אליה רבה/אורח חיים/קכד

אליה רבה ‏ אורח חיים קכד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] יחזור הש"ץ. זה לשון עולת תמיד פירוש אף על גב דכבר התפללו קצת מהם בציבור כיון דאיכא רובא שלא התפללו עדיין בציבור וזה פשוט, וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה, עד כאן לשונו. ותימא על פשיטותיה דהא הבאתי בסימן נ"ה ס"ק ז' תשובת רדב"ז דאף שכולם לא התפללו בציבור כיון שהתפללו כולם ביחידות אינו חוזר ומתפלל, ועיינתי בשיירי כנסת הגדולה וראיתי שיש לפרשו בשלא התפללו כלל אפילו ביחיד עיין שם. ואף על פי שכתבתי לעיל דאפילו בשביל אחד שלא התפלל חוזר התפילה, נראה דהיינו לדידן דפורסין שמע אפילו בשביל יחיד כדלעיל סימן ס"ט, אבל שיירי כנסת הגדולה קאי אליבא דרמב"ם דדוקא בשביל רוב שלא שמעו פורסין שמע ודו"ק. ונראה דאף לדידן יש חילוק דאם איכא רובא שלא התפללו מתפלל השליח ציבור בלחש וחוזר בקול רם אבל בשביל יחיד אינו מתפלל בלחש אלא בקול רם. ונראה שאם השליח ציבור התפלל כבר לעולם אין מתפלל עתה בלחש ועיין מגן אברהם סימן ס"ט:

ב

[ב] יכוין וכו'. וצריך שיבין בלשון הקודש אבל אם אינו מבין אינו יוצא בית יוסף ואחרונים ועיין לקמן סימן קפ"ה וקצ"ג. עוד כתבו דיחיד אינו מוציא אפילו שאינו בקי דלא תיקנו אלא בשליח ציבור, עד כאן, ועיין לעיל סימן ה':

ג

[ג] בקול רם וכו'. ואין בזה משום קטני אמנה כיון דעל ידי הדחק עושין כן, ומגן אברהם תמה דבש"ס סוף ראש השנה משמע אף בלא דחק שרי דאמרינן לדבריך למה הציבור מתפללים, אמר ליה כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו, משמע דאי לאו משום להסדיר הוי רשאי השליח ציבור להתפלל מיד בקול רם, עד כאן. ואם כן אינו נכון דפריך על הציבור דהא הציבור אין צועקין אלא שומעין לשליח ציבור, והחזן אפשר דבאמת חוזר ומתפלל בלחש כיון שאינו שעת הדחק. גם מה שהקשה למאי דקיימא לן בסימן ק' דאין צריך לסדר אלא בראש השנה ויום כיפור על כן לרבן גמליאל למה ציבור מתפללין כל השנה, עד כאן לשונו. לעניות דעתי לא קשה מידי דלרבן גמליאל באמת צריך לסדרן כל השנה אלא דקיימא לן כרבנן דאינו מוציא בקי, ואם כן אמרינן דאין צריך לסדרן, והא דמתפללין הציבור היינו משום שאינו מוציא הבקי. עוד יש לומר לדידיה בכל השנה לא קשיא דאסור להתפלל בקול רם, והש"ס דקאמר כדי להסדיר וכו' היינו משום ראש השנה ויום כיפור דמותר להתפלל בקול רם, ובזה ניחא נמי קושייתו ראשונה:

ד

[ד] עד האל הקדוש וכו'. קצת קשה דלעיל סימן ק"ט סעיף ב' משמע שיתפלל עם השליח ציבור כל התפילה וברכת שומע תפילה מלה במלה, ולכוין להגיע עם השליח ציבור למודים, ודוחק לחלק. ונראה דאתא לאשמעינן שיאמרו כל הנוסחא וקדושה ולדור ודור וכו' עד האל הקדוש, והוא הדין שיתפללו כל התפילה עם השליח ציבור, וכן משמע במהרי"ל הלכות תפילה מקור דין זה, וכן משמע במטה משה סימן שע"ה בשם ספר חסידים זה לשונו, יאמר בקול רם קדושה וכל התפילות והקהל יאמרו בלחש כל מה שהוא אומר קדושה והכל, עד כאן, וכן משמע בלבוש לקמן סימן רל"ג. כתב לחם חמודות אולי דלא קאמר אלא בששעה דחוקה כל כך שאם לא יתחילו לא יוכלו לגמור קודם שיעבור זמנם, אבל בלאו הכי שפיר טפי שלא יתחילו הציבור עד אחר שיאמר שליח ציבור האל הקדוש עד כאן. ולמאי שאכתוב בס"ק שאחר זה משמע דאף באין השעה דחוקה כל כך מתחילין תיכף, וכן משמע יותר במהרי"ל שם, וכמדומה שכן נוהגין, ועיין לעיל סימן ק"ט וסימן רל"ג עוד מזה:

ה

[ה] שיהיה אחד וכו'. כן כתב רמ"א, וכתב עולת תמיד נראה דמה שכתב בשולחן ערוך סעיף ה' דאם אין תשעה שמכוונין קרוב להיות ברכתו לבטלה פליג אדין זה וסבירא ליה דלא סגי בחד, ויש תימא שלא כתבו רמ"א בלשון יש אומרים. ודברי לבוש דכתב דסגי כשתינוקות עונים אמן אינו נראה דדוקא גדולים בעינן שאין להקל בברכה לבטלה, שהוא בלא תשא, עד כאן. ולפי זה תימא יותר על הלבוש שכתב גופיה בסעיף א' דבעינן תשעה כמו שכתב שולחן ערוך, והכא כתב דברי רמ"א. ולעניות דעתי לא קשה מידי דלא שייך כאן ברכה לבטלה כיון שלא התפלל השליח ציבור כבר בלחש והיינו שכתבו טוב הוא וכו' משמע דמדינא אין מעכב אף באחד, ונמי ניחא מה שכתב הלבוש דסגי בתינוקות והיינו אם אין אחד גדול, ועוד דהא כתבתי לעיל דלאו ברכה לבטלה ממש קאמרי אלא קרוב הוא. אך קשה למה כתב הלבוש כאן כדברי רמ"א דטור שיהיה אחד כו', ולקמן בסימן רל"ג כתב דתינוקות יענו ולא כתבו הכא. ונראה לי על פי מה שכתב במהרי"ל זה לשונו, צוה לאחד מהן שהוא לא יתפלל עדיין כדי שיענה אמן אחר השליח ציבור או יקרא לאחד מבני העיר שכבר התפלל, עד כאן לשונו. על כרחך מיירי שאין הזמן דחוק כל כך שיעבור הזמן תפילה, אי לא יתחיל עתה דאם כן יתפלל גם האחר, ולכך הכא דנקט הלבוש כגון שיראים שיעבור וכו' אם כן אפשר שאחר לא יתפלל, אבל בסימן רל"ג כתב ואם לפעמים השעה דחוקה שהוא סמוך לערב מאוד וכו', כתב שתינוקות יענו כי כולם צריכים להתפלל מיד, גם אין פנאי לחזור אחר שכבר התפלל:

ו

[ו] אין לשליח ציבור להמתין וכו'. והאידנא ממתינין על הרב שבעיר, ונראה טעמא שלא יתפללו הקהל במהירות כל כך כשיאמרו בלאו הכי צריכין אנו להמתין, וגדולה מזו כתב מגן אברהם דאף אם [אין] רב בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה, גם ראיתי בכנסת הגדולה סימן צ' על דין דבסעיף שאחר זה שאין להמתין אם יש שם מנין זה לשונו והמנהג עכשיו להמתין לחכם הקהל ולכל גדולי הקהל ואין בזה טורח ציבור שהם מוחלין על כבודם, עד כאן. ומכל מקום נראה שאין להרב להאריך כל כך כדמצינו ברב עקיבא שהיה מקצר, ומכל שכן במקום שממתינין על החכם שעדיין לא בא שיש להקדים עצמו ולהיות מעשרה ראשונים. כתב ספר חסידים סימן תפ"ז כל מה שיעסוק ויוכל לעשות שלא יתלוצצו בו שיעשה שאם יושב ועיניו סגורות וכו' כמו שהיה חכם אמר לתלמידיו כשמתפלל אחד לפני התיבה, אם מקצר התפילה ואינו יכול לקצר אני עושה עצמי כשמשתחוה במודים, ועדיין לא הגעתי בשמע קולינו וכשמתחיל לחזור התפילה אני הולך לאחורי כאילו סיימתי תפילתי כדי שלא יתלוצצו עלי ועדיין לא סיימתי עד שכבר אמרו קדושה, והקב"ה יודע שלא הלכתי אחורי אלא שלא יתלוצצו עלי ולא הייתי יכול לכוין:

ז

[ז] לשתוק וכו'. זה לא כמו שכתב בנימוקי יוסף שיאמר עם החזן עד סוף ברכה וכן בבית יוסף בשם אבודרהם שיש לגעור בהם אף שאין חותמין בברכות עם החזן, מיהו מי שלא התפלל בכוונה שיאמר עם השליח ציבור בנחת בלא חתימת הברכות רק יכוין וישמעם משליח ציבור, אף שכתבתי סימן קי"ב דהאידנא מחזיקין עצמנו לאין בקיאין היינו לחומרא אבל זה כמו קולא הוא, ועוד דאם כן כל הקהל יאמרו עם השליח ציבור ויבלבלו. כתב באבודרהם כל תפילה הוי כשלוש תפילות שלוש פעמים י"ט עולה חמישים ושבע ברכות, אחד שמתפלל בלחש ואחד ששומע עם החזן דשומע כעונה ואחד דעונה אמן, ובתפילת ערבית שאין השליח ציבור חוזר לתפילה תיקנו ברוך ה' לעולם אמן תמצא בהם בין אזכרות בין אמנים ל"ח, וי"ט דלחש הרי ז"ן ברכות בערבית:

ח

[ח] קרוב להיות וכו'. זה לשון הפרישה קרוב אבל לא ממש כי כבר כתב ריש סימן נ"ה דאם התחיל בעשרה ויצא מקצתן השליח ציבור גומר. גם נתבאר בבית יוסף דאפילו קצת ישינים או מספרים שמועות אפילו הכי השליח ציבור מתפלל וגומר תפילתו עד כאן לשונו. ולפי זה הוא הדין מדבר ואינו שומע מצטרפין למנין וכן כתבו הבית יוסף ושולחן ערוך ולבוש להדיא בסימן נ"ה, ובבית יוסף שם בשם האגור מפורש יותר ודלא כט"ז:

ט

[ט] על כל ברכה וכו'. נראה דלאו דוקא ברכה אלא אפילו הזכרה בלבד דהא כתב בהגהות אשיר"י הטעם, וכן מצאתי בסוף סימן שכ"ג. כתב בנימין זאב שאין להוסיף הגדול אם לא בעשרת ימי תשובה, ולא נהגינן גם בעשרת ימי תשובה וכן משמע בקיצור של"ה כן כתב של"ה שם:

י

[י] אמת היא וכו'. על כל ענין ברכה וברכה מכוין שמודה ומאמין ענין הברכה שמברך, ואחר שאלות ובקשות כגון אמן שאחר הקדיש וברכת רחם והרחמן שבברכת המזון ואחר זכרינו שביעלה ויבוא ודומיהן שהם בקשות יכוין יהי רצון שיאמינו לבקשות המברך, וברכות האמצעיות שבתפילת שמונה עשרה וברכת רצה ושים שלום ושלום רב שהם בקשות והם שבחין של הקב"ה, יכוין באתה חונן אמת שהשם יתברך חונן דעת והוא יקיים ויאמין דברי המבקשים וכן בכולן לפי עניינם, על כן יכוין האדם במאוד שישמע משליח ציבור איזה ענין תפילה ובקשה וברכה שיכוין, ובשל"ה דף רנ"ד מבואר בארוכה:

יא

[יא] ואני מאמין וכו'. לכך גדול העונה אמן וכו' והפרישה כתב הטעם משום דמקבל הברכה באמן שבו קבלה בו שבועה בו אמנה כדאיתא בדברים רבה, מה שאין כן במברך, עד כאן. ובשל"ה דף רנ"ה מסיק דמי שמברך בכוונה גדולה ועצומה המברך יותר גדול:

יב

[יב] והשח גוערין בו וכו'. כתב הכלבו דף ט' אוי להם למדברים דברים בטילים או שחוק בשעת התפילה כי ראינו בעוונינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש, עד כאן. כתב בספר ווי העמודים מן הראוי שכל קהילה וקהילה יעמידו אנשים על זה, אשר ישגיחו בעונשים רבים על המדברים ויבושו אותו ברבים. וכתב של"ה דף רנ"ה ראיתי מהחרדים על דבר ה' שמשימין הסידור בפניהם בשעת חזרת התפילה ועיניהם ולבם שם ולא יראה חוצה ואז מכוונים על כל מלה ומלה, עד כאן. וכתב עולת תמיד בשם תשובת מנחם עזריה סימן ק"ב דמי שעסק בתורה אף שלא יאות עבודה מכל מקום לא נקרא חוטא, עד כאן. ויש ליזהר בזה דהא כתב מנחם עזריה הטעם דאנו מחזיקים עצמן בקיאים, וסיים וראה שנפסק בעצמינו כבלתי בקיאין שאם לא כיוונו כל הצורך נכון לצאת בשעה ששליח ציבור יורד, עד כאן, וכבר נתבאר בריש סימן ק"א דמחזיקין עצמינו האידנא למתפללין שלא בכוונה, וכן לעיל סימן א' כתבתי שאין לומר תפילות ותחנונים בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה, וכן משמע בשל"ה שם, וכן בספר ווי העמודים קורא תגר על זה, ועיין סימן צ' סעיף י"ח:

יג

[יג] נקודה בחטף וכו'. רצה לומר שקורין האל"ף בשב"א נוטה לציר"י והוא צריך לומר אמן בפתח, ולאו דוקא פתח אלא ה"א קמ"ץ וכמו שאנו קורין אמן, דקמ"ץ נקרא גם כן פתח (ב"ח) ולא יאמר בשור"ק או בחול"ם או במלופ"ם:

יד

[יד] שמחסר קריאת הנו"ן וכו'. והוא הדין אלף ומ"ם, אלא לפי שהרבה אינן נזהרין בקריאת הנו"ן שתהא ניכרת נקט נו"ן:

טו

[טו] אם אינו יודע וכו'. דליש אומרים אפילו ביודע באיזה ברכה קאי אין לענות אמן וכן משמע בסעיף שאחר זה, אבל הנחלת צבי כתב דדוקא בברכה שמחויב בה דינא הכי, אבל בשכבר יצא ויודע באיזה ברכה עומד החזן לכולי עלמא יש לענות אמן ושכן משמע מדברי רמ"א שכתב אם אינו יודע באיזה ברכה וכו'. ולעניות דעתי סבירא ליה ללבוש דלהכי כתב רמ"א אם אינו יודע דאם יודע עונה כיון ששומע ציבור עונין אמן אף שאינו שומע הבדלה כדבסעיף שאחר זה, מיהו פשטות דרמ"א משמע דאף ביחיד מותר ביודע, וכן כתב מגן אברהם ס"ק י"ז. ודעת הב"ח דבתפילת השליח ציבור אף שכבר התפלל ויצא נתחייב בברכה קרינן ביה דחייבין הציבור לשתוק ולשמוע ואפילו יודע באיזה ברכה כיון שאינו שומע אינו עונה וזה מכוין לדעת הלבוש. עוד פסק הב"ח בברכת התורה ובברכת הנהנין דאפילו אינו יודע באיזה ברכה הוא אומר ואפילו לא שמע ברכה כלל עונה אמן, עד כאן. ומגן אברהם כתב בשם הב"ח דדוקא ביודע מותר ולא דק. ולדינא נראה לי עיקר כדברי רמ"א, ועיין בט"ז, מיהו לכתחילה נראה שיש ליזהר בכל הברכות לשמוע אותן אם אפשר. כתב מגן אברהם בשם יש נוחלין אם החזן מאריך בניגון שלו ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק, עד כאן. וזה דלא כמו שכתב בתשובת בית יעקב סימן כ"ב, מיהו מגן אברהם כתב דוקא כשמאריך הרבה הוי הפסק, ועיין לקמן סוף סימן קכ"ח:

טז

[טז] אין צריך וכו'. ולא דמי לברכת כהנים לקמן סימן קכ"ח דצריך להמתין דהתם חייב לשמוע לברכת כהנים וזולת זה אינו בכלל הברכה, אבל בתפילה יכול להתפלל בעצמו כן כתב הפרישה. כתב מגן אברהם דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים ידי חובתו צריך להמתין כמו שכתב סימן קכ"ח סעיף י"ח, עד כאן, וצריך עיון ולקמן יתבאר לדינא:

יז

[יז] או בכל דבר שצריך לחזור וכו'. משמע אפילו בברכה שלימה דאם לא כן הוה ליה לפרש, וכן משמע בהרא"ש. ויותר ראיה לזה נראה לי ממתניתין ברכות דף כ"ט ד"ה טעה וכו' ומרדכי ודרכי משה, ולאפוקי מדברי הט"ז שהן תמוהין בזה:

יח

[יח] וישמע משליח ציבור וכו'. זה לשון הב"ח בשם רש"ל, ואחרונים כתבו שלא יסמוך על זה שאי אפשר שיוכל לכוין וכו' ולא ידלג מלה אחת או שתים מלשמוע וטוב הוא שיחזור ויתפלל עד כאן לשונו. והא ודאי שכשהשליח ציבור דרכו להבליע המלות אסור לו מלשמוע משליח ציבור אלא חייב להתפלל בעצמו עד כאן לשון הב"ח. וכתב שיירי כנסת הגדולה שהב"ח הבין מרש"ל שמה שכתב שלא ידלג קאי אשליח ציבור, והא ליתא אלא אלשמוע קאי. ולעניות דעתי לא דק בהבנת הב"ח, דודאי רש"ל קאי אשומע אלא שכתב שלא יסמוך וכו' וטוב הוא כו' משמע דאין איסור כלל ואם ירצה יוכל לסמוך על השליח ציבור, על זה כתב הב"ח דאם השליח ציבור מדלג אסור לו וכו', ורצה לומר דיש איסור בדבר ולכן כתב אלא חייב להתפלל בעצמו, ורצה לומר דחיובא איכא אבל באמת אף שאין השליח ציבור מדלג טוב הוא שיחזור ויתפלל. גם בעולת תמיד לא דק והבין דברי הב"ח כמו שיירי כנסת הגדולה, ולעניות דעתי ברור כדפירשתי וכן עיקר להלכה למעשה:

יט

[יט] מפי רוב הציבור וכו'. משמע דאם כלתה מפי רוב הציבור אף ששומע מיעוט עונין אינה עונה, והטעם נראה לי דבפרק שלושה שאכלו קאמר אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונה, ורב חסדא אמר מפי רוב העונין שכל העונה אמן יותר מדאי אינה אלא טועה, ופירש תוס' לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשמאריך, ואם כן דוקא כששומע מפי רוב העונין אמן כראוי יחשב כברכה עצמה, אבל אותן מיעוט שמאריכין אינו נחשב עניית אמן כלל ואינו מכלל הברכה וגרע משומע יחיד שעונה אמן דאמרינן דעונה כראוי. ועוד נראה לי לפרש דאפשר לומר טעמא כמו שכתב בית יוסף בשם ארחות חיים דמי ששמע מרבים חזקתן שאינן עונין אלא אחר ששמעו הברכה כתיקונה, ואם כן נחשב עניית אמן לכלל הברכה, מה שאין כן ביחיד דאפשר שלא שמע כל הברכה כתיקונה ואין נחשב עניית אמן דידיה לכלל הברכה, ואפשר דהוא הדין במיעוט הקהל חיישינן לזה. והט"ז האריך לחלק על עיקר דין זה שהוא מפסקי מהרא"י ובמה שפירשתי מיושבים כל קושיותיו ותמיהותיו:

כ

[כ] וכן בקדיש וכו'. וכן כתב בתשובת מנחם עזריה סימן קי"ב דכל שלא השלימו הציבור לענות קדושה או אמן יהא שמיה רבה עונה עמהם:

כא

[כא] לא יגביה וכו'. עיין לעיל סימן ק"א סעיף ה':

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.