אליה רבה/אורח חיים/קעח

אליה רבה ‏ אורח חיים קעח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] בתוך הבית וכו'. פירוש בתוך החדר כמו שכתב אחר כך גבי שינו מקומו, וכן מבואר ומוכח בבית יוסף משולחן ערוך:

ב

[ב] [לבוש] בבית האחד וכו'. צריך עיון רב הא רמ"א כתב והוא שיהיה שני המקומות בבית אחד וכן פסק רמ"א ריש סימן רע"ג, גם שם צריך עיון בלבוש סעיף ב', גם בסעיף ה' שם מבואר דסבירא ליה דאף מבית לבית מהני דעתו וצריך עיון. ודוחק לומר דמה שכתב בבית האחר היינו בחדר אחר וכדפירשתי לעיל, ועוד אכתי הוה ליה לכתוב דבית אחר גמור לא מהני. מיהו הכא יש לומר דכתב כן לפי המסקנא, ובסעיף ב' דבדברים הטעונין ברכה במקומן אין צריך לברך, ואף דקיימא לן הכא אף באין דעתו עליו בשעה שקובע מכל מקום הא לכתחילה אסור קא משמע לן להכא דכיון שדעתו לכן מותר אף לכתחילה כמו שכתב הב"ח אלא דכל זה דוחק. ועוד הא קיימים בסעיף זה אליבא דפוסקים דאף בפת צריך ברכה ואולי סבירא ליה ללבוש מסברא דאף למאן דאמר דאין חילוק בין טעון ברכה במקומו או לא מכל מקום כשדעתו לכך מודים דיש חילוק. ולפי זה אפשר דזה כוונתו נמי לקמן בסימן רע"ג, וסבירא ליה לענין זה, דיין דמה לפת, אבל כדעיין בתוס' והרא"ש ור"ן בפרק ערבי פסחים דף ק' מוכח ומבואר דלענין קידוש אי אפשר לומר הכי ולא מהני כלל מבית לבית ואדרבה מסברא גרע בקידוש כיון שלא אכל מידי רק עשה קידוש. שוב נדפס ספר ט"ז וראיתי בס"ק ט' דשקיל וטרי בענין זה ולא הזכיר מדברי לבוש ותימא עליו:

ג

[ג] וצריך לברך וכו'. כיון שאינו רואה מקומו הראשון (מגן אברהם). וצריך עיון דבבית יוסף משמע בזה אפילו רואה מותר דיהיב טעמא כיון שאינה מפסקת ולא קאמר שאינה רואה והיינו דפירש הראב"ד דמיירי הכא שלא היה דעתו מתחילה לכך, אבל בסעיף ה' מאילן לאילן מיירי שדעתו לכך. ועל כל פנים נראה לי אף שגם מוקף במחיצה צריך לברך בזה ודו"ק ועיין ברכת אברהם דף מ"ז:

ד

[ד] או אפילו לא הניח וכו'. משמע דאף בדברים שאין טעונין ברכה במקומן אם הניחו מקצת חבירים אין צריך לברך, וכן כתב רמ"א בשם סמ"ק ואור זרוע. אבל הב"ח האריך לחלוק על רמ"א דלכולי עלמא בדברים שאין טעונין אין חילוק בין הניחו מקצת חברים, ודברי סמ"ק פירש בענין אחר עיין שם באריכות, וכן כתב הט"ז ובספר מגן אברהם הסכים לרמ"א ומתרץ דברי סמ"ק בדוחק. ולעניות דעתי לתרץ בריוח ולהחזיק פסק רמ"א כי על פירוש הב"ח תמיהני שכתב דסמ"ק פסק כרי"ף דאין חילוק בין דברים הטעונין וכו' הא כתב בסמ"ק להדיא והביאו הוא גופיה זה לשונו, אכל פת במקום אחד וחזר ואכל פת במקום אחר צריך לחזור ולברך ברכת המזון ואין צריך לברך במקום שני לפניו אבל ביין ופירות צריך לברך לפניו, הרי דנראה לו ממש כשיטת הרא"ש והם יש אומרים דיש חילוק בין דברים הטעונין. ומזה מבואר נמי שפירוש רמ"א נכון דאם לא כן תיקשי כיון דמחלק בין דברים הטעונין, אם כן למאי כתב דין דהניחו מקצת חברים, אלא לאשמועינן דאף בדברים שאין טעונין אם הניחו מקצת אין צריך לברך וכן משמע בנחלת צבי ודייק כן מש"ס עיין שם. וכן נראה לי דעת הסמ"ג שכתב נמי דין דהניחו מקצת חברים אף דפסק בשיטת הרא"ש, והב"ח סעיף ב' תמה על הסמ"ג ולעניות דעתי כדפירשתי. ועוד הא כתבו רמ"א גם כן בשם אור זרוע והב"ח לא זכר מדבר אור זרוע אלא כתב דכולי עלמא סביר להו דאין חילוק. ועוד שבספר זכרון להגאון ר"י הכהן פרק כיצד מברכין משמע כדברי רמ"א, וכן מצאתי להדיא בספר ברכת אברהם דף ע"ג וש"ג, וכן נראה לי ראיה מפסחים דף ק"ב דקאמר על ברייתא דהניחו מקצת חברים מאן תנא עקירות רבי יהודה, וקשה מאי לשון עקירת ורש"י ורשב"ם דחקו ומפרשי מאן תנא להך ברייתא דקתני אף על גב דדברים הטעונין צריך ברכה רבי יהודה הוא עד כאן לשונו, ולא הועילו כלום דאכתי קשה למה לי תיבת עקירות כלל. לכן נראה לי דמרמז בזה דאין כוונתו דברייתא כולה דוקא רבי יהודה הוא דאתיא אפילו לרבנן והיינו בדברים שאין טעונין ברכה במקומן אלא למאי דתנא בברייתא לשון עקירות דמשמע דקאי על דברים הטעונין כדפירש רש"י קודם זה, זה אתיא כרבי יהודה ודו"ק. מבואר מזה דאף בדברים שאין טעונין אין צריך לברך כשהניח מקצת חברים, גם משמע הכי מדברי שולחן ערוך המועתקין מדברי רמב"ם פרק ד' מהלכות ברכות מדכתב על חילוק אם הניחו שם מקצת וכו' וכן אם היו מסובין לשתות או לאכל פירות וכו', משמע דחילוק בין הניחו שם מקצת יש נמי בפירות לכולי עלמא לא בעי ברכה במקומן. והשתא ניחא קושיות כסף משנה מרמב"ם על שהוצרך לכתוב וכן אם היו מסובין וכו' ודו"ק. ועוד יש לומר דקא משמע לן דאף בדברים שאין טעונין בעי ברכה למפרע, ולאפוקי ממה שכתב הר"ן פרק ערבי פסחים דאין צריך ברכה למפרע לכולי עלמא. אבל בכסף משנה תירץ דאכילה דלעיל הייתי מפרש מידי דאין טעונין, ואתא לאשמועינן דהוא הדין לשתות יין ואכילת פירות שבעת המינין שהן טעונין ברכה לאחריהן במקומן, עד כאן. ותימא לי דאכילה דלעיל ודאי מדברים הטעונין ברכה במקומן הוא מדכתב ופסק סעודתו דמוזכר בש"ס וכל הפוסקים על פת, ועוד מדכתב וחוזר ומברך בתחילה המוציא וכו', אלמא דיושב בסעודת פת, ועוד דהא הרמב"ם לא הזכיר בשתיה ששותה יין גם בפירות שהן משבעת מינין, והא דהניחו מקצת מהני היינו כשחזר למקומו, אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך דהוה ליה כיחיד. כתב מגן אברהם בסימן ר"י אם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר למקומו צריך לברך שנית בתחילה אפילו בפת דהא אין טעון ברכה אחרונה ואם חזר ואכל פחות מכשיעור מצרפין לברכה אחרונה, עד כאן, ודוקא כשלא שהא בכדי אכילת פרס:

ה

[ה] שמא ישכח וכו'. ולפי זה כשמזמינין לו בתוך הסעודה לאכול למקום אחר שרי, וכתב מגן אברהם שכן המנהג פשוט, אבל הב"ח כתב כיון שאין דעתו בשעת המוציא לאכול במקום אחר אסור דלכתחילה צריך לברך במקומו, וכן כתבו הר"ן ותשובת רמ"א סימן י"א, גם יש לומר דאף שמזמינין לאכול יש חשש שיארע שלא יאכל בתשובת רמ"א. גם נראה לי מסימן קפ"ד דאין צריך לברך במקום קביעות הראשון אלא במקום שאוכל שנית. כתב בספר ברכת אברהם דף קנ"ד אם בירך על פרי אחד ולא אכל ממנו שם והוליכו למקום אחר צריך לחזור ולברך בבית שני וברכה שעשה במקום הראשון הויא לה ברכה לבטלה, עד כאן, משמע שם אף דאין הפסק בזמן:

ו

[ו] כיון שבירך על אילן וכו'. אפילו אין רואה מקומו כיון שמוקף מחיצות מגן אברהם, משמע דאם אינו מוקף אף מאילן לאילן באותו גן אסור, ודוקא כשאינו רואה אבל ברואה משמע דמותר כדלעיל גבי אכל במזרחה של תאינה. אבל הט"ז כתב דמאילן לאילן גרע ואפילו רואה אסור כל (שכן) [שאין] מוקף ולא נהירא:

ז

[ז] שבירך וכו'. ולעיל סעיף ב' במזרחה של תאינה מיירי שלא היה דעתו לכך כדלעיל, ולפי מה שכתבתי במסקנתי להחמיר דשבעת מינין טעונין ברכה במקומן ואם כן לדידן אף באין דעתו לכך מותר אלא דלשון הלבוש שכתב הוי להו אחרים כנמלך, משמע דזה הוי היסח הדעת ממש דצריך לברך בכל דבר. אכן בארחות חיים שהביא הבית יוסף לא נזכר טעם זה ומשמע דלא הוי נמלך אלא מדין שינה מקומו אתינן עלה, וכן משמע קצת מבית יוסף וכל אחרונים כמו שכתבתי דכיון דתאינה מפסקת הוי כשני מקומות ודו"ק. שוב מצאתי בכסף משנה פרק ד' מהלכות ברכות זה לשונו, פירוש שהיה דעתו לגמור סעודתו במזרחו ואחר כך נמלך לגמור במערבה ולא שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול, עד כאן, הרי דלא מיירי הכא בנמלך ממש וצריך עיון:

ח

[ח] אבל מגן לגן וכו'. קשה הא פסק סוף סעיף א' כשדעתו לאכול אפילו מבית לבית אין צריך לברך, ועל רמ"א לא קשה דיש לומר דמגן לגן הוי כמבית לבית דפסק דלא מהני דעתו, ועיין מה שכתבתי בריש סימן זה לחלק בין פת לפירות שאינן משבעת המינים. אלא דקשיא דמכל מקום מחדר לחדר למה לא מהני, וצריך לומר דסבירא ליה ללבוש כר"ן שהביא בית יוסף בסימן רע"ג דגם במחדר לחדר לא מהני דעתו, וכן פסק המרדכי פרק ערבי פסחים וצריך עיון:

ט

[ט] ויש אומרים דוקא וכו'. ולענין הלכה יש ליתן אפילו שבעת מינים דין דברים הטעונין ברכה במקומן משום ספק ברכות להקל (ובה"מ) [ואין מברכין] (ב"ח). כתב רמ"א בסימן רע"ג בשם המרדכי דמבית לסוכה חשוב כמפינה לפינה, והשיג בנחלת צבי באריכות על רמ"א דהמרדכי דוקא בדעתו לכך מתיר עיין שם. ולעניות דעתי דברי רמ"א נכונים דממרדכי נלמד לדידן דהמרדכי לטעמיה בפרק ערבי פסחים דגם מפינה לפינה לא מהני אם לא שדעתו לכך, אבל לדידן דקיימא לן דמהני אף באין דעתו לכך, אם כן נשמע ממרדכי מדמדמה לה למפינה לפינה לענין דעתו לכך הוא הדין לדידן דמתירין מפינה לפינה אף באין דעתו לכך. מיהו מבואר במרדכי שם דמיירי כשמחיצה מפסקת בין חדרו לסוכה דמחיצת הסוכה לא חשיב מחיצה, אבל בשאר סוכה ודאי לא הוי כמפינה לפינה אלא מחדר לחדר וכמו שכתבו תוס' והרא"ש ריש ערבי פסחים. והשתא ניחא דליכא פלוגתא בזה בין הפוסקים ודברי רמ"א אינם נגד תוס' והרא"ש ודו"ק. ומה שכתב הלבוש לקמן הטעם שכן דרך לפנות בעת הגשמים וכו', לא ראה במקור הדין במרדכי שם וכדאמרן, גם דקאי שם על יום טוב אחרון של חג דאם ערך בסוכתו מקדש בבית והולך לסוכה עיין שם:

י

[י] ועמד והתפלל וכו'. כן כתב בשולחן ערוך ואפשר דאפילו לכתחילה מותר, וכתב עולת תמיד נראה לדעת המחבר דוקא עמד ומתפלל במקומו, אבל הלך לבית הכנסת להתפלל פשיטא דהוי היסח הדעת, וכן כתב בספר ברכת אברהם סימן ק"ד עד כאן לשונו. משמע דלדעת רמ"א אף בהולך לבית הכנסת להתפלל לא הוי היסח הדעת וכן מבואר כמו שכתבו רמ"א ולבוש סוף סעיף ב' מיהו לצורך מצוה וכו', וכן כתב בשל"ה דף רס"א בסעודת פורים. שוב נדפס ספר ט"ז וראיתי שהאריך לדקדק דהוי הפסק וצריך לברך אם לא שהניח בבית מקצת חברים וראיותיו קלושין ובקל יש לדחותן ובפרט מה שתמה מסימן תע"ד דמברכין על כוס וכוס לא קשה מידי, דהתם טעמא משום דכל חדא מצוה בפני עצמה הוא כמו שכתב הוא גופיה ומגן אברהם שם. מכל מקום לכתחילה אפשר ליזהר בזה, מיהו בדברים שאין טעונין ברכה במקומן הוי היסח הדעת לכולי עלמא וכן כתב בספר ברכת אברהם שם, מיהו כתב בסימן קי"ד דאם היה דעתו לחזור למקומו כשיצא אין צריך לחזור ולברך כשחוזר למקומו עיין שם, ואין להקשות ממה שכתבתי בס"ק ב' דהתם כשאוכל במקום אחר מיירי אבל הכא אינו אוכל במקום אחר אלא חוזר למקומו, ועיין לעיל סימן ח' ס"ק [ט"ו], וסימן כ"ה ס"ק [י"ד] וצריך עיון:

יא

[יא] לא הוי הפסק וכו'. ומכל מקום נראה לי דנטילת ידים בעי דהוי היסח הדעת וכן מפורש בטור מגן אברהם. ויש לדחות דהטור קאמר למאן דאמר דהוי הפסק עיין שם ועיין לקמן סוף סימן רל"ג שכתב הוא גופיה אף שנטל לאכילה צריך נטילה לתפילה הרי דמשמר ידיו יותר לתפילה מאכילה, שוב מצאתי להדיא בים של שלמה פרק כיסוי הדם סימן י' דאין צריך נטילת ידים:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.