עכ"ל. ונראה שטעם מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן משום דדייק לישנא דאמרינן נויי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף דמשמע דבזמן דאיכא תכלת דוקא דקדקו בכך ולא בזמן דליכא תכלת וטעם מי שמדקדק בכך מפני שהוא סובר דתכלת דקאמר לאו דוקא אלא עיקר מצוה נקט וה"ה להיכא דליכא תכלת דלבן במקום תכלת קאי:

ואם ירצה להוסיף באורכן יוסיף ג"ז בפרק התכלת (שם) שהקשו על ברייתא שכתבתי בסמוך מדתניא ציצית אין לה שיעור ומשני אין לה שיעור למעלה אבל יש לה שיעור למטה ופירש"י אין לה שיעור למעלה דכמה דבעי ליהוי ארוך: וכתב המרדכי שר"י הוה נוהג לעשותו ארוך משום גרדומין וכתב עוד ואם הוא ארוך יותר מדאי ראוי לקצרו ולא מיקרי תעשה ולא מן העשוי כיון שאינו עשוי בפסול ופשוט הוא:

ואחד מן החוטין יהיה ארוך יותר כדי שיכרוך בו הגדיל שם חוט של כרך עולה מן המנין וכתב הרא"ש פי' למניין ח' חוטין ועושה אחד מהם ארוך וכורך בו סביב השבעה:

ואם עשאה מן הקוצין וכו' שם (מב:) ובריש סוכה (ט.) אמר רב יהודה א"ר עשאה מן הקוצין ומן הנימין ומן הגרדין פסולה ופירש"י בריש סוכה מן הגרדין פרניי"ש שתולין בסוף הטלית מותר האריגה וגדל שם הציצית מינה ובה: מן הקוצין. חוטין שניתקו בשתי וקושרין אותן ותלויים ראשיהם בבגד לאחר שנארג וקרי להו קוצים ע"ש שבולטין כקוצים: מן הנימין. כגון טלית שתפרוה או שעשו בה אמרא במחט וראשי חוטי התפירה תלויים בה ומהם יגדלו הציצית פסולה הואיל ותלויים ועומדים כל אלה בבגד ולא נתלו בה לשם ציצית לאו עשייה לשמה היא והרא"ש כתב בהלכות ציצית קוצין היינו חוטים התלויים ביריעה ובולטין כמין קוצין ודרך לקוצצן: נימין. חוטין שמוציאין מן הבגד לתפור: גרדין. חוטים היוצאים בשפת הבגד פסולה משום דבעיא תלייה לשמה ע"כ משמע דלא מיפסלי אלא כשעשה מהם ציציות בעודם מחוברים מפני שלא נתלו לשם ציצית כלומר ואיכא משום תעשה ולא מן העשוי אבל אם קצצן או תלשן משם ואח"כ עשה מהם ציציות כשר אם היו טווין ושזורין לשם ציצית והרמב"ם מפרש בענין אחר שכתב בפ"א ואין עושין אותם לא מן הצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצין ביניהם ולא מן הנימין הנתלשין מן הבהמה ולא משיורי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד אלא מן הגיזה של צמר או מן הפשתן ונראה שהטעם משום בזוי מצוה:

עשאה מצמר גזול פסולה בפ"ק דסוכה שם ממעט גזול מדכתיב ועשו להם משלהם וכתב הרמב"ם בפ"א ואין עושין אותן מצמר הגזול ואם עשה פסולים ובנ"י כתוב בהל' ציצית דלא מיפסל אלא כשגזל חוטין ממש אבל גזל צמר ועשאה חוטין כשירה דקניא ביאוש ושינוי הגוף אבל לכתחלה אסור משום שונא גזל בעולה ורמב"ם שכתב פסול אפשר דמיירי קודם יאוש א"נ אפי' אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו: וכתב עוד נמ"י וחוטין שאולין כשרין דמסתמא על דעת הלואה הוא ואפי' לכתחילה וכ"כ בעיטור וז"ל חוטין שאולין הלואה היא דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי:

המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית בפ"ג דעבודת כוכבים (מז.) בעיא דלא איפשיטא ולחומרא וכך כתב הרמב"ם בפ"א:

אבל המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית כ"כ הרמב"ם בפ"א ונתן טעם מפני שהרי נשתנה והוא נלמד ממה שאמרו בפ"ג דעבודת כוכבים (מו:) גבי משתחוה לקמה קמחה מהו למנחות:

ויעשה נקב באורך הטלית בתוך ג' אצבעות סמוך לקרן פי' יעשה נקב סמוך לסוף הבגד מרוחק מסוף הבגד כשיעור שיש ממלא קשר גודל עד סוף הציפורן וביושר הוא מודד לאורך הבגד וקרן קרי לסוף הבגד דהיינו שוליו ונראה שמפני שצריך להטיל הציצית סמוך לקרן ששם הוא כנף הבגד קרי ליה קרן ומ"מ ביושר הוא מודד וכתבתי זה לפי שראיתי מי שהיה רוצה לפרש דברי רבינו דקרן דקאמר היינו קרן זוית וממנו מודד באלכסון וטעות הוא בידו דא"כ מאי ויעשה נקב באורך הטלית דקאמר וגם מאי ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור שכתב בסמוך הרי כיון שהוא מודד מקרן זוית באלכסון לא שייך לאדכורי לא אורך ולא רוחב אלא ודאי לסוף האריג קרי קרן וביושר מודד מסוף האריג של אורך הבגד ולא מקרן זוית באלכסון וכ"נ מדברי סמ"ק שכתב ולא יניחנה למטה ממלא קשר גודל משום שנאמר על הכנף ואם היתה בקרן ממש היתה תחת הכנף ע"כ משמע דלסוף האריג למטה ממלא קשר גודל קרי קרן דאי תימא דקרן היינו אלכסון אינו ענין לתחילת דבריו וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם שכתב כיצד עושין את הציצית מתחיל מזוית הטלית שהוא סוף האריג ומרחיק ממנה לא יותר על שלשה אצבעות למעלה ולא פחות מקשר גודל עכ"ל ואם איתא דבאלכסון הוא מודד לא הוה שתיק מיניה לפרושי בהדיא ומ"ש מתחיל מזוית של טלית היינו לומר שצריך להטיל הציצית סמוך לזוית ששם הוא כנף הבגד ומ"מ ביושר צריך למדוד וכן עמא דבר ואם מדד מקרן זוית באלכסון הציצית פסול לפי שהוא למטה ממלא קשר גודל שני חומשי מלא קשר גודל דהא קי"ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא ומקום דין זה הוא בפרק התכלת (מא:) דגרסינן התם: (ב"ה) ת"ר כמה חוטין הוא נותן בש"א ד' ובה"א ג' וכמה תהא משולשלת בש"א ד' ובה"א ג' וג' שבה"א אחד מד' בטפח של כל אדם אמר ר"פ טפח דאורייתא ד' בגודל: ואמר רב פפא הלכתא ד' בתוך ג' משולשלת ד' פירש"י ד' חוטין נותן בתוך ג' אצבעות שלא ירחיק מן השפה יותר מג' אצבעות ונראה מדבריו שאם נתנו בסוף ג' אצבעות כשר דלא מיפסיל אא"כ נתנו למעלה מג' אצבעות וכך הם דברי הרמב"ם וסמ"ג ולפי זה מ"ש רבינו שעד כדי שלש אצבעות מהכנף הוא מקום ציצית הוי עד ועד בכלל דמרוחק שלשה אצבעות בצמצום כשר ואע"פ שכתוב ברוקח ולא ירחיק מן הכנף ג' אצבעות צריך לידחק בפירושו כי היכי דלא נפלוג ארש"י והני רבוותא וכתב הכלבו בשם הרי"ף על הני אצבעות פי' אצבע היינו גודל וכ"כ בהגהת סמ"ק וכ"נ מדברי הרוקח ומדברי המרדכי: (ב"ה) והוא מבואר בגמרא שכתבתי בסמוך: וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' ציצית ובפ"ט מהלכות תפילין ובס"פ י"ז מהל' שבת כתב גם כן האצבע שמשערין בה בכ"מ הוא רוחב הגודל של יד וראיתי הרבה אנשים מודדין בג' אצבעות הסמוכים זה לזה ביד שהראשון נקרא אצבע והשני אמה והג' קמיצה וטעות הוא בידם ואין להם על מה שיסמוכו וכתב המרדכי אומר ר"ב שצריך לשער במקום רוחב הגודל ולא מראשו שהוא קצר: (ב"ה) והתוס' בפרק התכלת נסתפקו בדבר: וגרסינן תו התם (מב.) ח"ר הטיל על הקרן או על הגדיל כשירה ר"א בן יעקב פוסל בשתיהן כמאן אזלא הא דאמר רב גידל אמר רב ציצית צריכה שתהא נוטפת על הכנף שנאמר על כנפי בגדיהם כמאן כראב"י א"ר יעקב א"ר יוחנן וצריך שירחיק כמלא קשר גודל ופי' רש"י על הקרן על שפת חודו של קרן גדיל חוט עבה וחזק בבגד תחלה כדי שלא יהא נוח ליקרע ל"א גדיל אלו הן חוטין שבשתי בב' הצדדין וקורין אוריל"ייש: שתהא נוטפת על הקרן. שתהא תולה ומכה על הקרן כלומר שיגביהנה למעלה מן השפה כדי שתהא תולה ונוגעת התלייה בקרן: שירחיק מלא קשר גודל. צריך שירחיקנה מן השפה מלא קשר גודל שיעור הציפורן עד פרק ראשון וסמ"ג כתב וז"ל המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה מג' אצבעות מפני שאינו נקרא כנף ולא יניחנו למטה ממלא קשר גודל משום שנאמר על הכנף ואם היה בקרן ממש א"כ היה תחת הכנף וגם לא יניחנו ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק ונקרא בלע"ז ליישיד"א שהרי על כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד ע"כ נראה מדברי רש"י ומדבריו שסוף הבגד ממש פחות מכדי קשר גודל קרוי קרן ומכדי קשר גידל עד כדי ג' אצבעות נקרא כנף ולמעלה מג' אצבעות קרוי בגד ולפ"ז מ"ש ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וכן ונתנו על ציצית הכנף אינו ר"ל שיתנו הציצית למעלה מן הכנף אלא שיתנו אותו בכנף עצמו והילכך למטה מכדי מלא קשר גודל ולמעלה מכדי שלשה אצבעות דלא מיקרי כנף פסולה וכן הטיל על הקרן השנוי בברייתא פירושו הטיל בקרן דהיינו למטה מכדי מלא קשר גודל ועל הגדיל נמי פירושו בגדיל כלומר שאם היה הגדיל רחב יותר מכדי מלא קשר גודל ונתן הציצית בגדיל אע"פ שהוא למעלה מכדי מלא קשר גודל פסול. ובכלבו כתב אוחז מג' אצבעות על ג' אצבעות שאינו כנף פחות מכן ונוקב שם ונותנן בתוך הנקב עכ"ל נראה שסובר שמ"ש ונתנו על ציצית הכנף ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם פירושו שיתנו הציצית למעלה מהכנף ולפי שאין נקרא כנף פחות מג' אצבעות צריך ליתנו בסוף ג' אצבעות וקשה דא"כ כל שנתנו למטה מג' אצבעות יש לפוסלו כיון שאינו נתון למעלה מהכנף ונראה שהוא סובר כן ממה שלא כתב דבהרחיק כדי מלא קשר גודל סגי וקשה דבהדיא אמרינן בגמרא דכיון שהרחיק כדי מלא קשר גודל כשר ועוד קשה דלפי פי' זה הו"ל לאכשורי אפילו אם הציצית מרוחק יותר מג' אצבעות שהרי על הכנף הוא נתון ואמאי פסלינן ליה ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב שהטעם שצריך שיהיו בתוך שלשה ושירחיק כדי מלא קשר גודל הוא מפני שאין נקרא בגד פחות מג' אצבעות ולפיכך צריך שיהיו בתוך ג' ומה שצריך שיהיה כמלא קשר גודל לפי שלא נקרא כנף אלא בשיעור זה ואם יש בכאן למטה משיעור זה אינו עוד כנף עכ"ל ולא הבנתי דבריו שאע"פ שאינו נקרא בגד פחות מג' אצבעות כנף דבגד מיקרי וקרא על כנפי בגדיהם קאמר ולא על בגדיהם ועוד דלפי טעמו כל שהרחיק פחות מג' אצבעות היה לנו לפסול והיאך הכשירו במרחיק מלא קשר גודל מפני כן דברי רש"י וסמ"ג נראים עיקר וכמו שפירשתי דבריהם ובביאור מהר"י ן' חביב ז"ל כתב טעם שיעור כמלא קשר גודל שמעתי כי יש באורך קשר גודל יותר מב' אצבעות ואינו עולה לג' אצבעות והרי אנו צריכים שלא יהא בקרן ממש כדי שיהא על הכנף וגם צריך שלא יכנס בבגד שלש אצבעות שלמים כי הוא שיעור חשוב להקרא בגד לענין טומאה וא"כ היה על הבגד ולא על הכנף ואין מקום לקיים על הכנף ולא תחת הכנף ולא בבגד רק שיהא הציצית תוך האצבע הג' קודם השלמתו ובזה יש לו ממש להקרא על הכנף כיון שהוא יותר מב' אצבעות ונקרא כנף ולא בגד כל עוד שלא הניחו למעלה מג' אצבעות שלימות שיש בהם שיעור בגד עכ"ל: כתב הרוקח נראה ברחב הנקב שבו החוטים שאין החוטים רחוקים מלא קשר גודל לית לן בה עכ"ל :

ואם היה רחוק מהכנף כמלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור מן הקרן כשר שם רבינא ורב סמא הוו יתבי קמיה דרב אשי חזייה רב סמא לגלימיה דרבינא דסתר ובצר ממלא קשר גודל א"ל לא סבר לה מר להא דרבי יעקב א"ל בשעת עשייה איתמר: ופירש"י דסתר וכו'. שנסתר ונרחב הגדיל וירד למטה עד שעמד פחות ממלא קשר גודל אי נמי נסתר הבגד מלמטה עד שנפחת מן השפה עד הנקב ממלא קשר גודל: בשעת עשייה. דר' יעקב ואנא נמי בשעת עשייה היה מלא קשר גודל:

ומ"ש טוב לעשות אמרא בשפת הבגד שלא ינתקו לכאורה נראה שזהו מ"ש במרדכי ובהגהת סמ"ק וטוב לעשות אמרא בטליתו כי בלא אמרא פעמים שחוטי הערב מתפזרין מן הטלית למטה גם פעמים שחוטי השתי בולטין בלא ערב ואז יש להסתפק מאיזה מקום יתחיל למנות השלשה אצבעות וכ"כ רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שלזה נתכוון רבינו ולא נהירא לי דהתם משמע דמיירי באורג בגד להטיל בו ציצית וקאמרי שטוב לעשות לו אמרא בשפתו כדי שלא יפרדו אח"כ חוטי ערב מן הבגד וישארו חוטי השתי או איפכא ויהיה מסופק מאי זה מקום יתחיל למדוד אם מהאריג הקיים או מהחוטין הבולטין אבל בענין מטיל ציצית ואח"כ נתקו חוטין ובצר ליה שיעורא לא איירי שהרי לא נזכר בדבריהם כלל ועוד דלא שייך למימר ביה ויסתפק מאיזה מקום יתחילו הג' אצבעות ומתוך לשון רבינו משמע דתקנתא למטיל ציצית בטליתו קאמר דכדי שלא ינתקו חוטין ויפחת השיעור טוב לעשות אמרא ונראה ודאי דבהכי מיירי מדכתב ואם היה רחוק מהכנף כמלא קשר גודל ונתקו מחוטי הערב וכו' ומ"מ טוב לעשות לו אמרא וכו' ואי אמאי דסמיך ליה שהכשיר בניתקו חוטי הערב קאי שייך שפיר למימר ומ"מ וה"ק אע"פ שאם אחר שהטילו בו ציצית ניתקו חוטין מהבגד ובצר ליה שיעורא כשר מ"מ טוב לעשות לו אמרא בשפת הבגד כדי שלא ינתקו כלומר ויבואו הרואים לומר שהוא פסול דכ"ע לא גמירי דינא או יאמרו שאחר שניתקו החוטים הטיל הציצית אבל אי ארישא קאי דקאמר ומרוחק מן הקרן כשיעור שיש מקשר גודל עד סוף הציפורן מאי ומ"מ דקאמר וא"כ דברים אלו שכתב רבינו דברי עצמו הם ואפשר שלמדם מדברי סמ"ק והמרדכי שכתבו לענין אורג טלית להטיל בו ציצית ומיהו כבר אפשר לדחוק ולפרש שדברים אלו דברי סמ"ק והמרדכי הם וסובר רבינו דלאו באורג טלית להטיל בו ציצית מיירי אלא תקנה כדי שלא ינתקו חוטין מן הבגד קאמרי ומה שכתבו ויש לספק מאיזה מקום יתחילו הג' אצבעות היינו לומר שהרואים יסתפקו מאיזה מקום יש למדוד כלומר דאף בניתקו חוטים אחר שהטיל הציצית יסתפקו שמא פסול הוא ומ"מ מה שכתבתי תחלה נראה יותר:

ובתוך רוחב הבגד אין לו שיעור רק שלא יתנהו על החוטין שעושין בשפת הבגד דין זה לא מצאתי מבואר בשום מקום אלא שבאורחות חיים מצאתי כלשון הזה וצריך לתלות הציציות באורך הטלית ולא ברחבו עכ"ל ונ"ל שטעמו של רבינו לפי שהוא סובר דהא דתניא בפרק התכלת הטיל על הקרן או על הגדיל ראב"י פוסל קרן קרי לסוף אורך הבגד ותני דאם הטיל הציצית בסוף הבגד למטה ממלא קשר גודל פסולה דבעינן על הכנף וליכא והדר תני שאם הטיל הציצית על הגדיל שהוא השפה שבסוף רוחב הבגד לשני צדדיו אוריליי"ש בלע"ז פסולה מפני שאינו מעיקר הבגד וזה לשון שני של פירש"י ומשמע לרבינו דלא מיפסל בקרוב לשפת הבגד ברחבו אלא במטיל הציצית בגדיל עצמו אבל במטיל בבגד עצמו אע"פ שלא הרחיקו משפת רוחב הבגד כלל כשר וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שמ"ש רבינו שתוך רוחב הבגד אין לו שיעור היינו לומר דאין לו שיעור למטה כלומר שיכול להטילו סמוך לשפת הבגד אבל למעלה בהכרח הוא שיש לו שיעור מאחר שאין אנו יכולים להרחיק מן הקרן יותר מג' אצבעות וסמ"ג כתב המטיל ציצית בבגד לא יניחנו למעלה מג' אצבעות וכו' וגם לא יניחנו ממש בשפת הבגד שגודלין כדי שיהיה חזק שקורין בלע"ז ליישיד"א שהרי על כנפי בגדיהם כתיב וזה אינו נחשב מן הבגד והכי אמרינן בפרק התכלת הטיל על הקרן או על הגדיל ראב"י פוסל ע"כ נראה מדבריו שהוא מפרש כלישנא קמא דרש"י דעל הגדיל דקתני קאי נמי אאורך הבגד כלומר שאם הגדיל שבסוף אורך הבגד היה רחב והטיל בו ציצית אע"פ שהוא מרוחק יותר מכדי מלא קשר גודל פסול מפני שהוא נתון בגדיל שאינו נחשב מהבגד ולפ"ז אין מכאן ראיה לומר דבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור דכיון דקתני הטיל על הגדיל בהדי הטיל על הקרן אלמא כי הדדי נינהו וכי היכי דהטיל על הגדיל מיפסיל גם ברוחב דכיון דטעמא דפיסולא דגדיל מפני שאינו נחשב מן הבגד מה לי אורך מה לי רוחב הכי נמי הטיל על הקרן בין באורך בין ברוחב פסול דכל שאינו מרוחק מלא קשר גודל בין באורך בין ברוחב קרן מיקרי ולא כנף וכ"כ מדברי בעל נמ"י שכתב והילכתא חוטין בתוך ג' אצבעות מן הכנף בין מן הצד בין מלמטה וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שכך סברת בעל העיטור שגם לרוחב הבגד צריך להרחיק כמלא קשר גודל וכתב הרב ז"ל שכן ראוי לעשות וכ"כ ה"ר יונה באגרת התשובה וז"ל צריך שירחיק מקום הנחת החוטים משפתי הטלית מזה ומזה קשר גודל ויזהר שיהיה בתוך ג' אצבעות עכ"ל: (ב"ה) וז"ל ספר העתים מלשון הר"ם שמענו שא"צ להרחיק אלא לאורך הבגד לא לרוחב ויש מי שכתב שצריך להרחיק קשר מלא גודל ברוחב הבגד ובאורכו וכן המנהג עכ"ל: ונראה שאע"ג שרבינו מפרש דהטיל על הגדיל פסולה מיירי ברוחב הבגד לאו למימרא דדוקא במטיל בגדיל שברוחב הבגד הוא דמיפסל אבל מטיל בגדיל שבאורך הבגד כשר דכיון דטעמא מפני שאינו נחשב מן הבגד מאי שנא גדיל שברוחב מגדיל שבאורך. ומה שפירש דעל הגדיל שברוחב קאמר הוא מפני שהוא היותר מצוי שהרי אם באת לחתוך טלית מבגד שלם מאיזה מקום שתחתוך תמצא גדיל בשני צידי רחבו אבל בארכו לא תמצא גדיל אפי' מצד אחד אא"כ חתכת הטלית מראש הבגד או מסופו: ונראה דמלא קשר גודל שצריך היינו לבד מגדיל שהרי אינו נחשב מכלל הבגד ומיהו בנמ"י כתוב שאף הגדיל עולה עם הבגד לשיעור מלא קשר גודל ואפשר שטעמו משום דכיון דהטיל על הקרן והטיל על הגדיל מיתנו בהדי הדדי שוים הם וכי היכי דקרן דהיינו סוף האריג אע"פ שאם הטיל בו פסול כשהרחיק מתחילת הבגד מלא קשר גודל כשר הכי נמי בגדיל אע"פ שאם הטיל בו פסול כשהרחיק מתחילתו מלא קשר גודל כשר ומיהו אם אין הגדיל רחב ביותר טוב להרחיק מעיקר הבגד כמלא קשר גודל שנמצא שהוא תוך שלשה אצבעות לתחילת הגדיל דהשתא ממה נפשך כשר שאם הגדיל דינו ליחשב במדידה הרי אינו מרוחק שלשה אצבעות ואם דינו שאינו נחשב במדידה אלא מעיקר הבגד עצמו הוא שמודדין הרי הוא מרוחק ממנו כמלא קשר גודל ואחר שכתבתי זה מצאתי דין זה בסוף בבא קמא (קיט.) דתנן התם הכובס נוטל ג' חוטין והם שלו יתר מכאן לבעל הבית אם היה שחור ע"ג לבן נוטל את הכל והם שלו ופירש"י דרך אורג בגדי צמר לארוג חוטין ממין אחר בסוף הבגד והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו ואם היה החוט שחור שארג בבגד לבן רשאי ליטול את הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן ובגמרא (שם:) אמר רב יהודה הכל עולין למנין תכלת ויצחק ברי קפיד עלייהו ופירש"י הכל עולים למנין תכלת אותם ג' חוטים לא קצרן הכובס עולים למנין מלא קשר גודל שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד וכתב הרשב"א הכובס נוטל שלשה חוטין שדרך האורגים שאורגים בסוף הבגד שנים ושלשה חוטים רחוק מן האריגה ועושים זה כדי להציל הבגד שלא תסתר אריגתו בראש הבגד על ידי הכביסה ואותם החוטים אם נשמטים משם בשעת הכביסה הכובס נוטלן והכל עולין למנין תכלת פירוש שצריך להרחיק מן הכנף כמלא קשר גודל ואותו אריג שבאותו הבגד עולה לשיעור קשר גודל ולהרחקת ג' אצבעות ויצחק בנו של רב יהודה היה מסתפק בדבר שהיה מקפיד בו ומן הספק היה נוטלו מן הבגד דשמא עולים ושמא אין עולים ומ"מ כיון דרב יהודה אמר להדיא עולים אע"ג דרב יצחק בריה מקפיד קי"ל כרב יהודה ועולים עכ"ל:

וכתב בעל העיטור שאין שיעור לחוטין מלמעלה אם ירצה יוסיף כמו שירצה נראה שטעמו מדאמרינן בפרק התכלת (מב.) רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו מיעף רב ירמיה מדפתי רמי תמניא דאינון שיתסר כלומר שלאחר שהכניסם בטלית כופלם והם י"ו ומשמע ליה דטעמא משום דלית בתוספת חוטים בבל תוסיף דאע"ג דדרשינן גדיל שנים גדילים ד' היינו לומר שלא יפחות מד' חוטים אבל אם רצה מוסיף כל מה שירצה כדאשכחן (בסוכה לד:) גבי ערבי נחל דדרשינן ערבי שתים ונוהגין לשום הרבה בלולב וכ"כ המרדכי בתחילת הל' ציצית בשם תוס' שנ"ץ ומש"ה הוה רמי רב ירמיה תמניא אע"ג דבד' סגי ואפילו טובא נמי יכול להוסיף שכיון שניתן רשות להוסיף על ארבע חוטים שאמרה תורה תמניא כמאה ומאה כתמניא אחר זמן בא לידי ספר העיטור ומצאתי שכתב אהא דקאמר בפרק התכלת גבי ציצית אין לו שיעור למעלה דהיינו לומר שאם רצה להוסיף מוסיף בין במנין בין באורך:

ור"י פי' דעד ח' כפולים שהם י"ו יכול להוסיף טפי לא אהא דחנן (לח.) התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת פירש"י אע"ג דמצוה לתת שני חוטי תכלת ושני חוטי לבן בציצית אפ"ה אין זה מעכב את זה ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא וכתבו התוספות והרא"ש ולכאורה הוה משמע דאין זה מעכב את זה היינו שאם הטיל שני חוטים מין אחד יצא כי האי דתפילין של יד אינה מעכבת את של ראש ושל ראש אינה מעכבת את של יד ונהגו כפירש"י וכן מוכח בפרק התכלת גבי כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין דהיכא דליכא תכלת בעי למירמי ארבע חוטי לבן ומיהו יש לדחות דאע"ג דבשני חוטי לבן לחוד איכא מצות ציצית אי רמי טפי ליכא איסור דאין זה מוסיף על המצוה דגדיל שנים גדילים ד' דדרשינן מיניה שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת לאו למעוטי טפי קא אתי כדאשכחן גבי ערבי נחל דדרשינן ערבי שתים ונהגו לשום הרבה ערבות בלולב וכן פירש"י בפרק התכלת גבי טלית שכולה תכלת דקאמר עלה כאן בטלית בת ח' חוטים ופירש"י דאין כאן איסור בל תוסיף כיון שכל הח' בכרך אחד וקשה דבפרק אלו הן הנחנקין גבי זקן ממרא משמע דאם הוסיף בחושים פסול וי"ל דכל מה שהוסיף מד' חוטים עד ח' לאו גורע הוא ולא מיפסיל בכך כדאשכחן דרב אחא בר יעקב רמי ד' ורב ירמיה מדפתי רמי תמניא ולא פליגי הני אמוראי אלא מר עביד הפחות ומר עביד היתר ובסנהדרין במוסיף על תמניא וקצת תימא דהיכי משמע מקרא דאי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וצ"ל דאף זה במשמעות גדילים דאי עביד גדילים מתכלת ולבן שני חוטים מזה ושני חוטים מזה גדילים קרינן ביה ואי עביד מכל מין ומין גדילים כגון ד' חוטים תכלת וד' חוטים לבן גדילים קרינן ביה ולאו מוסיף הוא אבל אי רמי טפי הוי מוסיף וגרוע ועומד הוא ולעולם גדילים בעינן דהיינו ד' חוטין בין שיש בו שני מינים בין שאין בו אלא מין אחד כמו שפירש"י עכ"ל ונראה מדברים אלו שזה שכתב רבינו בשם ר"י דעד ח' כפולים שהם י"ו יכול להוסיף היינו מתכלת ולבן ד' חוטים כפולים שהם ח' מתכלת וכן מלבן וא"כ השתא דליכא תכלת עד ד' כפולים שהם ח' יכול להוסיף טפי לא ורבינו סתם במקום שהו"ל לפרש ואע"פ שאפשר לומר שסובר רבינו דכיון דבזמן דאיכא תכלת יכול להוסיף עד ח' כפולים שהם י"ו השתא דליכא תכלת לבן במקום תכלת ולבן קאי ויכול להוסיף עד ח' כפולים שהם י"ו הראשון נראה יותר ובתשובת הרשב"א מצאתי שנשאל אם הוסיף על ל"ב חוטים שבציצית אם פסול והשיב אם הוסיף ודאי פסול כדאמרינן בסנהדרין והא איכא בציצית שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ע"כ ואפשר דבזמן הזה דליכא תכלת מיירי וכמו שכתבתי לדעת ר"י ואפשר בזמן דאיכא תכלת נמי קאמר דלעולם אין מוסיפין על ל"ב בין הכל וכן נראה מדברי סמ"ק שכתב בסימן קע"ה שלא להוסיף על המצות כגון לעשות ה' חוטים בציצית שהם י' כפולים: והרמב"ם כתב בפ"א ואין לחוטי הענף מנין מן התורה ואח"כ כתב כיצד עושים את הציצית וכו' ומכניס שם ארבע חוטים וכופלם באמצע ונ"ל דהכי פירושא בתורה לא נתפרש מנין חוטי הענף אבל מדברי סופרים יש להם מנין ארבע חוטין כפולים כדאמרינן בהתכלת רב אחא בר יעקב רמי ארבע ועייף להו ורב ירמיה דהוה רמי תמניא פליג ארב אחא וסבר שמנין החוטים מדברי סופרים ח' שהם י"ו וכשמוסיף על המנין שקבעו סופרים עובר בבל תוסיף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והיינו דאמרינן בפרק הנחנקין והא איכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואנן קיי"ל כרב אחא בר יעקב וא"כ כל שהטיל יותר מד' חוטין עבר בבל תוסיף ובנמ"י כתוב שי"א שמנין החוטין שיעור יש להם בין למעלה בין למטה ויהיו החוטין אחר שנכפלו ל"ב חוטין ויש לבעלי הקבלה בזה עיון גדול ועמוק עכ"ל וכיון דכל הני רבוותא פליגי על בעל העיטור כוותייהו נקטינן ואין להוסיף על ארבע חוטין כפולים שהם ח': רבינו הגדול מהרי"א ז"ל בסימן י"ב דקדק מדברי הרמב"ם שכתב התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת כיצד הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו וכן אם עושה לבן ותכלת ונפסק הלבן ונתמעט עד הכנף ונשאר התכלת לבדו כשר דס"ל להרמב"ם שאם אין לנו תכלת נטיל שני חוטי לבן ולא דק דהא להרמב"ם לא היו מטילין תכלת אלא חוט אחד מן הח' חוטין וא"כ כשמטיל לבן לבדו צריך להטיל ז' חוטים לבן לפחות ואפשר דח' חוטי לבן בעי ולא סגי בשבעה מפני שאין השביעי עומד אא"כ ראשו ארוך שיהא נכפל ליעשות חוט שמיני ובהדיא כתב הרמב"ם בפרק ההוא העושה לבן בלא תכלת לוקח א' מח' חוטים וכורך אותו על שאר החוטים הרי מפורש דבעושה לבן לבד בעינן ח' חוטין כפולים שהן ד' חוטים וכדברי רש"י ז"ל ומ"ש הרי שאין לו תכלת עושה לבן לבדו לאו למימרא שלא יטיל יותר חוטים ממה שהוא מטיל מלבן בזמן דאיכא תכלת דגם כשעושה לבן לבדו צריך להטיל ח' חוטים. כמו שכתבתי:

ויחתוך ראשי החוטין ויתחבם בכנף יתבאר בסוף סימן זה בס"ד:

ומ"ש ויכפלם מדאמרינן בפרק התכלת (מב.) רב אחא בר יעקב רמי ארבע ועייף מיעף ומעייל להו בגלימא ואביק להו מיבק קסבר בעינן תמניא בגלימא כי היכי דבעינן במקום פתיל ופירש"י ועייף להו כופל לשמונה קודם שיתלם בציצית ומעייל להו בגלימא מכניס הכפל בנקב הטלית ואביק להו מיבק עונבן שחוזר ומכניס שני הראשין בתוך הכפל ותלוים בעניבה בטלית רב ירמיה מדפתי רמי תמניא דאינון שיתסר ולא אביק להו מר בריה דרבינא עביד כדידן ופי' רש"י כדידן מכניס ד' חוטין ואח"כ כופלם לשמנה הרי שלדברי הכל צריך לכפול החוטים וכ"כ התוס' בר"פ התכלת וז"ל ומה שאנו כופלים הארבע לח' סמכינן אהא דלקמן רב אחא בר יעקב רמי ד' ועייף להו מיעף וכו' ועוד תניא בסיפרי ב"ש אומרים ד' של צמר וד' של תכלת וא"ת היא גופה מנ"ל שצריך לכפלו ואי הוה מפרשינן עשה גדיל ופתלהו מתוכו היינו שצריך לכופלו כעין פתילה שהוא כפולה ניחא אבל בקונטרס לא פירש כן עכ"ל: ואז יהיו ארכם י"ב אצבעות כבר נתבאר זה בתחילת הסימן: ויקח ד' חוטים מצד אחד וד' חוטים מצד אחד ויקשור ב' פעמים זה על זה בפ' התכלת (נח:) אמר רבא ש"מ מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים צריך לקשר על כל חוליא וחוליא דאי ס"ד לא צריך כיון דאישתרי ליה עילאי אישתרי ליה כוליה ופירש רש"י מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים אמאי כיון דנפסק מקצת הגדיל מישתרי ההוא קשר שבסוף הגדיל וכיון דמישתרי הקשר מישתרי הגדיל ואין שם גדיל כלל אלא ש"מ יש קשר בכל חוליא הלכך כי משתרי ההוא קשר מתקיים הגדיל בשאר קשרים עילאי היינו ההוא קשר תחתון דמלמעלה למטה קא חשיב ודחי תלמודא דילמא דאיקטר ופירש רש"י כלומר ממאי דצריך לקשר בכל חוליא וחוליא דילמא הא דאמרי בני רבי חייא ה"ק אם קשר על כל חוליא וחוליא הוו גרדומין כשרים אבל ברוב ציצית לא קא מכשרי גרדומין דרוב ציצית אין נקשרים על כל חוליא וחוליא ומשמע מדברי המרדכי דהלכה כרבא שכתב דאע"ג דתלמודא דחי ליה מ"מ רבא לא הדר ביה ואיתא תו בגמרא (לט.) אמר רבא ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מאי איצטריך למישרא סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ש"מ דאורייתא ופירש רש"י קשר עליון היינו נמי ההוא קשר למטה הלכה למשה מסיני כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דמאן דלא עביד אלא חד קשר בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל והרמב"ם כתב וז"ל לוקח חוט אחד מן הלבן וכורך כריכה אחת על שאר החוטין מצד הבגד ומניחו ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכות של לבן וקושר ואלו השלשה כריכות הם הנקראים חוליא ומרחיק מעט וכו' ועושה חוליא ג' וכן עד חוליא אחרונה ומדלא הזכיר קושר אלא בחוליא ראשונה נראה לכאורה שאינו פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא משום דדחינן ואמרינן דלמא דאיקטר ופוסק כי ההיא דאמר רבא קשר העליון דאורייתא ומפרש דעליון היינו עליון ממש כלומר אצל חוליא ראשונה שסמוכה לכנף ולפ"ז צ"ל שבסוף החוליות היה תוחב חוט של כרך בתוך הכריכה כדי שיתקיים הגדיל ויותר נראה לומר שהוא פוסק כי ההיא דאמר רבא צריך לקשר על כל חוליא וחוליא ומה שלא הזכיר קשר בכל חוליא מפני שסמך על מה שכתב כורך בו שתי כריכות וכו' וקושר ואלו השלשה כריכות הם הנקראים חוליא דמשמע דשלשה כריכות עם הקשר נקרא חוליא וכתבו התוס' שם גבי הפוחת לא יפחות מז' שבכל קשר קושר שני קשרים כי האחד לא יתקיים ולא חשיב קשר וכן כתבו הרא"ש והמרדכי וסמ"ג וכן נהגו: וכתוב במרדכי ועל הקשרים עצמם נוהג ר"ת ור"י לעשות מחוט של כרך הקשרים והיה תוחב ראש החוט באמצעית של הז' חוטים ומהדקן יחד ואומר רבי אלחנן דכה"ג לא מיקרי קשר של קיימא אם לא כשמקשר שני החוטים יחד בב' קשרים כדאמרינן בפרק אלו קשרים (קיג.) ומיהו י"ל דכה"ג שאין כאן אלא ראש אחד מתקיים יותר אבל בשני ראשים זה הראש מושך אילך וזה אילך ועביד לאינתוקי ומיהו נ"ל דלא הוי קשר הואיל וקושר בו שאר חוטים ולעצמו היה מהני שהוא רק חוט של כרך אבל שאר החוטים אינם מתקיימין וכתוב שם עוד מיני קשרים אחרים ובסוף כתב ויש נוהגים לקשור בארבע שמכאן וארבע שמכאן בענין שקושרים הראשין בטלית וכן עושין כל הקשרים וכן נכון לעשות בעיני רבינו ע"כ: וז"ל הרא"ש וחולקין ח' חוטים ד' לכאן וארבע לכאן ועושין הקשר וכך הם דברי רבינו ומשמע שכל הקשרים בענין זה קושרים אותם וכמו שהעלה במרדכי שנכון בעיני רבינו:

ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב הז' ובזמן שהיה תכלת צריך לדקדק בכריכה לעשות ז' חוליות כאשר הם מפורשים בגמרא ר"פ התכלת שם א"ר הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב תכלת שכרך רובה כשירה ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף לא יוסיף על י"ג הפוחת לא יפחות משבע כנגד ז' רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י"ג כנגד ז' רקיעים וששה אוירים שביניהם תנא כשהוא מתחיל מתחיל בלבן הכנף מין כנף וכשהוא מסיים מסיים בלבן מעלין בקודש ולא מורידין ופירש"י מין כנף תחלה ואח"כ פתיל תכלת משום מעלין בקודש וכיון דאקדמיה קרא למין כנף שמע מינה חשוב הוא הלכך אי מסיים בתכלת ה"ל מוריד סוף הציצית מתחלתם:

ועתה שאין לנו תכלת אין לעשותה מכלאים וכו' אראש הסימן קאי שכתב בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטים כפולים של צמר צבועים תכלת ושני חוטין כפולים של צמר לבן או פשתן ומשמע דבין בבגד צמר בין בבגד פשתים פטרי והכי איתא בפרק התכלת שם אמר שמואל משמיה דלוי חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ופירש"י אותם שני חוטים של לבן אם של צמר הם פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר ובתר הכי איבעיא להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטר לבן נמי פטר אבל פשתים בצמר לא או דילמא כיון דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך ל"ש צמר בפשתים ול"ש פשתים בצמר ת"ש דאמר רחבה א"ר יהודה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר ובתר הכי (מ.) אמרינן דסדין בציצית פטור ויהיב טעמא גזירה משום קלא אילן ופירש"י צבע שדומה לתכלת ואי שרית תכלת בסדין אתי למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה ופריך בגמרא ולא יהא אלא לבן ופירש"י וקא פריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן הא אמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן. ומשני כיון דאפשר במינו לא כדריש לקיש דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה וכתבו התוס' כיון דאפשר במינו לא ולעיל דאסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר היינו בהדי תכלת דמגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר ואע"ג דאפשר במינו והאי דפשיטא ליה טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלא"ה איכא כלאים אי נמי מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולא משום דחייה והא דמסקינן לעיל דפטר היינו מדאורייתא א"נ מסקנא לא קיימא הכי עד כאן לשונם ובפרק אלו נערות (מ.) כתבו בשם ר"ת דכל ד' חוטין לבן ודאי אסור דאפשר במינו אבל ההיא דחוטי פשתן פוטרים בשל צמר ה"ק שני חוטי צמר פוטרים בשל פשתן דמגו דתכלת פטר שכבר נעשה כלאים על ידי תכלת שבו לבן של צמר נמי פטר ומגו דשני חוטי לבן של צמר פוטרין בשל פשתן שני חוטי לבן של פשתן נמי פוטרים בשל צמר אע"ג דלא נעשה התם כלאים על ידי תכלת שבו וכן כתבו בריש יבמות (ד:) וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב בתחלת הסי' בזמן שהיה תכלת מצותן שיקח שני חוטין כפולים של צמר צבועים תכלת ושני חוטין כפולים של צמר לבן או של פשתן ומדכתב הכי סתמא משמע דלכל הבגדים מהני ואע"פ שהלבן הוא כלאים כיון דאית ביה תכלת שרי וכתבו עוד התוספות בפרק אלו נערות וז"ל וצ"ע אם שני חוטי לבן של פשתן ושני חוטי לבן של צמר מותר לתת בטלית של צמר או בטלית של פשתן דשמא לא הותרו שני חוטי לבן אלא דוקא במקום תכלת אבל שלא במקום תכלת לא או דילמא ל"ש דהא שני חוטי לבן של פשתן פוטרים בשל צמר אף על גב דהתם תכלת לא מעלה ולא מוריד דעל ידי אותו תכלת לא נעשה אכתי כלאים ובריש יבמות כתבו בפשיטות דדוקא במקום תכלת פטר אבל שלא במקום תכלת אסור כיון דאפשר במינו ורבינו אע"פ שכתב ועתה שאין לנו תכלת אין לנו לעשותם מכלאים צ"ל דלאו דוקא דהוא הדין בזמן דאיכא תכלת אם אינו מטיל תכלת אסור לעשותם מכלאים שהרי אפשר לקיים את שניהם אלא כדי לומר מלתא פסיקתא נקט עתה שאין לנו תכלת דבזמן הזה לא משכחת שום גוונא שיוכל לעשות מכלאים וכתב רבינו ירוחם חוטי פשתן פוטרים בבגד של צמר וכן בהיפוך דכלאים בציצית מותר ודוקא כשאינו מוצא ממינו אבל אם מוצא ממינו לא יטיל בו כלאים כדאמר ריש לקיש כ"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה וכו' ואינו נראה לי אלא אע"פ שאין מצוי לו ממינו מאחר שאפשר לקיים את שניהם אילו היה מצוי לו לא דחינן את לא תעשה והרמב"ם כתב בפרק ג' כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר וכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה ושאר בגדים עושה לבן של כל מין ומין ממינו ואם ירצה לעשות לבן של שאר מינים מצמר או מפשתים עושה מפני שהצמר והפשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם ושאר כל המינים במינם פוטרים שלא במינם אין פוטרים ומהו לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות צמר אע"פ שהוא לבן לבדו בלא תכלת בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילים אותו לפשתן ומפני מה אין עושים כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם יכול אתה לקיים את שניהם מוטב וכו' ולכאורה נראה מדבריו שסובר שאע"פ שמטיל תכלת אינו מטיל לבן של צמר לפשתים ולא של פשתים לצמר כיון דאפשר במינו וא"כ לא קי"ל כשמואל דאמר חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ולא כפשיטותא דבעיא דפשטינן לה מדאמר רחבה חוטי צמר פוטרים בשל פשתן ושל פשתן פוטרים בשל צמר אלא כדריש לקיש דאמר כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב וכו' וסובר דבזמן דאיכא תכלת נמי מיירי ריש לקיש ומדאורייתא קאמר שאע"פ שהתירה כלאים בציצית לא התירה אלא היכא דאי אפשר בענין אחר דהיינו להטיל תכלת בפשתים דאי אפשר לקיים בו מצות תכלת אלא ע"י שידחה לאו דכלאי' אבל לבן שבו כיון דאפשר להטיל בו ממינו לא דחינן לא תעשה דכלאים ואע"פ שכבר יש כלאים בטלית זו שהרי הטיל בה תכלת אין אומרים כבר נדחה כלאים בטלית זו ויהיה מותר להטיל גם הלבן מכלאים דכל מאי דאפשר למעוטי באיסורא ממעטינן אבל קשה דא"כ היאך כתב ואם רצה לעשות לבן של שאר מינים מצמר או מפשתים עושה דכיון דבזמן דאיכא תכלת מיירי אם עושה לבן של שאר מינים מפשתים כשמטיל בו תכלת נמצא שהוא כלאים במקום שהיה אפשר לקיים את שניהם שהרי היה אפשר לו לעשות חוטי לבן של צמר או ממינו דהשתא כשיטיל בו חוטי תכלת לית ביה איסור כלאים ועוד שמאחר שהוא סובר שטלית של שאר מינים פטורה מציצית מן התורה היאך מתיר לעשות לבן שלה של פשתן שהרי כשיטיל בה תכלת נמצא כלאים שלא במקום מצוה לכך נראה לי דבמטיל לבן לבדו מיירי ובהכי הוא דקאמר דכסות של צמר עושה לבן שלה של צמר וכסות של פשתן עושה לבן שלה של פשתן ושל שאר מינים עושה ממינו או מצמר או מפשתן ואחר כך כתב דלהטיל חוטי צמר בכסות כל פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר במקום דליכא תכלת אסור דהוי כלאים שלא במקום מצוה כיון שיכול לקיים את שניהם כשיטיל בו ממינו אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשות לבן שלה של צמר כיון דבלאו חוטי לבן נמי אין אנו מקיימין את שניהם שהרי יש בה תכלת שהוא צמר ואין לומר שלא יטיל בה תכלת כיון שאפשר לקיים בה מצות ציצית בלבן של פשתן שמאחר שהתורה אמרה להטיל תכלת בציצית ולא מקיים מצות תכלת בטלית זו אלא ע"י כלאים הוי כאי אפשר לקיים את שתיהם דאתי עשה ודחי את לא תעשה. וא"ת ואמאי שרינן תכלת בטלית של פשתן שהרי אפשר לקיים את שניהם כשלא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו התוספות בפרק אלו נערות שאין זה חשיב אפשר ולי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דכיון דדרשינן סמוכים למישרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין חוטי תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרא רחמנא בציצית היכי משכחת לה ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון שלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התפלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר"ת שכתבתי לעיל דאי הוה סבירא ליה להרמב"ם הכי לא הוה שתיק מיניה:

וגם אין צריך לדקדק בחוליות כבר כתבתי בסמוך הא דתניא בר"פ התכלת (שם) הפוחת לא יפחות משבעה חוליות כנגד שבעה רקיעים והמוסיף לא יוסיף על י"ג כנגד שבעה רקיעים וו' אוירים ביניהם ופירש רש"י ו' אוירים בין ז' רקיעים וע"ש שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע מדמי סידורה לסדור הרקיעים כדי לזכרו לטובה שאף צבעה כ"כ נזקק לציצית וכ"כ התוס' והרא"ש וכתבו עוד דהאידנא שאין לנו תכלת אין לדקדק במנין החוליות ומה"ט אין צריך לקשר על כל חוליא וחוליא כי הקשר הוא להכיר מנין החוליות וכתב הרמב"ם בפרק א' העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' חוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן ומניח ב' שלישיתין ענף וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזהו מנהגינו ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והענף שני שלישים ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשירה עכ"ל. ומ"ש רבינו דברי הרמב"ם ומנהג הרא"ש ודברי בעל העיטור לאו משום דאיכא בינייהו פלוגתא לענין דינא שהרי הרמב"ם כתב שאם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה ובה"ע ג"כ כתב שעכשיו אין לדקדק בכריכה ולא בא אלא ללמדנו שהרמב"ם היה נוהג לדקדק והרא"ש לא היה מדקדק ואע"פ שדברי בה"ע עד או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה בכלל דברי הרמב"ם הם מה שכתב אלא עיקר מצותו וכו' הוא מדברי בה"ע ומשום דבעי למיכתב דברים אלו כתב תחלת דבריו:

ומ"ש הרמב"ם ואם כרך הלבן על רוב החוטין או שלא כרך אלא חוליא אחת כשירה כן כתב גם בתכלת והכי איתא בהדיא בגמר' ר"פ התכלת ומשמע דגדיל וענף בעי לעיכובא שאם כרכה כולה עד שלא נשאר בה ענף וכן אם הניחה כולה ענף ולא כרך בה אפי' חוליא אחת פסולה דגדיל וענף בעינן דאם לא כן מאי איריא כרך רובה אפילו כרך כולה נמי וכן מאי איריא אם לא כרך בה אלא חוליא אחת אפילו לא כרך שום חוליא נמי ורב ורבה בר בר חנה איפליגו בלא שייר בה ענף דגרסינן בר"פ התכלת דרב ורבה בר בר חנה הוו יתבי חלף ההוא גברא דמיכסי גלימא וגדילא מיגדל פירש"י כל הציציות היה גדיל ולא שייר בה ענף כלל אמר רב יאי גלימא ולא יאי תכלתא רבה בב"ח אמר יאי גלימא ויאי תכלתא במאי קמפלגי רבה בב"ח סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או פתיל או גדיל ורב סבר לעולם פתיל בעינן וההוא גדילים למנינא אתא גדיל ב' גדילים ד' עשה גדיל ופותלהו מתוכו וכתוב בנמוקי יוסף בשם רש"י ופותלהו מתוכו כלומר שיהא הענף אחר הגדיל ולא שיעשה הגדיל בסוף החוטים והתוספות כתבו שם דבסיפרי דרשו ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולם גדילים תלמוד לומר ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל יוצא מן הענף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה ע"כ וכתב המרדכי בשם ר"ש גבי כיון דאשתרי ליה עילאי אישתרי ליה כולה דכדברי רב עיקר ועל מאי דאמרינן ורב לעולם פתיל בעינן כתב פר"י דה"פ לעולם פתיל נמי בעינן וכו' והעלה דבעינן פתיל וגדיל ובחד לא מתכשר והכי עבדינן השתא והכא תנא בסיפרי פרשת שלח לך עכ"ל וכתוב בנמוקי יוסף אהא דאמרינן דאפי' לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה דהיינו דוקא כשעשה קשר אחר החוליא כדינו דחוליא בלא קשר אינו מתקיים ואין כאן גדיל עכ"ל:

ומ"ש אלא עיקר מצותה שיכרוך עד שיהיה בכריכה עם הקשר כקשר גודל וכו' ועוד יש מנהגות אחרות בעשייתו וכו' התוספות כתבו בריש פרק התכלת (שם) כתב ש"י שמה שאנו עושין ה' קשרים משום דשקולה ציצית כנגד כל המצות כלומר דציצית עולה ת"ר וח' חוטים וה' קשרים הרי תרי"ג וכן היה נוהג ר"ת לעשות אותן ה' קשרים ב' בסמוך לטלית וג' סמוך לפתיל משום מעלין בקודש ולא מורידין כלומר שהיה קושר אצל הכנף קשר אחד וכורך מעט וחוזר וקושר קשר שני וכורך כריכות הרבה ובסופם קושר ג' קשרים ובין קשר לקשר כריכה מועטת ומיהו לא מצינו שום סמך בתלמוד מה' קשרים וי"ל דהא דאמרינן צריך לקשר על כל חוליא וחוליא היינו אחד של לבן ואחד של תכלת שהם שתים והשתא כשאינו פוחת מז' עושה ה' קשרים סמוך לטלית קשר אחד ואחר ב' חוליות אחד של תכלת ואחד של לבן קשר אחד עד שמסיים ו' חוליות הרי ד' קשרים ואח"כ עושה חוליא שביעית של לבן ואח"כ קשר אחד הרי ה' קשרים והרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב בשם העיטור שטעם מנהגינו בה' קשרים הוא מפני שבזמן התכלת היו עושים ז' חוליות ג' כריכות בכל חוליא והחוליא הראשונה היתה בלבן וכן האחרונה ועל כל חוליא היו קושרים וא"כ יעלו כל קשירות אצל חוליות הלבן ה' כי בז' חוליות יש ח' קשרים א' בתחלה ואחד בסוף וו' באמצע וכיון דחוליות הלבן היו ד' א"כ היו קשריהם ה' וכל זה כפי מה שהיו נוהגים לקשור אחר כל חוליא מהז' אבל מן התורה אינו אלא קשר העליון דהיינו קשר אחרון של צד הענף ובין כל חוליא אינו צריך קשר כי הכריכה הג' היו מכניסין תוך הגדיל כמנהגינו היום בכל חוליות והיא עצמה היתה קושרת התכלת או הלבן אבל למנהג מרווח היו עושין קשר ממש בין כל חוליא וחוליא וע"פ אותו מנהג אנו עושין היום ה' קשרים עכ"ל. והרא"ש כתב וז"ל והאידנא נהגו לעשות ד' אוירים שבין ה' קשרים שוים כל אחד רוחב אצבע גודל עם הקשר והוא נוי הציצית ומתקיים הגדיל יפה וחולקין ח' חוטים ד' לכאן וד' לכאן ועושין הקשר עכ"ל. ונ"ל דמשום דלמנהג ר"ת שהאויר שבין הקשרים אינו שוה אינו נוי הציצית וגם הגדיל שבין קשר שני לשלישי אינו עשוי להתקיים כל כך לפי שהוא מרובה קאמר הרא"ש דמנהג זה עדיף ממנהג ר"ת מפני שבמנהג זה הוי נוי הציצית ועשוי להתקיים ומנהג זה כתוב ג"כ בסמ"ג וגם רבינו ירוחם כתבו וסיים ביה ובאויר שבין קשר לקשר עושים כריכות קטנות כעין חוליות כל א' לפי מנהגו ואני קבלתי לעשות י"ג כנגד י"ג מדות של רחמים עכ"ל. ואני ראיתי שנוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות ובשני תשעה ובשלישי י"א וברביעי י"ג שעולים כל הכריכות מ' כמנין ה' אחד שעולה ל"ט ועם השם עולה מ' ונ"ל שטעמם לפי שהם סוברים דהא דתניא לא יפחות משבע ולא יוסיף על י"ג אכריכות שבין קשר לקשר קאי כפירוש אחרון שכתבו התוספות וכתבו נ"י ומש"ה מתחילין בז' דהפוחת לא יפחות משבע ועולים והולכים משום דמעלין בקודש וגומרים בי"ג שהיא תכלית העלייה שאין מוסיפים עליהם: כתב רבינו הגדול מהר"י ז"ל ור"ם כתב בתשובה דקשרים לא מעכבי אלא לכתחלה אבל בדיעבד שאין לו פנאי כגון בע"ש עם חשכה וכיוצא בה לא מעכבין ואם היה לו פנאי אינו רשאי לפחות ואם פוחת עובר על דעת חכמים עכ"ל:

ומ"ש רבינו וקושר ב"פ כבר כתבתי בסמוך שכן כתבו התוספות והרא"ש והמרדכי וסמ"ג שבכל קשר קושר שני קשרים כי האחד לא יתקיים ולא חשיב קשר וכתבתי שם אופן הקשרים ומעשיהם:

ויהא זהיר לחתוך ראשי החוטין לעשותם ח' קודם שיכרוך שאם כרכן ואח"כ חתך ראשי החוטין פסולה בפ"ק דסוכה אמרינן דרב מכשר בתלאן ולא פסק ראשי חוטין שלהם ושמואל ולוי פוסלים ואקשינן עלה דרב מדתניא תלאן ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהם פסולים וסליק בקושיא ופירש"י תלאן הציציות בכנפות הטלית חוט אחד כפול ד' ותוחבו בכנף וכופלו והרי הם ח' כפלים ופוסק ראשי החוטין שלהם ונעשים ח' חוטים ואם שכח ולא פסק עד שעשה כל הגדילים וקשריהם ונמצאו עשויים בפיסול דאין בה אלא חוט אח' ואח"כ פסק ראשי חוטין שלהם פסולה משום תעשה ולא מן העשוי שהרי בפיסול עשאם.

אבל אם תחבם בכנף ואח"כ חתכם כשירה רק שיחתכם קוד' כריכה כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל על זה אע"פ שכתב הרב זה הדבר בלא מחלוקת באדם וחוה פוסל ובספר המצות ג"כ אמר טוב הוא שלא יתחבם בבגד עד שיחתכם וכן ראוי לעשות וראוי להחמיר בזה שהעולם טועים מאד בזה שנמשכו אחר סברת הרב עכ"ל ואיני רואה במנהג העולם טעות כלל דלכ"ע מישרי שרי לחתכם אחר שתחבם בכנף כדמשמע בהדיא מפירש"י דלא אשר אלא היכא דשכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם וכן נראה מדברי הרו"ף והרא"ש שכתבו תלאן וקשרן ואח"כ פסק חוטים שלהם פסולים דמשמע הא תלאם ופסק ראשי חוטין ואח"כ קשרן כשירה וכן נראה דברי הרמב"ם בפ"א וכן כתב הר"ן בהדיא להכשיר וכתב דהכי מוכח בגמרא ונראה דהיינו מדמקש' בגמרא וסבר שמואל לא אמרינן פסוקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשני קרנות בבת אחת ואח"כ פסק ראשי חוטים כשר מאי לאו שקושר ואח"כ פוסק לא שפוסק ואח"כ קושר מאי למימרא מהו דתימא בעינן כנף בשעת פתיל וליכא קמ"ל ופירש"י הטיל לשני קרנות בבת אחת. שעשה ד' כפלים ארוכים כשיעור שתי ציציות ותוחב ראשו אחד בכנף זה וראשו אחד בכנף זה וכפל הראשין עד שהגיעו זה לזה לאמצע ארכה: מאי לאו שקושר. עשה הגדיל בזו ובזו ואח"כ פסק אמצעה ונעשו שתים ואע"פ שנעשו בפיסול דכולה קודם שנפסקה חוט א' הוא: בעינן כנף בשעת פתיל. שתולה בו הפתילים בעינן כנף אחד ולא שנים הרי בהדיא דהטיל הציצית ואח"כ פסק ראשי חוטים שלהם כשרים ובסמ"ג כתוב וקודם שיתחיל לקשור ולכרוך יחתוך ראשי חוטין שלהם שאם לא יחתוך עד לאחר קשירה וכריכה נמצא שנעשה בפיסול ע"כ הרי שלא פסל אלא כשפוסק ראשי החוטים אחר קשירה וכריכה אבל אחר שתחבם בכנף כ"ז שלא קשר ולא כרך שפיר דמי לפסוק ראשי החוטים ומ"ש וטוב שיחתכם קודם שיתחבם כלל לאו לעיכובא אלא עצה טובה קמ"ל כדי שלא ישכח מלחתכם עד אחר קשירה וכן יש לפרש מ"ש בספר אדם וחוה וז"ל פשוט בפ"ק דסוכה שצריך לחתוך ראשי החוטים בעניין שיהא כל אחד לבדו קודם שיתחבם בכנף ואם חתכן אחר שתלאן בכנף פסול דמשום עצה טובה קאמר שצריך לחתכם קודם שיתחבם בכנף ומיהו אינו נפסלה אלא אם כן קשרן ואח"כ חתכן והכי דייק ממה שכתב ואם חתכן אחר שתלאן בכנף ולא כתב ואם חתכן אחר שתחבן בכנף כדקתני רישא שצריך לחתוך ראשי החוטים קודם שיתחבם בכנף דתלאן משמע שקשרם ג"כ אבל תחבן ולא קשרם לא מיפסל אם פסקן אז ומה שכתוב בכלבו ובספר אורחות חיים וצרוך למדוד החוטים תחלה ואח"כ פוסקן ביחד קודם שיתנם בכנף שאם לא פסקן קודם שיתנם בכנף פסולה והר"י כתב אם לא פסקן קודם שתחבן רק שלא קשרם כשרים ואם קשרם קודם פסיקה פסולה י"ל שמה שכתבו בשם הר"י הוא פירוש מה שכתב בתחלה שאם לא פסקן קודם שיתנם בכנף פסולה לומר דהיינו דוקא כשקשרן קודם פסיקה דלקשירה קרי נתינה בכנף ואין לפרש דהר"י לאיפלוגי על סברא קמייתא אתא דא"כ לסברא קמייתא כל שנתנן בכנף אע"פ שעדיין לא קשרן אם פסקן פסולה וכבר כתבתי דבגמרא משמע בהדיא דכל שפסקן קודם קשירה אע"פ שכבר היו נתונין בכנף בשעת פסיקה כשירה וכן מבואר בספר אורחות חיים שאחר שכתב הא דלעיל כתב וז"ל יש מי שכתב שאם ישאר מן החוט הארוך שעשה בו הכריכות אחר שעשה הקשרים שאסור לפסוק אותו משום תעשה ולא מן העשוי ובתשובת הגאונים כתוב דאין לחוש בו כלל כי מה שאמרו ה"מ בד' חוטים דאי לא פסיק להו חד אינון ואין כאן ציצית אבל בזה שאין מצוה לפסקו כי פסיק ליה מאי תעשה ולא מן העשוי איכא עכ"ל הרי דאפילו לדברי סברא ראשונה לא אסר לפסקו אלא אחר שעשה הכריכות אבל קודם שעשה הכריכות לית דין ולית דיין דלית ביה משום תעשה ולא מן העשוי: ונראה לי דכיון דקי"ל דאפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת כשירה אם כרך בה חוליא אחת ואח"כ פסקן פסולה ומיהו דוקא בשקשר קשר אחד אבל אם לא קשר כלל לא משום דלא הוי מן העשוי דהא קי"ל קשר העליון דאורייתא הילכך כל שפסקן אחר הקשר ולא כרך או אחר שכרך ולא קשר כשירה אבל אם כרך חוליא וקשר אחריה אם פסק אח"כ פסולה ואע"פ שעדיין לא גמר הכריכות והקשרים משום דבהכי מתכשר חשיב שפיר מן העשוי ואע"פ שפירש"י תלאן לציציות וכו' ואם שכח ולא פסקן עד שעשה כל הגדילים וקשריהם נראה שלא פירש כן אלא לומר שאע"פ כן מכשיר רב אבל לשמואל כיון שעשה שיעור הכשר ציצית דהיינו חוליא אחת וקשר אחד כי פסיק להו בתר הכי הוי מן העשוי: והרמב"ם כתב בפ"א וז"ל תלה החוטים בין שתי כנפים מזו לזו וקשר כנף זה כהלכתה וכנף זה כהלכתה ואחר כך חתכן באמצע ונתפרדו זה מזה פסול שהרי בעת שקשרם היו פסולים לפי ששתי הכנפים מעורות זו בזו בחוטים שביניהם ובשעה שפסקן נעשו שתי ציציות נמצא עושה מן העשוי ע"כ משמע לכאורה שהוא מפרש דדוקא בתלה חוטין בין שתי כנפים הוא דפסלינן בתלאן ואחר כך פסק ראשי חוטין שלהם אבל בחוטים שאינם תלוים אלא בכנף אחד אע"פ שכרך וקשר ואח"כ פסק ראשי החוטים כשרה דאם לא כן לישמעינן דאפילו בתלאן בכנף אחד פסולה אבל קשה דכיון דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי בתלאן בכנף אחד נמי יש לפסול לכן נ"ל דגם בתלאם בכנף אחד פסול ומה שכתב תלה החוטים בין שני כנפים לפי שהוא מפרש שמה שאמרו בגמרא תלאן ולא פסק ראשי חוטים שלהם בתלה החוט בין ב' כנפים ואפ"ה מכשיר רב משום דקא סבר פסיקתן זו היא עשייתן והכי משמע מדאמרינן בגמרא וסבר שמואל לא אמרינן פסיקתן זו היא עשייתן והא תני שמואל הטיל לשתי קרנות בבת אחת וכו' והרמב"ם דרכו לכתוב הדין כמו שהוא שנוי בגמרא ולכך כתב דין תלה החוטים בין שתי כנפים כמו שהוא שנוי בגמרא לפי פירושו ומיניה נשמע להיכא דלא תלה אלא בכנף אחד לבד כיון דהוי ג"כ מן העשוי: כתוב בנ"י שנהגו לעשות בסוף כל חוט וחוט קשר כדי שיעמוד בשזירתו וכן כתב הרוקח וז"ל וקושרים כל חוט למטה שלא יחלקו ויראה כשנים ורבינו ירוחם כתב וצריך להפריד חוטי הענף זה מזה ונ"ל כי לפי זה נהגו לעשות בכל חוט מהם בראשו קשר א' כדי להפרידם זה מזה עכ"ל: כתוב בכלבו ובאורחות חיים וצריך לתלות הציצית באורך הטלית ולא ברחבו וכ"כ הרוקח ובהגהות מיימון כתוב וז"ל כתב רא"ם וצריך לתת הציצית לאורך הטלית ולא לרחבו דבעינן שתהא נוטפת על הכנף פירוש תלוי על הקרן ואי הוי ברחבו לא הוי נוטף שהרי כלפי הקרקע הוא תלוי וכן הנהיג מהר"ם לדקדק בו בטלית שיהא הציצית נוטף על הכנף בשעה שמעוטף בו האדם ויש כנף שהוא תולה הציצית בארכו ויש ברחבו הכל לפי מה שמתעטפים בו ושוב חזר בו ואמר דהכל נקרא נוטף על הכנף ולא אמעיט אלא שלא יהא הציצי' תלוי באלכסון על קרן זוית ורש"י פירש האי שתהא נוטפת על הקרן שתהא תולה ומכה על הקרן פי' שיגביה למעלה מן השפה כדי שתהא תלויה ונוגעת התלויה בקרן עכ"ל: כתוב במרדכי שמהר"ם כתב בתשובה שאין לעשות טלאי תחת הכנף דומיא דחליצה דבעינן מעל ולא מעל דמעל והוא ז"ל הקשה עליו והעלה שאין נראה לו כלל וגם לא נהגו איסור אפילו שלא במינו. והאגור כתב שאולי תלמיד טועה כתב כן בשם מהר"ם ולא אמרו מעולם וכתב עוד האגור שכתב הרשב"א בתשובה שאין לשום צנד"ל תחת הכנף והציצית דאין ליתן דבר המפסיק ע"כ ולא נהגו כן ע"כ לשון האגור. ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב על מה שכתב רבינו ומ"מ טוב לעשות אימרא בשפת הבגד הנה זאת האימרא אינה בנקב שהטיל בו הציצית שהרי לשם יש מי שפוסל ואמר שאין להטיל לשם שום דבר שהרי בעינן הציצית מין כנף כמו שכתוב באורחות חיים ולשם כתוב ג"כ יש מי שאומר שאין לחוש לזה שאע"פ כן קרינן הכנף מין הכנף והעיטור ג"כ יש לו זאת הסברא והביא ראיה לה מדאמרינן בגמרא שטלית מרובעת שנוכל להטיל ציצית על כנפיה כמו שהם כפולות הנה נראה שאע"פ שיתחברו בכאן שתי כנפות שנוכל לעשות זה ומזה דן לנדון שלפנינו שנוכל להטיל באותו הנקב איזה בגד שנרצה לחזק הטלית או לנוי עכ"ל וזה לשון א"ח יש מי שכ' שאסור לתת שום בגד בנקבי הטלית שמכניסין בהן הציציות דכתיב הכנף מין כנף על כן מקיפין הנקב בפתיל או במשי ויש מי שכותב שאין לחוש בזה כלל כי אין עושים זה אלא לחזק הבגד כדי שלא יקרע וכן כתב הרב בעל התרומה וז"ל העור שאדם נותן בכנף לחזק מין כנף מיקרי שאינו שם אלא לחזק עכ"ל וכל העולם נוהגין לתת טלאי סביב הכנף בין שהוא מינו בין שאינו מינו ובארץ מצרים נוהגין לטלות חתיכת עור סביב הכנף ואפי' למאן דאמר דהיא של בגד וכנפיה של עור זיל בתר כנף ופטורה הכא חייבת דשאני התם שכל הכנף מעור וחברו לבגד וכ"כ המרדכי בשם תוס' שנ"ץ: וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל וז"ל בעל העיטור סובר דמאי דאמרינן על הקרן פסולה הוא משום דאמרי' בסיפרי שהיא בעלת ח' ואנן בעינן שיהיה בעלת ארבע ופירוש הדבר לדעתו הוא דמאי דאמרינן על הקרן פסולה הוא כעין ציצית שלנו שיש בטלית שמנה ציציות שהרי לכל צד שתהפוך הטלית אנו יכולים להשתמש באלו הציציות והרי הוא כאלו היו בכאן שמנה ציציות ולפיכך אמרינן בסיפרי שטעמו של דבר הוא משום ארבע ולא שמנה ומטעם זה פסל כל הציציות שאנו עושים בזה הדרך וכן נברר בשם רבותיו אלא דרך הציצית שנעשה שני נקבים בטלית ונטיל הציציות בתוכם ונוציא אותם לצד אחד ואז לא יהיו בכאן אלא ארבע ציציות ולא שמנה וכדי ליישב המנהג שלנו אמר שנפרש הא דאמרינן על הקרן פסולה משום ד' ולא ח' דהיינו כשנותן הציצית על הכנף באלכסון שהציצית נראה שהוא עשוי לכנף זה ולכנף זה וה"ל כב' כנפות וכתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל והמדקדק לעשות שני ציצית למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה יקיים מצוה כתקנה אלא שיש בכאן חורבה שכשהוא לובש כפי שהוא מחוייב בציציות ואינו עושה ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא שיכול להטיל אלו הציציות כולם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ויכול להתנות שאם אלו כתקנם האחרים אין בהם ממש ובהא ליכא בל תוסיף וצריך עיון עכ"ל ומעולם לא ראינו מי שחשש לדבר זה כלל וכבר אמרו בירושלמי כל מקום שהלכה רופפת בידך צא וראה מה הצבור נוהג ובכמה מקומות בתלמוד אמרו פוק חזי מאי עמא דבר והבא להחמיר על עצמו בכיוצא בזה מיחזי כיוהרא ואינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.